כאשר נרצח אנרי הרביעי, היה בנו לואי ה-13 (1610-1643) בן תשע בלבד, ולכן מי ששלטה במקומו הייתה אמו, מארי דה מדיצ’י (1575–1642). המלכה האם החליטה לנצל את כספי הממלכה כדי לבנות לעצמה את ארמון לוקסמבורג בגדה השמאלית.
תקופת שלטונו של לואי ה-13 עמדה ברובה בצלו של הקרדינל רישלייה (1585-1642), שהיה ראש ממשלתו ותפקד בפועל כראש המדינה. מכיוון שהקרדינל רצה להיות קרוב למלך, שהתגורר בלובר, הוא בנה לעצמו ארמון בקרבתו – “ארמון הקרדינל” (Palais Cardinal). מכיוון שלא היו לו יורשים, הוא הוריש את הארמון למלך צרפת לפני מותו, וכך שונה שמו לשם המוכר לנו כיום: “פאלה רויאל” (Palais Royal).
כאשר מת לואי ה-13, היה בנו לואי ה-14 (1643-1715) בן חמש בלבד. מי ששלטו בפועל היו אמו, אן מאוסטריה, והקרדינל האיטלקי מזראן, שהיה ראש ממשלתה, וייתכן שגם מאהבה. תושבי פריז, שלא ראו בעין יפה את שלטון הזרים, מרדו כנגדם. המרידה, שנקראה “הפרונד” (La Fronde) על שם כלי הקלע שבאמצעותו יידו המורדים אבנים על חלונות הארמון, נמשכה כחמש שנים (1648-1653).
המרידה אמנם נכשלה, אך הותירה רושם עמוק על לואי ה-14 הצעיר, שמאז והלאה שמר טינה לפריז, ועזב אותה לטובת ורסאי ברגע שהתאפשר לו. ועם זאת, עוד לפני שעזב, הספיק לואי ה-14 להותיר את חותמו על עיר האורות.
לואי ה-14 בונה את פריז: תכנון עירוני ותרבות
בעת טיול בפריז, ניתן להבחין בחותמו של לואי ה-14 במקומות רבים. בראש ובראשונה בלובר, לו הוסיף את חזית העמודים המזרחית ואת החצר המרובעת (Cour Carrée). כמובן, חובה להזכיר גם את ארמון האינווליד המפואר שבנה ברובע השביעי, כדי לשכן בו את נכי צבאו.
גם בתחום הכיכרות תרם לואי ה-14 לעיר, עם כיכר ונדום המפורסמת וכיכר הניצחונות (Place des Victoires). עם זאת, תרומתו הגדולה ביותר לעיצוב פני העיר הייתה ללא ספק ה”בולווארים”. כאשר עלה לואי ה-14 לשלטון, הייתה פריז מוקפת בחומה מהמאה ה-14. לאחר סדרת ניצחונות צבאיים, הגיע המלך למסקנה שפריז אינה זקוקה עוד לחומות, והורה להרוס אותן ולבנות במקומן שדרות רחבות נטועות עצים.
המהנדסים ההולנדים שהופקדו על המלאכה כינו את סוללת העפר ‘Bulwark’, ומכיוון שהצרפתים התקשו לבטא את המילה, היא שובשה והפכה ל’בולוואר’ (Boulevard). כך, שדרות רבות, דוגמת ‘השדרות הגדולות’ (Grands Boulevards) ושדרות השאנז אליזה, הן למעשה מורשתו של לואי ה-14 (ולא של נפוליאון השלישי, כפי שרבים חושבים).
תקופתו של לואי ה-14 התאפיינה לא רק בבנייה פיזית, אלא גם בפריחה תרבותית אדירה. לא בכדי מכונה תקופת שלטונו “המאה הגדולה” (Le Grand Siècle), שכן באותה עת התרכזו בפריז גאונים בכל תחומי האמנות.
מולייר (1622-1673) יצר קומדיות שגם כ-400 שנה לאחר מותו לא נס לחן (תיאטרון יורשיו, “הקומדי פראנסז”, ניצב עד היום סמוך לפאלה רויאל). ז’אן-בטיסט לולי (Jean-Baptiste Lully, 1632-1687) הלחין את המוזיקה לקומדיות אלו. למרות מוצאו האיטלקי, הוא נחשב לאבי האופרה הצרפתית, שיצרה משקל נגד לסגנון האיטלקי.
לבסוף, בתקופת לואי ה-14 הגיעה תרבות הסלונים לאחד משיאיה. מולייר, לולי ויוצרים גדולים אחרים, כגון סקארון, מדאם דה סבינייה וניקולא בואלו (1636-1711), נהגו להתכנס בסלונים הספרותיים של מדלן דה סקודרי ומרקיז דה רמבוייה. מפגשים אלו יצרו הפריה הדדית בין אמנים, פילוסופים ואנשי חברה, ויצירות מופת רבות, דוגמת המחזה “טרטיף” מאת מולייר, הוקראו שם לראשונה.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-17, עבר המלך סופית לוורסאי, ואיתו כל חצר המלוכה. הדבר השפיע עמוקות על פריז: האצולה החלה לנטוש את המארה, שנמצא במזרח העיר, ולעבור לשכונות פובור סן-ז’רמן ופובור סן-אונורה, שהיו קרובות יותר לוורסאי. כתוצאה מכך, החלה הידרדרותו של רובע המארה, שהגיעה לשיאה במחצית הראשונה של המאה ה-20, ובמקביל נבנו ארמונות פאר (“אוטל פרטיקולייה”) ברובעים 6, 7 ו-8, שאת חלקם ניתן לראות גם היום.
שלהי מלכותו של לואי ה-14 היו קודרים. בתוך שנים ספורות, הוא שכל את בנו, את שני נכדיו, את כלתו של נכדו הבכור ואת אחד מניניו. המשכיות השושלת עמדה בסכנה ממשית.
במקביל, התחוללה ברחבי אירופה מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), וצבאות צרפת ספגו תבוסות. אווירה של עצבות ירדה על פריז וורסאי, ונמשכה עד מותו של לואי ה-14 ב-1 בספטמבר 1715. עם מותו, הסתיימה אחת מתקופות השלטון הארוכות בהיסטוריה (שיא שאותו שברה המלכה אליזבת השנייה רק בשנת 2015).
פריז בתקופת לואי ה-15 ולואי ה-16: “אחרינו המבול”
לאחר מות לואי ה-14, עבר השלטון לנינו, לואי ה-15 (1715-1774), שהיה אז בן חמש בלבד. מי שנבחר לעוצר היה אחיינו, פיליפ השני, דוכס אורליאן, שעזב את ורסאי וחזר להתגורר בארמונו, הפאלה רויאל. בתקופת העוצרות, הפך הפאלה רויאל לזירה של נשפים ואורגיות חסרות מעצורים (כשמטיילים היום בגנים השלווים של הארמון, קשה להאמין לכך).
חיי ההוללות גרמו למותו של פיליפ מאורליאן בשנת 1723. במקומו מונו עוצרים נוספים, שליוו את לואי ה-15 עד שהגיע לבגרות. משנטל את המושכות לידיו, החל לואי ה-15, כמו קודמיו, להטביע את חותמו על בירת צרפת. ישנם מבנים רבים מתקופתו, אך ראוי לציין שלושה מהם.
המבנה הראשון הוא כנסיית סנט-ז’נבייב, שנבנתה בעקבות נדר שנדר המלך בעת שחלה וחשש למות. כנסייה מרשימה זו, שנבנתה על ידי האדריכל סופלו (Soufflot) על ראש גבעת סנט-ז’נבייב, הפכה מאוחר יותר ל”פנתאון“, מקום קבורתם של גדולי האומה הצרפתית.
המבנה השני הוא אוטל ד’אברה (Hôtel d’Évreux), שנרכש על ידי המאהבת המפורסמת של לואי ה-15, המרקיזה דה פומפדור, והפך לארמון מפואר הראוי לארח את המלך. גם ייעודו של ארמון זה השתנה, ומאז המאה ה-19 הוא משמש כמעונם הרשמי של נשיאי צרפת, ומוכר כארמון האליזה.
ואפרופו המרקיזה דה פומפדור, היא אחראית בעקיפין גם ליצירה האדריכלית השלישית: כיכר לואי ה-15. את הכיכר בנה אחיה, המרקיז דה מריניי (Le Marquis de Marigny), שמונה לאחראי על מבני המלוכה. במהלך המהפכה הצרפתית שונה שם הכיכר ל”כיכר המהפכה”, ובה הוצבה הגיליוטינה שכרתה ראשים מפורסמים רבים, כולל אלה של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. לאחר המהפכה, שונה שם הכיכר שוב במטרה למחות את זיכרון האירועים הקשים, והיא קיבלה את שמה המוכר כיום: “כיכר הקונקורד” (Place de la Concorde).
בשנת 1774 מת לואי ה-15, ולשלטון עלה נכדו, לואי ה-16 (1774-1792). שלא כסבו, לואי ה-16 לא הותיר אחריו מונומנטים בולטים בפריז, למעט אולי ארמון בגטל (Bagatelle), שנבנה למעשה על ידי אחיו של המלך. עם זאת, בתקופתו נמשכה הבנייה בסגנון הניאו-קלאסי, במיוחד בשכונות המערביות ברובע השישי וברובע השביעי.
אחת הסיבות לכך שלואי ה-16 מיעט לבנות הייתה מצבה הכלכלי הרעוע של צרפת, שהוחמר עקב מעורבותה במלחמת העצמאות האמריקאית. לואי ה-16 ניסה לשפר את המצב באמצעות מינוי שרי אוצר נאורים שהציעו רפורמות מקיפות, אך אלה נתקלו בהתנגדות נחרצת של האצולה, והמלך, שהיה אדם חלש אופי, לא הצליח לעמוד מולה.
המצב הכלכלי המשיך להתדרדר, עד שבשנת 1789 לא נותרה למלך ברירה אלא לכנס את אספת המעמדות כדי לנסות לגייס כספים. באספה השתתפו נציגים משלושת המעמדות בצרפת: האצולה, הכמורה, והמעמד השלישי, שכלל את כל שאר תושבי הממלכה. נציגי המעמד השלישי דרשו שלקולם יהיה משקל רב יותר, בהיותם הרוב המכריע של האוכלוסייה, אך דרישתם נדחתה. בתגובה, התכנסו נציגי המעמד השלישי באולם משחקי כדור סמוך והכריזו על עצמם כ”אספה הלאומית”. המהפכה הצרפתית יצאה לדרך.
פרקים מ”היה היה” הרלוונטיים לתקופה
הפרק הראשון הרלוונטי לתקופה עוסק בלואי ה-14 ותקופת שלטונו:
הפרק השני עוסק ב”עידן הנאורות” ומתאר היטב את תרבות הסלונים של המאה ה-18 בפריז:
סרטים מומלצים על התקופה
תקופת שלטונו של לואי ה-13 זכורה לקהל הרחב במיוחד בזכות “שלושת המוסקטרים” מאת אלכסנדר דיומא. נעשו עיבודים קולנועיים רבים לספר, רובם מאכזבים. עם זאת, הגרסה הרוסית נחשבת למוצלחת במיוחד:
דמות מוכרת נוספת מתקופת לואי ה-13 היא סיראנו דה ברז’ראק, אותה גילם ז’ראר דפרדייה באופן מופתי בסרט מ-1990:
לדוברי צרפתית או רוסית, אני ממליץ בחום על מיני-הסדרה “רישלייה”. למרות שנוצרה בשנות ה-70, היא נותרה יצירה נהדרת בזכות המשחק המצוין והמוזיקה של ולדימיר קוסמה.
על לואי ה-14 ישנם לא מעט סרטים טובים. שניים מומלצים במיוחד הם “המלך רוקד” (Le Roi Danse), העוסק ביחסיו עם המלחין לולי:
הסרט השני המומלץ הוא “ואטל” (Vatel) בכיכובו של ז’ראר דפרדייה, העוסק בחייו ובמותו הטרגי של השף האגדי של הנסיך דה קונדה.
וכמובן, אי אפשר לדבר על לואי ה-14 בלי להזכיר את הסדרה המצליחה “ורסאי”:
לגבי תקופת לואי ה-15, אין סרט שמתאר טוב יותר את אווירת האצולה של אותה תקופה מאשר “יחסים מסוכנים” בכיכובם של גלן קלוז וג’ון מלקוביץ’.
ואם חיפשתם קצת אקשן, נסו את “אחוות הזאבים”, סרט מתח ואימה היסטורי:
לבסוף, אם הצרפתית שגורה בפיכם, אל תפספסו את סדרת הטלוויזיה “ניקולא לה פלוק” (Nicolas Le Floch), העוסקת בחקירותיו של מפקח משטרה בפריז של לואי ה-15.
לגבי תקופת לואי ה-16 (טרום המהפכה), הייתי ממליץ על שני סרטים. הראשון הוא הסרט הצרפתי “Ridicule”, המתאר את חיי החצר בוורסאי, שם שנינות הייתה המפתח להצלחה, ומילה לא במקום הייתה יכולה לחסל קריירה.
הסרט השני הוא “מארי אנטואנט” של סופיה קופולה. למרות היותו סרט אמריקאי עם פסקול מודרני, הוא מצליח לתאר היטב את אווירת התקופה מנקודת מבטה של המלכה הצעירה.
כתבות באתר העוסקות בתקופה
מדובר בתקופה האהובה עליי במיוחד, ומכאן כמות הכתבות הרבות באתר 🙂
כיצד זכתה בארמון האישה שלקחה את בתוליו של לואי ה-14?
טירת שנטי והטבח הצרפתי שהמציא את הקצפת ומת מוות טרגי
המרקיזה הקטלנית ושערוריית הרעלים
גני טווילרי – מסלול הדוגמנות הראשון בפריז
חיי הנישואין של הדוכסית מאורליאן
הרופא שכמעט וחיסל את כל משפחת המלוכה הצרפתית
ארמון וו-לה-ויקונט – ההשראה לארמון ורסאי
יום בחיי לואי ה-14 בארמון ורסאי
כיכר פירסטנברג: הכיכר הרומנטית בפריז
אמילי די שאטלה – מדענית מהשורה הראשונה שזכורה דווקא כמאהבת של וולטר
מסלול טיול בוורסאי בעקבות מארי אנטואנט
אליזבת ויז’ה לה ברן – הציירת שנלחמה על תדמיתה של מארי אנטואנט
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים לעבור לפרק הבא בסדרת ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בתולדותיה של עיר האורות.
