כל מי שטייל בפריז לאורך הסיין וודאי ראה את אותם מוכרי ספרים עתיקים, שנקראים הבוקיניסטים (Les Bouqinistes) שעומדים לצד קופסאות המתכת הירוקות. אין ספק שאותם בוקיניסטים הפכו לסמל של פריז לא פחות ממגדל אייפל ונוצרו סביבם לא מעט אגדות אורבניות, חלקן אפילו נכונות. האגדה המוכרת ביותר היא על אנשים שהצליחו למצוא מציאות של ממש במחיר של כמה גרושים והיא מופיעה אפילו בשירו האלמותי של בני אמדורסקי געגועים לפריז (“כאן בפינת הנוטרה דאם והבוקיניסטים לאורך הסיין. נחטט בנבכי מרכולתם, אולי נגלה וואן גוך או גוגן”). והאמת שזוהי לא אגדה מכיוון שהספר היקר והעתיק ביותר בספריה הלאומית של פריז נקנה באחד מדוכני הבוקינסטים בכמה פרנקים מכיוון שהמוכר לא ידע את ערכו האמיתי רק רצה להיפטר ממנו. אולם מה שמעטים יודעים שלבוקיניסטים הללו הועידה ההיסטוריה תפקיד חתרני בהרבה ממכירת ספרים בכריכה רכה או גלויות פריזאיות.
הבוקיניסטים – הטוויטר והפייסבוק של המאה ה-17
הבוקיניסטים התחילו את דרכם במאה ה-16 ומכרו את מרכולתם באיזור הפון נף. בתחילת דרכם הם נקראו Estaleurs שפירושו רוכלים ונתפסו בתור הדרגה הנחותה ביותר של רוכלים. כבר מתחילת דרכם הם התפרסמו בספרות החתרנית אותה הם מכרו, כאשר הבוקיניסטים הראשונים התמחו בפמפלטים פרוטסטנטיים בזמן מלחמות הדת (1562-1598), כאשר רוב אוכלוסיית פריז הייתה דווקא קתולית. במהלך המאה ה-18 הפך מעמדם של הרוכלים הללו למכובד יותר מכיוון שיותר ויותר סטודנטים החלו לפקוד את הביתנים שלהם בחיפוש אחר ספרי לימוד. באותה תקופה הם קיבלו את השם המוכר שלהם, הבוקיניסטים, אשר הגיע מהמילה הפלמית Boekin, שפירושה ספר קטן. באותה תקופה הם גם התפשטו לאורך הסיין עד שהגיעו לאותם מקומות בהם ניתן למצוא אותם גם היום. לצד הבוקיניסטים הסתובבו גם ה Colporteurs, רוכלים, אשר נשאו את הספרים על גופם, ולהבדיל מהבוקינסטים, לא נמצאו במקום אחד אלא הסתובבו בכל פריז ומכרו את סחורותיהם בבתי הקפה וברחוב.
המשטרה של פריז לא אהבה את הבוקיניסטים ועשתה הכל על מנת להיפטר להם, למזלנו ללא הצלחה. ולמען האמת אין זה מפתיע מכיוון שעוד מהמאה ה-16, כאשר הבוקיניסטים מכרו תעמולה פרוטסטנטית, יצא להם שם של סוכני חתרנות. בימים שלפני הטוויטר והפייסבוק היו אלו הבוקיניסטים, אשר היו מסוגלים להבעיר את הרחובות באמצעות פמפלטים פוליטיים שנמכרו אצלם. והכן, החל מהמאה ה-17 לא הייתה כמעט מאומה או מהפכה שלא החלה בעקבות מסרים פוליטיים שיצאו משם. הדוגמא הטובה ביותר היה מרד הפרונד של שנת 1648, כאשר המון פריזאי יצא אל הרחובות והקים בריקדות בעקבות פרסומים שפוזרו על ידי הבוקיניסטים בדבר מעצרו של הפרלמנטר פייר ברוסל (Pierre Brussel). אולם, אם כל הכבוד לספרות החתרנית, מה שבאמת עניין את הפריזאים, מכל שכבות האוכלוסיה ומה שהפך את הבוקיניסטים למעצמה, הייתה סחורה מסוג אחר לגמרי….
פותות מדברות – הפורנו הצרפתי גיבור תרבות השוליים של פריז
אינני יודע כמה מכם יודעים את הסוד הידוע שבזכות הפורנו חווינו לא מעט התפתחויות טכנולוגיות בתחום האינטרנט (לדוגמא: הטכנולוגיה שמאפשרת לאתרים כמו יוטיוב להקרין לנו סרטים, מהירות הגלישה המואצת ממנה אנו נהנים ועוד). אולם, מה שבוודאי רובכם לא יודעים הוא שבזכות הפורנו והתרבות שנוצרה מסביבה, חנויות הספרים והבוקיניסטים בפריז שגשגו והצליחו לצמוח.
את שורשי הפורנו הפריזאי ניתן למצוא עוד במאה ה-12 עם שירים אירוטיים כגון La Demoisele qui ne pooit oir parler de foutre (הנערה שלא הסכימה לשמוע על זיונים) או השיר La Veuve (האלמנה) שלמרות הכותרת המהוגנת שלו הכיל מילים הרבה פחות מהוגנות… שמות היוצרים של אותם שירים נשכחו כבר מזמן אבל השירים הללו נכנסו להם לפולקלור הפריזאי עם שירים כגון Le Chevalier qui fist parler les (האביר שגרם לפותות לדבר), אשר מצאו חן בעיני הקהל הפריזאי לא רק בזכות תוכנם האירוטי אלא בזכות השנינות שלהם. השיר על האביר והפותות המדברות היווה השראה לפילוסוף המפורסם בן המאה ה-18, דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), כאשר כתב את הרומאן האירוטי המפורסם שלו משנת 1748 Les Bijoux indiscret (הצעצועים הלא דיסקרטיים). ברומאן הזה מסופר על מלך שמשיג טבעת הגורמת לאיברי המין של נשות החצר לדבר ולספר את סיפורי חדרי המיטות שלהן. אולם מעבר לתוכן האירוטי שלהם, היצירה הזאת היוותה ביקורת ארסית כנגד כל מה שהתרחש בחצר המלוכה של לואי ה-15 וכך אנחנו רואים כיצד תרבות הפורנוגרפית של אותה תקופה קיבלה נופך פוליטי והפכה לחלק מתרבות חתרנית.
הרומאנים הללו הצליחו מאוד וגרמו בתורם לפריחתם של חנויות הספרים ושל חנויות הבוקיניסטים. חנויות הספרות האירוטיות המפורסמות ביותר במאה ה-18 וה -19 היו אלו שנמצאו בפאלה רויאל. החנויות הללו לא רק מכרו ספרות אירוטית אלא היוו את ה”טינדר” של המאה ה-18 אליו הגיעו גברים ונשים, אשר חיפשו סטוץ. הם היו נפגשים שם, קוראים ביחד מן הספרות האירוטית וכאשר הרגישו “מתודלקים” מספיק היו רצים לאחד מהמלונות בסביבה על מנת ליישם את מה שקראו. מכיוון שהפאלה רויאל היה בתקופה מסויימת גם מרכז זנות פריזאי, אין זה מפתיע שחנויות הספרים שם מכרו גם קטלוגים של כל הנערות העובדות בפריז והיוו מעין גרסה מוקדמת של “יד 2” של “שוק הבשר” הפריזאי.
תרבות הפורנו המשיכה לפרוח בפריז גם במאה ה-20, כאשר נוספו אליה לא מעט בתי קולנוע בהם הוקרנו סרטים אירוטיים. ואם תשאלו פילוסופים צרפתיים מהתקופה המודרנית בהם גי דבור (Guy Debord) או ז’אן בודריאר (Jean Beaudriard), אתם תבינו שסקס וחירות מינית הולכים יד ביד (שלא לדבר על איברים אחרים) עם חירות הפרט. לכן זו הסיבה שהאירוטיקה והפורנוגרפיה, למרות שהשלטונות עשו כל שיכלו על מנת להילחם בהם, הם חלק בלתי נפרד מפריז גם של ימינו.
