אם יצא לכם לטייל באיל סן לואי אולי שמתם לב לבניין יפה במיוחד עם מרפסת מוזהבת צינורות הניקוז בצורה של דג. שמו הוא אוטל דה לוזן ומדובר באחד הביניינים היפים באי, לטעמי. ואם כל זה לא מספיק, לו רק קירותיו ידעו לדבר הם היו יכולים לספר לכם כמה סיפורים מעניינים באופן מיוחד…
מסלול האקספרס בין הארמון לבין הכלא הצרפתי
הארמון עליו אני מדבר נבנה במהלך שנות ה-40 של המאה ה-17 על ידי שארל גרואין (Charles Gruyn) בנו של בעל פונדק עשיר. כמו כל נובוריש החליט שארל למלא את הבית בשכיות חמדה כך שלא תשאר שם ולו פינה ריקה אחת. היכן שלא תסתכלו תגלו נשרים, צדפות, קופידונים תחת מידיים, אשפות חיצים ועוד. ואם תסתכלו על התקרה גם שם לא יהיה לכם משעמם בזכות ציוריו של שארל לה ברן (Charles le Brun) , אחד מגדול הציירים הצרפתיים של המאה ה-17, שציוריו מעטרים את ארמון וורסאי.
Découvrez l’Hotel de Lauzun lors des Journées… by mairiedeparis
אולם למרות פארו יושבי הארמון לא נהנו ממנו זמן רב ונראה כאילו מזל רע נדבק בו. כמה שנים אחרי שנבנה הארמון שארל גרואין נשלח לכלא על מעילה, אחרי שהתברר שבתור ספק האוכל לצבא המלכותי הוא לא ממש טמן את ידו בצלחת…
הבעלים הבא של הארמון היה הדוכס דה לוזן (1623-1723 Antoine Nompar de Caumont, duc de Lauzun), אשר על שמו קרוי הארמון. גם הוא לא הספיק להנות מהארמון אלא בילה 10 שנים בכלא פינרול מכיוון שהעז לבקש את ידה של אנה מאריה הדוכסית מאורליאן (Anne Marie Louise d’Orleans 1627-1693), בת דודתו של לואי ה-14. מלך צרפת חמד לעצמו את עושרה ולכן לא רצה שהיא תתחתן ותוליד ילדים. את האדון דה לוזןפגשה הדוכסית בשנת 1666 והתאהבה בו עד מעל לראש, למרות גובהו הלא מרשים בלשון המעטה (בחצר המלך כינו אותו “האדם הקטן ביותר שאלוהים יצר”). אולם בשנת 1670 לואי ה-14 סירב לבקשתה של הדוכסית להתחתן עם אהוב ליבה ודה לוזו, במקום לקבל את הדין, אמר למלך כמה מילים יפות שהקנו לו כרטיס אקספרס לבסטיליה ומשם למצודת פינרול (Pignerol), שם חלק תא עם פוקה, שר האוצר לשעבר של לואי ה-14.
הדוכסית מאורליאן עשתה כל שביכולתה לשחרר את אהובה ובסופו של דבר הסכימה לוותר על חלק ניכר מרכושה ובלבד שמלך צרפת ישחרר את אהובה. זה אכן קרה ב 1681 והזוג המאושר התחתן סוף סוף ועבר להתגורר בביתם באיל סן לואי. אולם האושר לא נמשך זמן רב ובני הזוג החלו לריב עד שכעבור כשלוש שנים הם נאלצו להתגרש (הדוכס דה לוזן היה גועלי באופן מיוחד עם הדוכסית וצעק עליה פעמים רבות “נכדתו של אנרי ה-4, תביאי לי את המגפיים שלי מיד!”). הדוכסית מאורליאן עברה לארמון לוקסמבורג ואילו דה לוזן נסע לאנגליה שם הפך למקורב לג’ימס השני (שלט בין השנים 1685-1688), אשר מאוחר יותר נאלץ לברוח לצרפת ושם סיים את חייו בשנת 1701.
בהמשך עבר הארמון לידיהם של בת אחייניתו של הקרדינל מזריני וקרוב משפחתו של קרדינל דה רישלייה, אשר על מנת להתחתן איתה נאלץ לחטוף אותה מן המנזר בו למדה. בני הזוג אהבו לבזבז כסף והנשפים שלהם נודעו בכל פריז. הדבר רוקן את ארנקם די מהר, אולם הם לא דאגו מכיוון שקרוב משפחתם הדוכס דה רישלייה היה ללא ילדים ועמד להוריש להם כסף רב. אולם, למרבה הפתעתם הצליח הדוכס להביא פתאום יורש לעולם ובני הזוג נאלצו לברוח אל לונדון הרחוקה מפחד הנושים.
ושלא תשתה לי שם חשיש!
בעלי הבית הבאים בתור היו אנשים צבעוניים פחות ולכן ברשותכם נדלג על הביוגרפיות שלהם היישר אל שנת 1842. אותה שנה נקנה הארמון על ידי הברון ז’רום פישון (1812-1896 Jérome-Frédéric Pichon) שהשכיר חדרים ממנו למשורר הצרפתי המפורסם שארל בודלר (1821-1867 Charles Pierre Baudelaire). הדירה הקטנה של המשורר הייתה בקומה השנייה אותה הוא ריהט על פי טעמו המיוחד. בודלר היה, ככל הנראה, האומן הטוטאלי הראשון בהיסטוריה, אדם שחי, מעצב ולובש את האומנות שלו. זו הסיבה שחדרו הכיל לא מעט חפצים שנחשבו מאוד מוזרים בתקופתו (כוסות יין מאמרלד, רהיטים ימי בסגנון ימי ביניימי, שולחן בסגנון יפני ועוד). בדירה הזאת החל בודלר לכתוב את ספרו המפורסם “פרחי הרוע” שיעורר שערוריה עצומה בעשור הבא.
מי לא מכיר את המשפט המפורסם של אמא של בנצי מהסרט אסקימו לימון “ושלא תשתה לי שם חשיש!”. אז בודלר בהחלט הקשיב לאמא שלו ולא שתה שם חשיש. הוא פשוט הפך אותו למעין ג’לי ירקרק ו…אכל אותו. וכך נוצר בדירתו “מועדון החשישניקים” (Club de Hachichines), כאשר לא מעט מאנשי הרוח של התקופה התארחו אצלו וניסו יחד איתו את הסם. בין אנשי הרוח שהשתתפו בערבי החשיש ניתן למצוא את המשורר תאופיל גוטיה (1811-1872 Théophile Gautier), הסופר אונורה דה בלזק (1799-1850 Honoré de Balzac) והצייר אדואר מאנה (1832-1883 Édouard Manet) ואליהם הצטרפו שורה של נשים מפוקפקות יותר או פחות.
אחת מהן הייתה אהובתו של בודלר ז’ן דובאל (1820-1862 Jeanne Duval), אשר כונתה “ונוס השחורה” בגלל שורשיה הקריאוליים. ז’אן התגוררה ברחוב ה”אישה ללא ראש” ממש לא רחוק מהארמון ויחד איתה בילה בודלר את השנים היפות בחייו. אולם בספטמבר 1844 התקופה הזאת נגמרה לאחר שאמו של בודלר גילתה שבנה הצליח לבזבז 44,500 פרנקים מהירושה שלו בתוך שנתיים (סכום מאוד משמעותי באותם ימים). היא החליטה להעביר את מה שנשאר מהירושה לידי נוטריון שחילק אותה לקצבאות חודשיות נמוכות מאוד. בודלר בתגובה ניסה להתאבד על ידי חיתוך ורידים ולמזלו (או לחוסר מזלו, תלוי את מי שואלים) ניצל על ידי ז’אן דובאל. כעבור מספר חודשים הוא נאלץ לחזור לגור עם אמו. ימי הזוהר של איל סן לואי נגמרו…
אוטל דה לוזן היום
בשנת 1928 קנתה עיריית פריז את הארמון והפכה אותו למונומנט היסטורי והמקום היה פתוח לקהל הרחב. אולם, החל משנת 2013 המקום עבר לידי המכון ללימודים מתקדמים ולכן לא פשוט כלל להיכנס פנימה וודאי שלא לראות החדרים במלוא תפארתם. איך ניתן להיכנס בכל זאת? אופציה אחת היא לנסות להשיג הזמנה לאחד הכנסים שנערכים שם תדיר. אופציה נוספת, ויותר קלה לביצוע, היא לבוא לפריז בספטמבר ולהיכנס לארמון בזמן ימי המורשת “Jours des Patrimoines”. במקרה זה עברו לכם בין החדרים, התפעלו מהיופי, הקשיבו לסיפורים אך….שלא תשתו לי שם חשיש!
3 תגובות
יופי של פוסט. בכלל, בלוג נהדר שלוקח את הקורא למחוזות מרתקים ממש.
תודה רבה 🙂
אופציה שלישית לביקור בארמון: ישנן חברות המספקות שרות ביקור מודרך. חיפוש פשוט בגוגל…