פאריז מסמלת בעיני רבים את בירת האופנה והשיק העולמי. ומי שחושב שהאופנה הצרפתית נולדה עם השמלה השחורה הקטנה בסטודיו של קוקו שאנל, כנראה לא שמע על האישה שהפכה את אהבתה לאופנה לפוליטיקה תקופתית של ממש- המלכה מארי אנטואנט. סיפור הגעתה לפאריז, שינוי שמה ונישואיה הפוליטיים שהסתיימו במיתות טראגיות תחת הגיליוטינה, משתמע ממש כמו רומן היסטורי.
אבל אם חושבים על זה, זהו גם סיפור התבגרות של ילדה שנאלצה לעזוב את הבית בגיל 15 ל”עיר הגדולה” (במקרה הזה ארמון ורסאי של המאה ה-18), והמרד שלה בממסד, שכמו אצל כל נערה מתבגרת- התבטא ברובו באופנה ופרטי לבוש. אבל בניגוד לשאר בנות הטיפש-עשרה של העולם, האמירות האופנתיות של מלכה צרפתית זו, מלוות אותנו עד היום. ועל-כן, קיבצנו עבורכם בקצרה כמה אספקטים בחייה האופנתיים של מארי אנטואנט שמוכיחים עד כמה הגברת ממשיכה להיות רלוונטית גם היום, יותר ממאתיים שנה לאחר מותה.
חבריה הטובים של האישה
באחת מהסצנות הזכורות ביותר בסרטה “גברים מעדיפים בלונדיות” מרלין מונרו מפזזת בשמלה ורודה בין גברברים עטויים בטוקסידו שמרעיפים עליה יהלומים, ושרה על כך ש”יהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האישה”. אליזבת טיילור כתבה ספר זיכרונות המוקדש כולו לאהבתה ליהלומים, וקראה לו “הרומן שלי עם תכשיטים” (My Love Affair with Jewelry). אבל לפני כולן הייתה זו מארי אנטואנט שכמעט רוששה את קופת בעלה, לואי ה-16 מלך צרפת, בשל אהבתה לכל הנוצץ. ובמקרה שלה זה פגע במוניטין שלה למשך עידנים רבים.
למען ההגינות, מארי אנטואנט לא הייתה באמת המלכה ההדוניסטית רודפת הבצע שהעיתונאים המחתרתיים ומתנגדי השלטון בתקופתה עשו ממנה (לראייה- היא מעולם לא אמרה “אם אין לחם תאכלו עוגות”!). הנסיכה האוסטרית, מאריה יוספה אנטוניה, נאלצה לעזוב את בית אמה, הקיסרית האוסטרו-הונגרית מאריה-תרזה ואת 14 (!!) אחיה ואחיותיה הבכורים, לחצות לבדה את הגבול לצרפת (“לבדה” יחסית כמובן, אם לא סופרים את ארבע הכרכרות שנסעו אחריה…) ולנסות להשתלב בחצר ורסאי החומרני, הנהנתן והאכזרי ביותר.
עוד בילדותה סבלה הנסיכה מהדרישות המוגזמות של ארמון ורסאי בנוגע למראה החיצוני של הכלה העתידית של יורש העצר. כך למשל, כשהייתה בת שש הזמינה אמה רופא שיניים לארמונה, ששבר את שיני הילדה הקטנה, והזיז אותן (ללא הרדמה כמובן…) עד שהשליחים הצרפתים אישרו שהשיניים שלה מספיק ישרות לטעמם. ואם אתם חושבים שעולם האופנה הפריזאי של ימינו מתאכזר למבנה גופן של נשים ונערות, מה תגידו על נסיכה שביום חתונתה שמעה את כל נשות החצר מצחקקות מאחורי גבה על כך שמחוך שמלת החתונה שלה לא נסגר עליה כראוי?
תחת הנסיבות הללו, ביחד עם העובדה שכולם ציפו שהנסיכה תלד להם יורש עצר מבעל שלא היה מסוגל לתפקד מינית במשך שנים רבות, אי אפשר ממש להאשים את הנערה הצעירה בכך שהחליטה לפצות את עצמה ברכישת כל המשי, הנוצות, והיהלומים שהגזברות הצרפתית יכלה להרשות לה.
רצף התענוגות הזה נמשך עד 1785 כשצמד יהלומנים פריזאים בשם בוהאמר ובסאנג’ החליט לנצל את המוניטין החמדני של המלכה כדי להרוויח כסף. שנים קודם לכן, לואי ה-15 (סבו של לואי ה-16) הזמין אצלם ענק מרהיב משובץ יהלומים עבור הפילגש שלו מאדאם דו-בארי. אבל המלך הזקן מת בטרם הושלמה העבודה, הפילגש גורשה מהארמון, וצמד היהלומנים נשאר תקוע עם ענק בשובי 2 מיליון ליברות- סכום שיכול היה לפרנס משפחה צרפתית ממעמד הביניים למשך חמש שנים.
משהתקשו למכור את התכשיט, חברו השניים לשרלטנית בשם ז’אן דה-לה מוט, שהצליחה להשתחל לשורות החברה האריסטוקרטית של צרפת בזכות כך שהייתה פילגשו של שגריר צרפת באוסטריה- הקרדינל דה-רואן. דה-לה מוט, שידעה שהפטרון שלה קצת מאוהב במארי אנטואנט היפה, החלה לכתוב לו מכתבים מזויפים בשמה של המלכה וגרמה לו להאמין שהמלכה אוהבת אותו בחזרה. לאחר מכן היא אף שכרה זונה, שהייתה דומה קצת למארי אנטואנט, כדי שזו תיפגש בסתר עם דה-רואן ותבקש ממנו את הענק במתנה.
דה-רואן המאוהב רכש את הענק במיטב כספה של קופת צרפת, אך כשניסה להעניק אותו למלכה בפומבי, היא הזדעזעה וטענה שמעולם לא ביקשה מתנה כל-כך יקרה. באותן שנים, צרפת כבר הייתה בחובות כבדים עקב המלחמה עם הבריטים על השליטה בקולוניות בצפון אמריקה, והאזרחים הרעבים יצאו להפגין ברחובות. כך שהמלכה כבר השכילה לרסן את הבזבזנות שלה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: דה-רואן הושפל ברבים, והמוניטין של מארי אנטואנט הפך אותה לאויבת הציבור מספר אחת. הפילגש והיהלומנים לעומת זאת שלשלו לכיסם סכום כסף נאה.
ביטוי עצמי
אחד הטרנדים הגדולים של 2015 בתחום האופנה היה הדפס של לוגואים מוכרים על בגדים. המעצב הצעיר והבועט ג’רמי סקוט, שהצטרף בשנה שעברה למותג האיטלקי “מוסקינו”, אף יצר קולקציה שלמה שהציגה בגדים בצורת הלוגו של “מקדונלד’ס”, הדמות של “בארבי” והפנים של “בוב ספוג”. למעשה, אפשר לומר שבעידן בו אנו עסוקים בלבטא את רגשותינו ברשתות החברתיות לילות כימים, ביטוי המחשבות שלנו על הבגדים היה צעד מתבקש.
קשה לנו לחשוב על תקופות שבהן הזכות לבטא דעות אישיות הייתה שמורה ליחידי סגולה בלבד. כלומר, לאצולה. וגם מבין האצולה, נשים נאלצו לשמור על פה סגור ולבטא את אשר על ליבן בדלתיים סגורות בלבד. אבל למלכה מארי אנטואנט היה צורך נואש בביטוי עצמי: במהלך שבע השנים הראשונות לנישואיה ללואי ה-16 הזוג לא הצליח לקיים יחסי מין ולהביא יורשים. ומאחר שמעמדה של מלכה בממלכה זרה קם ונפל על היורשים שלה, מצבה של מארי אנטואנט היה רעוע במיוחד.
לא רק זאת, אלא שהמפלגות הפוליטיות בארמון נחלקו לאלה ששנאו אותה על היותה אוסטרית ודרשו למגר את ההשפעה הזרה מוורסאי, לאלה ששנאו אותה משום שתמכו באויבתה המושבעת- מדאם דו-בארי, פילגשו בדימוס של המלך המת. שמים לב למכנה המשותף? על-כן, החליטה המלכה לעשות מעשה ולהשתמש בגופה ושיערה כמגן על הסטטוס שלה בארמון.
בעזרת שימוש בתכשירים כמו בד גזה, תוספות שיער ואפילו קמח, היא המציאה לעצמה תסרוקות שהיו כה גבוהות עד שהיא הפכה הלכה למעשה ל”שכמה ומעלה” מכל אנשי החצר. נשים מכל קצות אירופה מיהרו לאמץ את תסרוקות הענק הללו שעוטרו גם בנוצות, פירות וירקות טריים. ובכך בעצם הן אמרו: “אנחנו אולי מחויבות לשתוק אבל אתם לא תוכלו להתעלם מנוכחותנו.”
במרוצת הזמן, החלה המלכה גם להשתמש בתסרוקתה כדרך להביעה עמדות פוליטיות. כך למשל, בשנה שהיבול בה היה טוב במיוחד היא התהדרה בתסרוקת גבוהה שעוטרה בקני שיבולת טריים מהשדה. וב- 1778 בעקבות ניצחון של הצי הצרפתי על הצי האנגלי, היא הביעה את תמיכתה בצי בכך שקישטה את תסרוקתה בדגם אדיר ומאובזר להפליא של ספינת הדגל הצרפתית!
קז’ואל
חלק מקסמן של הצרפתיות טמון ביכולת הכנראה מולדת שלהן ללבוש בגדים יומיומיים ופשוטים בצורה שיקית ביותר, כאילו הג’ינס המשופשף והחולצה הגברית המכופתרת על גופן העדין נתפרו במיוחד בשבילן בסטודיו של ג’יבאנשי. אכן, צרפת היא מקום הולדתו של ה”קז’ואל שיק” והפעם הקרדיט שייך לגמרי לאם האופנה המודרנית- קוקו שאנל, שלבשה חולצת פסים ומכנסי כותנה גבריות, בהשראת הדייגים בעיירת הקיט הצרפתית דוביל, בזמן שנשים אחרות עוד היו חנוטות עמוק בתוך מחוכים ומלמלות.
כ-40 שנה אחריה, הצטלמה חתלתולת המין של הקולנוע הצרפתי- בריז’יט בארדו – לסרט קולנוע בעיירת דיג צרפתית אחרת- סאן טרופה, וחלקה אף היא כבוד לבגדי הדייגים המקומיים, אך הפעם גם בתוספת נעלי בלרינה שטוחות. כך נולד סגנון הפשטות שהצרפתיות כה מצטיינות בו, והוא ממשיך להוות השראה אופנתית גם לפאשניסטות פריזאיות עד היום.
כמאתיים שנה לפני שאנל ובארדו, הייתה זו מארי אנטואנט שמאסה במחוכים חונקים ומלמלות מוגזמות והחליטה שפשוט זה הכי יפה. רק שבניגוד ליורשותיה האופנתיות, המאבק שלה התנהל מול התרבות הצרפתית עצמה:
בשנים שלאחר הכתרתה, נאלצה מארי אנטואנט, כמו קודמותיה, ללבוש את “המחוך המלכותי”. מדובר במכשיר עינויים אכזרי במיוחד בדמות מחוך שנשרך עד כדי עובי של ארבע אצבעות בלבד, ללא כתפיות תומכות או ריפוד!! האריסטוקרטים הצרפתים האמינו שפלג גוף עליון ארוז בקפידה מסמל קשיחות אופי ושליטה עצמית ברמה הגבוהה ביותר, ומשום כך אותו מחוך, שנקרא “הגרנד קורפ” (Grand Corps ) או בתרגום חופשי: “הגוף הנעלה”, היה פריט לבוש שנשמר אך ורק לנשים האצילות ביותר בצרפת.
אך למארי אנטואנט המסכנה הספיקו רק כמה לבישות בודדות כדי להבין שהיא הייתה רוצה גם לנשום או לאכול ללא קושי. והיא סירבה ללבוש את המחוך המלכותי, בטענה שהיא מספיק רזה כדי להסתדר גם בלעדיו. מרד קטן זה, היה לא פחות מסטירה מצלצלת בפרצופם של תומכי המסורת בארמון ורסאי, והם החלו מתלחששים שסירובה של מארי אנטואנט ללבוש את המחוך קשור בחוסר יכולתה להיכנס להריון.
אצילים צרפתים אפילו קראו לעברה: “אם את מסרבת ללדת לנו יורש, לפחות אל תעליבי אותנו במראה בטנך המשוחררת!!” הדברים הגיעו אפילו עד אמה של מארי אנטואנט- הקיסרית האוסטרית מריה תרזה, שנאלצה להתערב ולשכנע את בתה להתלבש בהתאם כדי למנוע תקרית דיפלומטית.
אז המלכה הצרפתית הרכינה ראש ונכנעה למסורת. אבל זה לא נמשך זמן רב, וב-1776 היא החליטה שהיא עשתה די והותר עבור המסורת הצרפתית, ופצחה במרד אופנתי שהיה כה גדול עד שהוא שינה את אופנת הנשים באירופה לאורך כמעט מאה שנים: היא נטשה את שמלות הארמון הכבדות העשויות קטיפה ומשי, והחלה לובשת שמלות בעלות גזרה משוחררת, שלא רק שלא הצריכו מחוך אלא היו עשויות מבד גזה פשוט (“שמיז”) שנחשב באותם ימים לתחתונית!
את תכשיטיה המרהיבים היא החליפה בסרט משי דקיק שנקשר סביב הצוואר. וכאילו שזה לא מספיק, כל אימת שהמלכה יצאה לרכב, היא ציוותה לאנסמבל הזה גם ז’קט רכיבה גברי, שנתפר עבורה באורך מלא כמו שמלה. המאה ה-18, המראה הזה נחשב למה שבמונחים של היום היה ככל הנראה שילוב של לאנז’רי ובלייזר גברי.
למרות ההלם הראשוני של הארמון וטענות מצד מתנגדיה של המלכה כי היא מתלבשת כמו זונה, סגנון לבוש זה הפך בתוך כמה שנים ספורות לפופולארי ביותר בקרב נשות אירופה, עד כדי כך שאפילו אויבתה המושבעת- מאדאם דו-בארי החלה לאמץ את הסגנון.
כשנתיים לאחר מכן, ב-1778 ילדה המלכה את בתה הבכורה, מארי תרז, והאצולה הצרפתית נרגעה והרשתה למלכה לשמור על ה”שגעונות הקטנים שלה”. כך השתמר לו סגנון שמלת הגזה הלבנה בעלת הגזרה הישרה והפשוטה למשך זמן רב. בתחילת המאה ה- 19- שנים רבות לאחר מותה הטראגי של מארי אנטואנט תחת להב הגליוטינה –השמלה הפכה לצו האופנה, כך שאפילו ג’וזפין דה-בוארנה, שהייתה אשתו של מתנגד המלוכה הגדול ביותר בהיסטוריה הצרפתית- נפוליאון בונאפרטה- לבשה שמלה דומה באחד הפורטרטים הראשונים שלה.
אפילו סרט המשי הפשוט שמארי אנטואנט ענדה לצווארה הפך לסמל תרבות. ובשנים שלאחר מותה של המלכה, נשים בכל רחבי אירופה המשיכו להתאבל על מותה של אותה דיווה מקורית בכך שהחלו לענוד סרט אדום דק המדמה חתך להב סביב צווארן. הסרטים דמויי הקולר חזרו ונעלמו לפרקים באופנת הנשים לאורך השנים והמאות, ומה שהתחיל כטרנד שובב של מלכה צעירה המחפשת לוק שינער את המסורת הצרפתית במאה ה-18, חוזר השנה לככב כפריט חובה בכל תצוגות האופנה לעונת אביב/קיץ 2015.
אכן, מספיק רק להציץ בתצוגות האחרונות של מארק ג’ייקובס ו-וויוויאן ווסטווד בשבוע האופנה בלונדון, כדי להבין שהקולרים סביב הצוואר הם הפריט הנחשק של עונת הקיץ 2015. ולנו רק נותר לתהות- האם עולם האופנה כפי שאנו מכירים אותו היום היה קיים בכלל ללא המלכה הבלתי מעורערת של האופנה- מארי אנטואנט?
אריאלה גויכמן גארבר מבלוג תולדות האופנה: Timeless Hemlines]
