כמו למלכי צרפת גם לפילוסופים הצרפתים הגדולים ביותר היו מאהבות. אולם להבדיל מהמאהבות של המלכים, דוגמת מאדם דה פומפדור (Pompadour) או מאדם דה מונטספאן (Montespan), אשר נכנסו לדפי ההיסטוריה, רוב המאהבות של הפילוסופים נותרו אלמוניות. היום ברצוני לדבר דווקא על היוצאת מן הכלל, המאהבת של גדול הפילוסופים הצרפתים במאה ה-18, אשר נכנסה לדפי ההיסטוריה לא רק בזכותו, אלה בזכות אישיותה המיוחדת ושכלה החריף.
אז מי הייתה המרקיזה דה שאטלה?
שמה הוא גבריאל אמלי דו טונלייה דה ברטיי (1706-1749 Gabrielle Émilie Le Tonnelier de Breteuil). היא נולדה למשפחת הברונים דה ברטיי, אשר על טירתם כתבתי בעבר, ומילדות נודעה בזכות שכלה החריף. בגיל 12 היא כבר ידעה לטינית ואיטלקית, לנגן על צ’מבלו ולשיר. בגיל 15 היא החלה לתרגם את היצירה אנאיד (Aeneid) של המשורר הרומי וירגיליוס לצרפתית (בחרוזים).
מעט אח”כ החליטה שכל זה אינו מספיק לה והוסיפה את השפה האנגלית לרשימת השפות בהן שלטה והחלה ללמוד מתמטיקה עם מופרטואי (1698-1759 Maupertuis), אשר נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של תקופתה ולימים התפרסם בתור יריבו של וולטר. ולבסוף, איך ניתן לא להזכיר את המאסה החשובה שכתבה על האושר, אשר את התרגום שלה ניתן למצוא בהוצאת נהר ספרים.
בגיל 19 היא התחתנה עם המרקיז דו שאטלה (Châtelet), אשר היה מבוגר ממנה ב-11 שנים ומאז נודעה בתור המרקיזה דו שאטלה. לזוג נולדו שלושה ילדים, אולם למרבה הנוחות, בעלה, אשר היה קצין בצבאו של המלך, בילה את מרבית זמנו בצבא מה שהשאיר לה מספיק זמן לקחת לעצמה מספר מאהבים. המפורסם ביותר בינהם היה הדוכס דה רישלייה (Duc de Richelieu 1696-1788), אשר היה ללא ספק גדול המאהבים בצרפת של המאה ה-18 והתחרה בהצלחה רבה בקזנובה.
הרומאן עם וולטר
בשנת 1733 פגשה אמלי את האיש, אשר שמו יקשר לשמה לעד, הפילוסוף הצרפתי המפורסם פרנסואה מארי ארואה, שנודע בשם וולטר (Voltaire 1694-1778). שניהם נפגשו בארוחת ערב ומצאו את עצמם מדברים על שירה לטינית, מתמטיקה ואסטרונומיה. ה”גיק שיק” (Geek Chic), של המרקיזה היה כה חזק שוולטר התאהב בה באופן מיידי למרות שעל פי עדותה של מאדם דו דפאנד (Madame du Deffand 1697-1780) היה לה “ראש קטנטן, חזה שטוח ידיים ענקיות, אף מחודד ועור של פומפיה”.
המרקיזה ווולטר הפכו לאחד הזוגות הנוצצים של המאה ה-18 וכאשר לא בילו במיטה למדו יחד מתמטיקה ואת הפיזיקה של ניוטון. “אלוהים כמה מענג הוא להיות בזרועותייך, איזה אושר הוא להיות מסוגל להיות עם מי שאני אוהב”, כך כתב וולטר לאהבותו בשנת 1734. באותה שנה עברו שניהם לטירת סיריי (Cirey), בצפון מזרח צרפת. בטירה מבודדת זו למדו שניהם ביחד מדעים וולטר הקדיש לא מעט זמן לכתוב כמה מספריו.
בתקופה זו הצטרף לזוג המאהבים, בעלה של המרקיזה, אולם הוא דאג לא להפריע להם יותר מידי, גר בדירה נפרדת ואכל בשעות נפרדות. כל צרפת הייתה המומה, לא מכך שהמרקיז מוכן לגור עם המאהב של אשתו תחת קורת גג אחת, אלה מהעובדה שהמאהבים שומרים אמונים זה לזו זמן כה רב.
האידיליה בין וולטר למרקיזה החזיקה מעמד עד שנת 1747. וולטר, אשר היה בן 53 והיפוכונדר לא קטן, הפסיק לענג את אהבותו מבחינה מינית מחשש לבריאותו. באותה שנה המרקיזה הכירה את קפיטאן ז’אן פרנסואה דה סן למבר (1716-1803 Jean Francois de Saint Lambert), אשר היה צעיר ממנה בעשר שנים והרומאן בינהם החל לפרוח.
באוקטובר אותה שנה תפס אותם וולטר בסיטואציה מעט מביכה ולאחר דין ודברים הזמין את סן למבר לדו קרב שיתרחש עם עלות השחר. מאדם דו שאטלה, אשר נבהלה מהאפשרות שאחד ממאהביה יהרוג את השני, הגיעה אל וולטר בשתיים לפנות בוקר והכריזה על אהבתה הנצחית אליו.
אולם, באותה הזדמנות הזכירה לו שהוא בעצמו אמר לה שכוחו נוטש אותו ולכן אין לו שום סיבה להעלב מכך שחברו עוזר לו באותה מלאכה, אשר עלולה לסכן את חייו. וולטר קיבל את הטיעון הפילוסופי הזה. יום למחרת התפייסו שני המאהבים וולטר אמר לסן למבר “שכחתי את כל מה שהיה. טעיתי בכך שקנאתי בכם. אתה בגיל שבו ניתן להנות מאהבה ותשוקה. תהנה מהם כל עוד אתה יכול מפני שהזמן חולף כל כך מהר…”.
הסוף המר של משולש האהבה
וכך החל משולש אהבה בין המרקיזה לבין וולטר וסן למבר ושלושתם נעו להם בין פריז, סיריי וטירת לונביל (Luneville) שבלוריין, שם התארחו אצל דוכס לוריין, אביה של מלכת צרפת, סטניסלס לשינסקי (Stanislas Leszczynski 1677-1766). בטירה הזאת גילתה המרקיזה שהיא בהריון מסן למבר.על מנת להסוות את זהות האב נסעו המרקיזה, וולטר וסן למבר אל טירת סיריי והזמינו את בעלה של אמלי להצטרף אליהם.
למרקיז לא היה כל כך אכפת מהמשולש הרומנטי שנרקם בין אשתו לשני מאהביה והוא שיחק בשמחה את התפקיד שנועד לו. לאחר ארוחת הערב, עלה הבעל בשמחה על יצועה של המרקיזה ובכך העניק מעין “תעודת הכשר” לתינוק שיוולד (וולטר, שנון כתמיד, טען שצריך לקטלג את הילד בכרך “שונות” ברשימת היצירות של מאדם דו שאטלה).
אולם משולש האהבה שנוצר ב 1747 הסתיים בצורה טרגית בספטמבר 1749. אותו חודש ילדה המרקיזה תינוקת, אשר מתה זמן קצר לאחר מכן. בהיותה בת 43, ומכיוון שהלידה לא הייתה קלה, גופה לא החזיק מעמד ושישה ימים אח”כ מתה מאדם דו שאטלה. וולטר, המום מצער יצא מחדרה של המרקיזה והתמוטט.
היה זה סן למבר שהצליח לאושש אותו מעט וולטר פנה אליו בתוכחה ואמר “אתה הוא זה שהרגת אותה. מה עבר לך בראש כשהחלטת להכניס אותה להריון?”. וולטר ביקש כאות זיכרון את הטבעת של המרקיזה, אשר הכילה את הדיוקן שלו אך כשקיבל אותה גילה שהיא מכילה את הדיוקן של סן למבר. על כך אמר וולטר “ככה זה נשים! הוצאתי את הדוכס דה רישלייה מהטבעת ועכשיו סן למבר הוציא אותי. כך מתנהל העולם…”.
