ז’אן בטיסט פוקלן (Jean Baptiste Poquelin 1622-1673), המוכר לנו יותר בזכות שם הבמה שלו מולייר (Molière), הוא ללא ספק אחד מגדולי המחזאים שידעה האנושות. הסיבה לכך, לפחות לטעמי, היא היכולת שלו להסתכל פנימה לתוך נפש האדם ולתאר במחזותיו תכונות אנושיות, שלא השתנו עד ימינו, כגון היפוכונדריה, קמצנות, צביעות ועוד. זאת הסיבה שלמרות שחלפו כ-350 שנים מאז מותו, מחזותיו מוצגים תדיר בכל העולם וזוכים להצלחה רבה.
להבדיל מרוב אנשי הרוח של “המאה הגדולה” (Le Grand Siècle), הלא היא המאה ה-17, שנולדו מחוץ לפריז, מולייר נולד ומת בעיר האורות. לכן, אין זה מפתיע שלמרות העובדה, שמולייר לא נכח בבירת צרפת במשך כ-15 שנה, הרי שפריז היא חלק בלתי נפרד ממולייר ומולייר הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של פריז.
במידה ותרצו להכיר את פריז של מולייר באמצעות רגליכם תתקלו בבעיה. ישנם לא מעט מקומות שקשורים למולייר ולמחזותיו והם פרוסים ברובעים 1-6 ואף ברובע ה-16. לכן לא ניתן לייצר מסלול טיול אחד, שיכיל את כל המקומות הללו, מבלי לדרוש מכם לגמוע קילומטרים על גבי קילומטרים או להיכנס ולצאת כל הזמן מהמטרו.
לכן היום הרשו לי להציע לכם מסלול טיול קצר בעקבות מולייר, שיתרכז אך ורק ברובע ה-1 של פריז, ובמהלכו תגלו את המקומות בהם נולד, הוטבל, התחתן, הציג ומת. על שאר המקומות הקשורים למולייר ולמחזותיו אני מבטיח לספר לכם בהרצאה המיוחדת שלי לרגל 400 שנה להולדתו של המחזאי הדגול (עוד על כך, בהמשך).
סיפור חייו של מולייר
לפני שנתחיל את הטיול בפריז בעקבות מולייר, חשוב להכיר מעט את תולדות חייו ששזורים, כפי שתראו, בתולדותיה של העיר.
ז’אן בטיסט פוקלן נולד בפריז ב-15 בינואר 1622 (היכן בדיוק הוא נולד? על כך נדבר בהמשך) למשפחה בורגנית אמידה. האב היה הרפד המלכותי של לואי ה-13 ויכול היה להעניק לבנו השכלה מצויינת, כולל לימודים ב Collège de Clermont (כיום בית הספר היוקרתי Louis Le Grand), שם למד בין השאר פילוסופיה.
כמו כן חשוב לציין שככל הנראה היה זה המקום בו החל את הקריירה התיאטרלית שלו, באמצעות השתתפות הצגות, שהועלו על ידי הסטודנטים של המוסד הלימודי. חיידק הבמה בו נדבק ז’אן בטיסט הצעיר באותה מכללה (או אולי אף קודם לכן), גרם לו לוותר על קריירה בתור רפד מלכותי או עורך דין, ולהקים תיאטרון יחד עם משפחת בז’אר (Bejart) בשנת 1643.
התיאטרון הראשון שהקים מולייר (Illustre Théâtre) נמצא ברובע ה-6 של פריז ובו הציג המחזאי הצעיר טרגדיות. תיאטרון זה לא הצליח להתמודד עם התחרות מצד תיאטראות אוטל דה בורגון (Hôtel de Bourgogne) ותיאטרון המארה (Théâtre du Marais), וכעבור כשנה התיאטרון של מולייר פשט את הרגל והוא עצמו הושלך לכלא בעקבות חוב לסוחר נרות.
כך החל מסע ארוך בן כ-15 שנה, שבמהלכו הציגה להקתו של מולייר בכל רחבי צרפת. ככל הנראה זו התקופה בה אימץ לעצמו ז’אן בטיסט פוקלן את שם הבמה מולייר, על מנת לא לפגוע במשפחתו שלו, מכיוון שבאותה תקופה שחקני תיאטרון נחשבו למוקצים על ידי הכנסייה.
במהלך המסע הזה החל מולייר לזנוח את ז’אנר הטרגדיה ולעסוק בקומדיה. בתחילה הוא חיקה את סגנון הקומדיה דל ארטה ומאוחר יותר החל לבנות סגנון יחודי משלו. למרות הזמן הרב אותו בילה מחוץ לפריז, מעטים הם המחזות ששרדו מהתקופה הזאת (המפורסם מאלו שכן שרדו הוא “הרופא המאוהב).
וכאן הרשו לי לעשות הפסקה קצרה ולהמליץ לכם בחום רב לצפות בסרט “מולייר”, משנת 2007. מדובר בסרט משעשע ועשוי היטב, שעוסק באותה תקופת נדודים ומציג הסבר (מומצא לחלוטין ולא נכון היסטורית), כיצד נוצרו הקומדיות הגדולות של מולייר ובהם “גם הוא באצילים”, “טרטיף” ואחרים. הנה סרטון ה”בקרוב” שיכניס אותכם מיד לעלילת הסרט:
בשנת 1659 חזר מולייר לפריז וזכה לתמיכתו של פיליפ ה-1 דוכס אורליאן, אחיו של לואי ה-14. החסות של משפחת המלוכה אפשרה לו להציג את הקומדייה “האהובות הנלעגות” (Les Précieuses Ridicules) בארמון הפטי בורבון (Petit Bourbon), אותו הזכרתי בכתבה על האופרה של פריז. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מולייר הציג סאטירה חברתית והצלחתה של ההצגה גרמה לו לאמץ את הז’אנר ולהפוך אותו לכרטיס הביקור שלו.
בינואר 1661 עוברת הלהקה של מולייר אל בניין התיאטרון שבפאלה רויאל (נא לא להתבלבל בין תיאטרון זה לבין בניין הקומדי פרנסז שהוקם שנים רבות מאוחר יותר). מולייר המשיך לכתוב מספר מחזות כל שנה, שהוצגו לרוב שם או בארמונות השונים של המלך (במיוחד בארמון ורסאי, שתהליך הפיכתו מביקתת ציד לארמון מפואר התרחש בשנים הללו). זוהי גם השנה שבה הופך המלך לפטרון הראשי של מולייר ובין שניהם נוצר קשר ידידות שימשך כמעט עד למותו של מולייר.
במהלך 12 השנים הבאות יצר מולייר את המחזות המפורסמים ביותר שלו ושיתף פעולה עם שני המוזיקאים הגדולים ביותר של תקופתו, ז’אן בטיסט לולי (Jean Baptiste Lully 1632-1687) ומאוחר יותר, עם מארק אנטואן שארפנטייה (Marc Antoine Charpentier). במידה ותרצו להקשיב לכמה מהיצירות המוזיקליות, שנוצרו לכבוד המחזות הקומיים של מולייר, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה מוזיקת בארוק צרפתית שתגרום לכם לחשוב שיוצריה השתגעו.
הצורך לכתוב כל הזמן מחזות חדשים, לביים, לשחק וכמובן לשמור על הבריאות הפיננסית של הלהקה, גבו מבריאותו של מולייר מחיר כבד והיא החלה להתדרדר במהלך ראשית שנות השבעים של המאה ה-17.
בפברואר 1673 הציג מולייר את הקומדייה האחרונה שלו “החולה המדומה” בתיאטרון הפאלה רויאל. על פי המיתוס המפורסם מת מולייר על הבמה, בעודו משחק את ארגן ההיפוכונדר. אולם, אם נדייק, הרי שמולייר, שכבר שנים רבות היה חולה בשחפת, החל להשתעל על הבמה, איבד את הכרתו, פונה לביתו ושם הוא מת ב 17 בפברואר 1673.
מכיוון שהממסד הכנסייתי לא הסכים לקבור שחקנים בבתי קברות “רגילים” (דהיינו כאלה שהוקדשו על ידי הכנסייה), נאלצה אישתו של מולייר, להתחנן בפני לואי ה-14, על מנת שיפעיל את השפעתו ויאפשר לבעלה קבורה נורמלית. בסופו של דבר הושגה פשרה ומולייר נקבר בבית קברות ליד כנסיית סן אוסטאש, אך בחלקה לא מקודשת שיועדה לתינוקות שנולדו מתים ולא הוטבלו.
אולם אם חשבתם שמולייר מצא שם את מנוחתו האחרונה, הרי שטעיתם. בראשית המאה ה-19 הוקם במזרח פריז בית הקברות פר לשז ומכיוון שאף בורגני, שמכבד את עצמו, לא הסכים להיקבר שם, החליטה הנהלת בית העלמין להעביר לשם את עצמותיהם של כמה “סלבריטיז”, דוגמת אבלר ואלואיז, במטרה להפוך את המקום ליותר אטרקטיבי. מולייר היה אחד מאותם “סלבריטיז”, שמנוחתם הופרעה, ועצמותיו הועברו לפר לשז, שם ניתן למצוא את קברו עד היום.
מסלול טיול בפריז בעקבות מולייר
כעת, כשאתם מכירים את סיפור חייו של מולייר, הגיע הזמן להתחיל את הסיור שלנו. אנא קחו לכם את קו 4 של המטרו ורדו בתחנה Étienne Marcel. לא הרחק מהיציאה של המטרו תמצאו את התחנה הראשונה שלנו.
אוטל דה בורגון (Hôtel de Bourgogne)
ברחוב אטיין מרסל, של ימינו, עמד הארמון של דוכסי בורגונדי, ממנו נותר המגדל של ז’אן ללא פחד, עליו ניתן לקרוא בכתבה הסודות של פריז. מאוחר יותר, במהלך המאה ה-16 החלה להציג כאן להקת התיאטרון הפריזאית הראשונה מחזות דתיים ומאוחר יותר גם מחזות קומיים.
אולם, עם השנים, בעקבות קשיים כלכליים החלה הנהלת התיאטרון להשכיר את המבנה גם ללהקות קומדיה דל ארטה, שהגיעו מאיטליה החל מזמן שלטונה של קתרין דה מדיצ’י.
מולייר הצעיר, שהתגורר לא כל כך רחוק משם (כפי שתראו עוד מעט), ביקר בתיאטרון לא מעט פעמים עם משפחתו ויתכן מאוד שבמקום הזה הוא נדבק ב”חיידק המשחק” לראשונה (עוד לפני הלימודים שלו בקולז’ דה קלרמון).
הלהקה של אוטל דה בורגון הפכה עם השנים לאחת המתחרות הגדולות של מולייר, בעיקר לאחר חזרתו לפריז, אולם בעקבות מותו בשנת 1673 עזבו חלק משחקני הלהקה של מולייר והצטרפו לאוטל דה בורגון. בשנת 1680 החליט לואי ה-14, לאחד בין הלהקה של מולייר לזו של אוטל דה בורגון ושל תיאטרון המארה ויחד הם הפכו ללהקת הקומדיה המלכותית, שמאוחר יותר תהפוך לקומדי פרנסז המפורסם.
כנסיית סנט אוסטאש (Saint Eustache)
מרחוב אטיין מרסל לכו דרומה לעבר רחוב מונטרגיי (Rue Montorgueil), עד שתגיעו לכנסיית סנט אוסטאש. למרות שכנסייה זו נבנתה בלב השוק הסיטונאי של פריז (לה האל) הרי שמהר מאוד היא הפכה לפופולרית מאוד דווקא בקרב שמנה וסלתה של פריז.
מכיוון שמולייר נולד לא הרחק משם, הוא הוטבל בכנסייה הזאת, ומכיוון שהבית בו הוא מת נמצא גם הוא לא כל כך רחוק, הרי שאין זה מפתיע שכאן התקיימה תפילת ההשכבה שלו ושבבית הקברות של הכנסייה הוא נקבר בשנת 1673.
ממליץ לכם בחום רב לא רק להסתכל על הכנסייה מבחוץ אלא להיכנס פנימה ולהינות מההוד וההדר. אם יתמזל מזלכם בזמן ביקורכם מישהו יתאמן על העוגב ותוכלו להנות ממוזיקה שמימית (אם אתם פחות סומכים על המזל אתם מוזמנים להיכנס לכתבה מוזיקה קלאסית בפריז ולבדוק אילו קונצרטים מתקיימים שם בזמן שתבקרו בעיר האורות).
הבית בו נולד מולייר
לאחר שסיימתם לבקר בכנסיית סנט אוסטאש, אתם מוזמנים להמשיך דרומה לעבר rue Pont Neuf 31. שם תמצאו שלט בו נטען שמולייר נולד כאן, ומעליו אף תמצאו פרוטומה יפה שלו. אולם אל תטעו. אין זה נכון כלל וכלל! מולייר לא נולד כאן.
כיצד אני יודע? שימו לב לשנת הלידה המצויינת בשלט (1620). זוהי שנה לא נכונה, מכיוון שמולייר נולד שנתיים מאוחר יותר!
על מנת לגלות היכן עמד הבית בו נולד מולייר, עליכם לפנות מערבה ברחוב Saint-Honoré מספר 96. שם תמצאו שלט צנוע יותר שמציין את המקום שבו עמד בית העץ בו נולד מולייר.
שימו לב שאין זה הבניין בו נולד מולייר, אלא בניין מאוחר יותר שנבנה בשנת 1802. הבית של מולייר, כמו כמעט כל בתי העץ של פריז, נהרס מזמן, אך העתק שלו נבנה מחדש לכבוד התערוכה העולמית של 1889 (זאת שהביאה לנו, בין השאר, את מגדל אייפל). לצערי הרב אינני יודע מה עלה בגורלו של אותו העתק והאם הוא נהרס, כמו חלק גדול של המבנים, שנוצרו לכבוד התערוכה, או שמא הוא נמכר למישהו.
כנסיית סן ז’רמן לוקסרואה (Saint Germain l’Auxerois)
המשיכו ברחוב סנט אונורה ופנו דרומה אל rue de Louvre, שיהפוך בהמשך ל Rue de l’Admiral Coligny. שם תמצאו את כנסיית סן ז’רמן לוקסרואה.
זוהי כנסייה עתיקה מאוד, ששימשה בתור הקאפלה המלכותית, עת משפחת המלוכה התגוררה בארמון הלובר. בהמשך נכנסה הכנסייה להיסטוריה מכיוון שכאן, ב-24 באוגוסט 1572, ניתן האות לפרוץ הטבח של ברתולומיאו הקדוש, במהלכו נטבחו אלפי פרוטסטנטים בפריז.
הבאתי אותכם לכנסייה הזאת, לא רק על מנת שתהנו מיופיה, אלא מכיוון שכאן התחתן מולייר בשנת 1662 עם ארמנד בז’אר (Armande Béjart). מי הייתה ארמנד בז’אר? זוהי אחת השאלות הגדולות של ההיסטוריה הצרפתית. “נשמות טובות” טענו שזוהי בתה של מדלן בז’אר ( Armande Béjart), שחקנית קומית חברת להקתו של מולייר והמאהבת שלו, ולכן גם ביתו של מולייר.
זהו ככל הנראה שקר שנועד להבאיש את ריחו של מולייר, לו היו לא מעט אויבים (החל מלהקות מתחרות וכלה באנשי הכנסייה שכעסו עליו בעקבות המחזה טרטוף). הגיוני יותר שהייתו זו אחותה הצעירה של מדלן ולכן היא לא הייתה בתו של מולייר. כך או כך ארמנד הפכה לשחקנית מצליחה בזכות עצמה והשתתפה בלא מעט מחזות עד מותה בשנת 1700.
אחרי שסיימתם לבקר בכנסייה, אתם מוזמנים להסתכל מערבה ולראות את הקולונדה של הלובר. שם בעבר עמד אוטל דה פטי בורבון (Hôtel du Petit-Bourbon), בו הציג מולייר את ההצגה הראשונה שלו מאז שחזר לפריז בשנת 1659.
הפאלה רויאל
חזרו על עקבותיכם אל רחוב Rivoli ולכו מערבה עד אשר תראו מימינכם את ארמון הפאלה רויאל. כאן, בחלק המזרחי, עמד תיאטרון הפאלה רויאל בו הציג מולייר את מחזותיו החל משנת 1661 ועד מותו בשנת 1673.
לאחר מותו של מולייר עבר המקום לשליטתו של ז’אן בטיסט לולי, שותפו של מולייר בעבר, שהסתכסך איתו כמה שנים לפני מותו וניצל את ההזדמנות על מנת לגרש משם את להקתו לטובת בית האופרה שהוא עצמו הקים. בית האופרה הזה נשרף בשנת 1781 והדוכס מאורליאן, החליט לנצל זאת על מנת לשנות את מבנה הארמון ולבנות תיאטרון, בחלקו המערבי.
כיום זהו תיאטרון הבית של להקת הקומדי פרנסז, השם שניתן ללהקתו של מולייר בשנת 1680, כך שבסופו של דבר, לאחר יותר ממאה וחמישים שנים של נדודים, ניתן לומר שהיא חזרה הביתה.
הבית בו מת מולייר
לאחר שסיימתם לטייל בפאלה רויאל ולהציץ בתוך הקומדי פרנסז (ישנם מידי פעם סיורים מודרכים במקום) פנו לרחוב Richelieu ולכו עד למספר 40. שם תמצאו את הבית בו חי מולייר משנת 1672 ועד מותו.
הבית עדיין עומד על תילו וזהו בית מידות היאה לשחקן ויוצר כה מצליח. מולייר שכר שם שתי קומות, כאשר בקומה אחת התגוררו משרתיו ואילו בקומה השנייה התגוררו הוא, אישתו ובני ביתם. כאן עבד מולייר על מחזותיו האחרונים וכאן עמדה הספרייה שלו שהכילו לא מעט מחזות שלו ושל מחזאים מפורסמים אחרים של תקופתו. כאן הוא מת ב 17 בפברואר בין השעה 21:00-22:00 בערב.
על מנת לציין את המקום בו חי מולייר את שנותיו האחרונות הוחלט לקרוא לרחוב ליד רחוב רישלייה על שם המחזאי ובמספר 40 של אותו רחוב, תוכלו למצוא מזרקה מפוארת, שנבנתה בשנת 1844 ועליה פסלו של המחזאי הדגול.
