הפנתאון עומד לו על גבעת סנט ז’נבייב ברובע ה-5 של פריז, והכיפה המפורסמת שלו הפכה כבר מזמן לחלק מקו הרקיע של העיר (יחד עם זאת של האינווליד). לא מעט תיירים חולפים לידו בדרכם מרחוב מופטאר אל גני לוקסמבורג, כמה מהם נעצרים כדי לצלם את המבנה המרשים וחלק אולי אפילו נכנס פנימה. אולם כמה מהם באמת מכירים את התהפוכות שעבר המבנה המונומנטלי הזה?
הרשו לי לקחת אותכם למסע היסטורי בתוך בניין, אשר במהלך 100 שנה שינה את ייעודו כמה וכמה פעמים, עד אשר התקבע בתור הפנתיאון של גדולי צרפת. יחד נגלה מי קבור שם, וכמובן לא אשכח לספק לכם את כל המידע הלוגיסטי הדרוש אם תרצו לרדת אל הקריפטה ולטייל בין הקברים.
הפנתיאון בפריז כראי לסכיזופרניה הפוליטית של צרפת
הכל התחיל ממחלה של מלך
בשנת 1744 מחליט המלך לואי ה-15 לצאת למלחמה עם אוסטריה, אולם כאשר הוא הגיע אל העיר מץ (Metz) הוא נופל למשכב ומצבו הבריאותי מתדרדר במהירות. כאשר הוא שוכב על ערש דווי, נשבע המלך שאם יחלים הוא יגרש את המאהבת שלו הדוכסית דה שאטורו (Marie Anne de Mailly-Nesle, duchesse de Châteauroux) ויבנה כנסייה מפוארת לכבוד ז’נבייב הקדושה, הפטרונית של פריז.
וראו הפלא ופלא, המלך הצליח בנס להתאושש ממחלתו, אך תוך זמן קצר מאוד חזר למאהבת שלו, אשר באורח מפליא עוד יותר מתה באותה שנה באופן פתאומי ונקברה בחשאי בבית הקברות של כנסיית סן סולפיס. גם ההבטחות לגבי הקמת הכנסייה נשכחו להן, ובמהלך השנים הבאות דבר לא התרחש.
אולם משנה מאהבת, משנה מזל, ואחרי הדוכסית דה שאטורו עולה על הבמה מדאם דה פומפדור, אשר מצליחה למנות את אחיה המרקיז דה מריניי (Marquis de Marigny) לאחראי על הבנייה המלכותית. הנ”ל בתורו מחליט בשנת 1755 שהבטחות של מלך צריך לקיים, והוא ממנה את ז’אק ז’רמיין סופלו (Jacques-Germain Soufflot 1713-1780) על מנת לתכנן את הכנסייה.
המקום שנבחר הייתה גבעת סנט ז’נבייב, שם שכנו עצמותיה ומנזר חשוב על שמה (היום נשאר ממנו רק מגדל פעמונים שנמצא במרכזו של אחד מבתי הספר התיכוניים הכי אליטיסטיים בצרפת, אבל זה כבר סיפור אחר). כבר בתוכניות הראשונות היה ברור שמדובר במבנה גרנדיוזי עם כיפה ענקית, שאת ההשראה לה קיבל סופלו מהאדריכל המפורסם דונטו ברמנטה (1444-1514). אולם מה שסופלו לא לקח בחשבון זה שמתחת לגבעה עליה אמורה לעמוד הכנסייה, יש מחצבות עתיקות.
התוצאה הייתה קרקע חלולה, שגרמה ליסודות המבנה לשקוע. סופלו השקיע את שארית חייו לתקן הנזק ולהגן על שמו הטוב שניזוק. אולם כל זה היה מעבר ליכולתו והוא מת משברון לב בשנת 1780. את סופלו החליף תלמידו ז’אן בטיסט רונדלה (Jean-Baptiste Rondelet 1743-1829), אשר לאחר עוד כל מיני שינויים הצליח לסיים את הבניין בשנת 1790.
אם חשבתם שבכך הסתיים סיפורה של הכנסייה, אז טעיתם – כי הוא רק התחיל…
מכנסייה לפנתאון וחוזר חלילה
כפי שראינו, דלתות הכנסייה נפתחו לציבור הרחב בשנת 1790, ולא היה יכול להיות טיימינג אומלל מזה. כידוע לכם בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית, ובעקבותיה חלק גדול מהכנסיות נהרסו או החליפו את יעודן (הנוטרדאם למשל הפכה למחסן).
למזלה של הכנסייה הזאת, אחד מגיבורי המהפכה, הרוזן דה מיראבו (Honoré Gabriel Riqueti, comte de Mirabeau 1747-1791), מת שנה אחרי שהכנסייה נפתחה והוחלט לקבור אותו שם, יחד עם וולטר, ז’אן ז’אק רוסו ואנשים אחרים שהיו חביבים על המהפכנים. וכך שינתה הכנסייה את פניה והפכה לפנתיאון שפירושו ביוונית: “מקדש האלים”.
אולם כל אלו לא הספיקו לנום זמן רב בפנתיאון, מכיוון שההיסטוריה של צרפת המשיכה לנוע בקצב מטורף. נפוליאון חתם בראשית המאה ה-19 על הסכם הקונקורדט עם האפיפיור, וכתוצאה מכך הפנתיאון חזר להיות כנסיה, למרות שחלקו התחתון המשיך לשמש כמקום קבורה של אנשים מפורסמים. במקביל נמשכו עבודות קישוט הכנסייה, והצייר אנטואן ז’אן גרו צייר על הכיפה מבפנים את נפוליאון וקלוביס (מלך צרפת הראשון) יחד. הוא עשה זאת על מנת להראות שנפוליאון לא סתם תפס את השלטון בכח, אלא מהווה המשך ישיר למלכי צרפת.
הכיפה שצייר גרו בה ניתן לראות את נפוליון וקלוביס יחד עם סנט ז’נבייב. מקור תמונה: ויקיפדיה.כאשר נפוליון נופל חוזרים הבורבונים והם ממהרים להחזיר עטרה ליושנה. ראשית המבנה חוזר לשמש אך ורק את הכנסייה הקתולית ושנית גרו מתבקש להחליף את דמותו של נפוליון בכיפה בדמותו של לואי ה-18 (וזאת הסיבה שכיום ניתן למצוא את הציור המקורי דווקא במוזיאון הקרנוולה).
אולם אחיו של לואי ה-16 לא מצליחים להישאר בשלטון זמן רב, ובשנת 1830 פורצת מהפכה שבעקבותיה עולה לשלטון מלך הצרפתים לואי פיליפ ה-1. לואי פיליפ רצה להתחנף לתומכי המהפכה והפך את הכנסייה שוב לפנתיאון, אולם בתקופת שלטונו לא נקבר אף אחד שם. מה שכן קרה, זה שהוחלט להוסיף לחזית את הכתובת “Aux Grands Hommes La Patrie Reconnaissante” שבתרגום לעברית פירושו “לאנשים הגדולים, המולדת אסירת-התודה”.
עם נפילתו של לואי פיליפ מכס השלטון בשנת 1848, קמה הרפובליקה השנייה קצרת המועד. היא רצתה להחזיר את המבנה ולהפכו לפנתיאון, אולם זמן קצר אחר כך עלה לשלטון נפוליון השלישי, אשר כמו דודו רצה להתחבב על הכנסייה ולכן החזיר את המבנה לייעודו המקורי. האם בזה הסתיימה הסאגה של הכנסיה/פנתיאון? הצחקתם את הצרפתים.
ויקטור הוגו מת בדיוק בזמן
שלטונו של נפוליון השלישי נמשך 18 שנה (1852-1870) והסתיים בהתרסקות אדירה במהלך מלחמת פרוסיה-צרפת, המצור על פריז והקומונה שבאה אחר כך. אחרי שנה מדממת הצליחה הרפובליקה השלישית לבסס את אחיזתה בצרפת אולם בשנים הראשונות לקיומה לא נהנתה מפופלריות מכיוון שהשמאל שנא אותה בגלל דיכוי הקומונה והימין בכלל רצה להחזיר את הבורבונים.
הרפובליקה הייתה זקוקה לסמל שיעניק לה לגיטימציה ולמזלה בשנת 1885 היא קיבלה בדיוק את מה שחיפשה. ויקטור הוגו בטיימינג שלא היה יכול להיות טוב יותר, החליט שיותר משמונים שנה על האדמה הזאת זה מספיק ומת במאי 1885 אחרי מחלה קצרה.
ויקטור הוגו אמנם החל את חייו בתור מלוכני, אך הפך עם השנים הפסיק לתמוך במלוכה ואימץ ערכים דמוקרטיים יותר. מכיוון שהפך לאיש הכי אהוד בצרפת אחרי שפירסם את “עלובי החיים”, הוא הפך במותו לסמל רפובליקני. הרפובליקה הצעירה לא חסכה בכסף על מנת לארגן לו מסע הלוויה מפואר בו השתתפו כמיליון אזרחים (שיא שלפי מיטב ידיעתי מעולם לא נשבר). המסע הזה הסתיים בכנסיית סנט ז’נבייב, אשר הפכה שוב לפנתיאון, והפעם באופן סופי (למרות שעל מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הצלב על הכיפה מעולם לא הוסר).
מאותו יום המשיך המבנה לשמש בתור הפנתאון של צרפת, ושם קוברים אך ורק את גדולי האומה. שימו לב, שלהבדיל מויקטור הוגו, אשר נקבר מיד בפנתאון, הרי אלו שנקברו אחריו נקברו קודם כל ב”בית קברות רגיל”. רק זמן מה אחרי הקבורה יכולה הממשלה להחליט אם האדם ראוי להיקבר בפנתיאון או לא.
וכך חלק מאלו שמאכלסים את הפנתיאון, כגון אלכסנדר דיומא, “נאלצו” לחכות לכניסה המיוחלת זמן רב ואילו סימון ווייל, לדוגמא, נקברה שם תוך זמן קצר יחסית. הנה טקס העברת עצמותיו של דיומא לפנתיאון, שימו לב למוסקטרים המלווים את הארון:
אנשים מעניינים הקבורים בפנתאון
להבדיל מבתי הקברות של פריז, בהם ניתן למצוא לא מעט מצבות יפות ומרשימות, הרי שדווקא בפנתאון לא תזכו לראות הרבה כאלו. למרות זאת, הביקור בכנסייה ובקריפטות מומלץ מאוד הן בגלל יופיה של הכנסייה והן בגלל שתוכלו לתת כבוד אחרון לכמה מהאנשים החשובים ביותר שהשפיעו לא רק על צרפת, אלא על האנושות כולה.
הנה כמה קברים בהם כדאי לבקר ולחלוק כבוד אחרון למי שקבור שם:
לואי ברייל 1809-1852
לואי ברייל (Louis Braille) לא נולד עיוור, אך כתוצאה מפציעה בגיל 3, אשר גרמה לדלקת בעיניו הוא איבד את ראייתו. למרות זאת הוא היה תלמיד מצטיין ומוזיקאי מחונן ונחשף במהלך לימודיו ל”כתב הלילה” בו השתמשו עיוורים. כתב זה היה מסובך מאוד ולואי החליט להמציא שיטה אחרת.
התוצאה היא כתב ברייל, אשר יצר מהפכה בכל הקשור לכתיבה וקריאה של עיוורים. ברייל הפך למורה נערץ ולמוזיקאי מכובד, אשר ניגן בכמה מהכנסיות המפורסמות של פריז. הוא מת משחפת בגיל 43, אך “למזלו” למרות שבתקופת נפוליאון השלישי המקום חזר לתפקד ככנסייה, הסכימו לקבור אותו כאן הן בזכות הכתב שהמציא והן בזכות הקריירה המוזיקלית שלו.
וולטר 1694-1778
וולטר (שם העט של François-Marie Arouet) נחשב, בצדק, לגדול הפילוסופים והיוצרים הצרפתים במאה ה-18 ובכלל. מכיוון שיצא במהלך חייו כנגד הכנסייה הקתולית, אותה כנסייה לא איפשרה לו להיקבר בפריז וחבריו נאלצו לקבור אותו במנזר קטן בחבל שאמפן בשם Scellières.
כפי שקראתם קודם, אחרי המהפכה הצרפתית החליט השלטון שוולטר ראוי להיקבר בפנתיאון ושרידיו הועברו לשם בשנת 1791. בשנת 1814 היו שמועות שגופתו נחטפה על ידי רדיקלים ובשנת 1897 פתחו את הקבר שלו כדי לוודא שמדובר בסיפור שקרי (וולטר המשיך לשכב שם בשלווה).
מארי קירי 1867-1934
מארי ופייר קירי היו חלוצי חקר הרדיואקטיביות. בזכות מחקרם המשותף היא זכתה פעמיים בפרס נובל (בפעם בפיזיקה ופעם בכימיה). מארי קירי זכתה לכבוד רב הן במהלך חייה והן אחרי מותה, ויש אפילו יסוד (קוריום) הקרוי על שמה.
עצמותיהם של מארי ופייר קירי הועברו לפנתיאון בשנת 1995. כך נהייתה מארי קירי לאישה הראשונה שנקברה במקום המכובד. זו הייתה פריצת דרך שבעקבותיה נקברו בו נשים חשובות נוספות כגון סימון וייל.
אם תרצו לקרוא קצת יותר על מארי קירי אתם מוזמנים להיכנס לכתבה פייר ומארי קירי – סיפור אהבה.
חדר שלושת הסופרים
אומנם אין כאן מצבות יפות במיוחד, אך מומלץ מאוד להיכנס לחדר הזה מכיוון שבחדר קטן אחד תמצאו את הקברים של שלושה מענקי הספרות הצרפתית: ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא ואמיל זולא.
על הוגו ודיומא כבר כתבתי, אך הינה כמה מילים על אמיל זולא, המוכר לכולנו מפרשת דרייפוס. אגב, גם את זה האחרון רצו להעביר לקבורה בפנתאון אך הדבר לא יצא לפועל. נחזור לאמיל זולא שבעיניי הוא בראש ובראשונה סופר גדול בזכות שרשרת הרומנים שכתב על משפחת רוגון-מקאר.
אם תרצו להכיר אותו קצת יותר לעומק, אני ממליץ לכם להיכנס לכתבה: אמיל זולא – טיול בפריז בעקבות מורשתו של כותב ה”אני מאשים”.
מה עוד ניתן לראות בפנתאון של פריז?
אלו היו מספר קברים מעניינים, אך כמובן שלא מדובר בקברים היחידים שם ויש עוד עשרות רבות של אח”מים (רובם פוליטיקאים די אלמונים ולא מוכרים לקהל הישראלי) הקבורים שם. אם כבר הגעתם לשם, מומלץ להסתובב ולהיעצר ליד מצבה של מישהו שעניין אותכם על מנת ללמוד על סיפור חייו. אם תעשו זאת בקיץ אזי לא רק תקבלו שיעור היסטוריה אלא גם קרירות נעימה שהיא מוצר די יקר בפריז של יולי-אוגוסט.
כאשר אתם עולים מהקריפטה חזרה, מומלץ להתעכב לצד המטוטלת של פוקו (על שמה נקרא גם הספר המפורסם של אומברטו אקו). מדובר בניסוי מעניין שערך המדען לאון פוקו (1819-1868) שמוכיח שכדור הארץ סובב על צירו. איך הוא מוכיח זאת? אומנם למדתי פיזיקה 5 יחידות, אך כמו כל תלמיד מצטיין שכחתי את כל החומר שנייה אחרי מבחן הבגרות (להבדיל מהתלמידים המצטיינים פחות ששכחו את החומר שנייה לפני מבחן הבגרות). כתוצאה מכך, אין לי מושג איך הוא הצליח להוכיח זאת אך אין ספק שיש משהו מאוד יפה במטוטלת שנעה במרחב כל כך גדול ומקושט כמו הפנתיאון.
הפנתאון של פריז: מידע שימושי
כולי תקווה שהכתבה הזאת גרמה לכם לרצות לבקר בפנתאון בין אם על מנת להנות מיופי הכנסייה ובין אם לבקר בקבריהם של גדולי צרפת. בהמשך תמצאו את כל המידע הדרוש.
כיצד מגיעים?
כתובת: Place du Panthéon, 75005
תחנת מטרו קרובה: (Luxembourg (RER B.
ימי ושעות פתיחה
כל יום בין 10:00-18:30
כרטיסים
למרות שמדובר בסוג של כנסיה, הכניסה לפנתאון אינה בחינם והיא עולה 13 יורו (נכון ל-2024). ניתן לקנות כרטיסים לפנתאון בקישור הזה. שימו לב שהפנתיאון נכלל בכרטיס המוזיאונים של פריז כך שאם קניתם אותו אפשר להכנס לפנתאון ללא תשלום נוסף.
אם אתם מתכוונים לבקר גם בסנט שאפל, אתם מוזמנים לקנות את הכרטיס המשולב לשתי האטרקציות, מכיוון שהוא יספק לכם 10% הנחה. תוכלו לקנות אותו באמצעות הקישור הזה.
רוצים לבקר בבתי קברות נוספים בפריז?
אם הסיור הזה “פתח לכם את התיאבון” ואתם רוצים לבקר בעוד בתי קברות בפריז, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה בתי הקברות של פריז לו רק יכלו הקברים לדבר
