מרגע שהמעמד השלישי פרש מאספת המעמדות, החלה המהפכה הצרפתית להתגלגל במהירות רבה. ב-14 ביולי עלה המון זועם על הבסטיליה וכבש אותה. מספר ימים אחר כך, עלה אותו המון על ארמון ורסאי והכריח את המלך ומשפחתו לחזור לפריז. לא הוא ולא אשתו יזכו לראות את הארמון המפואר במהלך שארית חייהם.
בתחילה הוכרזה בפריז מלוכה קונסטיטוציונית, אולם ככל שעבר הזמן הלכו תומכי המהפכה והקצינו, ואילו המלך הלך ואיבד את סמכויותיו. בשנת 1791 ניסו המלך ומשפחתו לברוח מפריז לעבר אוסטריה, על מנת לחבור לצבא הקיסר האוסטרי, אולם הבריחה נכשלה והם נתפסו בעיר Varene. מכאן ההידרדרות הייתה מהירה.
בעקבות התבוסות הצבאיות והסכנה מצד צבאות אוסטריה, פרוסיה ואנגליה, חל שינוי פוליטי בהנהגה ולשלטון עלו אנשי השמאל (בתחילה הז’ירונדינים ואחר כך היעקובינים, שהיו אנשי שמאל עוד יותר קיצונים). השלטון החדש החליט לבטל את המלוכה ב-1792, משפחת המלוכה נכלאה במצודת ה-Temple בצפון המארה ולואי ה-16 הועמד לדין על בגידה בסוף אותה שנה. לאחר משפט סוער ועל חודו של קול (קולו של קרוב משפחתו הדוכס מאורליאן), הוחלט להוציא להורג את לואי ה-16. ראשו של מלך צרפת נכרת ב”כיכר המהפכה” (לעתיד כיכר קונקורד) בינואר 1793, ותקופת הטרור החלה.
במהלך תקופה זו, שנמשכה עד יולי 1794, עבדה הגיליוטינה ללא הפסקה, ולא מעט אנשים מפורסמים איבדו את ראשם. הדוגמת המפורסמות ביותר הן:
- מדאם דו בארי (המאהבת האחרונה של לואי ה-15)
- מדאם רולאנד (אחת מראשי המהפכנים, אשר לפני שהוצאה להורג אמרה את המשפט האלמותי “חירות, כמה פשעים מבצעים בשמך?”)
- וכמובן מארי אנטואנט שהוצאה להורג באוקטובר 1793.
בסופו של דבר, ככל שהלך הטרור וגבר, כך גבר הפחד מרובספייר, אשר הנהיג את המשטר הזה, וביולי 1794 בהפיכה שנקראה “הפיכת תרמידור”, הודח רובספייר ותקופת הטרור הסתיימה. אם תשאלו מה זה “תרמידור”, אז דעו לכם שבתקופת המהפכה הצרפתית עברה צרפת להשתמש בלוח שנה חדש. תרמידור, אשר נקרא על שם החום של הקיץ, היה אחד החודשים בלוח השנה החדש.
ונחזור לעניינו, בין השנים 1795-1799 שלט בפריז שלטון הדירקטואר המושחת והחלש, ובמקביל בתקופה הזאת החל לצמוח בצרפת אחד ממנהיגיה הגדולים ביותר: נפוליאון בונפארט (הידוע גם בתור נפוליאון ה-1).
כמה מילים על נפוליאון
אנשי המהפכה עסקו בעיקר בהרס ופחות בבנייה ולכן, להוציא מספר מצומצם של מבנים ברובע השני, אין זכר בפריז לתקופה הזאת. אולם, נפוליאון שתפס את השלטון בסופה של המהפכה הצרפתית, המשיך את המסורת של מלכי צרפת שהיו לפניו והותיר את חותמו על פריז.
אך לפני שנדבר על תרומתו לעיר האורות, חייבים לומר כמה מילים עליו. נפוליאון נולד בקורסיקה בשנת 1769, כשנה אחרי שצרפת קנתה את האי מגנואה. הוא למד בבית הספר הצבאי בפריז (École Militaire) וכוכבו החל לדרוך בעת המהפכה הצרפתית, עת הצליח לגרש את האנגלים מהעיר טולון (Toulon).
אחרי נפילת שלטון הטרור, החל נפוליאון לעלות בסולם הדרגות, השיג נצחונות גדולים באיטליה (1796-1797) ובשנת 1798 יצא למסע במצרים וישראל, אך שם ספג מפלה בעכו ונאלץ לחזור לפריז. נפוליאון הבין שההנהגה בתקופתו הייתה מושחתת ולא פופולרית, וב-1799 הצליח לתפוס את השלטון באמצעות הפיכה צבאית.
בתחילת הדרך, שלט בצרפת בתור אחד משלושה קונסולים, אך מהר מאוד הפך לקונסול ראשון ולבסוף בשנת 1804 הכתיר את עצמו לקיסר. במהלך עשר השנים הבאות עסק נפוליאון בעיקר בלחימה, והצליח להשיג שורה של נצחונות ענק כגון אוסטרליץ (Austerlitz) ויינה (Jenna), שנכנסו לספרי ההיסטוריה וחלקם אף נתנו את שמם למונומנטים של פריז.
אולם, בשנת 1812 החליט נפוליאון לפלוש לרוסיה. צבאו לא הצליח לעמוד במזג האוויר הקר ובטקטיקת האדמה החרוכה בה נקטו הרוסים, והתוצאה הייתה תבוסה צבאית ונסיגה לכיוון צרפת. בשנים 1813-1814 ספג צבאו של נפוליאון מספר תבוסות מידי האנגלים, הרוסים, האוסטרים והפרוסים, ובסופו של דבר הצליחו צבאות אלו לכבוש את פריז ועל הדרך להמציא את הביסטרו (על מנת לקרוא את הסיפור לכו לחלק שעוסק בכתבות על התקופה).
נפוליאון נאלץ לצאת לגלות לאי אלבה ליד איטליה, אולם כעבור שנה ברח מהאי וחזר לצרפת. הוא הצליח להשתלט על צרפת במהירות ולגרש את המלך לואי ה-18, שזה עתה חזר לשם. אולם, אנגליה ושאר מדינות הקואליציה האנטי נפוליאונית, לא הסכימו בשום פנים ואופן לחזרתו, ולאחר תקופה של 100 ימים בשלטון הביסו אותו בקרב ווטרלו והגלו אותו לאי סנט הלנה, שם הוא מת, ככל הנראה, מסרטן הקיבה בשנת 1821.
נפוליאון בונה את פריז
אמנם במשך 15 שנות שלטונו עסק נפוליאון בעיקר במלחמות, אולם במספר השנים המועט שבהן לא נלחם הקיסר נגד כמעט כל אירופה, הוא הצליח להשאיר אחריו מורשת מפוארת. ראשית יש לציין את “קוד נפוליאון”, ספר החוקים שחלקים ממנו משמשים עד היום את צרפת. שנית יש לציין את מפעלי הבנייה שקיימים עד היום בפריז, וחלקם הפכו לסמלים מובהקים של בירת צרפת.
התרומה הראשונה של נפוליאון לפריז הייתה בניית קאנל סן מרטן, אשר קיצרה מאוד את הדרך בתוך הסיין והשאירה לנו מקום רומנטי לבלות בו את ערבי הקיץ. התרומה השנייה הייתה חלקו המערבי של רחוב ריבולי שמקביל לגני טווילרי (ובל נשכח גם את כנסיית המדלן, נמצאת לא רחוק משם וגם היא נוצרה ברובה בתקופת נפוליאון, כאשר מטרתה המקורית הייתה להיות מקדש הגבורה של הצבא הצרפתי). ואם אנחנו כבר ברובע ה-1, אסור לשכוח כמובן את העמוד בכיכר ונדום, שבמקור היה עשוי מתותחי אויב שנלקחו בקרב אוסטרליץ.
ולבסוף, איך אפשר לשכוח את שני שערי הניצחון שנפוליאון השאיר אחריו? הראשון הוא שער הניצחון המוכר פחות, אשר נמצא בכיכר הקרוסל ליד הלובר, ואילו השני נמצא בכיכר “הכוכב” (La Place de l’étoile) ואשר בנייתו הסתיימב ב-1842. זהו ללא ספק שער הניצחון בהא הידיעה והוא משמש עד היום בתור מקום יציאה למצעד המפורסם של ה-14 ביולי.
פריז ממשיכה לסעור – מהפכות 1830, 1848 ו-1851
לואי ה-18 (1814-1824), אחיו של לואי ה-16 שבא אחרי נפוליאון, היה מלך זהיר יחסית שהבין שלא ניתן להחזיר את הגלגל של המפכה הצרפתית אחורנית לחלוטין מבלי להמריד חלקים נרחבים בעם. לכן, הוא הצליח למות מוות טבעי במיטתו בשנת 1824 ולהיות המלך האחרון שנקבר בבזיליקת סן דני. המבנה המיוחד ביותר מתקופתו היא La Chapelle Expiratoire, קפלה יפהפיה ועצובה שנבנתה במקום בו נקברו לואי ה-16 ומארי אנטואנט.
אחיו של לואי ה-18, שארל ה-10 (1824-1830), לא היה חכם כמוהו. מטרתו העיקרית הייתה לנסות להחזיר את צרפת לימים של לפני המהפכה הצרפתית והוא נקט במדיניות אנטי מהפכנית, לה התנגדו חלקים נרחבים בעם. כאשר העביר חוק שהגביל את חופש הביטוי ביולי 1830, פרצו מהומות בפריז שמהר מאוד התגלגלו למהפכה. תוך שלושה ימים מפרוץ המהומות, החליט שארל ה-10 לוותר על כסאו לטובת בנו, אולם תושבי פריז שקצו בשושלת בית בורבון, לא קיבלו זאת והמלך ובני משפחתו נאלצו לברוח לאנגליה.
האנשים שאירגנו את המהפכה בחרו בלואי-פיליפ (1830-1848) דוכס אורליאן ובנו של האיש שהצביע בעד הוצאתו להורג של לואי ה-16. לואי פיליפ היה מלך מאוד ליברלי ועממי, שאהב לטייל בגני הטווילרי עם מטריה, בעודו אומר שלום לעוברים ושבים. תקופת שלטונו היא התקופה בה מתרחשים רוב הרומנים של אונורה דה בלזק וקריאה בספרים כגון “אבא גוריו” יכולה ללמד אותכם לא מעט על הלך הרוח באותה תקופה.
למרות שבתקופת שלטונו של לואי-פיליפ המשיכה פריז לצמוח, וצמחה ליותר ממיליון תושבים, הוא לא יזם מפעלי בנייה רבים. אולם, בתקופתו הושלמו לא מעט פרוייקטים דוגמת שער הניצחון והאובליסק שהגיע לכיכר הקונקורד והפך לחלק חשוב בה.
אחד המבנים היחידים שניתן לשייך לחלוטין לתקופתו הוא העמוד בכיכר הבסטיליה, שבא לציין את אלו שנהרגו בזמן מהפכת יולי 1830, שהעלתה אותו לשלטון. עוד מצבה שניתן לשייך באופן מוחלט לתקופת שלטונו היא קאפלה קטנה ועצובה, שנמצאת לא רחוק מ-Porte Maillot ואשר הוקמה לזכר בנו פרדיננד שנהרג בתאונת כרכרה לא רחוק משם.
למרות מדיניותו הליברלית יחסית והעממיות שלו, לא היה לואי-פיליפ אהוב על חלקים נרחבים בעם. המלוכנים ראו בו בוגד מכיוון שלקח את השלטון מהענף הבכור של הבורבונים. לעומתם, המהפכנים ראו בו נציג של השלטון הישן שגנב להם את המהפכה, שעלתה להם בדם כה רב.
וכך במהלך שלטונו המשיכו לפרוץ מפעם לפעם מהומות והיו לא מעט ניסיונות להתנקש בחייו. בפברואר 1848 פרצו מהומות בפריז ושוב נבנו להן הבריקדות והפריזאים יצאו לרחובות. לואי-פיליפ הבין מהר את חומרת המצב וברח יחד עם משפחתו לאנגליה ובפריז הוכרזה הרפובליקה השנייה (הראשונה הייתה הרפובליקה שהוכרזה ב-1792 בזמן המהפכה הצרפתית).
הרפובליקה השנייה סבלה מחוסר יציבות מהיום בו נוצרה, בגלל לחצים פוליטיים וכלכליים. בבחירות שנערכו, נבחר להפתעת כולם לואי נפוליאון (אחיינו של נפוליאון בונאפרט), שהתמודד מול המשורר לאמרטין. רוב הפוליטיקאים זלזלו בנפוליאון והיו בטוחים שניתן יהיה להחליף אותו בבחירות הבאות.
אולם, לנפוליאון היו תוכניות אחרות, ובדצמבר 1851 הוא הכריז על מהפכה צבאית שבעקבותיה נאסרו חלק ממתנגדיו הפוליטיים בעוד שאחרים, כמו ויקטור הוגו, ברחו לחו”ל. לאחר מספר ימים של בריקדות וקרבות רחוב, הצליח נפוליאון השלישי ליצב את שלטונו. החלה הקיסרות השנייה.
פרקים מ”היה היה” על התקופה
הפרק הראשון עוסק כולו כמובן במהפכה הצרפתית:
הפרק השני עוסק באביב הימים שבמהלכו סולקה המלוכה מצרפת והפעם באופן סופי:
סרטים מומלצים על התקופה
הסרט הראשון המומלץ על ידי נקרא “שלום למלכה”, והוא עוסק בימים הראשונים של המהפכה הצרפתית כפי שחוו אותם אצילי וורסאי.
הסרט השני שעוסק במהפכה הצרפתית, עליו אני ממליץ בחום, הוא La nuit de Varenne שעוסק בבריחה של לואי ה-16 מפריז ומככב בו, בין השאר מרצ’לו מסטרויאני הגדול בתפקיד קזנובה המזדקן.
ולבסוף לא ניתן לכתוב על המהפכה הצרפתית מבלי להזכיר את ספרו האלמותי של צ’ארלס דיקנס “בין שתי ערים”, אשר עובד מספר פעמים לסרט:
גם על נפוליאון עשו לא מעט סרטים. הסדרה האהובה על ביותר נעשתה ב-2002, ומככבים שם בין השאר ג’ון מלקוביץ’, איזבלה רוסליני וז’ראר דפארדייה:
ואפרופו, ז’ראר דפרדייה, אם תרצו ללמוד קצת על התקופה של אחרי נפוליאון (1814-1830) אני ממליץ לראות את “הרוזן ממונטה קריסטו”, המבוסס על ספרו האלמותו של דיומא, בכיכובו:
ולבסוף, על מנת ללמוד על תקופת שלטונו של לואי פיליפ, אני ממליץ לראות את אחד הסרטים שנעשו בעקבות ספרו של ויקטור הוגו, “עלובי החיים”:
כתבות ב”פרנקופילים אנונימיים” שעוסקות בתקופה
סנסון הגיבור – סיפורם של תלייני פריז
הנשים הראשונות זכו באות ליגיון הכבוד
כיצד נוצרו הרסטוראן, הביסטרו והבראסרי
שלוש המוסקטריות של אלכסנדר דיומא
מסלול טיול בפריז בעקבות ויקטור הוגו
הסיפור מאחור הציור “רפסודת המדוזה”
מסלול טיול בין הפסאז’ים של פריז
מסלול טיול ברובעים התשיעי והעשירי
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בהיסטוריה של עיר האורות.
