באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בתליינים של פריז. היום אכתוב על אנשי מקצוע שהרגו הרבה יותר בני אדם – הרופאים.
למי שיצא לקרוא את ספרו האלמותי של יאיר גרבוז “פריז תל אביב” בוודאי זוכר את ביקורו במוזיאון הרפואה בפריז ואת ההתרשמותו ממכשירי הרפואה השונים. מביקור זה הסיק את המסקנה המתבקשת שהגיליוטינה הייתה, ככל הנראה, תרופה עתיקה לכאב ראש. ואכן הרפואה של המאות ה-17 וה-18 הייתה פרימיטיבית במיוחד וכל תהליך רפואי, ולו הפשוט ביותר היה יכול להסתיים במוות של המטופל. לכן אין זה מפליא שבשנת 1686, כאשר לואי ה-14 נאלץ לעבור ניתוח להסרת טחורים, כל פריז עצרה את נשמתה…
נזירות, אשר התגוררו בסן סיר (Saint Cyr) ליד וורסאי אף הגדילו לעשות וכתבו את השיר “האל נצור את המלך” ושרו אותו בזמן שהמלך נותח (ללא שום הרדמה כמובן). האל שמע את תפילתן, הניתוח עבר בהצלחה, המלך חזר לשבת על כסאו והשיר של הנזירות הפך ללהיט. אנגלי ששמע את המזמור החליט ליבא אותו לארצו וכ – 60 מאוחר יותר התגלגל המזמור של הנזירות והפך למזמור המפורסם God Save The King. וכך כתוצאה מטחוריו של מלך צרפת נוצר ההמנון הבריטי המושר עד היום. אכן להיסטוריה יש חוש הומור מיוחד.
ד”ר פאגון מחסל את משפחתו של לואי ה-14
אבל נחזור ללואי ה-14. אחד המנתחים של המלך היה הרופא גי קרסנט פאגון (Guy Crescent Fagon 1638-1718). גי התחיל את הקריירה שלו בתור מנהל הגן הבוטני בפריז והצליח, בזכות שנינותו והידע שלו, להתקדם ולהפוך לרופא הראשי של המלך. פאגון האמין בשתי תרופות בלבד, הקזת דם והקאות, ובזכות תרופות אלו הצליח כמעט לחסל כמעט את כל בית המלוכה הצרפתי.
הקורבן הראשון שלו הייתה מלכת צרפת מאריה תרזה (1638-1683), אשר סבלה מכיב בידה. במקום להוריד את הכיב בהליך רפואי פשוט החליט פגון להקיז את דמה דבר, אשר גרם לכיב להתפוצץ. במקביל סם ההקאה, אשר רשם לה גרם למלכה להיחנק והיא מתה בגיל 43. למרות זאת, ואולי בזכות הניתוח המוצלח, אשר ערך למלך 3 שנים מאוחר יותר, הצליח פאגון לשמור על משרתו ובמשך כ 30 שנה התעסק בהרג אצילים מדרג נמוך יותר.
בשנת 1711 היה נדמה שהשושלת מובטחת, מכיוון שלמלך היו בן אחד, שלושה נכדים (אחד מהם מלך בספרד) ושני נינים. אולם בתוך כשנה בלבד כל זה השתנה ושושלת בית בורבון עמדה על סף הכחדה. הראשון שמת מאבעבועות היה בנו של המלך לואי, אשר כונה “הדופין הגדול”. שנה אח”כ מתו בזה אחר זה מאדמת יורשו, דוכס בורגון, אשתו ובנם הדוכס מבריטאני.
המשותף לכל המיתות הללו היה הטיפול לו זכו החולים, הקזות דם וחומרים מעוררי הקאה, אשר ניתנו ביד רחבה על ידי דוקטור פאגון. וכך בתוך כשנתיים נשאר ללואי ה-14 יורש אחד ויחיד בדמות דוכס אנז’ו בן השנתיים. אולם, זמן קצר לאחר שאחיו הבכור מת, התגלה שגם הוא חולה באדמת. מי שהצילה את חייו הייתה הדוכסית דה וונטדור ( Ventadour 1654-1744), אותו ניתן לראות בתמונה למעלה.
הדוכסית, אשר שימשה בתור האומנת של משפחת המלוכה הבינה שאם דוכס אנז’ו יזכה לאותו טיפול כמו שאר משפחתו, סיכויו לשרוד אינם גדולים ולכן “חטפה” את הדוכס מרופאיו וננעלה יחד איתו בחדר בארמון וורסאי. שם טיפלה בילד באמצעות “תרופות סבתא” כגון מרק עוף. לשמחתה ולשמחת המלך, לאחר מספר ימים הילד התגבר על האדמת והבריא. אותו ילד זכה לרשת את כתר צרפת בשנת 1715 וקיבל את השם לואי ה-15. מכיוון שכבר היה יתום משני הוריו הוא ראה בדוכסית דה וונטדור בתור תחליף לאם וקרא לה, עד יום מותה בגיל 90,בתור “אמא וונטדור”.
למרות שטיפוליו כמעט והרגו את כל משפחת המלוכה נשאר דוקטור פאגון בתפקידו עד מותו של לואי ה-14 מנמק ברגל (ככל הנראה בזה לא ניתן להאשים אותו). את שלושת השנים האחרונות בחייו העביר פאגון בטיפול בגן הבוטאני של המלך אותו אנו מכירים בתור Jardin de Plantes ויש על שמו אפילו פרח בשם פאגוניה. ואם יש לקח מכל הסיפור הזה הוא שגם בימנו כדאי ככל הניתן להתרחק מהרופאים ולא לקבל אף מילה שלהם בתור תורה מסיני. עובדה, בשביתת הרופאים הגדולה בשנות ה-80 אחוזי התמותה ירדו פלאים…
