מוזיאון לואי ויטון: על אמנות עכשווית וברנאר ארנו

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

מוזיאון לואי ויטון. צילום: יואל תמנליס
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 13 דקות

מוזאון לואי ויטון הוא פלא ארכיטקטוני בניחוח דקונסטרוקטיביסטי, מקום בו שוכנות יצירות אומנות עכשוויות, זירה לשיח תרבותי מאתגר וסמל לחדשנות וליצירתיות של העשורים האחרונים. אך מעל הכול, מוזאון לואי ויטון הוא מבנה ברוחו של מנכ”ל החברה והקרן – ברנאר ארנו, האיש שחולק את תואר ‘האדם העשיר בעולם’ – עם אילון מאסק.

המקום עוצב ברוחו ומייצג את אוסף יצירותיו ואת פרשנותו הסנטימנטלית על אומנות עכשווית ועל אסתטיקה בכללותה. הוא לא מוכר כמו הלובר ולא רומנטי כמו המונמארטר; אך בין אם אתם חובבי אומנות עכשווית או כאלה שמוטרדים בגינה (כמוני), הביקור יעשיר את תפיסתכם האסתטית ויפתח לכם צוהר לעתיד האומנות.

בכתבה זו אצלול בין פריטים ומיצגים לבין פיסות היסטוריה, בתקווה לשלות פנינים ולספק תובנות ראשוניות על אודות עתיד האומנות במאה ה-21. אך ראשית כול: מספר פרטים טכניים למבקרים.

מוזיאון לואי ויטון – מידע למטייל

כיצד מגיעים?

מוזיאון לואי ויטון ממוקם ביער בולון הפסטורלי, אשר שוכן במרכז העיר. דרכי ההגעה מגוונות: בראש ובראשונה ניתן להיעזר בשאטל ייעודי. תחנת המוצא היא שער הניצחון והתדירות עומדת על 20-15 דקות לערך. אם רכשתם כרטיס נסיעה מורחב – תוכלו להיעזר באמצעי תחבורה זה ללא תשלום נוסף.

אפשר להגיע למוזיאון לואי ויטון גם באמצעות האוטובוסים 244 או 63, שעוצרים בתחנת: ‘Fondation L. Vuitton’; תחנה ששוכנת בסמיכות למוזיאון.

הזמנת כרטיסים

מכיוון שמדובר במוזיאון מאוד פופולרי, מומלץ מאוד להזמין כרטיסים מראש. תוכלו לעשות זאת באמצעות הקישור הזה.

שעות הפעילות

המוזיאון פעיל בכל ימות השבוע (מלבד ביום שלישי), בין השעות 10:00 בבוקר (11:00 בבוקר ביום רביעי, חמישי ושישי) ועד 20:00 בערב (21:00 בערב ביום שישי).

חוויות משלימות

התערוכות המתחלפות הן חלק בלתי נפרד מחוויית השהות במקום. מוטב לברר מבעוד מועד מה היא התערוכה אשר תוצג בעת ביקורכם ולהיערך לאופי היצירות שתשזופנה עיניכם.

האודיטוריום משמש כאולם קונצרטים, שלדעת מייסדי המקום נחשבים לחלק שאינו ניתן לניתוק מיתר יצירות האומנות. לאנג לאנג, הפסנתרן הסיני הווירטואוזי, ביצע את הרסיטל הראשון. יוג’ה ואנג, ולדימיר ספיבקוב, סטיב רייך ואחרים, הופיעו אף הם בהופעות אקסקלוסיביות.

מרפסת הגג מציעה נופים פריזאיים מסורתיים ומשקיפה אל אתרים האייקוניים, כך שמוטב שלא להחמיץ את ההעפלה לגג, למספר תמונות בלתי נשכחות.

ולבסוף, אם יש ביכולתכם להותיר את הילדים בידי מבוגר אחראי, הגן הסמוך יספק להם שעות תעסוקה, בזמן שינוצל על ידכם להפוגה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.

וכעת לאחר שסיימנו עם כל המנהלות, בואו נתחיל לדבר על המוזיאון עצמו…

מוזיאון לואי ויטון – פלא ארכיטקטוני מעורר השתאות

מוזיאון לואי ויטון, או בשמו המלא, ‘קרן לואי ויטון’ (בצרפתית: Fondation d’entreprise Louis-Vuitton; לשעבר ‘קרן לואי ויטון ליצירה’ – בצרפתית: Fondation Louis-Vuitton pour la création) הוא מוזיאון אמנות ומעוז תרבות צרפתי שנמצא בפריז.

מוזיאון לואי ויטון נחשב לאטרקציה תיירותית מרהיבה – מבקרים רבים פוקדים את שערי המתחם, ביניהם מקומיים, זרים ושוחרי אומנות עכשווית מרחבי העולם. החוויה אופפת את חושיהם של השוהים. למן הכניסה, עבור דרך התערוכות – הקבועות והמזדמנות – וכלה באודיטוריום המפואר ובקונצרטים שנערכים במקום, הכל עוצב כדי לסחוט תשואות התפעלות, כמיטב המסורת של לואי ויטון.

המבנה נחשב לפלא ארכיטקטוני מעורר השתאות; היצירות מסקרנות ובעלות אופי חלוצי; התפאורה תורמת קורטוב של מסתורין; והמיצגים הזמניים נבחרים בקפידה, כדי להשלים ביקור שייחרט בזיכרונכם.

אך מה עומד מאחורי הקמת המוזיאון, כיצד הוא נבדל מיתר המוזיאונים של פריז, מה הופך אותו לאבן שואבת עבור תיירים – ביניהם כאלה שאינם ידועים כחובבי אמנות מושבעים, ואיך, למען השם, קשור בית האופנה הנודע לאמנות עכשווית? סיפורו של המוזיאון הוא סיפורו של ברנאר ארנו, אדם בעל רשימת תארים בלתי נגמרת, שיותר מכל ירצה להיזכר כפטרונה של האמנות העכשווית.

50 גוונים של אפור

בסוף חודש דצמבר 2022 נפל דבר בעולם הפיננסים. המעיינים ברשימת האנשים העשירים בעולם, המתפרסמת על ידי המגזין הכלכלי בלומברג, נחשפו לתנודה טקטונית בזעיר אנפין. לראשונה מזה שנים, האדם העשיר בעולם לא היה כזה שעשה את הונו בענף הטכנולוגיה או באפיק הטלקומוניקציה. את מקומו של אילון מאסק – בעל האישיות הססגונית, הפופולרית וחובבת המצלמות – תפס אדם אחר, מוכר הרבה פחות. הרזומה שלו אינו כולל לימודים באוניברסיטת MIT; הוא לא ידוע כמעריץ טכנולוגיה בעל חזון פורץ דרך; ולבסוף: הוא אפילו לא אמריקני. ברנאר ארנו הצרפתי, האפרורי משהו (ודאי ביחס לעמיתיו בטבלה), הפך לאדם העשיר בעולם.

יותר מאופנה

ארנו מכהן כמנכ”ל תאגיד הענק LVMH. אם לא שמעתם את שמעו של הקונצרן, ודאי נחשפתם לאחד משמות המותגים ברשימה הבאה: טיפאני ושות’, ז’יבנשי, זניט, פנדי ולבסוף: לואי ויטון. המכנה המשותף בין מעצמות היוקרה הללו?

כולן חברות בת של הקונגלומרט רב הזרועות וחובק העולם – LVMH, אשר מונהג על ידי ברנאר ארנו. בניגוד לתדמית הנוקשה והאפרורית שמלווה אותו, את כספו עשה ארנו בעזרת תככים רבים מספור, שלא יביישו ספר מתח הגון. השתלטויות עוינות, ניצול חולשות וזיהוי הזדמנויות נאותות, הם חלק בלתי נפרד מדרכו למקום הראשון.

מאז הספיק ארנו לרדת למקום השלישי, עם סכום ‘צנוע’ של 161 מיליארדי דולרים, אך העולם כבר נחשף לאיש ולפועלו. ססגוני פחות ממאסק; מוחצן פחות מבזוס; בעל נטיות פילנתרופיות שאינן משתוות לאלו של גייטס; כיצד יוכלו כתבי התקשורת להציג להמונים את הכוכב הנוסק?

מה הוא הפרט הביוגרפי המרתק ביותר בהקשר שלו? עבור מכרי האיש – שהפכו למרואיינים מבוקשים – הייתה התשובה ברורה: ברנאר ארנו הוא חובב אומנות. בעת שעמיתיו רתמו את הונם ואת אונם למען מטרות חברתיות ‘מסורתיות’, הצרפתי מצא ייעוד שונה לכספו הרב: קידום תרבות ועידוד יצירתיות אסתטית (ובכך הוא בעצם ממשיך דרכם של בני משפחת מדיצ’י ופטרוני אומנות אחרים מתקופת הרנסאנס, שהשתמשו בכספם על מנת להשאיר אחריהם מורשת אומנותית כבירה).

תרבות אינה מילה גסה

כמי שנולד בבית שמתואר כ’קתולי-אוברני קפדני’, גדל בסביבת השכלה גבוהה, זכה לשיעורי פסנתר ולמד במוסדות לימוד מובחרים, ארנו לא חושש מפני הצהרה אמנותית ברורה וקו אנין ואריסטוקרטי. בין רכישת פריטי אמנות לאוסף האישי – במחירים מסמרי שיער – לבין השקת תערוכות יוקרתיות וגזירת סרטים אדומים, ברנאר קשישא מקדיש את העשורים האחרונים לפיתוח הקרן לקידום האמנות אותה הגה ויזם.

מוזיאון לואי ויטון. צילום: יואל תמנליס
מוזיאון לואי ויטון. צילום: יואל תמנליס

פעילות הקרן הפכה את המיליארדר לפטרון התרבות בארצו ובאירופה; לשופרם של אומנים צעירים ומוכשרים שלא זוכים לתהודה מספקת; ולנושא הדגל של אמנות בעשורים האחרונים. כזו שמתוארת כעכשווית מחד גיסא, אך מקובלת מאידך גיסא. חתרנית, אבל זוכה להכרה מטעם הממסד האמנותי. כיצד הוביל ארנו את המהפכה? בעזרת המוזיאון הייחודי שהקים, המיזם שמוגדר ללא ספק כשאפתני ביותר במסגרת עיסוקיו. ‘מוזיאון קרן לואי ויטון’. המקום המסעיר, המודרני והמסקרן ביותר בסצנת האמנות העכשווית בפריז.

פרנק(ופיל) לא אנונימי

רצינו להציג לפריז מרחב יוצא דופן של אומנות ושל תרבות, ולהפגין תעוזה ורגש – על ידי הפקדת פרנק גרי על בניית בניין אייקוני למאה ה-21 ~ ברנאר ארנו.

כדי לשקף את עולמנו המשתנה כל הזמן, רצינו לתכנן בניין שיתפתח בהתאם לזמן ולאור, כדי ליצור רושם של משהו חולף ומשתנה ללא הרף ~ פרנק גרי.

אם בפתיחת הכתבה נטען שהבנת סיפורה של הקרן  לא מתאפשר בלא היכרות עם ארנו, ניתן לומר, בהקבלה, שלא ניתן להבין את סיפור מבנה המוזיאון מבלי להתוודע לפרנק גרי.

הלה, אדריכל ומעצב אמריקני (יליד קנדה; בן לאב יהודי ממוצא רוסי ולאם יהודייה, מהגרת מלודז’ הפולנית), נחשב על ידי רבים, ביניהם כתבי הירחון הפופולרי ואניטי פייר (‘יריד ההבלים’, אם תהיתם), לאדריכל החשוב ביותר בעת האחרונה.

כבר כילד, בעידוד סבתו, גילה כישורים יצירתיים ועסק ב’תכנון ערים’. פרט מכונן בהווי המקצועי של האדריכל כרוך במקור השראה בלתי צפוי. בהיותו צעיר לימים היה נוהג לבלות בצוותא עם סבו, בחנות לממכר חומרי בניין. השהות לצד פחים גליים, חלקי גדרות תיל, עצים לבודים וחומרים יום יומיים אחרים, בנו נדבך משמעותי בעיצוב דמותו של גרי, כיוצר וכמעצב שנוטה לבצע שימוש רב באמצעים מגוונים, זולים וזמינים.

יותר מ’אמצעי אחסון’

מבנים אחדים שתוכננו על ידו, ביניהם ביתו הפרטי, הפכו למוקד משיכה עבור תיירים וחובבי אדריכלות. אך לא באנו הלום אלא כדי לדון באחד מהמבנים הידועים ביותר שלו; כזה שנחשב על ידי רבים לאחת מפסגות יצירתו; מוזיאון ‘קרן לואי ויטון’.

קיימים בניינים שנחשבים ל’אמצעי אחסון’ גרידא עבור האנשים והחפצים ששוהים בתוכם. תהיה זו הפרזה לומר שהפריטים במוזיאון הקרן הם ‘תירוץ’ בלבד עבור המבנה המרהיב, אך הכל יסכימו שהאתר רב הרושם מוסיף רבות לחוויית הביקור של השוהים בו.

בין מסורת לקדמה

בדומה למטרת המוזיאון המוצהרת, מחויבות לעכשוויות בפרספקטיבה היסטורית, מבנה המוזיאון נועד גם הוא להוות תשקיף של המגמות החדשניות ביותר בתחום האדריכלות. ברם, הפרספקטיבה ההיסטורית אינה נעדרת מהמבנה; ההשראה הראשונית, למעשה, הייתה תולדת הקלילות האדריכלית שופעת האור של גני ומבני הזכוכית במאה ה-19.

על אף הנטייה לרומנטיזציה, אל תניחו להשראה ההיסטורית להסיט את תשומת לבכם מהחדשנות פורצת הדרך של גרי. קווי המתאר של המבנה מאופיינים כהתגלמות הגישה הדה־קונסטרוקטיביסטית באדריכלות. עקרונות הסגנון – הפוסט־מודרני והאוונגרדי, מבוססים על הגותו פורצת הדרך של ז’אק דרידה, פילוסוף יהודו-מוגרבו-צרפתי מוכר. על אף קדימות בת מספר עשורים של התופעה הרעיונית מבית מדרשו של ההוגה, רק בשנת ה-80 של המאה הקודמת קרמה הגישה האומנותית המקבילה עור וגידים, הודות לפריצות דרך טכנולוגיות.

החזון של מוזיאון לואי ויטון לובש צורה

כאשר פגש ארנו את גרי, בשנת 2001, שיתף איש העסקים את האדריכל בתוכניות לייזום מבנה מרשים ומפואר, כזה שיהווה ספינת דגל של הקרן ושל פעולתה. דבריו של ארנו נפלו על אוזניים כרויות. האדריכל המפורסם שאף מאז ומתמיד להטביע חותם בעיר האורות. כמי שמייצג אג’נדה חדשנית ופורצת דרך, מצא גרי בצרפת מעוז מתמיד של מסורת, לצד חלוציות נחשונית – המהווה קול תרבותי בנוף האמנותי.

המיזם הוצג לראשונה בשנת 2006, לאחר שנות תכנון מאומצות. העלות המשוערת עמדה על כ-100 מיליוני אירו, ומועד השלמת הבנייה נקבע לסוף שנת 2009. שטח האדמה שהוכשר לפרויקט הגרנדיוזי שכן בקצה יער בולון, בסמיכות לגן השעשועים Jardin d’Acclimatation.

ארנו הזמין את גרי לבקר במתחם והאחרון הגה את קווי המתאר של האתר, שישתלב בנוף המקומי באופן אינטגרלי וישקף שילוב של מסורת וחדשנות. הגן מכיל מגוון עצום של צמחים אקזוטיים וחיות נדירות. דורות של ילדים פריזאיים, ביניהם הסופר מרסל פרוסט, השתובבו בו בצעירותם. המחשבה על כך היוותה לדידו של גרי מקור להשראה ולחזון. העדפת השימוש בחומרים אקולוגיים ובבנייה ידידותית לסביבה, נבעה ממחויבות לשימור החזות הטבעית.

אחת הכניסות למוזיאון לואי ויטון. צילום: יואל תמנליס
אחת הכניסות למוזיאון לואי ויטון. צילום: יואל תמנליס

‘התפוצצות אקסטרווגנטית’

חומרי הבנייה בהם עשה גרי שימוש, מהווים תמזיג בין המחשבה השמרנית על אומנות – כגורם השלוב בחיים הטבעיים (art de vivre), לבין פיתוחי המודרנה.

החל משימוש בזכוכית מעוקלת ועד ל-19,000 לוחות הדוקטל (בטון מזוין בסיבים; אמצעי ליצירת צורות אדריכליות בלתי מסורתיות), המבנה מנכיח את תעוזתם הבלתי נלאית של מייסדיו. כל שלב בבנייה דחק את גבולות האדריכלות הקונוונציונלית, בדרך לתוצר מוגמר מפעים. תוצר שתואר, בהתאם למסורת הפומפוזית של הצרפתים, כ’התפוצצות היפרבולית ואקסטרווגנטית של טכניקות בנייה עכשוויות’.

משחק שאין לו קץ עם צבעים וצורות, שימוש בקווי מתאר לא שגרתיים, חיפוי זכוכית מעוקלת, גרי פעל בלא הרף כדי ליצור תחושת תנועה. מגמת הדינמיות האדריכלית ניכרת גם במשחק התנועה המתמשך בין קרני האור לבין השתקפויותיהן.

המטרה – לשתף את חזון הקרן: מוכנות הסתגלותית מתמדת לדינמיות השוררת במאה ה-21. שילוב הבטון והפלדה התעשייתית עם הזכוכית, מרמז על איחוד רעיוני של מודרניזם עם עקרונות הפוסטמודרניזם; תמזיג של פונקציונליות עם מנייריזם מוקצן. השימוש במשטחי זכוכית בתוך המבנה אפשר יצירת מפלסים וחללים מתוחכמים. כך מוענקת תחושת המשכיות לשוהים, כזו שלא פוגעת בפרטיות מתוחמת.

בראייה כוללנית, הבניין מורכב ממקבץ קוביות בטון לבנות, שזכו לכינוי ‘קרחונים’. קוביות הבטון עטופות במשטחי זכוכית אדירי מימדים (‘מפרשים’, אם תתעקשו להיצמד למונחים של גרי). המחשבה על דימויים ימיים משתקפת גם בסביבת המוזיאון: הבניין ניצב על שפת גן מים – עם בריכה מחזירת אור ומפל שוצף ובכך הוא מתכתב עם המורשת של האסכולה האימפרסיוניסטית. התמונה הפסטורלית מושלמת על ידי מטעי עצים ירוקים, ביניהם אדר, אגוז, אלון, צפצפה ועוד.

כך נוצרה לנו “ספינה” שאוספת בתוכה את המורשת של עולם האמנות ושטה קדימה.

מעט מספרים

היצירה הכבירה משתרעת על פני שטח של 41,441 רגל רבוע. קומותיו רחבות הממדים של ההיכל כוללות 11 גלריות בגדלים משתנים. נוסף על כך מחזיק המוזיאון באודיטוריום מעוצב בקפידה (350 מושבים); במרפסות רב־מפלסיות – בהן מתקיימים אירועים ותצוגות אמנות; ובאולם באולינג, שתוכנן לאור בקשתו המפורשת של ארנו.

על פי נתונים רשמיים (שנמסרו על ידי משרדו של גרי), יותר מ-400 אנשים תרמו לעיצוב ולתכנון המקום; 3,600 לוחות זכוכית הוכנו על ידי רובוטים תעשייתיים מתקדמים; והמספר המרשים ביותר: לא פחות מ-19,000 לוחות בטון משלימים את היצירה המופתית, שנועדה להוות משכן לאומנים עכשוויים – בדרכם לחדור אל המיינסטרים.

שערורייה לקינוח

אם בניתם בית חדש, ודאי קיבלתם המלצה להקצות סכום כסף גבוה במעט מהמספר הנקוב על ידי הקבלן. גם ברנאר ארנו מכרנו, כך מסתבר, קיבל המלצה דומה. ובכל זאת, החריגה שנרשמה לסיום הפתיעה גם את הסקפטיים ביותר.

כשנפתח האתר לקהל הרחב, דווח על חריגה קלה מהצפי ועל עלות בנייה של 143 מיליוני דולרים. רק במאי 2017 חשף תקופון צרפתי כי עלות ההקמה האמירה לכדי 900 מיליוני אירו, טבין ותקילין. למעשה, בין השנים 2014-2007 היוו פרויקטים אדריכליים את קרן הארי של הוצאות הקרן. בתביעה שהוגשה כנגד לואי ויטון נטען כי החברה קיבלה מימון בסך מצטבר של 603 מיליוני אירו מממשלת צרפת עבור הבנייה. התביעה נדחתה, אך העניקה צוהר לחשיבות הלאומית הרבה של המוזיאון ולמשאבים שהוקצו לשם השלמתו.

מחלקת גנים ונוף

כחלק מקובלנות שהוגשו בשל תוכניות הבנייה, טען ארגון שהופקד על הגנת הגנים כנגד היתרי הבנייה. בית המשפט פסק במפתיע על ביטול ההיתר, דבר שהיה עלול להוריד לטמיון את הפרויקט.

כדי להבטיח את המשך העבודות שינתה עיריית פריז את תקנון התכנון העירוני, והכשירה את השימוש בקרקע. הגמישות המנהלית הובילה לגל של ביקורת, אך לאחר דחיית הערר שהוגש כנגד ההיתר – הפך המיזם לעובדה מוגמרת. מוזיאון לואי ויטון ניצב על עומדו והפך לסמל של אמנות פורצת דרך בעיר התיירותית.

אופי המוזיאון

“מרחב חדש הפותח דיאלוג עם ציבור רחב ומציע לאומנים ולאינטלקטואלים במה לוויכוח ולהרהור” – כך תיאר ארנו את מטרות המוזיאון. התיאור מהווה תשקיף מדויק של המתרחש בין חללי המוסד התרבותי. הנכנסים ייחשפו לסביבה שוקקת, כמעט סוערת, של אנשי רוח, חובבי תרבות ואומנים צעירים.

קהל המוזאונים השגרתי זוכה להגוון נוסף, בזכות שיח פורה, הרהור פילוסופי וויכוחים דעתניים. האומנות המודרנית מאתגרת ללא הרף את הגדרות האסתטיקה; ובעוד מעוזי תרבות אחרים בוחרים להימנע משאלות הרות גורל ולהותירן לתערוכות מזדמנות של אומנים צעירים, קרן לואי ויטון מקדשת את הדיאלקטיקה ואת תרבות הדיון האקדמי.

הקרן מחויבת, על פי הצהרתה, להוריד את האמנות מרום מעלתה במגדל השן האקדמי לכלל שכבות הציבור. מקשתת תרבותית רחבה מוצאת את ביטויה במוזיאון, הודות לתערוכות זמניות שנסובות סביב מגוון נושאים נרחב. מעת לעת מאתגרת הקרן את האומנים הצעירים ומציגה נושא ייחודי עליו תתבסס התערוכה הבאה. היוצרים מתבקשים לרתום את נועזותם ואת כישוריהם למען המיצגים השונים.

אוסף היצירות במוזיאון לואי ויטון

כסמל לקדמה רעיונית וכבית לאומנות רבת פנים, המוזיאון מסווג את המאגר האומנותי שברשותו לארבע קטגוריות מובחנות של יצירות: מהורהרות, פופ, אקספרסיוניסטיות ולסיום: מוזיקה וסאונד. נכון למועד כתיבת הדברים כולל האוסף 330 יצירות, פרי עבודתם של 120 אומנים, החל משנות ה-60 ועד עתה. המאגר מתחדש בתדירות גבוהה, תוך הידוד מתמיד עם דרישות הציבור ובהתאם לחזון הקרן ומייסדה.

אם ציפיתם לחזות בקלסיקות קאנוניות – צפויה לכם אכזבה. “האוסף של הקרן אינו מצפה להתחרות באובייקטיביות או בהיקף של אוסף ציבורי. כתחליף, אנו מקווים לחלוק עם המבקרים את הרגשות ולעורר בקרבם את השאלות שיכולות להיווצר על ידי אומנות. מטרתנו לחשוף את היכולת של התנועה האומנותית לשבור את הכללים ולנסח מחדש את נקודת המבט שלנו על העולם”, מצהירה הקרן בפני המבקרים.

אמנות כתופעה חברתית

הרצון לעורר מעורבות פעילה ושיח ער במעגלי תפוצה נרחבים, ניכר בעובדה הבאה: בעת שמארגני תערוכות רבים שומרים בקנאות על האוסף שברשותם, אחדים מהם עד כדי השתת מגבלות על תצלומי מבקרים, קרן לואי ויטון גאה להציג את המאגר בשלמותו במדיומים השונים, לרבות באתר האינטרנט הרשמי של המקום.

על אף ההכרה באספקטים האלמותיים של האומנות, המוזיאון מפנה אלומת אור כלפי מאפיינים היסטוריים, תרבותיים וגאוגרפיים של היצירות המוצגות בו. אומנות נולדת בתוך מרחב מוגדר, מייצגת ומכוננת את אופי השיח המקומי, מעוררת שאלות, מתריסה, מבקרת ומהווה מגדלור ערכי רב חשיבות. ברנאר אנרי מכיר בכך ודוגל באומנות אקטואלית, מעוגנת במרחב ובזמן, סובייקטיביסטית ובעלת זיקה אישית.

ולסיכום – מקור הפריטים המוצגים במוזיאון: חלק מהיצירות לקוחות מתוך האוסף של הקרן, שרוכשת ומעודדת שימור ויצירה (כפי שמרמז שמה הקודם). אחרות לקוחות מהאוסף האישי של ארנו, שמושקע בכל מאודו בהצלחת המיזם האסתטי.

אמנים בולטים במוזיאון לואי ויטון

מטבע הדברים, בהיעדר אוטוריטות ברורות ויצירות בעלות מעמד נשגב, מלאכת סיקור האומנים הבולטים שיצירותיהם מוצגות באתר אינה קלה במיוחד. ואף על פי כן, פריטים שונים עוררו הדים בקנה מידה רחב יותר וזיכו את יוצריהם למקום בהיכל התהילה של האומנות העכשווית. להלן סקירה של חלקם: 

ז’אן מישל-בסקיה – Jean-Michel Basquiat

בסקיה, שהיה לא רק אומן אלא גם בן זוגה של הזמרת מדונה, מייצג יותר מרבים אחרים, את רוח הקרן ואת חזונה.

אומן גרפיטי בעל חותם מופרע; צייר נאו־אקספרסיוניסטי שהחזיק בהשקפה ייחודית; מייסד תופעה תרבותית פורצת דרך – שביצע שימוש נועז בגוונים אוריינטליים; והמשתתף הצעיר ביותר בדוקומנטה (תערוכת אמנות עכשווית שמתקיימת בעיר קאסל, גרמניה).

ציוריו עוסקים בדיכוטומיות בין עוני לעושר, בין אינטגרציה והפרדה ובין ניגודים אחרים. ציוריו משקפים ביקורת חברתית נוקבת מנקודת מבטו של הנכבש ומציגים קריאה פוסט קולוניאליסטית והתקפה על מבני כוח חברתיים.

עבודתו של בסקיה, האמן שחתר בחייו הקצרים לייצוג שוויוני, זוכה לייצוג רב בימינו. מלבד תערוכות מזדמנות, בהן מוצגים תרשימיו וציוריו (בשיתוף עם קרן לשימור זכרו), מחזיקה הקרן ביצירות קבועות של ז’אן.

אחד מציורי ה-UNTITLED שלו (1987), לדוגמה, מהדהד מוטיבים שבטיים מקונגו הרחוקה. דמות שחורה במרכז התמונה מקושרת לעיתים עם דמותו של הצלוב; שרבוט אייקוני של באטמן, מוטיב חוזר בתרשימיו, משלים תמונה רבת רבדים תרבותיים. 

יצירה מפורסמת אחרת היא ה-GRILLO: ארבעה לוחות מוצמדים בגבהים שונים. הראשון והשלישי דומים זה לזה, במרכזם דמויות ענק בולטות. הלוח השני כולל מספר רישומים עצמאיים, שמשתלבים במידת מה עם יתר הלוחות. הלוח הרביעי, לעומת זאת, מופשט ומציג תערובת צבעי ירוק וצהוב, בהלחם שמעורר תחושת חוסר נוחות ומסב את תשומת הלב לפרדוקסליות המוקצנת שבלוחות הקודמים.

גילברט & ג’ורג’‏

יצירותיהם של צמד האמנים גילברט פרוש וג’ורג’ פסמור, הולמות גם הן את האג’נדה הפלורליסטית בה דוגל ארנו. בניגוד לעמדותיהם השמרניות והמונרכיות (‘כפירה בעיקר’ במונחי האוונגרד), יצירותיהם של השניים כוללות מוטיבים עכשוויים – שהקנו להן מקום של כבוד במוזיאון.

סדרת הציורים CLASS WAR, MILITANT, GATEWAY משנת 1986 היא דוגמה מופתית לחזון חברתי נוקב. הפרשנות שניתנה לשלוש היצירות רואה בהן המחשה למסע היחיד אלי עצמאות מוסרית. פניהם של גילברט וג’ורג’ משתלבים בתמונה, רעיון מוכר בו עשו השניים שימוש רב. לדידם מהווה ההתייחסות העצמית אמצעי עכשווי לשבירת הדואליות בין האמן לבין יצירתו, כמו גם הצגת האומנות כהמשך ישיר של החיים האנושיים – במישור חלופי. נופים אורבניים מעצימים את תחושת ההבניה החברתית ואת הסטרוקטורות הנוקשות, אך דווקא על רקע הנוף הקדורני, מוצגת לראווה יכולתו של הפרט ליצור בידול אישי בתוך השאון העירוני.

אלברטו ג’קומטי – Alberto Giacometti

אם וידוי אישי אינו בגדר מילה גסה בכתבה מקצועית, עליי להודות כי איני חובב מושבע של סוריאליזם.

המחשבה לפיה חשיבה ביקורתית ולוגיקה הסכמית עלולות להוות מכשול לרוח היצירתית, היא כעין קריאת תיגר כלפי היסטוריית האומנות. הצגתו של בסובייקטיביזם כאבן פינה אסתטית, עלולה להוות פתח לאנרכיזם תרבותי – שאחריתו מי ישורנה.

ובכל זאת, איני יכול שלא להעריץ את אלברטו ג’קומטי  – מנושאי הדגל של הזרם בתחום הפיסול (ש”התארח” לא מזמן במוזיאון תל אביב). פרפקציוניזם נטול גבולות, שאיפה מתמדת לשיפור, ביקורת אישית, כל אלה הופכים את הפסל השווייצרי לדמות רבת רבדים ומורכבת, אפילו בנוף האומנותי.

ולאחר הווידוי הנרגש, הבה נחזור לנושא הכתבה. יצירות רבות של ג’קומטי נרכשו במהלך השנים על ידי הקרן ומוצגות לראווה בתערוכות השונות. TÊTE D’HOMME LOTAR I – היא הדוגמה המייצגת לסגנונו האומנותי. המודל ששימש את הפסל היה אלי לוטר, צלם יליד פריז שתר אחר ‘דברים מוזרים’, כדבריו. האחרון חבר לסוריאליסטים והתיידד עם אישים מובילים בזרם.

אלברטו ג’קומטי מצא בצלם מודל אומנותי מושלם. תווי פניו החדים לא אפשרו גמישות פיסולית והצריכו את האומן לרתום את תאוות השלמות שלו לזיקוק מתמשך של התוצר – בדרך לתוצאה המוגמרת. הראש המוטה קדימה, לצד החזה השטוח, מרמז על שבריריות ועל ארעיות.

חלקו העליון של הפסל כמו מרחף במנותק מיתר חלקיו, מדגים את עצמאותו של האומן ואת ניתוקו המחייב מהווי החיים הארצי. ההבעה המודאגת שעל פניו הולמת את מעורבותו הפוליטית של הצלם ואת העידן בו חי ופעל.

הפן ההיסטורי מודגש כדבעי; הפרטיקולרי אינו ניתן להכחשה. אך מצידו השני של המתרס, גם האלמותי ניכר ביצירה. האתגרים שנקרים בדרכו של בן התרבות המערבית – ימיהם כימי עולם. מעורבות פוליטית וייצוג המציאות באמצעות האומנות הם מחובתו של איש הרוח. זה הוא, אם תרצו, המסר אותו בוחר ברנאר ארנו להעביר. המסר לשמו הקים את המוזיאון העצום. קריאה חתרנית בתוך הנוף הפריזאי הבורגני.

הבהרה הכרחית

בסקיה, גילברט, ג’ורג’ וג’קומטי הם אחדים מרשימה ארוכה של אמנים נוספים אשר יצירותיהם מוצגות במוזיאון (ביניהם ג’ף קונס, אנדי וורהול וסינדי שרמן). הבחירה במושאי הסיקור הנרחב לא מהווה ניסיון לשיפוט בדבר השפעתם על תולדות האומנות העכשווית. כתחליף לכך, התייחסו לפסקאות הללו כאל ניסיון צנוע לשתף בהעדפה אישית, שאינה מעוגנת במאום – מלבד בחוויות אישיות. אם יש נכס תודעתי אותו ניתן לרכוש בביקור בקרן לואי ויטון, הרי שזו התובנה הבאה: פרשנות עצמאית ויצירת רשימת העדפות אינדיווידואלית אינן בגדר חטא כלפי הממסד האומנותי. אמצו את המסר בחום.

מילות סיכום נוגות

ברנאר ארנו הוא דמות דיסוננטית. קשה לייחס ערך פילוסופי ומהורהר לאיש עסקים ציני, הלא כן? ואם באיש עסקים גרידא הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה במי שתחת ידו מנוהלים מותגים דוגמת טיפאני ושות’, זניט ודומיהם. ובכל זאת, בחזותו האפרורית, ארנו לוחם בתפיסות הרווחות ותומך נלהב בחדשנות אומנותית.

הביקור במוזיאון, כאמור, לא יחשוף אתכם לשכיות החמדה המערביות המוכרות. אם יש את נפשכם לעיין בציוריו של רמברנדט ובמיצגיו של דה וינצ’י, מוטב שתעדיפו את מוזיאון הלובר. אם רצונכם לבחון את יצירות המיינסטרים, להעלות תמונה נוצצת לרשתות החברתיות או להביט בכובד ראש מדומה על פיסת היסטוריה מפוארת, קרן לואי ויטון לא נועדה לכם.

אך אם ניחנתם בתעוזה אינטלקטואלית, במוכנות לניתוץ מוסכמות ובפרץ חלוציות, הרי לכם מקום בילוי מיטבי. החללים הפתוחים מעודדים שיח פעיל; התנועה המתמשכת והתיזוז של קרני האור על לוחות הזכוכית מרמזים על הדינמיות של הרוח האנושית.

ערכם של המיצגים הוא פרי רגשות סימבוליים ולא תולדת השפעתם על דברי ימי התרבות המערבית. הצהרות פוליטיות ברורות ואוריינטציה סובייקטיבית עזה – הן אבן בוחן להתאמתה של יצירה למוזיאון. אם תחפצו לשוב לבתיכם מהורהרים, לאחר אתגר אינטלקטואלי מסעיר, מתסכל ומעשיר, מוזיאון קרן לואי ויטון נועד לכם.

כמה מילים על אריאל טויטו

“מולדתו של כל אדם היא ארצו, והשנייה היא צרפת” ~תומס ג’פרסון.

שמי אריאל טויטו, יליד 1998, סטודנט חרדי לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. צרפת היא מיקרוקוסמוס של הרוח האנושית. וכמו הצרפתים, בין דיון ער על דקונסטרוקציה לבין ניסיון להבין את משמעות המושג (שהרי “צרפת היא מדינה שבה חשוב יותר להביע דעה על הומרוס מאשר לקרוא אותו.”), תמיד אמצא זמן להתענג על קרואסון יהודי כשר למהדרין (חרדי אחרי הכול…) – בשעת דמדומי שמש ישראלית, לצלילי שאנסון אהוב.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן