למרות שאני שומע מוזיקה קלאסית מילדותי, ואף חובב חלק ממנה, הרי שהעניין המרכזי שלי במוזיקה הוא ג’אז. בכל ביקור בפריז אני מבקר בכמה מועדוני ג’אז – שהם חלק משמעותי בחוויה.
לכל אלה אשר שותפים לאהבתי לג’אז, להלן מידע בנושא ובסופו תיאור הדרך שלי לבניית תכנית ג’אז בעת ביקורי.
גילוי נאות: במהלך כתיבת הפוסט נשמע הרבה ג’אז.
ג’אז בצרפת – טיפת היסטוריה
הצרפתים נחשפו לראשונה לג’אז במסגרת מלחמת העולם הראשונה, עת הגיעו תזמורות ג’אז לבדר את החיילים האמריקאיים בחזית, ובמיוחד תזמורת גדוד חיל הרגלי 369 – שהורכב כולו משחורים.
השנים המשוגעות (Les anéens folles) אלה שהגיעו לאחר מלחמת העולם הראשונה, אופיינו באווירה משוחררת, מתירנית ומופקרת מתוך תחושת “קץ ההיסטוריה”. במהלך שנים אלו החל לפרוח סגנון מוזיקה זה, שהיה חדשני ומתאים להלך הרוח הכללי של חדשנות.
היה זה סקוט פיצג’רלד שכינה את שנות ה-20 “עידן הג’אז”. גם בארה”ב וגם בצרפת, הצליל התוסס שלו הפך לתרופה מושלמת בשנים שלאחר המלחמה ועזר להיטהר מהזיכרונות הנוראיים שלה.
במהלך שנות ה-20, אמנים, סופרים ומוזיקאים אמריקאים רבים (בין לאומים אחרים) עזבו את מדינותיהם כדי להגיע לפריז, שהייתה ידועה באורח החיים הליברלי יותר שלה. זה היה מקום למסיבה, להיות ראוותני ולשכוח את זוועות המלחמה.
כמו כן, בשל העובדה ששחורים לא הופלו בצרפת, אמנים ואנשי רוח שחורים – וביניהם אמני ג’אז – נהרו לצרפת (פריז, ניס), שם התקבלו כשווים.
ג’אז הוערך במיוחד ע”י צעירים, ובתחילת שנות ה-30 קבוצה של סטודנטים פריזאיים הקימו מועדון ג’אז. בתחילה הם רק האזינו למוזיקה, אך מאוחר יותר הם הפכו לשגרירים שלה. המועדון – Hot Club de France – צמח במהרה לארגון חשוב העובד לקידום ג’אז בצרפת.
אוג פאנאסיה (Hugues Panassié) היה הנשיא, ושארל דלונה (Charles Delaunay) היה המזכיר. בשנת 1936 נבחר לואי ארמסטרונג כנשיא כבוד של המועדון, והחזיק בתואר זה עד מותו בשנת 1971.
בסיוע המועדון ג’אז הכה שורשים בצרפת. למרות שחברי המועדון העריכו את קבוצות הג’אז האמריקאיות, המועדון היה תמיד בחיפוש כשרונות צרפתיים בתחום. הם גילו את הגיטריסט ג’נגו ריינהרט (Django Reinhardt) ואת הכנר סטפן גרפלי (Stéphane Grappelli), שיחד עם אחרים, נודעו כחמישיית Hot club.
ג’אז בעת הכיבוש הנאצי
כאשר הוכרזה מלחמת העולם השנייה, רוב מוזיקאי הג’אז האפרו-אמריקאים עזבו את צרפת והלהקות הצרפתיות היו מודאגות. אולם Hot Club שרד בטענה שהסאונד שלהם הוא “מוזיקה צרפתית מסורתית”, שאותה מותר היה לשדר.
הם טענו שהג’אז קיבל השראה ישירה מדביסי, מלחין צרפתי משפיע מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והפיצו עלונים המפרטים את אילן היוחסין המומצא הזה. מבקר מוזיקה אחד פרסם ספר המסביר כיצד ג’אז היה צרפתי במהותו וכיצד הוא יכול להפוך למוזיקה האירופית החדשה תחת המשטר הנאצי.
אוג פנסיה, נשיא מועדון הוט, פרסם ספר המתייחס לטענה של משטר וישי לפיו ג’אז לא יכול לשאת מסר פטריוטי. בספרו הוא טען שהג’אז פשוט הובן לא נכון והוא פיזר קטעים מקראיים וציטוטים פוליטיים לאורך כל הדרך כדי שזה יישמע משכנע.
מומחי מוזיקה ציינו שמוזיקאי הג’אז של אותה תקופה היו כולם צרפתים (כאמור – המוזיקאים האמריקאים עזבו בתחילת המלחמה) והם ביצעו “התאמות” כדי לגרום לג’אז להיראות צרפתי יותר.
בזמנו קראו למוזיקה זו בצרפת בשם “סווינג”, אז התחילו לקרוא לזה “ג’אז” שנשמע פחות אמריקאי. כמו כן, שמות השירים שונו לצרפתית: “St. Louis Blues” הפך ל-“Tristesse de St. Louis” ו-“I Got Rhythm” הפך ל-“Agate Rhythm”.
שמות המלחינים או שהושמטו או שונו. השירים של לואי ארמסטרונג נזקפו לז’אן סבלון במהלך אותה תקופה. כשהם סיימו, הג’אז נראה צרפתי כמו באגטים וברי. המאמצים שלהם השתלמו כאשר הנאצים אסרו על “סווינג אמריקאי” חתרני אך אפשרו “ג’אז צרפתי” מסורתי. כמובן, זו הייתה אותה מוזיקה, רק ארוזה מחדש בערמומיות (נניח).
ג’אז והרזיסטנס
חברי Hot Club לא רק התריסו נגד הנאצים במוזיקה, רבים מהם היו חברים פעילים בהתנגדות ואף השתמשו בקונצרטים ובכנסים של ג’אז ככיסוי כדי להעביר מידע לאנגליה.
ב-1943 פשטו הנאצים על מטה Hot Club בפריז וחלק מפקידיו נעצרו. דלונה, מזכיר Hot Club, שוחרר לאחר חודש, אך כמה מהאחרים נספו במחנות ריכוז נאציים.
עם זאת, הג’אז שרד ושמר על החברה הצרפתית במהלך הכיבוש. וכשהמלחמה הסתיימה, צרפת נשארה נאמנה למוזיקה שעד אז באמת השתלבה בתרבות הצרפתית.
אבל נחזור לג’אז עצמו:
בשנות ה-30-50, הביגווין (biguine), סגנון ג’אז מהאיים הקריביים הצרפתיים, היה פופולרי בקרב תזמורות ריקוד. בהיעדר הכרה בבית, עברו כמה אמני ביגווין ממרטיניק לצרפת עצמה, שם זכו לפופולריות רבה יותר בפריז, במיוחד בעקבות התערוכה הקולוניאלית ב-1931.
כוכבים מוקדמים כמו אלכסנדר סטליו (Alexandre Stellio) וסם קסטאנד (Sam Castandet) הפכו פופולריים בפריז וגם כיום ישנה סצנה של אמנים ממרטיניק ואיים צרפתיים אחרים.
הנה סרטון קצר העוסק בסגנון המוזיקלי הזה (לדוברי צרפתית):
החל משנות הארבעים המאוחרות של המאה הקודמת, Le Caveau de la Huchette הפך למקום חשוב עבור מוזיקאי ג’אז צרפתים ואמריקאים.
אמני ג’אז אמריקאים רבים חיו בצרפת, מסידני בשה (Sidney Bechet) ועד ארצ’י שפ (Archie Shepp). לאמריקאים האלה היתה השפעה על הג’אז הצרפתי, אבל במקביל לג’אז הצרפתי היו גם מקורות השראה משלו.
לדוגמה, ל-Bal Musette הייתה השפעה מסוימת על צורת הג’אז הצועני של צרפת. באופן דומה, הכינור, ובמידה מסוימת גם הגיטרה, היו פופולריים יותר בג’אז הצרפתי מאשר אמריקאי. כך, ז’אן-לוק פונטי (Jean-Luc Ponty) וסטפן גראפלי (Stéphane Grappelli) הם מהכנרים המוערכים ביותר בהיסטוריה של הג’אז.
מועדוני ג’אז בפריז
אם מחפשים במפה שלי באמצעות המילה jazz, מוצגים 66 אתרים. בהם נכללים אולמי הופעות, מועדונים גדולים וקטנים, אך גם בתי קפה ומסעדות בהם נערכים קונצרטי ג’אז מדי פעם. חלקם יקרים להחריד, חלקם במחיר שפוי ובחלקם המופע הוא חלק מהאירוח.
שימו לב: המידע הוא קדם-קורונה, כך שבהחלט אפשרי שכמה מקומות נסגרו.
כמובן שלא ביקרתי בכל המקומות – ואף לא אבקר. לרוב אני מסתופף בשלושה מועדונים בלבד. אולם (תרתי משמע), להלן חוויות שצברתי במקומות בהם ביקרתי.
מועדוני הג’אז של Rue des Lombards
רחוב זה, הנמצא ברובע הראשון, מכיל 3 מועדוני ג’אז בסמיכות. במועדונים אלה אני מבקר קבוע. בשלושתם תוכלו להנות מהופעות מדי ערב, לרוב אף שתי הופעות באותו ערב. זהו מגוון גדול המאפשר לכל אחד למצוא את החביב עליו.
תחנת המטרו הקרובה היא Chatelet, יציאה מספר 10: Place Sainte-Opportune (בתחנה כה גדולה – זה פרט מידע סופר חשוב!).
שלושת המועדונים הם קטנים, להערכתי 50-60 איש. מחירי הכרטיסים בהם נעים בין 20-40 יורו, תלוי באמן המופיע והם שונים זה מזה הן בתכנים אותם הם מביאים והן בחוויית הבילוי:
Duc des Lombards
זהו המועדון ה”צפונבוני” מביניהם. האוכלוסיה שלו היא כזו, הצוות מוכוון לכאלה ואפילו האמנים כאלה. המושבים מסודרים סביב הבמה הקטנה, וקיימת גם קומת מגזין. הישיבה היא חופשית. איכות המושבים נמוכה לטעמי. ניתן להזמין במקום ממשקה קל ועד ארוחה קלה.
כתובת: 42 Rue des Lombards
אתר המועדון
Sunside Sunset
מוסד טריפל: בחזיתו בית קפה פתוח ורעשני, ובבניין עצמו 2 אולמות: האחד – Sunside – בו הופעות מגוונות, ובמרתף – Sunset – לרוב ג’אז אלקטרוני וסגנונות הקרובים לפופ.
באחרון מעולם לא ביקרתי, מטעמי טעם. אולם ה-Sunside סטנדרטי במבנהו – חדר רגיל ובקצהו במה, אך בשל גודלו אני מעדיף לשבת בסופו ע”מ להמנע מהרעש ממערכת ההגברה והכלים השונים. הישיבה חופשית. ניתן להזמין משקאות. קצת מוזיקה:
כתובת: 60 Rue des Lombards
Baiser Salé
אף בחזיתו בית קפה רעשני, ובקומה השניה אולם – למעשה חדר – ובו במה. בעבר היה מקום כיפי לחלוטין, אך מפאת הקדמה עבר שיפוץ (לא יעיל – לא טכנית ולא כלכלית) שהפך אותו לפחות נוח. הישיבה חופשית, וניתן להזמין משקאות. בין היתר, אני חובב את ערבי ה-Jam Session במקום, אליהם מצטרפים לעתים אמנים שסיימו להופיע במקומות אחרים.. קצת מוזיקה:
Caveau de la Huchette
זהו מועדון מפורסם ובעל היסטוריה עשירה – הן בתחום הג’אז והן בכלל. בשל כך, הרשו לי להקדיש לו כמה שורות, לפני שנתחיל לדבר על המוזיקה שלו.
הבניין מתוארך למאה ה-13, אך היסטוריה מתועדת קיימת לגביו רק מהמאה ה-17. הבניין ברחוב מס’ 5 rue de la Huchette היה מקום המפגש של מסדר צלב הוורד (הרוז-קרואה Rose-Croix) והטמפלרים, ובשנת 1772 הוא הוסב לאכסנייה סודית של הבונים החופשיים.
הגישה אליו הייתה ברחובות Parcheminerie, Hôtel-Dieu ו-Petit Pont. אכסניה זו הייתה מורכבת משני חדרים נמוכים יותר, מרתפים משולבים המשמשים כמקום מפגש. קסמו של המקום כאכסניה לכתות סודיות היה בין היתר בשני מעברים תת-קרקעיים סודיים שהובילו אחד לשאטלה, השני מתחת למנזר של סנט סברין.
בשנת 1789 ולאורך כל העידן המהפכני, בכינוי Caveau de la Terror, המקום שיכן את המועדונים של Cordeliers ו- Montagnards. בחדר העליון, שהוסב לטברנה, שותים, שרים ודנים בחופש.
הדמויות העיקריות של האמנה ביקרו שם: דנטון, מאראט, סן-ג’וסט, רובספייר, ובמקום ניתנו פסקי דין רבים ואחריהם הוצאות להורג, אם באמצעות גיליוטינה שהוצבה שם או ע”י השלכה לבאר עמוקה שעדיין נמצאת במרתף התחתון.
תמצאו שם ברצף: בית המשפט, בית הסוהר, חדר ההוצאות להורג. החדרים השונים הם בעלי אותנטיות היסטורית שאין להכחישה ונשמרו במצבם המקורי.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הביאו החיילים האמריקאים את הסווינג והבי-בופ לפריז. לאחר המלחמה, בעוד פריז חוגגת את חירותה המחודשת, פולש הג’אז למרתפי סן ז’רמן דה פרה. Caveau de la Huchette היה המועדון הראשון בפריז בו הושמע ג’אז, ובמרתפיו הופיעו אמני הג’אז המפורסמים ביותר בעולם.
מאז שהפך המקום למועדון ג’אז הוא היווה בית לאמני ג’אז אמריקאים מפורסמים כמו ליונל המפטון, Count Basie ו-Art Blakey, ממפיס סלים, כמו גם מוזיקאי ג’אז צרפתים מובילים כמו קלוד לוטר וקלוד בולינג. סידני בצ’ט וביל קולמן היו גולים אמריקאים בצרפת המזוהים גם הם עם המועדון.
מאז, ללא כל הפרעה, Le Caveau de la Huchette שומר על המסורת ובכל ערב מופיעה תזמורת להנאת חובבי הג’אז. ביניהם רקדני Be-Bop מצוינים.
מה תמצאו בפנים?
האווירה יוצאת הדופן של המועדון מזכירה את זו של העידן הגדול (la grande époque) של מועדון הכותנה והסאבוי.
כלי נשק עתיקים עדיין מקשטים את הקירות: חרבות, אלות ממוסמרות, רובי מוסקט וחגורת צניעות שנשמרת היטב.
Caveau de la Huchette מהווה השראה ליוצרי קולנוע, והעניק את תפאורה לסרטים רבים: הרמאים מאת מרסל קארנה, רוז’ בייזר מאת ורה בלמונט, La première fois מאת קלוד ברי וסרטו האחרון של ג’יימס הות Un bonheur n’ never arrives alone עם סופי מרסו וגד אלמליח. ולבסוף, הסרט LA LA LAND שזכה במספר רב של פרסי אוסקר מאת דמיאן שאזל משתמש בשלט והתפאורה של אולם התזמורות של Caveau de la Huchette.
המועדון המצוי במרתף, בו מופעים בסגנונות ניו-אורלינס \ סווינג \ בי-בופ לרוב. יש אפילו ריקודים… המועדון פעיל עד השעות הקטנות – תופעה די חריגה בפריז. המועדון נמצא ברובע החמישי, קרוב לסיין. בעיני מדובר במקום חביב לאוהבי הג’אנר. המחירים נעים בין 10 – 16 יורו. הנה מעט מוזיקה מהמקום:
כתובת: 5 Rue de la Huchette
Chez Papa Jazz Club
למעשה מסעדה ובה הופעות ג’אז מדי ערב, אם כי עדיף לא לאכול שם (יש המון אופציות טובות יותר באיזור) אלא רק לבוא לקונצרט במחיר משקה. בד”כ מדובר בפסנתרן ועוד כלי – קלרינט, סקסופון וכו’. לעתים ווקל. המועדון ברובע השישי, תחנת מטרו קרובה: Saint-Germain-des-Prés. קצת מוזיקה:
כתובת: 3 Rue Saint-Benoît
New Morning
אולם מופעים ברובע העשירי (מטרו Château d’Eau), שלו אפילו תחנת רדיו. קונצרטים בו מוצגים לעתים ב- Mezzo-TV. האולם יכול להכיל 452 איש. הקושי שלי עם אולם זה הוא הגמישות מבחינת מקומות ישיבה: לעתים ישנם כסאות ושולחנות קטנים לצידם, ולעתים רק בחלק מהאולם וביתר עומדים, ולעתים אין ולו כיסא אחד, והכל standing bar. פחות לטעמי וצרכיי. קצת מוזיקה:
כתובת: 7/9 Rue des Petites Écuries
עוד מועדוני ג’אז בהם ביקרתי
האולמות אולימפיה ובטקלאן הם בסגנון היכל תרבות, ובהם מאות מקומות ישיבה. לעתים נערכים בהם גם קונצרטי ג’אז. מחירי ההופעות גבוהים יחסית למועדונים.
מופע הג’אז המוזר ביותר אותו חוויתי בפריז היה דווקא בכנסיה: כנסיית סן-אוסטש. מצאתי (תכף, תכף) קונצרט חביב שם, בשעות אחה”צ; הגעתי, נשלחתי לאיזשהו חדר בקומה גבוהה – המזכיר כיתת לימוד, ובו ניתן קונצרט סולו פסנתר. הקונצרט היה חביב מאד, כך חשבו גם עדת הגברות המבוגרות ונכדותיהן.
ועוד כהנה וכהנה. יואיל לטובת הכלל אם יוסיפו הקוראים חוויות שצברו באולמות נוספים.
בחירת קונצרטים לקראת הביקור
בכל ביקור בפריז אני מקדיש 2-3 ערבים לקונצרטי ג’אז. הואיל ובימים כתיקונם אני מבקר פעמיים בשנה בפריז באופן קבוע, צברתי ניסיון וגיבשתי טכניקה היאך לבחור את התכנית. לשימושכם:
האתר הטוב ביותר לאיתור הקונצרטים המתקיימים בתקופת ביקורי הוא אתר fnac spectacles. ישנם אתרים נוספים, אך fnac כולל רוב מוחלט של המופעים הקיימים בפריז. אני מסמן את תקופת שהותי, ומתחיל במלאכת הבחירה.
אני מעיין בפרוט המופעים ב-fnac, ובוחר את אלה שקולעים לטעמי. אני מביא בחשבון גם שיקולי מרחק ממקום המגורים (מי רוצה להיסחב בלילה בתחבורה הציבורית למרחקים?), וכן את אפיון הקונצרט: מספר הנגנים והכלים. ריבוי נגנים אינו מתאים לטעמי לאולמות קטנים, למשל, דבר הפוגם בהנאתי (עודף רעש).
כאן מגיע השלב ה”מייגע” של ברירה בין האופציות השונות. אני נכנס ל-youtube, ו”נאלץ” להקשיב לקטעי נגינה של האמנים השונים. ככל חלק בבניית תכנית הביקור – זו חוויה בפני עצמה, של שמיעת שעות של ג’אז. עבודה נוראית, אבל מישהו צריך לעשות אותה 😊.
קניית הכרטיסים יכולה להיעשות דרך fnac בתוספת עמלה, או דרך אתר האולם עצמו. בכל מקרה מומלץ להזמין מראש, שכן כבר קרה לי לא פעם שנשארתי בחוץ כשניסיתי לקנות במקום.
אסיים בברכת בלקטון (Balakatun), פנינה מביקורי האחרון בפריז – טרום קורונה.
תיהנו.
כמה מילים על הכותב
ד”ר זאב בן נחום. זאב הוא פרנקופיל שהחליט למפות את כל המקומות המעניינים בפריז. זהו פרוייקט עצום מימדים וניתן למצוא אותו באתר The Paris Map.
אוהבים מוזיקה קלאסית?
מניסיון שלי, חלק גדול מאוהבי הג’אז אוהבים גם מוזיקה קלאסית. לכן במידה ואתם מחפשים קונצרטים קלאסיים (לערבים שבהם לא תבלו במועדוני ג’אז), אתם מוזמנים להיכנס לכתבה מוזיקה קלאסית בפריז.