במשך קרוב למאתיים שנה, פאות מפודרות היו לא רק צו האופנה אלה חובה על ראשו של כל מי שכיבד את עצמו. הפאה האופנתית לא הייתה הופכת לכה פופולרית אילולי מחלות מין, זוג מלכים עם בעיית התקרחות והיגיינת ראש ירודה. סיפורה של הפאה מתחיל כמו סיפורים רבים אחרים – בעגבת. ב- 1580 מחלות המין היו כה נפוצות באירופה עד שהן הפכו למגפה של ממש והעגבת היתה המחלה הנפוצה ביותר מאז המגפה השחורה. המנתח המפורסם וויליאם קלאוז אף תיאר זאת כ”שפע אינסופי של חולי עגבת אשר סותמים את בתי החולים של לונדון ואליהם מתווספים עוד ועוד בכל יום”.
ללא אנטיביוטיקה או כל תרופה מודרנית אחרת שאנו מכירים כיום, הקורבנות נאלצו להתמודד עם מלוא תופעות הלוואי של מחלה זו: פצעים פתוחים, פריחות קשות, עיוורון, שיטיון, ונשירת שיער בלתי סדירה אשר הובילה לתופעת התקרחות שסחפה את היבשת. באותו הזמן, נשירת שיער גרמה למבוכה ציבורית, לא רק בגלל ששיער ארוך היה באופנה אלא גם כי היתה לו חשיבות מעמדית גדולה ופדחת קירחת היתה יכולה להכתים את המוניטין של כל אדם וביתר שאת את אלו של אנשים רמי מעלה.
וכך, פרוץ העגבת היווה את ירית הפתיחה לאופנת הפאות שבעזרתן האדיבה קורבנות הסתירו את התקרחותם ובעזרת הפודרה (שהכילה עופרת רעילה) הם יכלו להסתיר את הפצעים המדממים שצילקו את פניהם. הפאות היו עשויות משיערות סוס, צמר עיזים או שיער אדם וכדי להרחיק ריחות לא נעימים היו מבשמים אותן בניחוח לבנדר או תפוז.
לואי ה-13 ולואי ה-14 הופכים את הפיאה לאופנתית
למרות הפופולריות ההולכת וגדלה שלהן הפיאות הראשונות נעדרו כל צורה וסגנון, תפקידן היה להסתיר פגמים והן לא נחבשו על ידי כולם אך כל זה זה עמד להשתנות בשנת 1624 כאשר מלך צרפת לואי ה-13 החל לאבד את שיער ראשו והוא החל לחבוש פיאות באופן קבוע, אנשי החצר והאצולה מיהרו להתהדר גם הם בפאות ובעקבותיהם גם אנשי המעמד הבינוני-גבוה אימצו אופנה זו. כשהוא מודאג כי ההתקרחות תפגע במוניטין שלו, לואי ה-14, שהחל להקריח כשהוא בן 17 בלבד, שכר 48 יצרני פיאות כדי להציל את תדמיתו.
כחמש שנים לאחר מכן גם מלך אנגליה, צ’ארלס ה-2, החל לעטר את ראשו בפיאה כששיערו החל להאפיר (הסברה היא שלשני המלכים היתה עגבת) אך גוונן של הפיאות החל להאפיר גם הוא רק כשלואי ה-14 החל להזדקן. העלות של הפאות התיקרה באופן משמעותי ופאות נכריות הפכו לסמל של מעמד ועושר. פאה לשימוש יומיומי עלתה כמו שכרו השבועי של אדם ממוצע אך מחירן של פיאות נכריות גדולות ומפוארות היה יכול להגיע לסכום שווה ערך ל-32 שבועות עבודה. הכינוי ׳פאה גדולה׳ נועד לתאר אנשים סנובים שיכלו להרשות לעצמם פאות נכריות יקרות.
כאשר לואי וצ’ארלס מתו, הפאות לא נעלמו והסיבה לכך היא שהן היו פריט מאוד שימושי לא רק כדי להסתיר קרחות ופגמים שונים אלה גם כדי להתמודד עם מכת הכינים שפשטה באותם זמנים, הנסיון להיפטר מהן ומגירודן הטורדני גרם לאנשים לגלח את שיער ראשם ובכך להעביר את הכינים לשרוץ בפאה במקום בשיער הראש. חיטוי הפאה היה הרבה יותר קל מאשר הוצאת כינים מראשו של אדם, פשוט היו שולחים את הפיאה המלוכלכת ושורצת הכינים ליצרן הפיאות וע״י הרתחה הבעיה היתה נפתרת.
בתחילת המאה ה-18 בנוסף לגוון האפרפר שהן קיבלו הפיאות החלו להתקצר ולאחר מותו של לואי ה-14 הן הפכו לפריט אופנתי בפני עצמו כאשר שיער פיאות הגברים נאסף לאחור ומשני צידי הראש קירזולים עיטרו אותה. הפיאות הפכו לכה אופנתיות (ב-1765 נרשמו כ-115 סגנונת פיאה שונים) עד אשר כולם כמעט חבשו אותן – מהמשרת ועד המלך.
נשים שנהנו משיער שופע יותר נאלצו פחות להשתמש בפיאות וכדי לעטר את שיערן הן התשמשו בדרך כלל בתוספות שיער, סרטים, תכשיטים ובתקופת השיא של פיאות הנשים, בשנות ה-70 של המאה ה-18, הן אף הוסיפו אביזרים שונים כמו ציפורים, אוניות וכל דבר אחר שעלה על דעתן, לאופנה זו היה אחראי מעצב הפאות האקצנטרי של המלכה מרי אנטוונט לאונרד אטייה אשר הגדיל ויצר פיאות ענק גבוהות שהיו מצוידות במנגון קפיצי כדי לגרום לפאה לקרוס במידה ונכנסים בפתח נמוך או כאשר יושבים בכרכרה.
הפיאה הנוכרית עוזבת את צרפת
בסוף המאה ה-18 האופנה החלה לדעוך בעקבות המהפכה הצרפתית, הפיאות שהיו סמל של המלוכה, האצולה והבורגנות החלו להעלם מראשם של אנשים שחששו לאבד אותו בגליוטינה וב-1795 כשראש ממשלת בריטניה וויליאם פיט הטיל מס על הפודרה (שהיתה פריט חובה להשלמת מראה הפיאה) הוא בעצם סתם את הגולל על אופנה זו. למרות זאת משרתים, אנשים מבוגרים שהורגלו כל חייהם לחבוש פיאות או סתם אנשים לא מעודכנים בצו האופנה האחרון המשיכו לחבוש פיאות עד תחילת המאה ה-19 אך לא לאורך זמן, לואי ה-18 שהיה חלק מהשלטון הישן כבר מלך ב-1814 כשתספורת קצרה העשויה משיערו הטבעי מעטרת את ראשו ומאז ועד היום התספורות והתסרוקות השונות תפסו את מקומה של הפיאה שנעלמה ללא שוב.
