מדאם דה פומפדור(Jeanne-Antoinette Poisson), פילגשו של המלך לואי ה-15 (שלט בין השנים 1715-1774). שיחקה תפקיד רשמי בעסקי הממלכה בצרפת, ונתפסה ע”י מרבית בני זמנה כבעלת השפעה רבה.
מ-1745 עד 1764, שנת מותה המוקדם, היא הרחיבה את השפעתה לכל תחומי המדיניות המלכותית: פטרונות חצרונית ועסקי פנים וחוץ, ושימשה באופן לא רשמי כשרת התרבות. הישגיה היו ניכרים ביותר בהתייחס לכך שלאחר 1750 קשריה המיניים עם המלך פסקו.
אישה שכל גבר רוצה כפילגש
המרקיזה דה פומפדור היתה בעלת אישיות רבת-פנים והשפעתה היתה מורכבת ביותר. “בורגנית” פריזאית זו המציאה עצמה מחדש כגבירה אריסטוקרטית, כמקדמת של אינטרסים פיננסיים בעסקי הממלכה, ובנוסף, הצליחה ליצור בריתות עם מרבית המשפחות העתיקות ובעלות היוקרה בצרפת.
היא יצרה פולחן של נאמנות כנועה למאהבה המלכותי והתמסרה להנאות פרטיות, אך תמכה במלוא העוצמה בפרויקטים תרבותיים בסקלה גדולה בממלכה. האימז’ של המרקיזה היה חלק מכריע ממהותה; תערובת של תעמולה ושל יחסי ציבור שדמו לטכניקות שבהן לואי ה-14 היה אשף.
היא הוצגה בציור, פיסול ומדיות נוספות, ע”י אמנים ידועים בני זמנה כפרנסוא בושה, ז’אן מרק נטייה, שארל-אנדרה ואנלו, ז’אן בפטיסט סימון שרדין ואחרים, כשם שצוות אומנים מתחום האמנויות הדקורטיביות.
כבר מתחילת חייה הבוגרים, ז’אן-אנטואנט פואסון ילידת 1721, (מ-1745 נודעה כמרקיזה דה פומפדור) הותירה את חותמה על גברים שהתוודעו לה. היא היתה כפי שהחצרן Dufort de Cheverny (1731-1801) נזכר מאוחר יותר “אישה שכל גבר רצה כפילגש”. והוא המשיך: “היו לה פנים אובליות, צורות די רגילות, עור נפלא, ידיים וזרועות די נפלאות, עיניים שהיו מאוד יפות אף שיכלו להיות קשות, והייתה בהן אינטליגנציה וברק שאף פעם לא נראו אצל כל אישה אחרת”.
היא הרשימה מאוד את הנשיא Charles-Jean-François Hénault. הוא סיפר ל-salonnière מדאם די דפונד du Deffand שפגש באופרה את “אחת הנשים היפות ביותר שאי פעם ראיתי”, והוסיף “היא מבינה מוזיקה באופן מושלם, שרה עם כל העליצות והטעם הטוב שלא יאומן, יודעת בעל-פה מאה שירים ומשתתפת במחזות (שהועלו בביתה הפרטי. השגריר האוסטרי Kaunitz (1711-1794) הוקסם אף הוא, בעוד שלואי ה-15, החזיק בכך שפילגשו היתה “האישה המקסימה ביותר בצרפת”.
יש לציין שתפקידה של פילגש מלכותית כלל הרבה יותר מיופי וחן. במשך שני עשורים עד מותה בגיל 43, ז’אן אנטואנט פואסון הרחיבה את תפקיד הפילגש המלכותית וכללה בו את התפקידים של מאהבת מלכותית, חברה קרובה, אשת סוד אישית, יועצת מדיניות, עוזרת מדינית ומיניסטריאלית, כשם שפטרונית אמנויות ואימפרסריו תרבותי.
בעשותה כך, היא הגדירה מחדש את הסטטוס והכוח של הפילגש המלכותית והפכה עצמו לנחוצה ביותר למלך. אך היא לא עשתה זאת לבד – בכל שלב של חייה, ליוו אותה גברים רבי כוח שהעניקו לה תמיכה. הצלחתה עירבה עשייה אינסופית, ובניה מחדש כל העת של האימז’ שלה, תהליך שבו העזרים שלה – קסם מפתה ויופי ניכר, סייעו לה מאוד.
המרקיזה דה פומפדור לא היתה פלבאית כפי שהרכילות החצרונית אהבה להציע. הרקע שלה היה בורגני, ולא קונבנציונאלי כשם שמלווה בסקנדל. אביה, פרנסוא פואסון (1684-1754), עבד בשירותם של ארבעת האחים Pâris שעלו ממעמד צנוע בשנות מלכותו האחרונות של לואי ה-14 (1643-1715) והפכו ל”מעצמה” פיננסית רבת כוח.
ב-1718 פואסון נשא את לואיס מדלן דה לה מוט (1699-1745). עבודתו של פואסון היתה כרוכה בנסיעות מרוחקות, ומאדם פואסון השיגה לעצמה מספר מאהבים כולל Jean Pâris de Monmartel (1690-1766) צעיר האחים פריס, בישוף, שר, valet de chambre של המלך ובעיקר את Charles-Francois Lenormant de Tournehem (1684-1751), אחד מהבנקאים החשובים ביותר שהיה אחראי לאיסוף המסים המלכותיים.
כשז’אן אנטואנט נולדה למדאם פואסון ב-29 בדצמבר 1721, לא היה ודאי מיהו אבי הילדה; טורנהם קיבל על עצמו להגן על המשפחה שכן שפרנסוא פואסון היה מעורב בתסבוכת פיננסית רצינית ב-1727, ונאלץ לצאת לגלות. מאדם פואסון חיה בפריס עם בנה אבל-פרנסואה (1721-1781) בעוד שז’אן-אנטואנט הוכנסה למנזר.
לאחר צאתה מהמנזר, טורנהם העניק לה חינוך פרטי יקר בפריס: אומנות הנאום, שירה, נימוסים וריקוד. ז’אן-אנטואנט הצעירה החלה להופיע בחוגים הפריסאים המתורבתים ביותר. בסלון הספרותי של מאדם דה טנסין de Tencin (1682-1749) היא פגשה דמויות חשובות מעולם הספרות של פריז: Fontenelle, Motesquieu, l’abbé Prévost, Marivaux, Piron, Duclos, Helvétius וכפי הנראה גם את הציירים פרנסוא בושה (עמו שמה נקשר בשיתוף פעולה אמנותי מבורך), לה טור, נטייה ודרואה, כשם שאחרים.
פרטנרית ראויה לנישואים
הפטרונות של טורנהם, והחניכות התרבותית שהעניק לז’אן אנטואנט, עיצבו את זהותה של בת חסותו, והפכו אותה לפרטנרית ראויה לנישואים. ב-9 במרץ 1741 ז’אן-אנטואנט נישאה ל-Charles-Guillaume Lenormunt d’Etiolles) (1717-1799, שטורנהם העשיר ובעל המעמד בחר בו בקפידה כיורשו.
אביו של בעלה וסבו קיבלו תוארי אצולה, שאף שחסרו את הפרסטיז’ה של האצולה הוותיקה, והיה בהם תוקף גם למדאם ד’אטיולה החדשה. ז’אן-אנטואנט ילדה בן בדצמבר 1741, אך התינוק מת זמן קצר לאחר מכן, ובמרץ 1744 ילדה בת, אלכסנדרין. הילדה נמסרה למינקת.
בפריס האטיולה גרו עם טורנהם בביתו ברח’ Croix-des-Petits-Champs, אך ז’אן אנטואנט גרה גם בארמון המשפחה באטיולה, כעשרים מייל מפריס. טורנהם עודד אותה לפתח סלון משל עצמה שם, שמשך דמויות שהיא פגשה אצל מדאם דה טנסין (פונטנל, קרבילון, מונטסקייה) כשם שאת וולטר, הדמות הספרותית המרשימה ביותר של תחילת תור ההשכלה, ואת המדען והמתמטיקאי Maupertuis.
טורנהם, פטרון שלה הקים עבורה תיאטרון בביתו, עליו נאמר שהתחרה בגודלו באופרה של פריז . כאן היא פיתחה את כישורי השירה והמשחק שלה בהציגה לפני אורחי הסלון שלה, שכללו גם אצולה מקומית.
קרוב לאטיולה היו שטחי יער שאליהם המלך, צייד נלהב, יכול היה לבוא. נראה שהתאפשר למלך להציץ בדיירת האטרקטיבית בתחילת עשור 1740. אפשר שגם היו לה שאיפות בנדון. נאמר על טורנהם שאמר שאף שנישאה לאחיינו, היא עדיין היתה “un morceau du Roi” “חתיכה, ראויה למלך”.
סידורים מעין אלה להשגת פילגש למלך היו רבי ערך, והסיעה של הטורנהם-אטיולה לבטח לא היתה הקבוצה היחידה ששאפה לכך, וז’אן-אנטואנט לא היתה היחידה לייחל לחסדי המלך.
מדאם דה פומפדור
הכול הסכימו שהמלך צריך בת לוויה משמח.מכיוון שהמלך לואי ה-15 היה מאוד מלנכולי. כפי שאמר הדוכס דה שואסל de Choiseul , הוא התעניין כל הזמן ב”קבורות, מחלות, מיתות וניתוחים”. בספטמבר 1725 המלך נשא לאשה את Marie Leszczynska (1768-1703), בתו של סטניסלס לשצינסקי Leszczynski, ששלט כמלך הנבחר של פולין מ-1704 עד 1709 קודם שהורד מהכס ובילה את שארית חייו בשיטוטים ברחבי אירופה.
מרי ילדה עשרה ילדים בין 1727 ו-1737, כולל יורש זכר, בספטמבר 1729; אך קשר הנישואין התקרר עד מהרה, ולואי החל לחיות חיי רווק הולל, מוקף במאהבות ועסוק במסעות ציד.
מסופר שז’אן-אנטואנט הוללה באוזני המלך, והיא הוזמנה לנשף מסכות שנערך בורסאי ב-25 בפברואר 1745, לרגל נשואי הדופין לאינפנטה הספרדייה מרי-רפאל. הנשף נערך בגלריה הגדולה של ארמון ורסאי, והיה שיאו של חגיגות פאר. באחת מהיצירות שנעשו, המלך מוצג כמפטפט עם ציידת צעירה ונאה מימין לסצנה בעוד שמשמאל מופיעה רועה, שמאמינים שהנה ז’אן אנטואנט, מוקפת במספר בדחנים טורקים. מס’ ימים לאחר מכן, ז’אן אנטואנט הפכה לפילגש של המלך, “ולהתחלת ההרפתקאות של מדאם ד’אטיולה”.
אנשי חצר מעטים ציפו שהקשר ימשך; אך עד מהרה המלך הציב את ז’אן אנטואנט בדירות הקודמות של מדאם דה שטרו והקשיב בסימפטיה לבקשתה של פילגשו החדשה לפרידה רשמית מבעלה, שלא היה מרוצה מכך. ביולי, כשהמלך הוביל בגבול את צבאותיו נגד האוסטרים, היא קיבלה את התואר של המרקיזה דה פומפדור, יחד עם הרכוש ב-Limousin שהשתייך לה.
כך היא הגיעה לעמדה שבמשך שני העשורים הבאים היתה שלה ללא עוררין. מדאם דה פומפדור בלתה את קיץ 1745 הרחק ממאהבה החדש, שהיה במסע צבאי בפלנדריה, וקיבלה הודעות יומיומיות מהמלך, כל אחת חתומה בדביסה עם המלים “איפוק ונאמנות”; תפקידה בקיץ היה להבטיח שקשריה עם המלך יהיו יותר מקשר חולף.
שלא כפומפדור, פילגשים רשמיות אחרות נלקחו בעבר מהפמליה של החצר המלכותית או האצולה הגבוהה. בין מעלותיה, דה פומפדור היתה מאוד מלומדת: וולטר אמר ש”היא קראה בגילה יותר מכל גבירה זקנה בורסאי”. מאוחר יותר היא היתה אחת מהמנויות הנלהבות למהדורה רבת הכרכים של כתבי מדאם דה מנטנון. ראש המנזר דה ברניס de Bernis שהוזמן לבקר באטיולה בקיץ 1745, וכן וולטר, סייעו למרקיזה, וספקו לה אינפורמציה וידע שיעזרו לה בעת חשיפתה לחצר.
וולטר ודה ברניס עמלו על הצגתה הרשמית של פומפדור בחצר באמצע ספטמבר, טכס ארוך ומייסר של חביבות מאולצת שבו כל העיניים יינשאו אליה לראות אם היא עושה טעות כלשהי. בתיאוריה, רק לאצולה העתיקה ביותר היתה הזכות להיות מיוצגת בחצר, אף שהיו דרכים לעקוף זאת כשהמלך כה רצה בכך. המרקיזה החדשה עברה את המבחן בהצלחה.
דוגמא מצוינת להתבססותה בחצר- טורנהם מונה לתפקיד ניהולי משמעותי, שאפשר לו שליטה על תחום החיים הציבוריים, ואפשרות לפגישות סדירות עם המלך, חסד ממנו נהנו שרים ואנשי חצר חשובים. אחיה אבל, זכה לגישה ישירה למלך, ופרנסוא פואסון, אביה של פומפדור, זוכה כליל. הפורטרטיסט ז’אן-מרק נטייה (1685-1766), הציג את פומפדור כאלה דיאנה בעת ציד; טופוס הצייד היה מקובל, ונראה הולם לדה פומפדור, שקיבלה את האדמה עם העצים שבה היא והמלך נפגשו לראשונה,
מדאם דה פומפדור והמלכה
המלכה מרי לשצינסקה שאת הפורטרט שלה צייר נטייה ב-1748, הפכה באמצע עשור 1740, למרכזה של קבוצת מאמינים אדוקים ששנאה את שליטת האינטרסים הכספיים במדיניות הממלכה. מרי בקשה להיות מצוירת בלבוש בורגני. סירובה של מרי להתאים עצמו לאידיום האמנותי של נטייה היה כמעט דחייה של הערכים שיוצגו ע”י קהלה של דה פומפדור.
דה פומפדור היתה אינטליגנטית דיה לא רק לקבל את כעסה של המלכה כלפיה אלא גם להבין שאם ברצונה להישאר במקומה, בעיקר עם מאהב אפוף באשמה, עליה למצוא את הדרך להגיע אל האישה כשם שאל הבעל. דה פומפדור ניסתה להקסים את המלכה העוינת. היא שכנעה את המלך לשלם את 40,000 ה écus חוב ההימורים של המלכה, וחיפשה מימון נוסף לצדקה קתולית.
את האגפים של המלכה בארמונות ב-Choisy ופונטבלו שהיו במצב לא טוב, פומפדור בקשה לעטר ולהפוך אותם למודרניים. היא הפגינה כבוד רב למלכה בחיי החצר ועודדה את המלך לפתח קשר חמים עם בנותיו. היא הצליחה להשיג entrées לחדרה של המלכה (הזכות לבקר באגפים שלה) ובסוף 1746 רשות לרכב במרכבתה. הילדים המלכותיים עדיין עיינו את דה פומפדור, אך המלכה הגיבה בחיבה לטוב ליבה של הפילגש.
בת לוויה
האינטליגנציה שלה והחינוך מעין פיגמליון הפכו את מדאם ד’אטיולה היפה לאשת חצר מושלמת ובת לוויה מקסימה שבה המלך בבירור התגאה. המפתח להצלחתה של דה פומפדור, היה ביכולתה להתאים את עצמה למלך. לואי דרש שחייו הפרטיים יוסתרו ויוגנו מהמולת החצר.
הוא גם חש בצורך מתמיד להיות עסוק בטווח פעילויות נרחב. הקרוניקלר הפוליטי Edmond Barbier ציין שללואי “היתה נטייה גדולה להשתעמם בכל מקום בו הוא נמצא. זו האמנות הגדולה של מדאם דה פומפדור לנסות להפיג מצב רוח זה”. בשל כך פומפדור נאלצה להישאר קרובה וזמינה למלך, ולהיות דיסקרטית כפי שהוא העריך.
גרם מדרגות פרטי קשר בין הדירות של דה פומפדור (שהיא ריהטה מחדש ברוב הדר ב-1748) לבין אלה של המלך, שהיו קומה אחת מעל. בהיותה גננת נלהבת בעצמה, פומפדור עודדה את לואי לעסוק בכך. דה קרוי מציין שהתרשם מגן החיות שדה פומפדור הקימה להנאתה ולהנאת המלך בורסאי.
היא גם עבדה עם לואי בתכנון ועיצוב הארמון שבו הם בילו יותר ויותר זמן. כמו כן היא התענינה בעסקי מלחמה וציבור, שכן הבינה שהוא צריך תמיכה ועידוד, ושיעריך עצה ממישהו שהוא חש שהוא יכול לסמוך עליו. דה פומפדור, המרקיז d’Argenson ציין בפנים חמוצות “שעשעה את המלך עד כי לא היה לו רגע למחשבה”.
אחד מהמקסמים המועדפים על לואי, היה דרמות של חובבים. דה פומפדור נהגה בדרך כלל לקחת על עצמה את תפקיד הכוכבת בהפקות. החזרות וההצגות גם אפשרו לצוות חדש של חברים מבצעים להתכנס מחוץ להגבלות הטכסיות של החצר, וכך היא יכלה ליצור חברויות ובריתות חדשות.
אחת מההצלחות של 1750 היה המחזה Issé של Houdard de La Motte. Issa, הרועה אוהבת רוֹעֶה בלא שתבין שהוא אפולו, אל השמש, במסווה. בושה צייר את מערכי הבמה, וב-1750, הוזמן לצייר קנבס על התמה. “אפולו ואיסה” שלו נתפס באופן כללי כמציג את פניה של דה פומפדור בדמותה של Issa.
הקשר בין המלך לפילגש שלו היה קרוב במיוחד. כולם חשו שדה פומפדור הוכיחה לעצמה ולאחרים שהיא הצליחה להפוך את עצמה לדמות משמעותית בחייו של לואי; אך היה לכך מחיר. “אנחנו כל הזמן בדרכים”, היא סיפרה לקונטסה de Lutzelbourg בפברואר 1749, בהתייחסה למערך העמוס של ביקורים בארמונות ובתי כפר שאליהם היא ליוותה את המלך. חיי החצר היו מעייפים בבירור. “ככל שאני חיה בחצר, כך אני שונאת זאת. פרט לאושר שבלהיות עם המלך”, היא כתבה לאחיה מכתב, “הכול מלא בתיעוב, שטחיות”.
מדאם דה פומפדור מתה בגיל 43, ב-15 באפריל 1764 ממחלת השחפת.
