בעיני רוב ההיסטוריונים, “התקופה היפה” (La Belle Époque) מציינת את פרק הזמן שבין חיסול הקומונה הפריזאית (1871) ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). אולם, בעוד שאני מסכים כי “התקופה היפה” הסתיימה עם תחילת המלחמה, לדעתי היא החלה כבר עם עלייתו לשלטון של נפוליאון השלישי (1852-1870). הסיבה לכך היא שחלק ניכר מתקופת שלטונו התאפיין בצמיחה תרבותית ואורבנית, לצד שיפור משמעותי ברמת החיים של חלק גדול מהצרפתים.
אין ספק ששום שלטון לא הותיר את חותמו על פריז יותר מזה של נפוליאון השלישי. כאשר תפס את השלטון בכוח בדצמבר 1851, הייתה פריז ברובה עיר ימי-ביניימית, שהתאפיינה ברחובות צרים, צחנת ביוב, פקקי תנועה והיעדר שטחים ירוקים.
לואי-נפוליאון, שבילה חלק מחייו בלונדון כגולה פוליטי, התרשם עמוקות מהשדרות הרחבות ומהפארקים של בירת אנגליה. בעודו שם, גמלה בליבו ההחלטה שאם אי פעם יהפוך לשליט צרפת, הוא יהפוך את פריז לדומה יותר ללונדון (אוי לבושה!).
בפועל, התוצאה עלתה על כל תכנון, ופריז בסוף שלטונו הייתה עיר יפה ומרשימה מלונדון, בזכות אדריכלות מרהיבה, שמחת חיים וקסם שמעולם לא היו ולא יהיו בבירת אנגליה.
נפוליאון השלישי והברון אוסמן בונים את פריז מחדש
זמן קצר לאחר שעלה לשלטון, מינה נפוליאון השלישי את הברון אוסמן למשרת פרפקט מחוז הסן (Préfet de la Seine), תפקיד שהפך אותו בפועל למושל פריז עם סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. מטרתם המשותפת הייתה להפוך את פריז לעיר מודרנית, פתוחה ומאווררת, ועל הדרך, לצמצם את האפשרות של מרד עממי והקמת בריקדות.
לשם כך, יזם הצמד סלילת שדרות רחבות, דוגמת שדרות סבסטופול ושדרות הקיסרית (לימים שדרות פוש) בגדה הימנית, ובמקביל, את שדרות סן ז’רמן, סן מישל ודה גובלן בגדה השמאלית.
הבולווארים הביאו עמם סגנון בנייה ייחודי, שהפך לתקן מחייב למשך עשרות שנים. מדובר בסגנון “אוסמני”: בניינים בני חמש או שש קומות בעלי חזית אחידה, כאשר קומת הקרקע מיועדת לחנויות והקומות העליונות למגורים (בתקופה שלפני המצאת המעלית, העשירים התגוררו בקומות הנמוכות והמרווחות, בעוד העניים הצטופפו בקומות העליונות ובעליות הגג).
השדרות האוסמניות שינו לחלוטין את פני העיר, שינוי שלווה בהרס נרחב של שכונות עתיקות. הדוגמה הבולטת ביותר היא איל דה לה סיטה, שם נמחקה שכונה שלמה ליד קתדרלת נוטרדאם, ובמקומה נבנו שדרות רחבות ומבני ציבור. במקביל לבנייה במרכז העיר, סיפח אוסמן בשנת 1860 לפריז כפרים ויישובים סמוכים, כמו בלוויל, מונמארטר, פאסי ואוטיי, ובכך הגדיל משמעותית את שטחה. כך נוצרה פריז המודרנית וחלוקתה לעשרים רבעים, המסודרים בצורת שבלול.
מעבר לשדרות ולסגנון הבנייה, תרם הברון אוסמן לפריז עוד כמה תשתיות חיוניות. ראשית, בתקופתו הונחה מערכת הביוב המודרנית, שפתרה אחת ולתמיד את בעיית המגפות והצחנה שאפיינו את העיר (לא מאמינים? קראו את “הבושם” מאת פטריק זיסקינד).
כמו כן, בתקופתו הוקמו כמה מהגנים החשובים בפריז, ובהם פארק בוט-שומון ופארק מונסורי. גנים ותיקים יותר, כמו גני לוקסמבורג ופארק מונסו, עברו “מתיחת פנים” ושודרגו. במסגרת המצומצמת של כתבה זו, נזכיר עוד שתי תופעות חשובות מהתקופה: בניית האופרה גרנייה והשדרה המובילה אליה, והשלמת בניית האגף הצפוני של ארמון הלובר.
התופעה הראשונה היא הקמת בתי הכלבו הגדולים, ששינו לחלוטין את תרבות הצריכה (תוכלו לקרוא עליהם בספרו של אמיל זולא, “גן עדן לנשים”). התופעה השנייה היא התערוכות הבינלאומיות, שהחלו בלונדון אך אומצו בחום בפריז. התערוכה הראשונה התקיימה ב-1855, ומאז התקיימו תערוכות נוספות מדי 11 שנים (עם הפסקות קלות) עד 1937. תערוכות אלו הותירו לפריז כמה מהאטרקציות המפורסמות שלה, ובראשן ספינות ה”באטו מוש” על הסן (1867), מגדל אייפל (1889) והמטרו (1900).
ולפעמים החגיגה נפסקת: המצור על פריז והקומונה
בעוד שנפוליאון השלישי הצטיין במדיניות פנים ויצר את פריז המודרנית, במדיניות החוץ הוא נחל כישלון חרוץ. במהלך שנות שלטונו, הוא הצליח להסתכסך עם כמעט כל בעלת ברית אפשרית. כתוצאה מכך, כאשר הכריז מלחמה על פרוסיה בשנת 1870, מצאה עצמה צרפת מבודדת.
העילה למלחמה הייתה סכסוך סביב ירושת הכתר הספרדי. קנצלר פרוסיה, ביסמרק, ששאף לאחד את גרמניה תחת הנהגתו באמצעות ניצחון צבאי על צרפת, ניצל את הסכסוך ותמרן את נפוליאון השלישי להכריז מלחמה בקיץ 1870. לצבא הצרפתי לא היה סיכוי מול הצבא הפרוסי המאומן והמצויד היטב, והתוצאה הייתה שרשרת של תבוסות מהירות.
נפוליאון השלישי, שלא ירש ולו קמצוץ מהגאונות הצבאית של דודו, נכנע ונפל בשבי בקרב סדאן, ואיתו נפלה הקיסרות השנייה. בעוד אשתו, הקיסרית אז’ני, בורחת מפריז בסיוע רופא השיניים שלה, הוכרזה בעיר האורות הרפובליקה השלישית.
במקביל להכרזת הרפובליקה, המשיכו הצבאות הפרוסיים להתקדם, ובספטמבר הטילו מצור על פריז. בתחילה, שמרו הנצורים על אופטימיות ואף השתמשו בכדורים פורחים כדי להעביר מסרים מחוץ לעיר. אולם, לאחר מספר ניסיונות כושלים לשבור את המצור, החל המורל להישבר. לכך נוסף מחסור חמור במזון, שהוביל לרעב כבד (בשיאו, נאלצו הפריזאים לאכול את חיות גן החיות ואף עכברושים).
בסופו של דבר, נכנעה פריז לפרוסים. בהסכם השלום שנחתם, נאלצה צרפת לוותר על חבלי הארץ אלזס ולורן, לשלם פיצויי מלחמה עצומים, ולחזות בהכרזת הקיסרות הגרמנית באולם המראות שבוורסאי. תנאי ההסכם המשפילים התקבלו בזעם בקרב חוגים רדיקליים בפריז, שראו בממשלה הרפובליקנית ממשלת בוגדים. כתוצאה מכך, כאשר נשלחו חיילי הממשלה להחרים תותחים שהוצבו במונמארטר ומומנו בכספי תושבי העיר, פרץ מרד והוכרזה “הקומונה הפריזאית” (לא לפני שההמון רצח את הגנרלים שנשלחו למשימה).
הקומונה התקיימה בפריז במשך קצת יותר מחודשיים (26 במרץ – 30 במאי 1871), אך הותירה חותם עמוק על צרפת ועל העולם. קשה לדבר על הקומונה כגוף אחיד, שכן היא הורכבה מקבוצות שונות, שלעיתים היו חלוקות בדעותיהן. כתוצאה מכך, פעולותיה נעו בין צעדים מתקדמים וחיוביים (כמו הצעות להעניק זכות בחירה לנשים) לבין מעשי הרס ורצחנות.
ככל שחלף הזמן, הקצינו הקומונרדים, ודמויות כמו הסדיסט ראול ריגו תפסו את ההנהגה. הקומונה דוכאה בנהרות של דם ואש במהלך “השבוע העקוב מדם” בסוף חודש מאי, כאשר כוחות הממשלה פרצו לפריז ממערב וכבשו אותה בהדרגה, שכונה אחר שכונה.
הימים האחרונים של הקומונה היו עדים למעשי הרג והרס אדירים. הקומונרדים רצחו את בני הערובה שהחזיקו, ובראשם את ארכיבישוף פריז, והציתו מבני ציבור רבים. בתגובה, טבחו חיילי הממשלה בכל מי שנחשד כתומך הקומונה. התוצאה הייתה אלפי הרוגים (לא כולל אלו שהוצאו להורג מאוחר יותר).
ב-30 במאי הסתיים כיבוש העיר, עם חיסול כיסי ההתנגדות האחרונים בבית הקברות פר לשז. פריז בערה, ארמון טווילרי נהרס כליל, ואף על פי כן, דווקא מנקודת שפל זו החלה אחת התקופות היפות בתולדותיה של העיר.
פריז קמה לתחייה: ה”בל אפוק” נמשכת
רבים הופתעו מהמהירות שבה התאוששה צרפת לאחר המלחמה ההרסנית. פיצויי המלחמה שולמו בתוך שנים ספורות, והרפובליקה השלישית, שלמרות התחזיות הקודרות הצליחה להתבסס, החזיקה מעמד במשך 70 שנה.
בפריז, הוחלט להרוס את שרידי ארמון טווילרי וליצור את הציר המונומנטלי המוכר לנו כיום, בין שער הניצחון של הקרוסל לשער הניצחון שבכיכר האטואל. במקביל, נבנה מחדש בית העירייה, והתוצאה הייתה ארמון מפואר שיכול להתחרות בארמונות מלוכה. הרפובליקה המשיכה גם במפעלי הבנייה של נפוליאון השלישי, והחשוב שבהם היה בניין האופרה, שנחנך ב-1875 (לאירוע הפתיחה שכחו להזמין את האדריכל, שארל גרנייה, והוא נאלץ לקנות כרטיס כאחד האדם).
במקביל לתנופת הבנייה, הפכה פריז לבירת האמנות העולמית. תחילה היו אלה האימפרסיוניסטים, שהחלו לפעול עוד בתקופת הקיסרות השנייה, אך זכו להכרה רק בימי הרפובליקה השלישית.
ציירים כמו מונה, מאנה, פיסארו, ברת מוריזו ואחרים יצאו מהסטודיו אל רחובות פריז, ובזכותם אנו יכולים ליהנות מתיאורים נהדרים של חיי היומיום בעיר. מאוחר יותר, הצטרף אליהם אנרי דה טולוז-לוטרק, שהיה מהאמנים הראשונים שהתיישבו במונמארטר והפכו אותו למרכז הבוהמה הפריזאית.
בתחילת המאה ה-20, בעוד האימפרסיוניסטים הופכים לחלק מהממסד, הגיעו למונמארטר פיקאסו, מוריס דה ולאמנק וז’ורז’ בראק, שיחד עם אנרי מאטיס הניחו את היסודות לאמנות המודרנית. התסיסה האמנותית והבוהמיינית במונמארטר הובילה לפריחתם של בתי קפה וקברטים, כמו “החתול השחור” (Le Chat Noir) והמולן רוז’, והפכה את הרובע גם לבירת הבילויים של פריז.
במקביל, הפכו “השדרות הגדולות” ברובע התשיעי לאבן שואבת לשמנה וסלתה של החברה הצרפתית, בזכות המסעדות המפוארות, בתי הקפה והתיאטראות. הבולווארים הפכו למרכז החיים של פריז, ונשארו המקום התוסס ביותר בעיר האורות עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אולם, פריז של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ידעה לא רק פריחה אמנותית ובידורית, אלא גם קיטוב ומתח פוליטי. בשנות ה-90 של המאה ה-19, שטף את פריז גל של טרור אנרכיסטי, שהגיע לשיאו עם רצח נשיא צרפת, סדי קארנו, בשנת 1894. אך בעוד גל זה שכך, החלה פרשה אחרת להסעיר את צרפת ולפלג אותה לשני מחנות יריבים.
הכוונה היא, כמובן, לפרשת דרייפוס, שהחלה בשנת 1894 עם מעצרו של קצין יהודי בשם אלפרד דרייפוס, בחשד שמסר סודות צבאיים לגרמניה. לא נרחיב כאן על הפרשה, אך אין ספק שהיא עיצבה את דמותה של צרפת לדורות והפכה את פריז לשדה קרב בין תומכי דרייפוס למתנגדיו.
וכך, בעוד פריז נהנית מאמנות מהפכנית, רוקדת ושרה בקברטים, מתווכחת ותוססת פוליטית, וחווה צמיחה כלכלית אדירה, הגיע יולי 1914, והחגיגה נגדעה באחת. אורותיה של עיר האורות כבו, ומלחמת העולם הראשונה החלה.
סרטונים שעוסקים ב”בל אפוק”
פרקים מ”היה היה”
הפרק על “התקופה היפה” מתאר היטב את שהתרחש בצרפת בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20:
סרטים שעוסקים בתקופה
אחד הסופרים שתיארו בצורה הטובה ביותר את תקופת הקיסרות השנייה היה אמיל זולא, בסדרת הרומנים שלו “רוגון-מਕਾਰ”. אחד העיבודים הקולנועיים המוכרים ביותר לספריו הוא “ז’רמינל”, בכיכובו של ז’ראר דפרדייה:
ואם מדברים על הרפובליקה השלישית, אי אפשר להתעלם מהשערורייה הגדולה של תקופתה, פרשת דרייפוס. הנה סרט תעודה שמסכם היטב את הפרשה:
כמובן, אי אפשר לדבר על שלהי המאה ה-19 ללא המולן רוז’. הנה הסרט המפורסם של הבמאי באז לורמן:
אחת הדמויות הספרותיות המפורסמות ביותר של התקופה היא הגנב הג’נטלמן ארסן לופן. הסרט הבא, שנעשה בעקבות דמותו, מספק הצצה מהנה ומלאת אקשן לתקופה:
ואפרופו דמויות בדיוניות, אי אפשר לסיים את הדיון בתקופה זו מבלי להזכיר את פנטום האופרה, נכון?
כתבות באתר העוסקות בתקופה
מוזיאון האימפרסיוניסטים מרמוטן-מונה
בין קדושה לקדישה – סיפורן של הזונות בפריז
סיפור אהבתם של נסיך הומוסקסואל ויורשת לסבית
האיש שמכר את מגדל אייפל (פעמיים)
קאמי פיסארו – הצייר האימפרסיוניסטי הראשון
סיפורה של וילה אפרוסי דה רוטשילד
הטרור בפריז של סוף המאה ה-19, וכיצד הוא מתחבר לקברט האהוב עליי?
מסלול טיול בפריז בעקבות פיקאסו
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים לעבור לפרק הבא בסדרת ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בתולדותיה של עיר האורות.
