* קדשה = זונה בעברית מקראית.
ישנן יותר ממאה כנסיות בפריז ולא מעט מהן, כולל המפורסמת ביותר (Notre Dame de Paris), נקראות נוטרה דאם על שם אמו של ישו. היום הייתי מעוניין לדבר דווקא על אחת מהכנסיות הפחות מוכרות שנושאות את השם הזה ולספר את סיפורן של הנשים הקשורות לכנסייה זו.
סיפורה של נוטרה דאם דה לורט
נוטרה דאם דה לורט (Notre-Dame de Lorette), אשר נמצאת ברובע התשיעי, נבנתה בין השנים 1823-1836 על חורבות כנסייה קודמת שנהרסה בעת המהפכה הצרפתית. מדובר בכנסייה בסגנון ניאו קלאסי המזכירה מעט את כנסיית המדלן (Madeleine) המפורסמת ממנה בהרבה. כמו כנסיות רבות בפריז המראה שלה מבפנים ומבחוץ נעים לעין אך אין שם שום יצירת אומנות מיוחדת, אשר הופכת אותה למקום חובה לתייר הממוצע בפריז. אז מדוע בכל זאת אני כותב עליה? משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא הפנורמה, המדהימה לטעמי, אשר יוצרת כנסייה זאת עם כנסיית הסקרה קר (Sacre Coeur) על פסגת המונמרטר, אותה ניתן לראות מרחוב Lafitte. השנייה היא העובדה שכנסייה זאת נתנה את שמה לאחת מהתופעות שכה מאפיינות את פריז – “הנערות העובדות”.
ההיררכיה של הזנות בפריז
צרפת, כידוע, היא מדינה מאוד היררכית כך שכל דבר שם מקוטלג, מסודר ומדורג. תעשיית המין הפריזאית איננה יוצאת מן הכלל וגם שם הפרוצות חולקו במהלך ההיסטוריה למספר קבוצות. הדרג הנמוך ביותר של ה”נערות העובדות” נקראו גריזט (Grisette) על שם השמלות האפורות אותן לבשו. מדובר היה בנשים, אשר עבדו בעבודות בהן קיבלו משכורת נמוכה מאוד (למשל שוזרות פרחים) ועל מנת “להשלים הכנסה” נאלצו לקחת להן “מאהבים”, אשר שילמו בעד כל ביקור אצלן. למרות ביקורים אלו הגריזט חיו כמעט כל חייהן בעוני מחפיר והדרך הכמעט יחידה שלהן לצאת ממנו הייתה “לעלות בדרגה” ולהפוך ללורט (Lorrette).
הלורט הייתה אישה עם מאהב, אשר היה שוכר לה דירה קטנה ונותן לה דמי קיום. חלק גדול מדירות אלו נמצאו בקרבת כנסיית נוטרה דאם דה לורט וכך קיבלו נשים אלו את שמן. הלורט חיו חיי רווחה יחסיים, כל עוד החזיקו מאהב ועל מנת “לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד” (תרתי משמע) לקחו להן לעיתים מספר לקוחות. את הלורטות ניתן היה למצוא במהלך המאה ה – 19 צדות את טרפן בנשפים הרבים שנערכו בפריז אליהן כל אדם שהיה לבוש היטב יכל להכנס. החלום של כל לורט היה ללכוד במהלך הנשף את תשומת ליבו של אציל או סתם מליונר ולהפוך לקורטיזנה (Courtisane).
לקורטיזנות ישנה היסטוריה עניפה המתחילה עוד מאיטליה של תקופת הרנסאנס. מדובר היה בזונות צמרת, אשר סיפקו למאהביהן הרבה יותר מגוף יפה. היו אלו נשים משכילות ושנונות, אשר הפכו לחלק, אומנם לא אינטגרלי, של החברה הגבוהה של זמנן. דוגמאות לקורטיזנות מפורסמות הן נינון דה לנקלו (Ninon de Lanclos) מהמאה ה – 17, מאדם דה פומפדור (Madame de Pompadour) ומאדם דו בארי (du Barry) מהמאה ה – 18 ומרי דו פלסי (Marie du Plessis) מהמאה ה – 19, אשר סיפור חייה הקצרים נתן השראה לאלכסנדר דיומא הבן לכתוב את “הגברת עם הקמליות”, אשר הפכה, מאוחר יותר, לאופרה “לה טרויאטה”. לכל אחת מהנשים הללו ואחרות, אשר לא הוזכרו כאן, היה סיפור חיים מרתק, אשר קצרה כאן היריעה מלתארו. אולם המשותף לכולן היה העושר הרב אותו הצליחו להוציא מהמאהבים המפורסמים שלהן. כך לדוגמא קורא פרל (Cora Pearl), אחת מהקורטיזנות המפורסמות ביותר בפריז בתקופת נפוליאון השלישי, הצליחה להוציא מליונים רבים של פרנקים ממאהביה ואף בנתה לעצמה ארמון, אשר בעת מלחמת פרוסיה צרפת הפכה לבית חולים בו טופלו חיילים צרפתים שנפצעו בקרבות.
בתי הבושת המפוארים של עיר האורות
את הנערות העובדות ניתן היה למצוא לא רק בסמטאות אפלות, נשפים וארמונות אלא גם בבתי בושת, חלקן מפוארים ביותר. אחד מבתי הבושת המפורסמים ביותר נקרא לה שבנה (le Chabanais) על שם הרחוב בו התקיים בין השנים 1878-1946. מדובר היה באחד מבתי הבושת המפוארים ביותר, אשר כל חדר בו נבנה בסגנון אחר (לדוגמא, חדר בסגנון יפני או חדר בסגנון ערבי, אשר גי דה מופסן כה אהב עד כי החליט לבנות לעצמו העתק של אותו חדר בביתו על שפת הים). מאז הקמתו ועד סגירתו משך המקום את שמנה וסלתה של אירופה, כאשר האורח המפורסם ביותר במקום היה הנסיך מווילס, לימים המלך אדוארד ה – 7. הנסיך מווילס, אשר כבר בצעירותו היה אדם לא רזה אף הגדיל לעשות והמציא כסא מיוחד, אשר יאפשר לו לתת ולקבל מין אוראלי לשתי נשים במקביל מבלי שיצטרך להתאמץ (העתק של כסא זה ניתן למצוא במוזיאון הסקס של פריז). בתי הבושת המפוארים יותר והמפוארים פחות נסגרו על ידי ממשלת צרפת בשנת 1946 והנערות העובודות עברו לעבוד במקומות אחרים (לדוגמא רחוב סן דני).
מכיוון שבתי הבושת הללו הכילו לא מעט רהיטים מפוארים וחפצים אחרים, הרי שהללו נמכרו לכל המרבה במחיר במכירות פומביות, אשר נערכו בעת הסגירה. וזה מוביל אותי לבדיחה קטנה:
הבת של מאדם דופון ביקשה מאמא תוכי מדבר ליום ההולדת. לאחר חיפושים רבים מצאה האם תוכי שכזה בחנות מציאות במרכז פריז. למרות שתוכי מדבר נמכר בדרך כלל במחיר גבוה המוכר היה מוכן למכור את התוכי במחיר נמוך מאוד. כששאלה האם לפשר המחיר הנמוך אמר המוכר שהתוכי התגורר באחד מבתי הזונות המפוארים בפריז לפני שזה נסגר ב 1946, וכתוצאה מכך קלט לא מעט מילים גסות אותם הוא פולט לעיתים.
האם ששמחה כל כך על יכולתה לקנות תוכי מדבר במחיר כזה, החליטה להתעלם מאזהרת המוכר ולקחת איתה את התוכי בכל זאת. איך שהגיעה הביתה והורידה את הכיסוי מהכלוב החל התוכי לצווח “זונה זקנה ומקומטת”, אולם האישה החליטה פשוט להתעלם מכך ולקוות שזה יעבור. אחר הצהריים הגיעה הבת הבייתה ושמחה לגלות את התוכי, אשר קידם את פניה במילים “פרוצה צעירה, היכן הסתובבת עד עכשיו? הלקוחות מחכים!”.
למרות זאת, החליטו האם וביתה להשאיר את התוכי היפה בסלון ולהתחיל להתכונן לארוחת הערב. בשעה שבע בערב, בדיוק חוזר האב הביתה ואיך שעבר את מפתן הדלת החל מיד התוכי לצווח “אדון דופון, עכשיו באים?!”….
