הסרט “מיסייה שוקולד” מספר את סיפורו של רפאל פדייה, המכונה “שוקולד” בשל צבע עורו, מבוסס באופן רופף על סיפור חייו של איש הבמה השחור הראשון, רפאל פדייה, שנולד בקובה ב1860, ושוקולד היה כינוי הבמה שלו. מיסייה שוקולד נמכר לעבדות בקובה, הגיע לצרפת ושם החל להופיע כאומן במה, ואף הונצח בסרטוניהם של האחים לומייר. אנו פוגשים את מיסייה שוקולד בתחילת הסרט כשהוא מופיע בפריק שאו, עבור צופי הקרקס הכפריים, שמעולם לא ראו איש שחור. בתקופה ההיא נערכו תערוכות קולוניאליות בצרפת ובין שאר “הישגי” הקולוניאליזם הוצגו בני אדם מהקולוניות השונות, בדיוק כמו שמציגים חיות אקזוטיות בגן חיות. ליצן שבא לנסות לעבוד בקרקס רואה את שוקולד, ומציע לו להופיע במופע משותף. מנהל הקרקס שבוחן אותם תחילה מסרב, אבל לבסוף נותן להם הזדמנות להוכיח את עצמם מול הקהל. הקהל אוהב אותם ושוקולד הופך מפריק שואו לאמן במה, מאוחר יותר מגיע מנהל קרקס מפורסם בפריז ומשכנע אותם להופיע אצלו תמורת כסף רב. הסרט מספר את סיפור עלייתו ונפילתו של מיסייה שוקולד. בימאי הסרט, רושדי זם, הודה שהביוגרפיה הקולנועית הזו אינה נאמנה במדויק לסיפור חייו של פדייה.
כסף קל ואהבת ההימורים מביאים למפלתו של מיסייה שוקולד
שני דברים מעניינים לגבי הסרט: את תפקידו של הליצן הלבן משחק ג’יימס תיירי, שהוא לא פחות מנכדו של צ’רלי צ’פלין! תיירי הוא בנה של ויקטוריה, בתו של צ’פלין מאונה אוניל, כלומר, הוא דור רביעי לאמני במה, כיון שאביו ואמו של צ’פלין היו אמני במה (שניהם היו אמני וודביל: חנה צ’פלין ששם הבמה שלה היה לילי הארלי התמחתה בשירי זימה, וצ’רלס צ’פלין היה טנור, וגם אלכוהוליסט, אולי בגלל שהיה מצופה מאמני הוודביל שלא הרוויחו הרבה, שיישבו עם הקהל ויעודדו אותו לשתות. זה גרם לכך שרבים מהם לקו באלכוהוליזם, ויקטוריה, אמו של ת’יירי שחקה בתפקיד קטן בסרטו האחרון (היחיד בצבע) של צ’פלין שלא הצליח “הרוזנת מהונג קונג”) סבא רבא של תיירי הוא המחזאי יוג’ין אוניל, ויש דימיון פיזי בין תיירי לצ’פלין סבו. ת’יירי שיחק עד עתה בעיקר בתיאטרון.
הסרט מציג משחק משובח של עומר סי (“מחוברים לחיים”) ושל ג’יימס תיירי, המיטיבים לערוך הופעות בעלות הומור פיזי, כמקובל בתקופה ההיא, גם בסרטי הראינוע. תיירי המגלם את טוני גרייס המכונה פוטיט הוא קטן קומה, ובכל זאת הוא מיטיב להכות ולהפיל את מיסייה שוקולד, בעל מבנה הגוף הגדול, עד שזה מקבל תודעה גזעית, ומסרב להיות בתפקיד האנדרדוג, ואחרי ששוקולד פוגש אדם שגורם לו לקבל את התודעה המעמדית הזו.
מראהו של האדם הזה (שחור משכיל המרכיב משקפיים עגולים) ורמזים שונים לגביו (שוקולד בא לבקרו אבל הוא כבר נסע להאיטי, פאנון נולד במרטיניק), מזכירים לי את דמותו של פרנץ פאנון, שכתב את הספר “עור שחור, מסכות לבנות” (תורגם לעברית בהוצאת מעריב), שנחשב לאחד הטקסטים המכוננים בכל מה שקשור לכתיבה על גזע, דיכוי ושחרור לאומי ותרבותי (יחד עם “אוריינטליזם” של אדוארד סעיד, שנכתב אחריו).
סרטון של מסייה שוקולד ופוטיט שצולם על ידי האחים לומייר
הפגישה עם הדמות הזו, שאיני זוכרת את שמה, גורמת לשוקולד לפתח תודעה מעמדית. שוקולד מדבר איתו על ספרות ועל מחזות תיאטרון, ועל המקום המוגבל שיש לשחורים ביצירות ספרות קאנוניות. (כנראה שרק דמותו של אותלו היא שחורה) לאחר שעיניו נפקחות, הוא לא מסכים יותר להיחבט ע”י פוטיט. פוטיט סבור שזוהי הדרך היחידה להצחיק, כיון שהוא קטן ושוקולד גדול, הקהל צוחק בקול לאחר ששוקולד מחזיר לפוטיט מנה אחת אפיים, בניגוד למופע שהתרגלו להעלות במשך שנים, ושוקולד לוחש לפוטיט:”ראית? זה מצחיק גם כשזה הפוך”. שוקולד רוצה לקבל תפקידים לא בגלל צבע עורו אלא בגלל כשרונו, ומוכן לשלם באומץ את המחיר הכרוך בכך.
על הדרך שוקולד חווה השפלות שונות בגלל צבע עורו, משלמים לו פחות ממה שמשלמים לפוטיט, הוא הרי כושי, וצריך להגיד תודה על כך שבכלל מעסיקים אותו. חברה ליצור קקאו משתמשת בקריקטורה משפילה שלו כדי לפרסם את המוצר שלה. (זה אכן קרה במציאות). יש לו גם תכונות שהן בעוכריו: הכסף המהיר והפרסום גורמים לו להיות בזבזן, והוא מוציא את כספו על קניית מכונית (כשזה היה מוצר נדיר ביותר) על בגדים מפוארים ועל הימורים. גם ובעיקר כשהוא בשיאו, הוא נזכר בפלאשבקים מילדותו עת ראה את אביו מושפל ככלב כשהיה משרתם של לבנים.
פרנץ פאנון 1925-1961
“פרנץ פאנון” כתבה סימון דה בובואר, “הוא אחת הדמויות המיוחדות והחשובות ביותר של זמננו” פאנון, שהיה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן צרפתי פרסם בשנת 1952 את ספרו “עור שחור – מסכות לבנות” והעלה בפעם הראשונה את שאלת הגזענות הלבנה ואת דיכוי האדם השחור במלוא חריפותה, ואילץ את החברה הלבנה להתבונן באדם השחור ולהכיר בפשעיה ההסטוריים נגדו. פאנון כתב על כך שביחסי אהבה בין גזעיים, תמיד ידו של השחור היא על התחתונה, והוא צריך לכפר איכשהו על צבע עורו. ניתן להחיל את התיאוריה הזו על יחסים בין קבוצות ועדות שונות בכל מקום בעולם.
יצירתו של פאנון עיצבה דורות של הוגי דעות נחשבים, אולם מעבר להשפעה האינטלקטואלית, פאנון נודע כ”פילוסוף של האלימות” וראה בה חלק בלתי נפרד מהמאבק לשחרור, וכך הפכו ספריו למדריכים מעשיים להתקוממות נגד דיכוי וניצול בכל רחבי העולם. פאנון שירת כרופא צבאי באלג’ירה, בזמן המרד נגד הכיבוש הצרפתי שם טיפל בקורבנות המרי האלג’יראי. אף על פי שהיה אזרח צרפת הצטרף כרופא לחזית השחרור אלג’יריה, האף. אל. אן., בשנתיים הראשונות של המרד נגד השלטונות הצרפתים, בחר לעזור לפצועים משני צידי המתרס, לצרפתים וגם פצועי המחתרת האנטי צרפתית אף.אל.אן., והתפטר מתפקידו כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלידה, כשלא יכול היה לשאת זאת יותר (אלברט קאמי נולד בבלידה). פאנון מת מלוקמיה בגיל שלושים ושש, אבל הטקסטים שלו חיים ובועטים, כמו בסרט זה.
שחזור נהדר של התקופה, צילום יפהפה ומשחק מצוין של עומר סי(“מחוברים לחיים”) ושל ג’יימס ת’יירי, הופכים את הסרט הזה לסרט שלא כדאי להחמיץ.
כמה מילים על אסנת פיינזילבר ברדה
נושמת קולנוע, מרצה כבר יותר מעשור על קולנוע ישראלי וקולנוע עולמי – בקתדראות, באירגונים ובמוסדות. שואפת לחלוק בהרצאות שלי את אהבת הקולנוע ואת עושר שפתו, דרך תחנות התרבות והאמנות, ודרך אירועים הסטוריים ופוליטיים. משלימה תואר שני בקולנוע באוניברסיטת חיפה, ובעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל אביב.
טלפון להזמנת הרצאות: 8118932 054.
