קאמי פיסארו, האימפרסיוניסט הראשון

בשני ליולי 2017 הסתיימה התערוכה המוקדשת לקאמי פיסארו במוזיאון מרמוטן מונה, מוזיאון האהוב עליי מאוד (שעליו כתבתי במאמר קודם). בביקורי בפריז בחג הפסח בשנה ההיא לא פסחתי על התערוכה המרשימה והמצליחה, המקבצת ממוזיאונים גדולים בערים שונות בעולם, ביניהן ירושלים, וכמו כן, מאוספים פרטיים, שישים מיצירות המופת של פיסארו. ובסופו של הביקור התחדשתי בשעון יד מקורי מהבוטיק של המוזיאון (45 יורו), על רקע ציור נימפיאות של קלוד מונה (סליחה על מידע זעיר וזניח לחלוטין זה. מעדכנת שהשעון החזיק מעמד כארבע שנים).

קאמי פיסארו היה צייר ענק, כמו ידידו הקרוב, המפורסם ממנו, קלוד מונה, ואת הכינוי “ראשון האימפרסיוניסטים” העניק לו פול סזאן שבחר בו כמורה וראה בו אב ויועץ. גם פול גוגן יבחר בו מאוחר יותר כמורו הראשון ושני הציירים גם יחד, סזאן וגוגן, היו מודעים היטב לעובדה שבלי קאמי פיסארו הם לא היו נעשים מי שנעשו, לא היו מגיעים למה שהגיעו.

קאמי פיסארו היה אחד ממקימיה של תנועת האימפרסיוניסטים, המוביל שבהם, ונחשב לאביה או לאח הגדול שלה כיוון שהיה מבוגר בכעשור משאר החברים ושימש להם כיועץ וכתומך. הוא היה זה שחיבר את המנשר של התנועה, היה היחיד שהשתתף בכל שמונה תערוכותיה והראשון שמחק את צבעי השחור והאוכרה מלוחותיו והעדיף במקומם את הגוונים הבהירים שאומצו על ידי שאר האימפרסיוניסטים.

יצירות מופת רבות, ביניהן “הסכר בפּוֹנְטוּאָז” (1872), שהגיעה מקליבלנד ו”כיכר בית הקברות העתיק, פּוֹנְטוּאָז” (מאותה שנה), שהגיעה מפיטסבורג, מעידות על נצחון האימפרסיוניסטים ועל בשלותו האמנותית של פיסארו, מייצגם הנלהב. כמן כן, הגיעו גם תמונות מתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים. את אלה ואחרות, שישים תמונות, ממוזיאונים שונים בעולם ומאוספים פרטיים, ניתן לראות בתערוכה “קאמי פיסארו, ראשון האימפרסיוניסטים”, שהוצגה עד לסיומה ב-2 ביולי 2017, במוזיאון מרמוטן מונה בפריז.

פיסארו היה אדם טוב, הומני, חברותי, סמל הפירגון והנדיבות, שחי למען האומנות ובשירותה, ולא הפסיק לצייר עד יום מותו, בגיל 73. הוא הותיר אחריו כ-1500 תמונות, 600 ציורי גואש, 60 מניפות והרבה ציורי מים. אוסף גדול מיצירותיו נמצא במוזיאון דּוֹרְסֵה אך רבות אחרות מפוזרות, כאמור, בעולם. ביתו של פיסארו באֶרַאנְיִי-סיר-אֵפְּט, שבו חי את עשרים שנותיו האחרונות, נותר עומד על תלו וניניו של האמן מקווים לפתוח בו מוזיאון ולהקים קרן. התכתבויותיו הענפות של פיסארו, שהוצאו לאור בחמישה כרכים, נחשבות לספר התנ”ך של האימפרסיוניזם.

התערוכה המוקדשת לקאמי פיסארו משרטטת את דרכו החל מילדותו ונערותו באי הקאריבי סנט תומאס שבו נולד, מושבה דנית דאז, ועד הסדרות האורבניות הגדולות המתעדות את רוּאָן, דְּיֵיפּ, לֶה אָבְר ופריז. קאמי פיסארו צייר נופים ודמויות, ערים וכפרים, טבע ותעשייה.

ממעצבי האימפרסיוניזם, מחלוצי הפּוּאַנְטִיִיזְם, פיסארו היה אמן שלא הפסיק להתפתח ולשנות סגנונות. כל חייו אהב לנסות בלי הרף טכניקות חדשות. פיסארו היה הומניסט, ערכי, אינטלקטואל, פוליגלוט, ולא הפסיק לפעול ולהתחדש, למען אחרים ולמען עצמו, למרות שרוב חייו התקשה לפרנס את משפחתו מרובת הילדים.

ציוריו החלו להימכר היטב רק כשהיה כבר בן שישים. פיסארו היה לא רק חבר נאמן של מונה, סזאן וגוגן כי אם גם תומך של ז’ורז’ סֶרָה ופול סִינְיָיאק. בגיל 56 התלהב מהטכניקה של הניאו-אימפרסיוניזם והקדיש כמה שנים לשיטה זו. כמו כן צייר מניפות רבות בהשפעה יפנית.

קאמי פיסארו נחשב בעולם כולו לאחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות האומנות הצרפתית והעניין שהמתעורר בו בצרפת בשנים האחרונות, לאחר שהוזנח מעט בארצו שלו, עושה לו צדק. “פיסארו הצנוע והענקי”, כפי שהגדירו סזאן, זוכה בסופו של דבר למקום הראוי לו.

השנים הראשונות של פיסארו

ז’קוב אברהם קאמי פיסארו, האומן הצרפתי הגדול, בן למשפחה יהודית, נולד ב-1830 באי הקטן סנט תומאס, רחוק מאוד מהאקדמיה לאומנויות יפות בפריז והשפעותיה, וציוריו הראשונים, כשלושים במספר, מוקדשים לנופי האיים הקאריביים. בתחילת התערוכה בולט במקוריותו ובאקזוטיות שלו ציור שהושאל על ידי הגלריה הלאומית לאומנות של וושינגטון, “שתי נשים משוחחות בחוף הים” (1856).

איכות האור האופפת את שתי הנשים בסצנה השלווה מגלה את כשרונו של הצייר הצעיר שיהיה לאחד מעמודי התווך של האימפרסיוניזם ובינתיים חותם על ציוריו בשם תעודת הלידה שלו, פיזרו. אביו של הצייר, סוחר עשיר, שהתנגד לבחירה שבחר בנו לחיות כצייר, היה יהודי צרפתי, שנולד בבורדו, צאצא למשפחת אנוסים מפורטוגל. אמו, ראשל, שנולדה באי סנט תומאס, הייתה גם היא בת למשפחה יהודית צרפתית, מצאצאי האנוסים.

ב-1855 התיישב פיסארו בפריז והכיר בה את האימפרסיוניסטים לעתיד, שהיו מעוניינים כמוהו בציור נופים תחת כיפת השמים. “גדות המארן” (1864) שהגיע ממוזיאון בגלזגו מעיד על קרבתו אל ז’אן-בטיסט קאמי קוֹרוֹ ואל שארל-פרנסואה דּוֹבִּינְיִי. תמונה זו, שהוצגה בסלון פריז 1864, משקפת אמנם וירטואוזיות אך עדיין לא מקוריות ושייכת לתקופה הקדם אימפרסיוניסטית בדרכו האמנותית של פיסארו.

פּוֹנְטוּאָז 1866-1868 ולוּבֶסְיֵין 1869-1872

ב-1866 גילה פיסארו את פונטואז – מפנה חשוב ביצירתו ובילה שם את עונות הקיץ מ- 1866 עד 1868. ההשראה שמעניק לו המקום מעודדת את מקוריותו. אורו הרך של סוף היום והשקט בו שקועים מגדלי הירקות בעבודתם תורמים לשלווה השלטת בציור הנודע, הנקרא “גן מוֹבְּוויסוֹן, פונטואז” (1867). התמונה הגיעה לתערוכה מהגלריה הלאומית בפראג.

אמיל זולא מקדיש לפיסארו מאמר נלהב שבו הוא מגדיר אותו כאחד משלושת או מארבעת ציירי התקופה. ב-1869 פיסארו עובר לגור עם משפחתו בלוּבֶסְיֵין, בבית הנמצא בדרך ורסאי, ומפעם לפעם נהנה מביקוריו של קלוד מונה ומעבודתם המשותפת. תקופה חשובה זו בתולדות האימפרסיוניזם נפסקה ב-1870, עקב פריצת המלחמה הפרנקו-פרוסית, שאילצה את פיסארו ומונה לעזוב את בתיהם ולהימלט ללונדון.

כשחזר פיסארו לביתו ביוני 1871, גילה את ההרס שעשו בו הפרוסים. מאות מציוריו נעלמו. בציור בעל ממדי הענק, “לוּבֶסְיֵין”, המתאר את הכפר שבו גר פיסארו מ-1869 עד 1872, רואים מימין את אמת המים של מארלי. לציור הייתה השפעה גדולה על פול סזאן שפיסארו היה בין הראשונים שגילו אותו והכירו בכישרונו. הודות להשפעתו של ציור זה, סזאן הבהיר את סולם צבעיו ופתח בדיאלוג צפוף עם מורו הראשון פיסארו למשך עשר השנים הבאות.

פּוֹנְטוּאָז 1872-1883

פיסארו עוזב את לובסיין ב-1872 כדי להשתקע כעשור בפונטואז ששם הוא מעריך את הנופים המגוונים, את גדות נהר האוּאָז והגבעות סביב, את החיים הכפריים והבורגניים, את התיעוש בחיתוליו. קלוד מונה, גוסטב קַיְיבּוֹט, פול סזאן, אדואר בֶּלְיָיאר, פול גוגן, כל אלה נפגשים בפונטואז, מתכננים תוכניות, עובדים יחדיו, משפיעים זה על זה ונותנים רעיונות זה לזה.

“כפור באֶנֶרִי” הוא ציור חשוב בתולדות האימפרסיוניזם, אחד מחמשת ציוריו של פיסארו, שהוצגו בתערוכתם הראשונה (1874) של קבוצת החלוצים שזכתה לקיתונות של בוז בתחילת דרכה. איכר, שחבילת זרדים על גבו, עולה בדרך אֶנֶרִי, ליד פונטואז, בין שדות, בכפור. קווים תכלכלים תמוהים (תלמים? צלם של עצים נעדרים מהתמונה?) חורצים את האדמה ומתכתבים עם קרני האור הוורודות החורצות את השמים.

הצייר נותן לצופה את “התרשמותו” מבוקר קר של חורף מואר. והצופה יכול לפרש את התמונה כרצונו. בוקר קליל ואוורירי בסימן שכבת הכפור הדקה והזוהרת שעוד מעט תימס בשמש העולה? או להפך, תחושה של כבדות ומועקה, כמו המשא על גבו של האיכר הבודד המתקשה בעלייה? או שתי התחושות המנוגדות גם יחד? כל אחד לפי התרשמותו. אימפרסיוניזם פירושו “התרשמותיות”. האומן מצייר לא מה שהוא רואה כי אם מה שהוא מרגיש.

אֶרַאנְיִי-סיר-אֵפְּט 1884-1903

“כן, החלטנו על אֶרַאנְיִי-סיר-אֵפְּט, הבית נהדר ולא יקר: אלף פרנקים, עם גן ונאות דשא. במרחק של שעתיים מפריז”. ב-1884 משפחת פיסארו קובעת מגוריה באֶרַאנְיִי, כפר קטן ומבודד, החולק עם ז’יברני, הכפר שבו השתקע קלוד מונה שנה קודם לכן, את נהר האֵפְּט. מעין שותפות גורל מאחדת את שני הציירים-חברים, פיסארו ומונה, ששלושים קילומטרים מפרידים ביניהם.

שניהם נמלטו ללונדון בזמן המלחמה, שניהם מצאו נמל מבטחים ומקור השראה בכפרים בהם תקעו יתד. ועוד קווים משותפים לשני האמנים שבהם ניתן להעמיק. ב-1892 פיסארו הופך משוכר לבעל בית בעזרת הלוואה שהעניק לו מונה. אשתו של פיסארו, ז’ולי, מגדלת ירקות ופרחים בגן, ובן זוגה מתקין לו סטודיו מואר באסם. כל זמנו מוקדש להתחקות אחר שינויי מזג האוויר והעונות, האוויר, האדים, העננים והאור. הטבע על עציו ופרחיו עומד לרשותו וכן כל הזמן שבעולם. והאנשים.

בעוד שעד כה, הדמויות בתמונותיו של פיסארו כמו נטמעות בנוף, כמו נבלעות בו, עתה, בהשפעת אדגר דגה, הן הופכות למוטיב מרכזי. הציור הנקרא “נערה עם מקל”, או “הרועה”, המציג נערה עדינה וחולמנית על רקע טבע עשיר מנוקד, הוא דוגמה אופיינית לסגנונו זה של הצייר, שכל חייו אהב לנסות דרכי הבעה חדשות.

ציור זה, הנקרא גם “כפרית יושבת”, הועבר לתערוכה ממוזיאון דּוֹרְסֵה. “כפרית צעירה חבושה בכובע קש”, שצוייר באותה שנה, הגיע מוושינגטון. שני ציורים אלה הם מהמפורסמים שביצירותיו של פיסארו.

הניאו-אימפרסיוניזם 1886-1890

ב-1886 פיסארו נמצא תחת השפעתו של ז’ורז’ סֶרָה והניאו-אימפרסיוניזם שהנהיג. פיסארו, שכבר החל מזה כמה שנים לצייר בנקודות וכתמים, איפשר לז’ורז’ סֶרָה ולפול סִינְיָיאק להציג את יצירותיהם בסלון של שנת 1886, באולם שבו הציג גם הוא את תמונותיו.

למרות התנגדותו של סוחר האומנות, פול דיראן-רוּאֵל, סוכנו הנאמן, וחוסר התלהבותם של חובביו, פיסארו ממשיך לצייר בשיטה זו עד שהייגע המפרך הכרוך בה שם סוף ליישומה. האומן מעדיף גישה ספונטנית יותר אך מוסיף לשמור על לקחי הטכניקה הניאו-אימפרסיוניסטית – קומפוזיציה מגובשת, עבודת מכחול מדוייקת וסולם צבעים קליל וטהור.

התערוכה מציגה את יצירות המופת החשובות ביותר של תקופה זו, ביניהן המניפה “עדר כבשים, שקיעה” (1889) שהגיעה ממקסיקו, “בית האילמת ומגדל הפעמונים באראניי” (1886) שהגיעה מאינדיאנפוליס בארה”ב וגולת הכותרת “קטיף תפוחים” (מאותה שנה) שהגיעה מהעיר קוראשיקי ביפן.

נמלים וערים 1883-1903

סופה של התערוכה מוקדש לתקופה החשובה האחרונה בחייו של האומן שבה צייר נמלים וערים. בסתיו של 1883, פיסארו, שחש צורך לחדש את הרפרטואר הכפרי שלו, נסע לרואן, לפי עצת ידידו קלוד מונה, ושם נרעש ממראות הרובע מתקופת ימי הביניים עם הקתדרלה, רובע הפועלים, נהר הסן והנמל התעשייתי הגדול.

במשך ארבעה ביקורים ממושכים, בין 1883 לבין 1898, יתמיד פיסארו לתאר את חוויותיו. ב-1901 וב-1902 גיוון את נופי רוּאָן בביקור בדְּיֵיפּ וב-1903 בביקור בלֶה אָבְר. בתמונותיו, ניסה “לתת מושג על התנועה, החיים, האווירה בנמל, המלא באניות מעלות עשן, בגשרים, בארובות, על רבעי העיר בשעת דמדומים, על הערפל, על השקיעה”. פיסארו צייר אותם נופים בעונות שונות ובשעות שונות של היום, מחלון המלון בו שהה.

החל מ-1893 פיסארו עורך ביקורים ממושכים בפריז, בעונת החורף, ומרבה לצייר את נופיה, בעידודו של סוכנו, דיראן-רוּאֵל שאליו חזר לאחר הקרע שחל ביחסיהם עקב התמסרותו של פיסארו לפּוּאַנְטִיִיזְם. בתחילה צייר פיסארו את הנופים העירוניים מחלונות בחדרי המלון בהם שהה אך מאוחר יותר שכר דירות (פְּלָאס דּוֹפין וגם 204 רחוב ריבולי) וגר בהן תקופות ממושכות.

בפברואר 1897 לקח פיסארו חדר ב- Le grand hôtel de Russie (מילולית: “המלון הגדול של רוסיה”), מלון פאר שסלילת המקטע האחרון של בולבאר אוסמן ב-1923 גרמה להיעלמותו. דיראן-רואל הזמין את פיסארו לשהות במקום כדי לצייר ממנו את בולבאר מונמארטר בזמנים שונים. התוצאה הייתה כחמש עשרה תמונות, ביניהן אחת לילית. הינה ארבע מהן:

עד מותו לא פסק פיסארו מלצייר את מחול העוברים ושבים – העובדים והמטיילים, הכרכרות, המים, העשן, האדים, הערפל והאובך, לא חדל מנסיונותיו החוזרים ונשנים ללכוד את החולף והמשתנה ולקבע אותו על הבד.

הערה
המקור לכל תמונותיו של קאמי פיסארו המופיעות במאמר (להוציא סדרת בולבאר מונמארטר) הוא אתר המוזיאון מרמוטן מונה.

מעוניינים לקרוא עוד על יצירותיו של פיסארו?

מוזמנים להיכנס לכתבה המאבק המשפטי סביב ציורו של קאמי פיסארו “איסוף אפונה”, העוסק בשערורייה משפטית בה עמד אחד ציוריו.