במהלך המאה ה-19 מצאו חלק גדול מבתי האצולה באירופה את עצמם במצב כלכלי קשה בעקבות המהפכות, השקעות כושלות ובזבוז כספים עצום על ידי בני המשפחה. על מנת לשרוד כלכלית נאלצו האצילים להתחתן עם יורשות עשירות של מיליונרים אמריקאיים, אשר בתמורה לנדוניה נדיבה, קיבלו תואר אצולה.
כך נולדו להן “נסיכות הדולר” והפכו לחלק בלתי נפרד מהאצולה האירופית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אחת מ”נסיכות הדולר” המפורסמות ביותר הייתה וינרטה סינגר (Winnaretta Singer), בתו של המיליונר אייזיק סינגר. הסיפור שלה מעניין לא רק בזכות האישיות המאוד מיוחדת שלה ונטייתה המינית (היא הייתה לסבית מוצהרת בתקופה שזה היה מאוד לא מקובל), אלא בזכות הנישואים המיוחדים שלה עם נסיך הומוסקסואל, ופועלם המשותף בתחום האומנות.
ווינרטה סינגר והרוזן L. de Sartiges
אם תיגע בי, אהרוג אותך
כל מי שאי פעם תפר מכיר בוודאי את מכונת התפירה של סינגר. את המכונה המפורסמת המציא אייזיק סינגר (Isaac Singer 1811-1875) ובזכותה הרוויח הון עתק של כ-13 מליון דולר (כיום הון כזה מוערך במאות מליונים). בחיי הנישואים שלו הוא הצליח פחות, ולאחר גירושים מכוערים מאשתו הראשונה קתרין מריה היילי (Catherine Maria Haley) הוא התחתן פעם שנייה עם שחקנית, שזרקה אותו לאחר שבגד בה ואף האשימה אותו בפוליגמיה, כשהתברר שהתחתן בסתר עם אישה נוספת.
לבסוף, בשנת 1863 התחתן אייזיק סינגר עם הדוגמנית הצרפתייה איזבלה אז’ני בוייה (Isabella Eugénie Boyer 1841-1904) ומנישואים אלו נולדו לו 6 ילדים, שהצטרפו ל-16 הילדים שנולדו לו מנשים אחרות. אחת מאותם ילדים הייתה ווינרטה סינגר, שנולדה בשנת 1865.
כאשר אייזיק מת בשנת 1875, ירשה וינרטה כ-900,000 דולר (יותר מ-18 מיליון דולר בערכים של היום) והפכה לאחת מהיורשות האמריקאיות הנחשקות באירופה. עם זאת, הנישואים הראשונים שלה לנסיך לואי וילפרד דה סיי-מונבליארד (Scey-Montbeliard) לא עלו יפה, בלשון המעטה.
האגדה המשפחתית מספרת שבערב הכלולות מצא אותה הנסיך על ארון בגדים בחדר השינה שלהם, חמושה במטרייה וצועקת “אם תיגע בי, אהרוג אותך!”. לא מפתיע שהזוג נפרד לאחר 21 חודשים והתגרש רשמית בשנת 1891. זה היה עוד פחות מפתיע כשהתברר שווינרטה פשוט מעדיפה נשים…
היתרון היחידי ש”נסיכת הדולר” נהנתה ממנו כתוצאה מהנישואים הללו, היה המעמד החברתי החדש, אשר עזר לה כאשר החליטה ליצור סלון אוונגרדי בו נפגשו הסופרים, הפילוסופים והמוזיקאים החשובים ביותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
משמאל לימין, עומדים: הנסיך Edmond de Polignac, הנסיכה של ברנקובן, מרסל פרוסט, הנסיך Constantin Brancoveanu, וליאון דה לפוס. בשורה השנייה: Madame de Montgenard, ווינרטה סינגר, הרוזנת Anna de Noailles. בשורה הראשונה: הנסיכה הלן קראמן שימיי, אייבל הרמנט.
בארוחת ערב טיפוסית היה ניתן למצוא אצלה את המוזיקאים איגור סטרווינסקי, קלוד דבוסי וגבריאל פורה ואת הסופרים מרסל פרוסט, וירג’יניה וולף ואוסקר ווילד. לאחר גירושיה החליטה ווינרטה להתחתן בשנת 1893 עם עוד נסיך, על מנת לשמור על מעמדה החברתי. הפעם נפל הפור על ז’ול אדמונד דה פוליניאק, אשר היה מבוגר ממנה ב-31 שנים (היא הייתה בת 28 והוא בן 59). למרות זאת, להפתעת כולם, היו אלו נישואים מוצלחים ביותר.
הזוג הכיר במכירה פומבית של ציורים, כאשר שניהם נלחמו על ציור של מונה. ווינרטה ניצחה והצליחה לקנות את הציור. הנסיך דה פוליניאק כעס מאוד בהתחלה על אותה אישה ש”גנבה” לו את הציור, אך מאוחר יותר פנה אליה מתוך סקרנות וכך נוצר קשר שהסתיים בנישואים. רובר דה מונטסקייה (Robert de Montesqieu), אחד מאנשי החברה והרוח המפורסמים של התקופה, שלא הוזמן לחתונה, קרא לנישואים הללו, בארסיות, “נישואים בין שטר של דולר ומטבע סו, בין הנבל לבין מכונת התפירה”.
הסלון המוזיקלי החשוב ביותר של פריז
מה הפך את הנישואים לכל כך מוצלחים?
- לשניהם היה צורך מיידי להתחתן מכיוון שווינרטה הייתה זקוקה לבעל אציל על מנת להמשיך את הסלון שלה ואילו אדמונד דה פוליניאק היה זקוק לכסף בדחיפות לאחר שורה של השקעות כושלות.
- בעלה התפרסם בתור מלחין ומוזיקאי, מה שיצר ביניהם חיבור מיידי בהיותה חובבת מוזיקה.
- אהבתו של בעלה לסלונים ספרותיים, אמנות ופילוסופיה גרמו לכך שאף פעם לא חסרו להם נושאי שיחה.
- הסיבה החשובה ביותר: אדמונד דה פוליניאק היה הומוסקסואל ומכיוון שווינרטה הייתה לסבית מוצהרת, לא היה ביניהם מתח מיני והם יכלו פשוט להיות חברים טובים, כאשר כל אחד שומר על עצמאותו המינית.
כך איפשרו ה”נישואים הלבנים” (כינוי לנישואים שמעולם לא מומשו באופן מיני) לווינרטה לפצוח בשרשרת של כיבושים מיניים ויצירה של תרבות לסבית מחתרתית, אשר כונתה “פריז-לסבוס. בין המאהבות שלה ניתן למנות את הסופרת קולט, המשוררת רנה ויוויאן והמרקיזה דה מורני.
הזוג המיוחד הזה השתכנו ב-Avenue Georges Mandel 43 (אז הרחוב נקרא Henri Martin) ברובע ה-16. שם אירחו בני הזוג את שמנה וסלתה של הבוהמה ושל החברה הגבוהה של תקופתם.
אוטל דה פוליניאק (Hôtel de Polignac), שקיים לשמחתנו עד היום, הוא בניין מפואר, שמכיל חדר מוזיקה עם אקוסטיקה נהדרת. החדר הזה, שמזכיר מעט את ארמון ורסאי, בזכות המראות שלו, צופה עד היום לרחוב ותוכלו לראותו מבחוץ אם תטיילו בסביבה.
Hôtel de Polignac – MOSSOT, CC BY-SA 3.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0, via Wikimedia Commons
אחד מהאורחים המפורסמים ביותר בסלון של הנסיכה דה פוליניאק היה המלחין אריק סאטי (Eric Satie 1866-1925). הוא היה מגיע כל שבוע ברגל מ-Arceuil (פרבר דרומי של פריז במרחק של כ-11 קילומטר), תמיד מחזיק במשקפי ה Pince-Nez ותמיד מחזיק מטריה.
וינרטה סינגר לא רק אירחה את אריק סאטי, אלא אף עזרה לו כספית, כאשר הנ”ל הסתבך משפטית. הכל החל בשנת 1917, כאשר בפריז הוצג הבלט “המצעד”, אותו הלחין סאטי. אחד המבקרים, ז’אן פואיי (Jean Pouiegh), כתב שהבלט היה גרוע באופן מיוחד והיה נעדר כל כישרון ויכולת. בתגובה כתב לו סאטי מברק שבו נאמר: “אדוני הוא תחת חסר כל מוזיקה”.
פואיי תבע את סאטי למשפט על פגיעה בשמו הטוב (המברק לא היה בתוך מעטפה ולכן כל אחד היה יכול לקרוא את תוכנו) וזכה בערכאה הראשונה, כך שעל סאטי נגזר קנס של אלף פרנק ושבוע בכלא. וינרטה לא היססה לשלם את הקנס בעצמה במקום ידידה העני, והיא אף המשיכה לתמוך בו בערעור, שבו זכה סאטי.
אריק סאטי לא היה המוזיקאי היחידי שניגן אצלה ועם השנים ניגנו שם גם גבריאל פורה, מוריס ראוול, ואיגור סטרווינסקי. האחרון תיעב את המלחין פרוקופיאב, ורק הנסיכה דה פוליניאק הייתה מסוגלת להושיב את שניהם ליד הפסנתר בביתה.
המורשת המוזיקלית של פוליניאק וסינגר נמשכת גם אחרי מותם
אדמונד מת בשנת 1901, לאחר כשמונה שנות נישואים הרמוניים, ואילו ווינרטה המשיכה להיות פטרונית אמנות תוך שהיא עוזרת ללא מעט מלחינים מוכשרים ויצרה את פרס פוליניאק, על שם בעלה המנוח. הסלון שלה המשיך להתקיים עד שנת 1939, והיה לאחד מהסלונים הספרותיים האחרונים שהתקיימו בפריז. ווינרטה עסקה לא רק באומנות אלא גם בפעילות ציבורית עניפה, והחל משנת 1911 הייתה אחראית על יצירת בתי מחסה בפריז, אשר חלקם נבנו במהלך שנות ה-20 וה-30 על ידי האדריכל המפורסם לה קורבוזייה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלטה וינרטה מצרפת לאנגליה ושם היא מתה ב-25 בנובמבר 1943. אולם המורשת שלה ממשיכה עד היום באמצעות קרן פוליניאק-סינגר, שתומכת במוזיקאים מחוננים.
אהבתם את הכתבה?
אם האמנות של שלהי המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 מעניינת אתכם, אני ממליץ לכם לקרוא את סדרת הכתבות של ד”ר אורנה ליברמן על מיסיה סרט, אחת הפטרוניות הגדולות של האומנות של פריז ובת זמנה של וינרטה סינגר.
