כפי שכתבתי בפוסט הקודם, הטרור הומצא בפריז והחל בתור טרור של מדינה בזמן המהפכה הצרפתית. אולם, מתוך הפילוסופיה שהובילה למהפכה הצרפתית הגיחה גם הפילוסופיה שתוביל לטרור היחידים במאה ה-19 וה-20: האנרכיזם. על מנת להבין תופעה זאת יש צורך לחזור אל ספריו של ז’אן ז’אק רוסו (Jean Jacques Rousseau 1712-1778) שם נטען שהאדם הוא טוב מנעוריו ומצב הטבע שלו הוא החופש. על פי הפילוסופיה הזאת המדינה, בתור הגוף, אשר שולל מידה מסוימת של חופש מהאדם לצרכי ביטחון, היא שורש כל הרע. מכאן יצאו בעצם שתי אסכולות. הראשונה מבינה שלמדינה ישנו בכל זאת תפקיד מצומצם בחיי האזרח, בכל מה שקשור לשמירה על ביטחונו, אולם לא רצוי שהיא תתערב בחייו בתחומים אחרים (הנציגה של האסכולה הזאת בארץ היא התנועה הליברלית החדשה). האסכולה השנייה רואה בשלטון, באשר הוא שלטון, בתור אוייב שיש למגרו על מנת להחזיר את האדם למצב הטבע של חופש מוחלט. אלו הם האנרכיסטים והם הטילו את חיתתם על אירופה של שלהי המאה ה-19 בכלל, ועל פריז בפרט.
מי שהמציא את המילה אנרכיזם היה הפילוסוף הצרפתי פרודון (Pierre Joseph Prudhon 1809-1865), אשר קבע שרכוש פרטי הוא גזל והתנגד כמעט לכל מוסד מדינתי (מעניין לדעת שהוא תמך דווקא במוסד הבנק המרכזי מכיוון שזה יוכל לממן פרוייקטים של הפועלים). מיכאיל באקונין (1812-1876 Mikhail Bakunin), גולה פוליטי רוסי, אשר נפגש עם פרודון, החליט להוציא את הפילוסופיה שלו אל הפועל ויצר את ה”תעמולה באמצעות המעשה” שזהו בעצם שם “מכובס” לאקט טרוריסטי. באקונין השתתף במרידות של 1848 בפריז ו 1849 בדרזדן. הוא נאסר והצליח לברוח לאנגליה שם החל לתכנן מהפכה אנרכיסטית עולמית וכתב “למהפכן יש רק מטרה אחת – הרס. בינו לבין החברה ישנה מלחמה עד המוות, תמידית ובלתי פוסקת!”. באקונין אומנם מת בשנת 1876 אולם השאיר אחריו מורשת שתורגמה בשנים שלאחר מכן לגל של פיגועי טרור בפריז במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19.
בשנת 1891 נערכה ברובע המונמרטר שבפריז הפגנת פועלים אלימה תחת הדגל השחור של האנרכיזם (בדיוק אותו צבע כמו הדגל של דעא”ש). ההפגנה גררה גל מעצרים על ידי המשטרה. בתגובה ב 11 במרץ 1892 נזרקו פצצות על ביתו של השופט, אשר דן את המפגינים למאסר. כמה ימים אחר כך התפוצצה פצצה נוספת בביתו של התובע הראשי. מי שהטמין את הפצצה היה האנרכיסט הצרפתי בעל השם הגרמני פרנסואה קלאודיוס קוניגשטיין (Francois Claudius Koenigstein 1859-1891), אשר אימץ לעצמו את השם רבאשול (Ravachol). הוא ניתפס על ידי אלפונס ברתיון ממציא תורת הזיהוי הפלילי, אשר פיתח שיטה לזיהוי פושעים באמצעות תווי פנים ומבנה גוף. למרות זאת הטרור המשיך ובדצמבר 1893 אנרכיסט בשם אוגוסט ווייאן (Auguste Vaillant 1861-1894) זרק פצצה בתוך בית המחוקקים הצרפתי במטרה להרוג את ראש ממשלת צרפת. אולם, כאשר הוא עשה זאת, מישהי תפסה את זרועו והפצצה עפה ופגעה בעמוד. כתוצאה מכך גשם של מסמרים וטיח נפל על הפוליטיקאים שנמצאו למטה וגרם לפצועים רבים, אך ללא הרוגים. לקורבנות של בית הקפה הפריזאי טרמינוס (Terminus) חודשיים מאוחר יותר כבר היה פחות מזל, כאשר אמיל הנרי (Emile Henri 1872-1894) הטיל שם פצצה, הרג אדם אחד ופצע עשרים נוספים. בזמן בריחתו הספיק אמיל עוד לירות למוות בשוטר עד שנתפס על ידי עוברי אורח. גם וויאן וגם הנרי הוצאו להורג אולם תחושת המצור בפריז נשארה.
השיא של הטרור האנרכיסטי הגיע בשנת 1894 עם הרצחו של נשיא צרפת סאדי קארנו (Marie François Sadi Carnot 1837-1894). הפעם הרוצח היה איטלקי בשם סנטה קסריו (Sante Caserio 1873-1894), אשר נאלץ לברוח ממולדתו אחרי שנתפס מחלק חוברות עם תכנים אנרכיסטיים. כשהוא שמע שנשיא צרפת נוסע לעיר ליון על מנת לפתוח את התערוכה הקולוניאלית, הבין קסריו שזו הזדמנות מצויינת לרצוח אותו. ב 24 ביוני הנשיא נסע בכרכרה פתוחה, כאשר לפתע הגיח הרוצח מהקהל ותוך כדי צעקות “תחי האנרכיה” קפץ לתוך הכרכרה ונעץ את סכינו בתוך בטנו של סאדי קארנו. לאחר המעשה הוא ניסה לברוח אולם נתפס על ידי העוברי אורח והוסגר למשטרה. בתא הכלא הוא אמר “אני אנרכיסט וכרגע הצלחתי לפגוע בראש מדינה. עשיתי זאת כפי שהייתי עושה לכל נשיא, מלך או קיסר ולא משנה מאיזו מדינה הוא”. למרות שעורך דינו טען שהלקוח איננו שפוי, סנטה קסריו הוצא להורג ב 16 באוגוסט.
בדומה לאירועי טרור מאוחרים יותר, גם הטרוריסטים של המאה ה-19 זכו לתמיכת חלק מהבוהמה, אשר חלקו אתם את הרצון לשחרר את החברה מכבליה. בתי הקפה של מונמרטר היוו כר פורה של תמיכה באנרכיזם והזמרים ששרו שם, חיברו לא מעט שירים שהיללו את הטרור האנרכיסטי. מקסים ליסבון (Maxime Lisbonne 1839-1905), אשר בעברו היה חבר בקומונה הפריזאית, הקים במונמרטר קפה-קברט אנרכיסטי בו על הדלתות והחלונות היו סורגים, הכיסאות והשולחנות היו קשורים לרצפה בשרשראות ואילו המלצרים התחפשו לעבדים. הפרסומת של המקום אמרה שזה בית הקפה היחידי בפריז בו אין סיכוי שיתרחש אירוע טרור…. מקום נוסף שהיה חביב על האנרכיסטים היה קפה Le Zut, אשר היה קשור גם לעיתון האנרכיסטי Le Libertaire. זה היה המקומות האהובים על פיקאסו בשנותיו הראשונות בפריז.
לאחר שהמשטרה סגרה את Le Zut החליט הבעלים שלו פרדריק ג’ראר (1860-1938 Frédéric Gérard) לפתוח מקום חדש שהיום ידוע בתור Lapin Agile (בעבר הוא נקרא קברט הרוצחים בגלל תמונות הרוצחים, אשר היו תלויות על הקירות שלו). השם החדש הגיע ממשחק מילים על שמו של הצייר André Gill , אשר צייר מעל הכניסה ארנב (בצרפתית Lapin) קופץ מתוך סיר מרק. מאז שהקברט הוקם הוא הפך למקום מפגש של פושעים, אנרכיסטים וגם לא מעט מאנשי הבוהמה, אשר אהבו לבקר בקברט, בין השאר בזכות האוכל הזול שהגישו שם. המקום ידע לא רק שמחה ומוזיקה אלא גם טרגדיה, כאשר בנו של הבעלים נורה למוות בפתח הקברט בשנת 1911 (הרוצח מעולם לא נתפס).
כיום כבר לא מתבצעת במקום פעילות אנרכיסטית וגם אוכל כבר איננו מוגש שם (לכן כדאי מאוד לאכול ארוחת ערב לפני שמגיעים). אולם למרות זאת, זהו אחד המקומות הכי מומלצים מבחינתי בפריז וזאת בזכות מופעי השאנסונים, אשר מתרחשים שם כמעט כל ערב. בשנת 2014 יצא לי לבקר במקום פעמיים ובכל פעם יצאתי בתחושה של אופוריה. הכל מתחיל בסביבות 21:00, כאשר המלצר מושיב אתכם ליד השולחנות הפזורים באולם שעל קירותיו ניתן למצוא תמונות, אשר צויירו על ידי כמה ציירים שפקדו את המקום, דוגמת פיקאסו. באמצע האולם נמצא לו פסנתר ישן וכך בעודכם מתיישבים ומנסים להתרגל לאווירה מתחיל מישהו לפרוט עליו. בתחילה אתם עוד חושבים שהוא מתאמן והמופע יתחיל עוד מעט ואז כעבור כמה דקות, פתאום אנשים שיושבים שולחן אחד לידכם מתחילים לשיר להם את השירים שמנוגנים על הפסנתר. באותו רגע זה נראה כאילו מדובר בתיירים שהחליטו לעשות מעין “שירה בציבור”, אולם די מהר אתם מבינים שבעצם המופע התחיל… וכך במשך כ-4 שעות קסומות אתם זוכים לשמוע שאנסונים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות מרפרטואר שנע בין סוף המאה ה-19 ועד לסוף המאה ה-20. למקום ישנה נבחרת של זמרים וכל ערב מופיעים רק חלק מהם, כך שגם אם תבואו למקום מספר פעמים, תשמעו בכל פעם שירים שונים. אז אם אתם בפריז, אני ממליץ לכם בחום לא לוותר על החוויה הזאת. מכיוון שאסור לצלם שם, הרשו לי להביא לכם את השיר של אלן טורבאן (Alain Turban), אשר יעביר לכם ולו במעט את החוויה של המקום:
