לה פייבה: היהודיה הענייה שהפכה למלכת השאנז אליזה מאת ד”ר אורנה ליברמן

ביוני, 1867, כל פריז מדברת על האירוע הנוצץ. שמנה וסלתה של הבירה המעתירה, אציליה וידועניה, מוזמנים לחנוכת הארמון שבנתה הרוזנת בלאנש דה דוֹנֵרְסמרק, המכונה לה פָּיְיבָה, רעייתו של הרוזן הגרמני גווידו הֵנְקֶל פון דונרסמרק, בכתובת היוקרתית, שדרות האליזה מספר 25.

לה פייבה, הרפתקנית ענייה מהגטו של מוסקבה, בת של פליטים יהודים מפולין, אסתר לכמן, יצאנית רחוב ויצאנית צמרת בעבר, אך רעייתו של רוזן מולטי מיליונר, בן דוד של אוטו פון ביסמרק בהווה, הגשימה את חלומה להיות בעלת ארמון בשדרות האליזה.

אגדה אורבנית מספרת שבתחילת דרכה, כשנאלצה לה פייבה, שקראה לעצמה אז תרז, להרוויח למחייתה כיצאנית מן השורה, דחף אותה, לאחר מעשה, לקוח לא מנומס מכרכרתו, נחפז לשוב לעיסוקיו. תרז, בשם לידתה אסתר, נפלה ונחבלה קלות. היה זה בשדרות האליזה מספר 25. “במקום זה יום יבוא ואקים בו את הארמון היפה ביותר בשדרות האליזה”, אמרה בעלבונה. נקמתה של הנערה היהודיה הענייה, המושפלת, אסתר לכמן, לא אחרה לבוא.

עוד מספר שנים יתאהב בה רוזן עשיר, ממשפחת אצולה שלזית נודעת, ויקנה לה מגרש במקום נפילתה. על המגרש בשדרות האליזה הנחשקות תבנה ארמון, מבין המפוארים ביותר בעיר, שיהפוך לסמל עלייתה והצלחתה החברתית ויישאר בהיסטוריה. ארמונה של לה פייבה הוא היחיד מהמאה ה-19 העומד עדיין על תילו בשדרות האליזה במתכונתו המקורית.

האדריכל פייר מנגן (Pierre Manguin) יבנה את הארמון במשך יותר מעשר שנים, מ-1855 עד ל-1865, מנצח על קבוצת אמנים צרפתים מהמדרגה הראשונה. ובאשר לחומרים – אוניקס צהוב (ממכרה רומאי, ליד אוראן באלג’יריה), זהב, כסף, שיש אדום, שיש לבן, ברונזה, קרמיקה, חרסינה, מוזאיקה, אמייל, עץ, משי, מלכיט, בהט, לפיס לזולי, אבני טורקיז  – הרוזן המאוהב מעמיד לרשות אשתו סכומי כסף אגדתיים כדי להגשים את כל רצונותיה ותכניותיה.

חנוכת ארמון לה פייבה

כלת השמחה הגאה, הרוזנת דה דונרסמרק, ניצבת בראש גרם המדרגות הענק, העשוי כולו אוניקס צהוב, יחיד מסוגו בפריז ואולי אף בעולם כולו, כדי לקבל את פני אורחיה, אריסטוקרטים, מדינאים, אמנים, סופרים ועיתונאים, לצד פסלי שיש של ורגיליוס, דנטה ופטררקה.

הרוזנת מציגה לראווה לא רק את עושרה כי אם גם את טעמה האמנותי והספרותי. יש המשתאים לנוכח הפאר המרהיב, הכולל יצירות של מיטב אמני התקופה, יש הלועגים להדר מנקר העיניים, לעיצוב בסגנון האימפריה השנייה, בשיא קיצוניותו, עד מעבר לגבולות הטעם הטוב. ארמונה המפואר של לה פייבה משלב טעם רע בגאונות, לדעת אחדים.

בחדר הרחצה בסגנון מורי מולכת אמבטיה מגוש אוניקס צהוב (שוב! המכרה ליד אוראן מוצה עד תום), השוקלת 900 ק”ג, ומצויידת בברזים מצופי זהב, המשובצים באבנים יקרות. אמבטיה שנייה, מברונזה מצופת כסף, מכילה ברז שלישי, שיעודו נותר מסתורי. יש האומרים שהוא הזרים שמפניה או אולי, סביר יותר להניח, חלב אתונות או חליטת תִּרְזָה – לה פייבה הייתה חסידה גדולה של מוצרי צמחים.

הרוזנת רחצה באמבט ארבע פעמים ביום ולאחר מכן עיסו אותה משרתותיה במרץ רב בחלב מעורב במלחים ובמיץ לימונים, בחלונות פתוחים – מאז ומתמיד חיבבה הרוזנת את הקור, מועיל לגוף ולנפש. כל חדר וחדר גדוש רהיטים, פסלים, תמונות, פמוטים, לפידים, נברשות, שטיחים, ועוד ועוד. תקרת הסלון הראשי, “הסלון הגדול”, קושטה בציור מרהיב, “היום מגרש את הלילה”, של פול בודרי (Paul Baudry), צייר האופרה גְּרַנְיֵיה. בתפקיד היום – אפולו, אל השמש, הדורך קשתו ובתפקיד הלילה – יפהפיה עירומה בעלת קימורי גוף נדיבים המתעוררת משנתה, שהרוזנת עצמה שימשה לה כמודל.

הקורטיזנה לשעבר מונצחת בלא מעט יצירות, תמונות, תבליטים ופסלים במתחם ארמונה, בתוכו ומחוצה לו, המציגות את ונוס, דיאנה, ועוד אלות ודמויות מיתולוגיות ואחרות. בכניסה לארמון, מעל השער, מצוי, לפי מנהגי התקופה, מדליון של פניה של בעלת המקום, שעוצבו כדיוקן של גבירה מתקופת הרנסאנס.

אח ענקית משיש אדום מפארת את “הסלון הגדול” כששני פסלים נשיים אלגוריים משיש לבן, המוסיקה וההרמוניה, זו האחרונה בדמות בעלת הבית, ישובות על הכרכוב בצדדים. האדריכל פייר מנגן, שעיצב את הארמון בסגנון הנאו-רנסאנס, לא ויתר על גן חורף בסגנון פומפיי.

מוסך הכרכרות וארוות הסוסים היו רחבי ידיים, כיאות למעמדה של המארחת. האחים גונקור, שהיו ממוזמניה של לה פייבה באותו אירוע מדובר, לא חוסכים ביומנם המצליח את שבטי ביקורתם מהארמון הגדוש בהגזמה ומהופעתה הדרמטית של מלכת הערב.

שמלתה בעלת מחשוף הגב העמוק חושפת כתפיים וזרועות בהירות, עדיין יפות, אך פניה הלבנות, המכוסות שכבת פודרה עבה, נחרצות בקמטים, הנראים באור כשחורים. העיניים ירוקות ויפות אך כדוריות מעט והאף, בצורת אגס, פחוס בקצהו. משני צידי הפה הדק, יורדים שקעים דמויי פרסה לעבר הסנטר כדי להתאחד בו בקמט זקנה עמוק. הקורטיזנה, עדיין בגיל שבו יש באפשרותה למלא את תפקידה, נראית לרגעים כבת מאה, מומיה מאופרת מפחידה.

עד כאן דברי האחים גונקור, בתרגום חופשי.

יש לציין שלה פייבה לא אהבה את פניה מאז שהזדקנו טרם עת ונמנעה מלהצטלם או להצטייר כפי שהיא. התמונות שתחתן רשום “לה פייבה” מראות רובן נשים אחרות. המלעיגים תיארו את פניה כמו היו מכוסות במסכת גבס, עד כדי כך התאפרה. בבלוג המצוין, מכרה זהב לאוהבי היסטוריה צרפתית ודמויותיה הססגוניות, Plume d’Histoire, מועלות תמונות נדירות של לה פייבה מהארכיון של משפחת הרוזן פון דונרסמרק והרי היפה שבהן.

עטם המושחז של האחים גונקור מזכיר את הבדיחה שנפוצה מאוזן לאוזן, כשאין איש יודע מי הגה את משחק המילים האירוני, העומד בבסיסה: לה פָּיְיבָה, קִי פֵּיי, אִי בָה… La Païva, qui paye, y va… לה פייבה, מי שמשלם – בא… אך יגידו המרושעים והקנאים מה שיגידו, לאחר נישואיה לרוזן, חייה של לה פייבה שונים בתכלית השינוי.

אין היא זקוקה עוד לרדוף אחר כסף, להיאבק כלביאה וכנחש כדי להיחלץ ממצב נחות. לבסס עוד ועוד את מעמדה כאשת חברה פריזאית משפיעה, להוביל, להרשים, לבנות, לקדם אמנים, אלה מטרותיה הנוכחיות. נישואיה מאושרים. בסלונים המפוארים של ביתה קיבלה הרוזנת בלאנש דה דונרסמרק, אסתר לכמן לשעבר, מדגם מייצג של חשובי התקופה: לאון גמבטה, אמיל דה ז’יררדן, אז’ן דלקרואה, פול בודרי, פייר מנגן, אקטור לפואל, תיאופיל גוטייה, פול דה סן-ויקטור, שארל- אוגוסטן סנט-בב, ז’אן-לאון ז’רום, פול לקרואה, אמיל אוז’ייה, לאון גוזלן, ארסן אוסיי, פרנסואה פונסר. ארנסט רנן ואיפוליט טֵן העדיפו להתחמק.

הקורטיזנה לא התקבלה פה אחד אך בין מוזמניה היו אלה שפקדו את הסלון של הנסיכה מתילד שלא ראתה כמובן בעין יפה את הצלחתה של יריבתה. כמה מאויביה של לה פייבה, בדומה לאחים גונקור, משמיצים את הארמון ובעלתו, לועגים למוצאה ועברה.

ידועה מאוד תשובתו של העיתונאי הסאטירי והמחזאי החריף, אוֹרֶלְיאן שול (Aurélien Scholl) שחזר מסיור בשדרות האליזה ונשאל על ידי עמיתיו כיצד מתקדמות עבודות בניית הארמון: “הכול בסדר”, השיב, “העיקר כבר נעשה: המדרכה נסללה…”. או אולי, לפי גרסה אחרת, היה זה אלכסנדר דימא הבן שאמר: “הארמון כמעט גמור. חסרה המדרכה”. ובמאמר של העיתון לה פיגרו מהימים ההם, ניתן לקרוא: “למרות שהארמון עדיין לא הושלם, מאדאם המרקיזה דה פייבה יכולה לקבוע בו מושבה: סלילת המדרכה הסתיימה זה עתה.” כל שלבי הבנייה סוקרו בהרחבה מכל נקודות המבט האפשריות, בשיחות פרטיות ובתקשורת…

הרוזנת מארחת לארוחות ערב גברים בלבד (כדי למנוע כל תחרות אך נכון גם ששום אישה מהחברה הגבוהה לא הסכימה לעבור את מפתן הארמון), כל יום שישי עשרה מוזמנים, וכל יום ראשון, עשרים. האורחים רשאים להביא מכרים מומלצים, בשיטת חבר מביא חבר.

השולחן ערוך ברוב הדר, היינות משובחים, המאכלים ערבים לחיך, צדפות, דגים טריים ואספרגוס מובלים ברכבות, דובדבנים, אפרסקים וענבים מגיעים הישר מבית הכפר של הרוזן והרוזנת, קופסות שימורים, חידוש מסעיר לתקופה, מוגשות גם הן להנאת האורחים.

השירות ללא דופי, כלי ההגשה מהודרים, מבית היוצר של מיטב המותגים, צוות המשרתים נבחר בקפידה, השיחות המבריקות והשנונות סובבות סביב אמנות, ספרות ופיננסים. הרוזנת הממולחת והמעשית מדברת שפות רבות, קוראת עיתונים וספרים, מבקרת באופרה בקביעות, יודעת כיצד להשקיע כספה, מארחת אנשי עסקים ובנקאים ומטה אוזן לדיבוריהם. לאחר שתיית הקפה, עוברים לשוח בגן החורף, המחופה בתקרת זכוכית. המבקרים מספרים על הקור השורר בגן החודר לעצמות האורחים אך לא מפריע כלל לרוזנת המתהדרת להנאתה בתלבושות קלות וחושפניות.

ממוסקבה לפריז

הקורטיזנה הגדולה שתישאר בהיסטוריה בכינויה לה פייבה נולדה ב-1819 במוסקבה, כאסתר בלאנש לכמן, להורים יהודים, פליטים מפולניה. אביה היה אורג, לפי סברה אחת ומוכר בדים בשוק, לפי סברה שנייה. אם כך ואם כך, היה עני מאוד. בגיל 17 נישאה לחייט יהודי שגר במוסקבה אך נולד בפריז. נתינותו הצרפתית הייתה כנראה הסיבה לנישואיה של האדמונית השאפתנית.

גברים אינם עבורה כי אם קרש קפיצה למילוי שאיפותיה. שנה אחרי שנולד בנם, משנוכחה לדעת שאין בכוונת בעלה להביאה לפריז, עזבה אסתר את משפחתה, בחברת מאהב אקראי, כדי לכבוש את עיר יעדה. אין מקום לרגשות בלבה של הנערה הנחושה והעיקשת שכל מעשיה וצעדיה מחושבים בקור רוח מושלם וכך תמשיך עד סוף חייה. מכל מצב ומצב ידעה להפיק תועלת ולהתקדם לעבר מה שסימנה לה כמטרה.

אסתר משתכרת למחייתה כאחת ה”לורטות”, דהיינו יצאניות המוצאות את לקוחותיהן, הכוללים גם כמה מאהבים קבועים, סביב כנסיית נוטר-דם-דה-לורט, ברובע התשיעי. ועתה אין היא נקראת עוד אסתר, כי אם מכנה עצמה תרז. עד מהרה מתקדמת תרז בסולם הדרגות, בעזרת המוניטין שרכשה לה, ועולה מדרגת “לורט”, יצאנית מדרכות פשוטה, למעלת “לביאה”, דהיינו אשת חברה הממומנת על ידי פטרונים עשירים.

תרז הערמומית מתידדת עם קורטיזנות לשעבר ותופרות עלית שמסכימות “להמר עליה”, דהיינו להלביש אותה במחלצות לפי האופנה האחרונה ולהלוות לה כספים כדי שתוכל לסור אל ערי המרחצאות החמים, כמו באדן-באדן, ולאולמות התיאטרון והאופרה, מקומות מפגש בין קורטיזנות למאהבים. בחכמתה הרבה תצליח גם לקבל הזמנות לאירועים חגיגיים, למסיבות בחוגי דיפלומטים.

על עברה אין היא כמובן שופכת אור. תרז מספרת סיפורים. את סודות האירוטיזם למדה בקונסטנטינופול, תגיד יותר מאוחר. מאהבה המפורסם הראשון, השלב הראשון במעמדה כ”לביאה”, הוא המוסיקאי הנריך הרץ, בצרפתית אנרי ארץ, יהודי מגרמניה שהיגר עם משפחתו לצרפת כשהיה בן 13.

המשפחה נקלטה היטב בארץ החדשה ואנרי קיבל בהמשך אזרחות צרפתית. כמו אסתר לכמן, גם הוא שאפתן מאוד ונחוש להצליח. ואכן ישיג שם בינלאומי כפסנתרן, יחבר יצירות רבות לפסנתר, יקים מפעל משפחתי לייצור פסנתרים, בrue de la Victoire 48, יפתח בו אולם קונצרטים מהודר, יעמיד תלמידים מפורסמים. משום מה נשכח במרוצת הימים אך ביוגרפיה שיצאה ב-2011, השופכת אור גם על החיים המוזיקליים במאה ה-19 בצרפת, מתקנת מעט את העוול שנעשה לו:

תרז בת ה-22 פוגשת ב-1841 באנרי בן ה-38 כשהוא בפסגת הקריירה שלו כפסנתרן. יש אומרים שכדי למשוך את תשומת לבו, התעלפה בזמן קונצרט שנתן. כך או כך, התחבולה הצליחה. הוירטואוז התאהב בה אנושות ומעתה והלאה הוא מציג אותה כאשתו, מאדאם ארץ, למרות שאסתר עדיין נשואה לבעלה הראשון, החייט ממוסקבה.

הידוען לוקח את בת זוגו לסיבובי הקונצרטים שלו ברחבי אירופה ומציג בפניה את העלית האינטלקטואלית והאמנותית של התקופה: פרנץ ליסט, ריכרד וגנר, תיאופיל גוטייה, אמיל דה ז’יררדן. מאדאם ארץ לומדת לנגן בפסנתר ומשלימה את השכלתה המוזיקלית, מקבלת אורחים 48 rue de la Victoire ברובע התשיעי, באולם הקונצרטים שפתח האמן, שהיה גם איש חברה מקושר ומתוקשר.

ב-1842 נולדה לזוג בת, אנרייט, שאת גידולה לקחו על עצמם הוריו של אנרי. הילדה נפטרה בגיל 12 ובנה של אסתר מנישואיה לחייט נפטר כנראה משחפת בגיל 25, בשעה שלמד רפואה בפריז. פרטים רבים בחייה של אסתר לוטים בערפל ולא ניתן לקבוע את עובדותיהם בבטחה.

הקורטיזנה בזבזה את כל כספי בן זוגה, וזה, מרושש, יצא בלעדיה לסיבוב הופעות בארה”ב. הוריו, שמלכתחילה לא ראו בעין יפה את התאהבותו של בנם המצליח, גירשו אותה מהבית ב-1848 וזו, שמה מייד פעמיה לעבר לונדון, לדוג דגים חדשים.

אגדה אורבנית מספרת שהקורטיזנה נסעה ליעדה הבא כשצלוחית רעל בכיסה למקרה שלא יעלה בידה להשיג את מטרתה. אך אל דאגה, הערמומית לא עשתה בו שימוש. מבוקשה ניתן לה בקלות, ואחרי שניהלה פרשיות אהבים סוערות עם לורדים אנגליים עשירים שנתנו לה מתנות ביד רחבה.

חזרה לפריז, בסוף 1848, בכיסים מלאים, כדי לפצוח ברומן עם הדוכס דה גְּרַמון, שהיה גם מאהבן של השחקנית רשל ושל הקורטיזנה מרי דיפלסי, גיבורת “הגברת עם הקמליות”. בעלה החייט של אסתר, אב בנם, הגיע לפריז בתקווה להשיבה אל חיקו, ואחרי שדחתה אותו בבוז, מת ביגונו ב-1849. ב-1851 נישאה תרז למרקיז פורטוגזי, דה פייבה, אך מייד למחרת הטקס, גילתה לבעל הנאיבי את כוונותיה האמתיות: “אתה השגת את שלך, אני השגתי את שלי, ובזה נגמר העניין.”

מעתה והלאה תיקרא אכן המרקיזה דה פייבה, ובקיצור, בכינוי שדבק בה, לה פייבה. המרקיז שבור הלב, שרק את תארו ורכושו חמדה הקורטיזנה, חזר לפורטוגל. המרקיזה קבעה משכנה באחוזה העירונית שקיבלה מהבעל אותו נטשה בציניות שאפיינה אותה. הכתובת הייתה יוקרתית למדי, 28 Place Saint-Georges.

האחוזה העירונית נבנתה ב-1840 על ידי האדריכל אדואר רנו וחזיתה מקושטת במלאכים, אריות ופסלים בסגנון נאו-גותי ונאו-רנסאנס. בקומת הקרקע של הבית מארחת המרקיזה דה פייבה מוזמנים יוקרתיים לארוחות ערב, הקדמה לאלה שתגיש בארמונה בשדרות האליזה.

בן הדוד של ביסמרק מתאהב

שנה לאחר נישואיה למרקיז דה פייבה, בגיל 33, העפילה לה פייבה, אסתר לכמן לשעבר, לפסגת חייה שממנה לא צנחה יותר אלא אל זרועות המוות, שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר. בן דודו של ביסמרק, רוזן בעל מכרות פחם ואבץ, תעשיין, יזם, איש עסקים, מולטי מיליונר, אחד מהאנשים העשירים והמשפיעים ביותר בארצו, אך צעיר בינתיים, בן 22, רציני, עצור, ביישן, שתקן, וחסר ניסיון עם נשים, התאהב בה אנושות, נפל שדוד לרגליה ולא עזב אותה עד יום מותה ואף לאחריו.

הוא פתח בפניה את שערי העושר וההצלחה החברתית, היא פתחה בפניו את שערי העינוגים. בכל זאת היה בה כנראה משהו, בקורטיזנה המבוגרת מבעלה באחת עשרה שנים (!), למרות תיאוריהם של האחים גונקור…

גווידו הנקל פון דונרסמרק, זה שמו, היה נצר למשפחת האצולה השלזית הנקל פון דונרסמרק, שממנה בא גם במאי הסרט המפורסם “חיים של אחרים”, פלוריאן הנקל פון דונרסמרק שנולד ב-1973 בקלן. היה זה הוא, גווידו הנקל פון דונרסמרק, שמימן לאשתו האהובה את הקמת הארמון בשדרות האליזה שעלה כמובן הון, עשרה מיליון פרנקים מזהב.

מעתה והלאה תיקרא בשמה השני, בלאנש. בני הזוג, גווידו הנקל פון דונרסמרק, הרוזן הגרמני, ורעייתו בלאנש, חיו יחד בפריז, בעושר ובאושר. ב-1870 בוטלו נישואיה של לה פייבה למרקיז הפורטוגזי שנתן לה את שמו וחודשיים לאחר הביטול נישאה לרוזן הגרמני. המרקיז דה פייבה האומלל שחזר לפריז התאבד ביריית אקדח לפה ב-1871 לאחר שאיבד את כל כספו בהימורים. לא כל אחד יודע לבחור בסוס המירוץ המנצח…

טירת פּוֹנְשַׁרְטְרָן

הנקל פון דונרסמרק השתתף כקצין מילואים במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 שהסתיימה כידוע בתבוסה מוחצת של צרפת. המדינה המובסת נאלצה למסור לגרמניה את מחוז אלזס-לורן ולשלם לה פיצויים כבדים. הנקל פון דונרסמרק הוא זה שיעץ לבן דודו אוטו פון ביסמרק לדרוש תשלום מהיר של 5 מיליארד פרנק, סכום ששולם אכן כבר בשנת 1873.

במהלכים אלה נעזר בעצותיה של אשתו שהכירה היטב את לאון גמבטה, מבאי ביתה. הנקל פון דונרסמרק מונה למושל הזמני של מחוז אלזס-לורן, שעבר כאמור לשלטון הגרמני. נראה שהמושל הזמני הגרמני אהב מאוד את החיים בצרפת, בחיק אשתו האהובה, שאת הכרת תודתו לה הוכיח בדרכים רבות. בנוסף לארמון בשדרות האליזה, קנה לה גם ב-1857 טירה ליד פריז, במחוז האיבלין, Le Château de Pontchartrain.

הרוזן שיפץ את הטירה בסיועו של האדריכל פייר מנגן בעוד שהרוזנת עיצבה את הפארק ושתלה בו עצים וצמחים, חלקם מזן נדיר. ירקות ופירות טריים הובאו ישירות מהגן לארוחות הערב המפוארות בארמון בשדרות האליזה. האיכרים נדהמו לראות את הרוזנת רוכבת על סוס בבגדי גבר ומשתתפת במסעות ציד. זה היה בית הכפר של בני הזוג שבו בילו בנעימים.

בטירה זו אף קיבלה הרוזנת את לאון גמבטה כדי לדון עמו בנושא הפיצויים שדרש ביסמרק מצרפת ולפעול לקירוב בין הצדדים העוינים. הרוזנת ניסתה לשדל את גמבטה לנסוע לברלין להיפגש עם ביסמרק אך המדינאי הצרפתי התחרט ברגע האחרון. השתדלויותיה של הרוזנת לא השיגו אלא את ההיפך ושאיפותיה לקריירה פוליטית הסתיימו בנקודה זו.

יציאה לגלות ב”ורסאי הקטנה” בשלזיה

ב-1877 נפל הגורל. אשת הרוזן נאלצה לעזוב את צרפת לאחר שנחשדה בריגול לטובת פרוסיה. הייתה זו מלחמת 1870 ששמה קץ לאושרה של לה פייבה, אותו השיגה בעמל כה רב. בני הזוג עברו לגור באחוזה המשפחתית מאז המאה ה-17 של משפחת האצולה, טירת נוֹידֶּק (Le Château de Neudeck). לאחר שהאדריכל פייר מנגן, ידידם הקרוב של בני הזוג, נפטר בטרם עת, נמסר הפיקוד על עבודות האדרת הטירה למשפץ מוזיאון הלובר ומרחיבו, האדריכל אקטור לפואל (Hector Lefuel).

האדריכל הנודע, שגם לרשותו, כמו לרשות קודמו, העמיד הרוזן סכומי כסף אגדתיים, שיפץ את הטירה בסגנון לואי ה- 13. כמו כן קיבל השראה גם מטירת פונשרטרן ומהארמון בשדרות האליזה. הוא הוסיף לה טירה שנייה ליד האגם הגדול שבפארק שעוצב, באשר לו, בסגנון גני הטווילרי.

הרוזן ואשתו העסיקו אמנים ומעצבים צרפתים מן השורה הראשונה בשיפוצי האחוזה וקנו רהיטים וחפצים רבים מתוצרת צרפת, בנוסף על חלק מתכולת הארמון בשדרות האליזה שהביאו למגוריהם החדשים. מטרתה של הרוזנת הייתה לשחזר בגדול, בענק, יותר נכון, את ארמונה הפריזאי האהוב שבו חייתה את תריסר השנים הטובות – פסגת חייה ושאותו נאלצה לעזוב.

גן עדן צרפתי בגלות שלזיה. כך זכתה הטירה לכינויה “ורסאי הקטנה” או “ורסאי בשלזיה”. עם זאת, לא כל איכרי הסביבה ראו בעין יפה את בעל הטירה ואשתו, אוהבי צרפת האויבת ותרבותה. וגם בצרפת, הארץ שבה העדיפו לחיות, שאותה עזבו נגד רצונם, סבלו הרוזן ואשתו מיחסם העוין של התושבים. הטירה כבר איננה קיימת אך אתם מוזמנים לסיור וירטואלי (האתר ברוסית).

בעלה של הרוזנת קיווה שהחיים בטירה בשלזיה ישפרו את בריאותה של אשתו שהחלה להידרדר. אך שבע שנים לאחר מכן, ב-1884, לבה לא עמד לה עוד והיא נפחה נשמתה, בגיל 65. אומרים שבעלה שבור הלב שמר על גופתה החנוטה בארון זכוכית בעליית הגג של הטירה. האם לאפיזודה זו התכוונו האחים גונקור שתיארו את לה פייבה כמומיה מאופרת מפחידה?

אומרים שבהלוויית אשתו בכה האלמן הטרי מרה ונשבע שלעולם לא יתחתן שוב. שלוש שנים לאחר מכן, נשא הרוזן, שהיה אז בן 56, ושנותרו לו עוד שלושים שנות חיים, נסיכה רוסיה בת 25 (צעירה בארבעים שנה מאשתו הראשונה…) והביא אתה לעולם שני בנים.

לסיפור המומיה יש המשך, בעל שתי גרסות. הגרסה הראשונה מספרת שיום אחד נחבטה רגלה של הרעייה הצעירה בחפץ קשה בעליית הגג. לתדהמתה גילתה את גופת אשתו הראשונה של בעלה, שמורה בתמיסת אלכוהול, בארון זכוכית. רק לאחר גילוי הסוד המקברי, נאלץ הבעל להביאה לקבורה.

הגרסה השנייה מספרת שהרוזן אסר על אשתו השנייה להיכנס לחדר מסוים בטירה שבו נהג להסתגר שעות. יום אחד שכח את המפתח בחור המנעול. הסקרנית נכנסה לחדר וכשגילתה את סודו של בעלה, פרצה בזעקת אימה ונפלה.

המורשת של לה פייבה

“ורסאי הקטנה” הייתה יצירתה האחרונה של לה פייבה. טירת הפאר בשלזיה נשרפה ב-1945 על ידי הצבא האדום ויש אומרים בידי קומוניסטים פולנים שהקדימו את הרוסים. צחוק הגורל. זו שנולדה ברוסיה להורים מפולניה וברחה ממוצאה ותנאי לידתה, באו אלה לאחר מותה וכמו נקמו בה את נקמתם.

ב-1962 הרסו הפולנים כליל את שרידי שתי הטירות, מחו את שלדיהן מעל פני האדמה.  מ”ורסאי הקטנה” נותרו רק הפארק, ארמון הפרשים שהוסף לה ב-1906, הקפלה הפרטית של המשפחה ועוד כמה אגפי משנה, פסלי ענק ופסלים קטנים יותר.

ארבעת מיצבי החיות הענקיים שפוסלו בצרפת על ידי עמנואל פרמייה (Emmanuel Fremiet) בהזמנת הרוזנת, שווים בערכם לאלה של אוגוסט קאאן בגני הטווילרי. הצבי והדוב, הסוס והלביאה, בת היענה והנחש, השקנאי והדג של עמנואל פרמייה הובאו לטירה בארגזים והועלו בפארק על בסיסי אבן גבוהים. טירת נוידק איבדה אמנם את תפארת עברה אך הפארק על ארבעת יצירותיו המרשימות שוקם ומהווה יעד תיירותי מושך בפולין.

את טירת פונשרטרן מכר הרוזן לאחר מות אשתו והיום היא רכושה הפרטי של משפחת היזמים לאגאס. את הארמון בשדרות האליזה, סמל לאהבתו לאשתו הראשונה בלאנש ולחייהם המשותפים המאושרים, מכר הרוזן ב-1893 לטבחם הצרפתי הידוע של הצארים אלכסנדר השני, השלישי וניקולאי השני. השף, פייר קובה (Pierre Cubat), אשר פתח במקום מסעדה מצליחה שכל המי ומי של פריז פקדו אותה. אולם לאחר שרפת הענק בבאזר הצדקה ב-1897, שגבתה את חייהם של יותר ממאה עשרים אנשים, רובם מהחברה הגבוהה, פשט את הרגל.

ב-1898 עבר הארמון לידיו של בנקאי שוויצרי וב-1903 לקלוב בריטי פרטי, שעשה בו שיפוצים רבים ורשם אותו ב-1980 כאתר היסטורי. ארמונה של לה פייבה, היחיד מהמאה ה-19 שנותר בשדרות האליזה במתכונתו המקורית, ראוי לכך. הקלוב מחזיק בארמון עד היום ומאפשר ביקורים.

חברי הקלוב 750 במספר, הם ברובם הגדול אנשי עסקים מצליחים ואצילים אנינים, גברים בלבד, המתקבלים בשיטת חבר מביא חבר. כדי להתקבל לקלוב דרושים שני מכתבי המלצה בכתב ידם של הממליצים. המועמד המאושר, שוועדת הקבלה המונה עשרה חברים מאשרת את בקשתו, נדרש לשלם סכום כסף לא מבוטל. כדי להמשיך ולמלא את קופת הקלוב המתחזק את המקום, מאורגנים בארמון סיורים מודרכים בקבוצות. לאור הביקוש הרב, יש להזמין מקום מראש באתר הארמון. ובינתיים למי שרוצה לראות את הארמון מבפנים הנה קטע קצר מסיור.

לה פייבה נשארה בהיסטוריה גם הודות לתכשיטיה להם רחשה אהבה עזה. שני היהלומים הצהובים הנדירים, האחד דמוי אגס בגודל של 82 קראט והשני דמוי כרית בגודל של 102 קראט, שהעניק הרוזן לאשתו בלאנש, נמכרו שניהם ב-2007 על ידי בית המכירות הפומביות סותביס בז’נבה, האחד במחיר של 3.5 מיליון פרנקים שוויצרים (2 מיליון יורו) והשני במחיר של 5 מיליון פרנקים שוויצרים (3 מיליון יורו).

באותה שנה נמכרה גם בז’נבה על ידי בית המכירות הפומביות כריסטיס תמורת למעלה מ-2 מיליון פרנקים שוויצרים מחרוזת של  15 אבני אזמרגד מרובעות ומדורגות מקולומביה שעומק צבען מודגש על ידי יהלומי רקע מפרידים, דמויי כרית, שווים בגדלם. השרשרת עוצבה ב-1882 על ידי תכשיטן העלית בושרון למען אשתו הראשונה, הברונית בלאנש  ועוצבה מחדש ב-1900 למען אשתו השנייה, הנסיכה קתרינה.

על סודותיה המובנים יותר או פחות והרפתקאותיה הסוערות של לה פייבה, שגברים מהחברה הגבוהה בכל אירופה התאהבו בה עד כלות הנשימה, שמאז שעזבה את מוסקבה לא הפסיקה להפתיע במאבקה הנחוש, הנחרץ והמתמיד להשגת נכסים חומריים, תהילה ושררה, נכתבו כמה וכמה ספרים ביוגרפיים, שלא לדבר על אינסוף כתבות.

אסתר בלאנש לכמן – בתו של יהודי דל מפולניה, תרז – יצאנית מדרכות פריזאית מנוטר-דם-דה-לורט, מאדאם ארץ – בת זוגו של פסנתרן מפורסם שנשכח בימינו, המרקיזה דה פייבה – קורטיזנה פרודה בעלת סלון בארמון בכיכר סן-ז’ורז’, הרוזנת הנקל פון דונרסמרק – אשתו של בן דודו של ביסמרק שבנה לה ארמון בשדרות האליזה, קנה לה טירה כפרית ליד פריז ושיכן אותה לבסוף בגלות “ורסאי בשלזיה”. אלה הם תאריה של זו שנשארה בהיסטוריה בכינויה לה פייבה, מהמפורסמות שבקורטיזנות המאה ה-19.

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.