אמיל זולא – טיול בפריז בעקבות מורשתו של כותב ה”אני מאשים”

אמיל זולא (Emile Zola 1840-1902) הוא הסופר הצרפתי האהוב עלי בעשר השנים האחרונות בזכות סגנונו הריאליסטי, אשר מביא לקורא את פריז של המאה ה-19 במלוא הדרה ובמלוא כיעורה. הוא גדל בתקופה מרתקת בה נפוליאון השלישי והברון אוסמן עצבו מחדש את פריז באמצעות הבולבארים שהם בנו, תקופה שבה נוצרו בתי הכלבו הראשונים, ושוק לה האל (Les Halles) הגיע למלוא הדרו בזכות המבנים של בלטאר (Baltard). אך במקביל זוהי תקופה של התמוטטות סדרי עולם ישנים ועוני מנוול. את כל זאת ועוד רשם אמיל זולא בעטו המושחזת.

הוא נולד בפריז, גדל בפרובאנס וחזר לפריז בגיל 18. לאחר שנכשל פעמיים במבחני הבגרות הוא החל לעבוד בחנות ספרים ושם החל לטפח את כשרון הכתיבה שלו. לאחר פלירט קצר עם האסכולה הרומנטית של הספרות הצרפתית הצטרף זולא לזרם הנטורליסטי, שהונהג על ידי פלובר ואשר שם לעצמו כמטרה להציג את המציאות בצורה המדוייקת ביותר שלה.

בשנת 1871 החל זולא לפרסם סדרת ספרים, בה מככבים בני ובנות משפחות רוגון ומקאר (Rougon Macquart) ואשר מתארת באופן ריאליסטי ואכזרי את צרפת של ימי נפוליאון השלישי (1852-1870). הפרסום הגדול הגיע בעקבות הרומאן “ז’רבז” (בצרפתית הוא נקרא l’Assomoir), המתאר כיצד משפחה מהמעמד הנמוך מתדרדרת לה אט אט לאלכוהוליזם.

רומאן נוסף, אשר הצליח מאוד ויצר שערוריה לא קטנה הוא “ננה” המספר על עולם זונות הצמרת דרך סיפורה של ננה, בתה של ז’רבז מהספר הקודם. ספרים אחרים מהסדרה עליהם הייתי ממליץ לקרוא הם “גן עדן לנשים” (le bonheur des dames), המתאר את עלייתם של בתי הכלבו בפריז (ואם אינני טועה, הרומאן היחידי כמעט של זולא שמסתיים בסוף טוב) ו”הבטן של פריז” (Le Ventre de Paris) המהווה מצבה ספרותית לשוק Les Halles, אשר איננו קיים עוד.

עד שנת 1898 היה אמיל זולא בסך הכל סופר מצליח. כל זה השתנה כאשר פרסם את ה”אני מאשים” שבו האשים את הממשל והצבא הצרפתי באנטישמיות ובשיבוש הליכי משפטו של דרייפוס, קצין יהודי שהואשם על לא עוול בכפו בריגול לטובת גרמניה. המאמר גרם לרעש עצום והביא למשפט חוזר אך במקביל נאלץ זולא להמלט מצרפת לזמן מה מכיוון שהואשם בהוצאת דיבה. בסופו של דבר דרייפוס זוכה וזולה חזר לצרפת.

בגלל מעורבותו בפרשת דרייפוס זכה זולא ללא מעט אוייבים וכאשר מת לפתע בביתו שבפריז בשנת 1902, בגלל הרעלת פחמן שנבעה מסתימה בארובה, היו רבים שטענו שהוא נרצח. אמיל זולא נקבר בבית הקברות של מונמרטר ומאוחר יותר הועברו שרידיו לפנתיאון והוא נקבר לצידם של גדולי האומה הצרפתית.

הבית של ננה

התחילו את המסלול ביציאה מתחנת המטרו Blanche. לכו צפונה ברחוב Lepic ופנו ימינה ברחוב Veron. שם התגוררה זונת הצמרת ננה, אחת מהדמויות המפורסמות ביותר שיצר אמיל זולא. ולמען האמת זה כלל לא מפתיע מכיוון שכאן היה פעם “רובע החלונות האדומים” של מונמרטר.

הבית בו כתב אמיל זולא את “אני מאשים”

חזרו על עקבותיכם ולכו לרחוב Bruxelles. במספר 21bis תמצאו את אחד הבתים בהם התגורר הסופר ושם הוא כתב את ה”אני מאשים” המפורסם שלו בעקבות פרשת דרייפוס וכאן הוא גם מת מהרעלת פחמן חד חמצני בשנת 1902.

פנו שמאלה עד לסוף כיכר Adolphe Max ושוב שמאלה ברחוב Ballu. זולא התגורר בבניין היפה במספר 23 ברחוב זה.

בר לסביות מהמאה ה-19 ב  Rue Des Martyres

המשיכו ישר ואחר כך פנו ימינה ברחוב Blanche ואח”כ לרחוב Chaptal. לכו לרחוב Pigalle ואז פנו ימינה ברחוב Victor Massé ושוב ימינה ברחוב des Martyres. היום מדובר באחד מהרחובות הקולינריים החשובים בפריז עם כמה פטיסרי מעולים (ממליץ בחום לקרוא את הפוסטים של שרון בנוגע ל Delmontel ו Popelini ) אולם בימיו של זולא הרחוב התפרסם דווקא בזכות הברים של הלסביות שהיו באזור…

בתי הכלבו הגדולים של פריז – ההשראה ל”גן עדן לנשים”

פנו שמאלה ברחוב Chateaudun וימינה ברחוב Le Peletier. דמיינו את הרחוב כפי שננה ראתה אותו “השוק האחרון בו ניתן לקנות אדם ללילה). פנו ימינה אל בולבאר Haussman. הבולבאר הזה מסמן את המהפכה האורבנית העצומה שעשה נפוליאון השלישי בפריז, כאשר יצר את השדרות רחבות הידיים ועליה ניתן לקרוא בספרו של זולא “המשיסה”. פנו שמאלה ברחוב Scribe ותעברו ליד בתי הכלבו הגדולים גאלרי לאפייט (Galerie Lafayette) ופרנטן (Printemps). בתי הכלבו הללו היוו השראה לספרו של זולא “גן עדן לנשים” המתאר את צמיחת תרבות הצריכה, אשר נוצרה בבתי הכלבו וקריסתן של החנויות הקטנות בפריז.

פנו שמאלה ברחוב Auber ותעצרו לנוח ב Cafe de la Paix, אשר נמצא ב 12 boulevard des Capucines. כאן אהב זולא לשבת ולשתות משקאות קצת יותר חריפים מסתם קפה…

מ”קלחת היצרים” ועד ל”בטן של פריז”

לכו מזרחה ברחוב ה 4 לספטמבר ותמצאו שם את רחוב Choiseul. עלילת הספר “קלחת היצרים” (Pot Bouille) מתרחשת בבנין דירות דמיוני ברחוב זה בו מתגוררות משפחות מרקעים חברתיים שונים. פנו ימינה לרחוב מונטרגיי, עוד רחוב קולינארי חשוב בפריז. ברחוב זה התרחש ספרו של אמיל זולא “הבטן של פריז” אם תרצו לראות איך השוק הסיטונאי של פריז ששכן במקום נראה פעם לכו לרחוב Montmartre 15 אל הביסטרו Cochon a l’Oreille ותמצאו שם אריכים המציגים תמונות מחיי השוק. זה גם זמן טוב להתיישב ולקנח באיזו ארוחה מכיוון שכאן מסתיים הטיול שלנו.

תוספת למסלול הטיול: הבית בו נולד אמיל זולא

תודות לענת מרגלית נודע לי שהבית בו נולד אמיל זולא נמצא ברחוב Saint Joseph 10 שנמצא לא רחוק מרובע Les Halles. הוא לא לגמרי נמצא במסלול, אולם אתם מוזמנים לבוא ולראות אותו אחרי שסיימתם את מסלול הטיול או אחרי שביקרתם באיזור הבורסה (הוא נמצא לא רחוק משם כפי שניתן לראות במפה).

ואפרופו “אני מאשים”

ב-13 בינואר 2018 מלאו 120 שנה לפירסום ה”אני מאשים” ולכבוד המאורע תורגם המאמר לעברית ונוספה לו הקדמה היסטורית מעמיקה מאוד. מקריאה של הספר הגעתי למסקנה שלמרות שחלפו 120 וכל גיבורי הפרשה כבר מזמן לא איתנו, הרי שהרעיונות שעולים ממנו נכונים גם לתקופתנו והאומץ של אמיל זולא מהווה השראה עצומה לכל מי שנושא הצדק חשוב לליבו.

ניתן לקנות את הספר בחנות הוירטואלית נוריתה.