Svg Vector Icons : http://www.onlinewebfonts.com/icon

פול ורלן, משורר מקולל

פול ורלן בצעירותו, ציור שמן של גוסטב קורבה. מקור צילום ויקיפדיה
זמן קריאה משוער: 8 דקות

פול ורלן, מגדולי משוררי צרפת, היה רק בן 24 כשיצא לאור בשנת 1866 הקובץ “שירים שבתאיים”  «Poèmes saturniens» שבו נמצא “שיר סתיו”, בחלק הקרוי “נופים עצובים”. הרי גרסתי לתרגומו:

שיר סתיו
יְבָבוֹת אֲרֻכּוֹת
שֶׁל כִּנּוֹרוֹת
בַּסְּתָו
אֶת לִבִּי פּוֹצְעוֹת
לֵאוֹת
יְגֵעוֹת.

נֶחְנָק כֻּלִּי
וְחִוֵּר כְּסִיד, כַּאֲשֶׁר
זְמַנִּי נִגְזָר,
אֲנִי נִזְכָּר
בִּימוֹת עָבָר
וְדִמְעוֹתַי זוֹלְגוֹת

וְאָז אֵלֵךְ לִי אֶעֱזֹב
בָּרוּחַ הָרָעָה
נִדַּף
לְעֵבֶר זֶה, לְעֵבֶר אַחֵר,
כְּמוֹ
עָלֶה נוֹשֵׁר.

(מצרפתית: אורנה ליברמן)

שירו המפורסם של פול ורלן פורט על משמעות עונת הסתיו כמבשרת של מוות. מילים פשוטות, ברובן יום יומיות, מאכלסות שלושה בתים קצרים, כימות חייו הרעים של אדם לאה, יגע ומלנכולי המובל לחוסר אונים ולמוות. דומה שעצמתו של השיר באה מפשטותו ותמצותו. הצהרות כלליות, העלולות להישמע בנליות, על זמן החיים הקצוב ותוגת השלכת, הופכות תחת ידו של ורלן, באלכימיה סודית, לאמירות אישיות, מקוריות, נוקבות ודרמטיות של שירה צרופה. יללות הרוח נשמעות כקינות כינור הפוצעות את לבו של המשורר. זמר הכינור הנוגה דומה לצלילי פעמוני כנסייה המבשרים את מותו של אדם. מהלב הפצוע מתפשט חוורון המוות אל כל הגוף. הלאות האטית מתהדקת לטבעת חנק. מחוגי השעון נעים לעבר השעה הגורלית שתצלצל עוד מעט. אין המשורר אלא כלי משחק בידי הרוח הרעה, מחוץ ומפנים. אנחות בכיו עונות ליבבות הכינור. הוא משלים עם גורלו ומוסר עצמו לידי הרוח הרעה, כעלה נידף, המתנודד לכאן או לכאן לפי גחמות כוח עליון.

השיר שהתחיל בנוף מואנש מסתיים באיש מוחפץ. הדימוי האחרון, המשורר כעלה, משלים את התמזגות הנוף הפנימי בנוף החיצוני, ואף יותר מכך. הראי שהציג הטבע למשורר הופך לו לקבר. לא בכדי המילה האחרונה בשיר היא “מת” – עלה שלכת בצרפתית קרוי “עלה מת” – Feuille morte. השיר מאחד את שלוש אהבותיו הגדולות של ורלן – מוזיקה, ציור וכתיבה – וכולן נשלטות על ידי מועקה קיומית תהומית וצורך בלתי פוסק בנקמה שהובילו אותו להרס עצמי ואובדן. 

האם ידע ורלן הצעיר איזה אופי תישאנה עשרים ושבע השנים שיהיה עליו עוד לחיות עד שתבוא שעתו? המשורר היה משוכנע שגורלו נקבע מראש על ידי השפעתו המזיקה של הכוכב שבתאי, ומכאן שם הקובץ “שירים שבתאיים”. או אולי הוא עצמו קבע את גורלו בהסירו כל אחריות אישית ובהשליכו את האשמה על כוחות עליונים.

תקופת הנעורים של פול ורלן

שלוש עשרה שנים ארוכות ציפו הוריו להולדתו אחרי שלוש לידות נפל. העוברים נשמרו שלושתם בצנצנות אלכוהול, בסלון המשפחתי, מעל האח. פול-מארי נולד ב-1844 בעיר מץ למשפחה בורגנית בעלת אמצעים. בן יחיד שלידתו התקבלה כנס משמים. יעיד על כך שמו, פול-מארי – מארי כדי להודות למריה הקדושה שאליה התפללה אמו המאמינה וביקשה ממנה לגאול אותה מעקרותה. שנתיים קודם לכן הוריו אימצו בת דודה יתומה, אליזה. אליזה הייתה בתה של אחות אמו וכשזו נפטרה זמן קצר לאחר לידתה, לקחה אותה המשפחה אליה וגידלה אותה כבת. ב-1851 החליט אביו של ורלן לפרוש מהצבא הנפוליאוני בו שרת כקצין מצליח והמשפחה עברה לגור בפריז וזאת כדי להעניק לפול את החינוך הטוב ביותר שיבטיח את עתידו. פול פוקד את בתי הקפה של עיר הבירה, מתיידד עם משוררי אסכולת הפארנאס (Les Parnassiens) ושותה אבסינת. הוא מאוהב בסתר בבת הדודה אליזה ומקווה לשאתה לאישה אך זו מתחתנת עם תעשיין עשיר, בעל בית חרושת לסוכר בצפון צרפת. בסיועה הנדיב הוא מוציא לאור את קובצו הראשון, “שירים שבתאיים” בו ניכרת הערצתו לבודלר. הביקורת מתעלמת מהספר, למעט כמה חיצים ארסיים ומאמר אוהד של אנטול פרנס, וחמש מאות העותקים שהודפסו במימון עצמי כמעט ואינם נמכרים. ברבות הימים יהפוך כידוע האוסף הזניח לאחד מקבצי השירה המפורסמים והנקראים ביותר בעולם כולו.

בחופשות הקיץ פול מבלה בביתה של אליזה, מושא אהבתו הטהורה ובשאר חודשי השנה הוא שותה לשכרה ופוקד פרוצות. אביו של פול, מודע לחוסר יציבותו של בנו ומודאג בנוגע לעתידו, מכניס אותו לעיריית פריז כפקיד. פול גר אצל הוריו, ואחרי מות אביו, ב-1865, ממשיך לשהות עם אמו שאתה הוא מנהל מערכת יחסים בעייתית ואף פוגע בה פיזית. פול נאשם בנסיון רצח וזאת כמה וכמה פעמים. מות האב, ששימש מעקה וסכר לחולשותיו של הבן, מעמת את פול עם אם שלא מונעת מבנה יחידה דבר ומוכנה לעשות את כל רצונותיו.

פול ורלן בצעירותו. פורטרט מאת פרדריק בזיל
פול ורלן בצעירותו. פורטרט מאת פרדריק בזיל

מותה הפתאומי של אליזה ב-1867 בגיל 31 מחריף את בעיית האלכוהול והאלימות של פול. בהתקפת זעם הוא משליך ארצה את שלוש הצנצנות בהן שמרה אמו את שלושת עובריה ושובר אותן לרסיסים.

בעצת אמו הוא נושא לאישה ב-1870 את מתילד מוֹטֵה בת ה-17 ושנה לאחר מכן נולד בנם ז’ורז’ (בריאותו תהיה רופפת, הוא יעבוד כשען וילך לעולמו ב-1926 בלי להשאיר צאצאים). פול מקווה שאשתו הצעירה והמצודדת, בת למשפחה בורגנית למהדרין, תרפא אותו מחייו ההוללים, נטייתו לטיפה המרה, לקובות אפלות ולבחורים עולי ימים. בחתונתו של פול השתתפה המהפכנית הנודעת לואיז מישל, שהייתה מורתה של מתילד. הימים הם ימיה הסוערים של הקומונה של פריז. פול ואשתו אינם מתערבים באופן פעיל במרד אך חיבתם נתונה לקומונרדים. כדי להציל את עורם עליהם לברוח מעיר הבירה, מאימת כוחות הממשלה, “צבא ורסאי“, שדיכאו את המורדים בחוזק יד (עשרים אלף הרוגים).

דיוקן של רמבו מאת ורלן. מקור צילום ויקיפדיה
דיוקן של רמבו מאת ורלן. מקור צילום ויקיפדיה

נדודים

הזוג חוזר לפריז. פול נקרע בין אשתו מתילד למשורר ארתור רמבו. הוא עוזב את אשתו לטובת המאהב הצעיר וחי בחברתו שתי שנות נדודים סוערות באנגליה ובבלגיה. פול מאיים לרצוח את אמו, את בן זוגו ולהתאבד לאחר מכן. למרבית המזל הוא מגשים את איומיו באופן חלקי בלבד. ב-1873 יורה פול בארתור ופוצע אותו קלות בפרק ידו השמאלית. פול נעצר, נשפט ומרצה תקופת מאסר בבית כלא בבריסל ולאחר מכן במונס, שם הוא כותב שירים ספוגים באמונתו המחודשת בדת הקתולית שינק בבית הוריו מאמו האדוקה, מעין נסיון “חזרה בתשובה” המבטא שאיפה כנה ועמוקה אם כי זמנית לטוהר מידות. פול, כילד נצחי, זקוק לגבולות. חומות בית הכלא מיטיבות עמו בהגינן עליו מפיתויי העולם החיצוני. מגן דומה מפני חולשותיו ימצא המשורר בסוף חייו בין כתלי בתי החולים בהם יתאשפז תכופות.

ב-1875 פול משתחרר מבית הכלא, שנה קודם בזכות התנהגות טובה, ומנסה לשקם את נישואיו עם מתילד אך זו, שנפגעה קשות מאלימותו, שכרותו ובגידתו, נחרצת בדעתה להיפרד מהבעל המתעלל, החוזר תמיד לסורו על אף הבטחותיו ותחינותיו, ומשיגה גירושים ומשמורת על בנם. לז’ורז’ לא יהיה קשר ממשי עם אביו, עוד מכה קשה לפול שבד בבד עם חייו פורעי החוק ערג באופן פרדוקסלי לחיי משפחה יציבים. דימוי העלה הנישא ברוח לעבר זה או אחר שהגה המשורר בצעירותו חזה להפליא את האופן בו יתנהלו חייו העתידיים. ב-1875 פול מתיישב ליד לונדון ומקבל משרת מורה לצרפתית, לטינית, יוונית וציור. אחרי שנתיים של הוראה, גם בערים אחרות באנגליה, הוא חוזר לצרפת, ממשיך בהוראה בערים שונות בה ופותח במערכת יחסים עם אחד מתלמידיו, לוסיאן לטנואה.

השניים מגורשים מבית הספר ונודדים לאנגליה ובחזרה לצרפת. הפרשה מסתיימת באופן טרגי ב-1883 שבה נפטר בן הזוג ממחלת הטיפוס בגיל 33. עוד מכה קשה לפול שסופד ל”בנו המאומץ”, כפי שכינה אותו, ב-25 שירים. סיפור הקשר השערורייתי עם התלמיד כרוך גם באיבוד הירושה שהשאיר האב לאשתו ולבן. אמו של ורלן, שמילאה את כל משוגותיו, קנתה לו חווה חקלאית בחבל הארדנים שבה התיישבו הוריו של לוסיאן. ורלן שכר בית בקרבת החווה, שנמצא מול פונדק-בית קפה. החבורה ניסתה כוחה בעיבוד אדמה אך מפעלה נכשל והחווה נמכרה בהפסד. הפונדק שבו נהג לבקר, לכתוב, לצייר, לאכול, לשתות ולהשתכר המשורר שרצה להיות איכר הוא כיום, אחרי לא מעט תהפוכות, מוזיאון המוקדש לורלן ומרכז תרבותי.

רישום מאת ורלן, מסיבת רעים בחדרו. מקור צילום ויקיפדיה
רישום מאת ורלן, מסיבת רעים בחדרו. מקור צילום ויקיפדיה

“המשוררים המקוללים”: הצלחה ספרותית וחיים בחוסר כל

אמו של פול קונה להוריו של לוסיאן, שאיבדו את בנם, בית חדש וכך מרוקן אותה בנה שוב מחלק ניכר מכספה. האם ובנה מתיישבים ביחד באותו כפר בחבל הארדנים. פול שותה לשכרה, משחית בני איכרים, מאיים שוב על אמו ברצח ונכלא שוב בבית סוהר אזורי. ב-1882 פול חוזר לפריז ומנסה למצוא מקומו כפקיד ציבורי, כמו בתחילת חייו. אך אחרי חקירה בקשתו נדחית. המידע שמגיע מבריסל אינו מאפשר לאדמיניסטרציה להעסיק אדם בעל תיק משפטי כה עמוס (בתקופה ההיא הומוסקסואליות הייתה אסורה בצרפת, ונחשבה כעבירה חמורה אף יותר משתי יריות האקדח המפורסמות שפצעו קלות את רמבו). עם זאת, ב-1884 ורלן מפרסם מסה, “המשוררים המקוללים” (Les Poètes maudits) שבה הוא משרטט את דיוקנם של טריסטאן קורבייר, ארתור רמבו וסטפן מלרמה. הספר זוכה להצלחה גדולה וב-1888 מתפרסמת גרסה מורחבת שלו בצירוף שלושה דיוקנים נוספים ובהם זה של ורלן עצמו.

פול יוצא סוף סוף מאלמוניותו, קבצי שיריו זוכים, הודות לספר הביקורת, לעדנה מאוחרת ומקבעים אותו כאחד מהמייצגים הגדולים ביותר של הזרם הדקדנטי והסימבוליסטי. ורלן עצמו לא ייחס משמעות גדולה למונחים אלה. על אי בהירותם האריך דיבור בהרצאה על שירת זמנו שנתן בעיר האג, ב-4 לנובמבר, 1892. עם זאת, למרות שלא סבל במיוחד מהאדישות שבה התקבלו ספריו עד עתה, הוא נהנה מאוד מתשומת הלב שזכה לה לפתע. לאחר מותו של לקונט דה ליל, מנהיג חברי אסכולת הפארנאס, מקבל ורלן מידי עמיתיו את התואר המכובד “נסיך המשוררים” שיעבור אחרי מותו לסטפן מלרמה. מועמדותו לאקדמיה הצרפתית, כדי לרשת את כסאו של ההיסטוריון איפוליט טן שהלך לעולמו ב-1893, נדחית. בנוסף לביקורת הספרותית, ורלן מפרסם גם טקסטים נוספים בפרוזה, הרבה פחות ידועים לקהל הרב, ברובם אוטוביוגרפיים, ביניהם “לואיז לקלר”, “זכרונותיו של אלמן”, “בתי הסוהר שלי”, “בתי החולים שלי” ו-“וידויים”.

למרבית הפלא אין הצלחתו הפתאומית ככותב מבטיחה לו קיום נאות. ב-1886, לאחר מות אמו, פול נאלץ לתת את כל מה שנשאר מהונה לגרושתו מתילד כיוון שלא שילם לה מעולם את קצבת המזונות, ונשאר בחוסר כול. ולא זו בלבד. את הפרוטות המעטות שירוויח משכר סופרים על שיר זה או אחר, מתשלום זעום על הרצאה זו או אחרת שיוזמן לתת, תשדודנה ממנו נשים מפוקפקות שאתן הוא מתרועע ובהן הוא נותן את אמונו. פול, כדרכו, מיטלטל כעלה נידף בין עבר זה לעבר אחר. בין שתי חברותיו, פילומן בודן, פרוצה, ואז’ני קרנץ, רקדנית לשעבר וזבנית בחנות בגדים בהווה, ניטש קרב ציפורניים על זכותן למרוט מהמשורר האומלל כל מה שאפשר. פול מידרדר והולך, צולל לתהומות האבסינת, משחית עוד ועוד את בריאותו הרעועה בלאו הכי, מתאשפז בבית חולים זה או אחר, מגיע עד חרפת רעב. חבר שפגש אותו שבועיים לפני מותו מתאר אותו בכאב כקבצן צמוק, מתנודד, מעורר רחמים ומרתיע שהסתובב ליד כיכר אודאון בכובע מעוך ודהה, במעיל מטולא ובנעליים פעורות. בכיסו היו כמה פרוטות שקיבל ממוציאו לאור ובהן שמח להזמין את החבר למסעדה ברובע. פול ורלן מת כעני מרוד לפני שעמד לקבל מחבריו האמנים מילגה חודשית קבועה שהייתה אמורה לאפשר לו לסיים את חייו בכבוד.

פול ורלן, 6 שנים לפני מותו, דיוקן מאת אז'ן קרייר. מקור צילום ויקיפדיה
פול ורלן, 6 שנים לפני מותו, דיוקן מאת אז’ן קרייר. מקור צילום ויקיפדיה

סופו של משורר מקולל

החל מ-1891 פול קושר חייו לאלה של רקדנית המיוזיק הול לשעבר, אז’ני קרנץ, לא מצודדת, קמוטה ונרגנת, שידעה ימים יפים יותר, וכל מבוקשה הוא לגזול מורלן את כספו. זה מתהלך בבגדים קרועים ובנעליים בלויות עד לסוף הבלתי נמנע, בגיל 51, ב-1896. חברים מספרים שלאחר מריבה קולנית עם אז’ני קרנץ, הותירה אותו זו על רצפת חדר לא מחומם בלילה קר במיוחד, בלבוש דק. השכנים שמעו את גניחותיו אך מי מתערב במריבות לא לו. למחרת בבוקר מצאה אותו אז’ני קרנץ באותו מקום שבו עזבה אותו, על הרצפה, גווע. כמו בבית השני של “שיר סתיו” הנבואי, המשורר סיים חייו גונח, נחנק וחיוור כסיד. לפנות ערב נפטר, בדירת שני החדרים שאליה עבר שבועיים קודם – אחרי מעברים בלתי פוסקים ממקום מגורים עלוב אחד למשנהו – שבה קיווה למצוא מנוח לאחר תלאות נדודיו במשך 25 השנים האחרונות. בקומתו השנייה של הבית ברחוב דה קרט מספר 39 מוטלת גופתו, כשצווארו הכחוש מעוטר בעניבה שחורה והדורה שענדו לו חבריו הנאמנים.
ארון קבורתו עבר לפני בניין האופרה בדרכו לבית הקברות. בלילה שלאחר ההלוויה, התרחש אירוע מסתורי, לפי העיתונים. זרועה של אלת השירה והנבל שבו החזיקה, מתוך קבוצת הפסלים האלגוריים על גג האופרה, נמצאו מרוסקים במקום המדויק שבו עברה תהלוכת הקבורה…

ממשיכי דרכו של פול ורלן

שלל יכולות אמנותיות – ציור, מלל, מוזיקה, משחק, קולנוע – בשילוב של נטייה להוללות, לשתייה, לעישון ולאלימות אפיין גם את הזמר הנערץ, סרז’ גנסבור
(1928-1991), שאחד משיריו הידועים, Serge Gainsbourg “באתי להגיד לך שאני עוזב” (Je suis venu te dire que je m’en vais) שואב השראתו מ”שיר סתיו” ואף מזכיר במפורש את שמו של ורלן.

זמרים ומוזיקאים רבים אחרים הושפעו מ”שיר סתיו”, שלא לדבר על אלה ששרו אותו, מולחן, ככתבו וכלשונו (שירים רבים של ורלן הולחנו על ידי מוזיקאים שונים, ביניהם קלוד דה בוסי שהלחין שלושה עשר מהם). לא מפתיע שגנסבור, כמו אמנים רבים אחרים, רחשו הערצה לורלן ועיבדו את שירו.

אך לא בהכרח צפוי היה שהבית הראשון של “שיר סתיו” ייכנס להיסטוריה כטקסט צופן בו השתמש רדיו לונדון, ב-1 וב-5 ליוני, 1944, לפני הפלישה לנורמנדי, כדי ליידע את אחת מרשתות תנועת ההתנגדות הצרפתית שכינויה היה VENTRILOQUIST (“פיתום” מדבר מן הבטן), בדבר מועד התחלת המבצע. מאות רבות של הודעות צופן המיועדות לרשתות המחתרת נאמרו באמצעות הבי.בי.סי אך שירו של ורלן הוא המפורסם בהן. וליתר דיוק: ב-1 ליוני, הצופן “יבבות ארוכות של כינורות בסתיו”, נאמר כדי לתת את האות לאנשיו של פיליפ דה וומקור (Philippe de Vomécourt) לחבל במסילות הרכבת המובילות לנורמנדי ולהרסן כדי לא לאפשר לגרמנים להחיש סיוע לחייליהם. ב-5 ליוני הצופן “את לבי פוצעות לאות יגעות” מאשר את ההודעה הקודמת. ועובדה היסטורית זו מתווספת לאותות הכבוד שניתנו לפול ורלן…

הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!