ארוחת הבוקר על הדשא שזעזעה את בורגני פריז מאת אורלי גונן

אדואר מאנה, ארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד, 268.5X208 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה

כאשר הוצגה היצירה “ארוחת הבוקר על הדשא”, בתערוכת “סלון הדחויים”, הצרפתים היו בשוק. הגברים הרחיקו במהירות את נשותיהם מהיצירה, וחזרו לצפות בה שוב מתוך כוונה לצחוק וללגלג עליה. הציור נעשה על ידי אדואר מאנה שנחשב כיום לאחד האמנים הצרפתים הכי מוכרים, אמן שתרם רבות ליצירת האמנות המודרנית, אך בעיני הצרפתים של תקופתו הוא נחשב למורד.

אדואר מאנה, ארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד, 268.5X208 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה
אדואר מאנה, ארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד, 268.5X208 ס”מ, מוזיאון ד’אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה

הציור האקדמי של המאה ה-19

בשנת 1863 תערוכת האמנות החשובה ביותר בפריז נקראה “תערוכת הסלון”. זו הייתה תערוכת האמנות הרשמית ביוזמת האקדמיה לאמנות ובחסות השלטון. היא התקיימה בארמון הלובר בפריז, והייתה היחידה שהייתה אז פומבית ופתוחה לקהל הרחב. היצירות שהוצגו בתערוכה נבחרו על ידי ארבעים שופטים, חלקם מונו על ידי הממשלה, לכן ההחלטות שלהם שיקפו את הרצון של הממשלה והכתיבו את סגנון האמנות בצרפת ובמידה רבה באירופה כולה. השופטים בחרו להציג “בסלון” יצירות בנושאים דתיים, היסטוריים, מיתולוגים, נופים ודיוקנאות. עבור המבקרים בתערוכה, בעיקר אנשי השלטון והבורגנים, זה היה סוג של מופע. הם הגיעו על מנת לראות ולהראות וידעו שציור שיירכשו ב”תערוכת הסלון” זו השקעה בטוחה.

כל אמן שרצה לקבל הערכה חלם להציג בתערוכה הזו. בתקופה שבה הצילום רק הומצא, בעיתונים היו רק מעט איורים בשחור ולבן, בקושי היו קיימות גלריות פרטיות והמוזיאונים הציגו רק יצירות מהעבר, זו הייתה עבורם אפשרות נפלאה להיחשף לקהל רב ולהתפרסם. דוגמה לטעם האמנותי הפופולארי והרשמי של התקופה הוא הציור של אלכסנדר קבנל “לידת ונוס”. ציור שזכה להצלחה גדולה “בתערוכת הסלון” בשנת 1863, ונרכש מיד על ידי נפוליאון השלישי עבור האוסף האישי שלו.

אלכסנדר קבנל, הולדת ונוס, 1863, שמן על בד, 225X130 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז. מקור ציור: ויקיפדיה
אלכסנדר קבנל, הולדת ונוס, 1863, שמן על בד, 225X130 ס”מ, מוזיאון ד’אורסה, פריז. מקור ציור: ויקיפדיהמוזיאון ד’אורסה, פריז

בבית הספר לאמנויות טענו שללמוד לצייר עירום מהחיים זה שלב חשוב באימון, אבל היה מקובל לצייר עירום נשי רק כאשר הוא הוצג בתירוץ שהאישה היא דמות מיתולוגית, אלגורית או אוריינטלית, כך הציגו גוף אידיאלי בלי להזיק יותר מדי למוסר הציבורי. קבנל, כמו הרבה אמנים, השתמש בנושא כתירוץ להציג אישה ערומה אבל בדרך שהערום ייראה מספיק הגון לאנשי תקופתו.

קבנל כל כך הוערך שנבחר להיות לאחד מחברי שופטי “תערוכת הסלון” והוא היה אחד מהאנשים שלא אפשר למאנה ולציירים נוספים להציג את ציוריהם ב”תערוכת הסלון” של 1863. באותה שנה שופטי “הסלון” דחו כל כך הרבה יצירות, שנפוליאון השלישי, החליט להתערב ופתח תערוכה מקבילה שנקראה “סלון הדחויים”. בתערוכה זו הוצג ציורו של מאנה “ארוחת הבוקר על הדשא”. הציור נהפך למוקד התערוכה וגרם לסערה רבה.

ארוחת הבוקר על הדשא

בציור רואים מספר דמויות העורכות פיקניק ביער בולון שהיה אחד ממקומות הבילוי המקובלים באותה תקופה. במרכז שני גברים לבושים בקפידה, בלבוש האופייני למעמד הבורגני הגבוה. הגבר הימני התבסס על אחיו גוסטב, הגבר השמאלי התבסס על הפסל וגיסו לעתיד פרדיננד לינהוף. לידם יושבת ויקטורין מורו, שהייתה הדוגמנית האהובה עליו, שמוצגת כאישה ערומה שמתבוננת לעבר הצופה.

במישור האחורי אישה נוספת, לבושה רק בקומבינזון הלבן שלה, משתכשכת במים הקרים של נהר הסיין. במישור הקדמי השמלה הכחולה וכובע הקש של אחת הנשים, סלסלת פיקניק, ושרידי הפיקניק: דובדבנים, לחמניות בריוש, שנחשבו אז למאכל יקר ואנין טעם ובקבוק זכוכית ריק, הם כבר שתו הכל.

אדואר מאנה, פרט מארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד, 268.5X208 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אדואר מאנה, פרט מארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד,
268.5X208 ס”מ, מוזיאון ד’אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.

מאנה היה משוכנע שהצופים יאהבו את הציור משום שהוא התבסס על הציור של ג’יורג’ונה “הקונצרט הכפרי” שהיה אז בלובר, וגם בו רואים סצינה אידיאלית בנוף כפרי ויפה שבה שני גברים לבושים ושתי נשים ערומות, שהן מוזות מיתולוגיות.

ג'ורג'ונה, 1509 בקרוב, שמן על בד, 137X105 ס"מ, מוזיאון לובר, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ג’ורג’ונה, 1509 בקרוב, שמן על בד, 137X105 ס”מ, מוזיאון לובר, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.

הציור גם דומה לזה של רפאל, שמאנה ראה באמצעות העתק שהיה אז בלובר, שמציג את הסיפור המיתולוגי של “משפט פריז” שבו בפינה הימנית התחתונה יש שני אלי נהר ונימפה.

מרקנטוניו ריימונדי, משפט פריז, 1515 בקרוב, תחריט על פי ציור של רפאל סנצ'יו, 42.7X 28.7 ס"מ, מוזיאון לאמנויות יפות, סן פרנסיסקו. מקור תמונה: ויקיפדיה.
מרקנטוניו ריימונדי, משפט פריז, 1515 בקרוב, תחריט על פי ציור של רפאל סנצ’יו, 42.7X 28.7 ס”מ, מוזיאון לאמנויות יפות, סן פרנסיסקו. מקור תמונה: ויקיפדיה.

אבל המבקרים “בסלון הדחויים” היו מזועזעים. הציור יצר מהומה תקשורתית והתנגדות רבה: נפוליאון השלישי ואשתו, שביקרו בתערוכה, אמרו שזו מתקפה חסרת תקדים על הצניעות, והשאר טענו שאף פעם לא ראו ציור כזה מגונה. הם צחקו, התרגזו, מחו ונעלבו.

לפני שנמשיך: הנה כמה תערוכות שרצות ממש עכשיו בפריז

אז מה כל כך זעזע את הפריזאים בציור “ארוחת הבוקר על הדשא”?

הצופים טענו שהאוכל הזרוק מראה את הזלזול של המעמד הבורגני, ובנוסף מאנה לא ניסה להסתיר את משיכות המכחול, הציור אפילו נראה לא גמור בחלקים מסוימים והוא צבע את הנשים בלבן בוהק, שיצר תחושה של תאורה חזקה ולא טבעית, שלאנשי התקופה נראתה אז מסנוורת והשטיחה את הדמויות.

אדואר מאנה, פרט מארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד, 268.5X208 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אדואר מאנה, פרט מארוחת הבוקר על הדשא, 1863, שמן על בד, 268.5X208 ס”מ, מוזיאון ד’אורסה, פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.

מאנה צייר נושא יומיומי, פיקניק בחיק הטבע על בד גדול, ששמור בדרך כלל לנושאים היסטוריים, דתיים ומיתולוגיים. אלו לא דמויות אידיאליות אלא דמויות של נופשים פריזאים, שעשויים לפגוש ברחובות של פריז. בפעם הראשונה ציירו עירום נשי בהקשר יומיומי. אצל ג’ורג’ונה הדמויות הן מוזות מיתולוגיות לכן העירום שלהן טהור, לא מציאותי ולא פרובוקטיבי וכאן זו אישה אמיתית. אמנם לא רואים פיטמה או שיער, אך גופה מעט חסון, זוהי פריזאית מודרנית שהתפשטה ביום קיץ חם. מאנה טען שהיא מתבוננת לצופה ברוגע, אבל הצופים טענו שהבעתה חוצפנית וחסרת בושה, שמבטה ישיר ומזמין ומבהיר שהיא יודעת כי צופים בה. ידיעה זו, מעמידה את הצופה במצב לא נוח של הצצה.

מה שהכי הפריע לצופים זו העובדה שהגברים בציור אינם מתייחסים אל עירומה של הגברת שלידם או לחברתה הרוחצת מאחור. חוסר התייחסות זו, בשילוב עם היותם לבושים, באמצע קרחת יער רק הגביר בעיני הצופים את תחושת הארוטיות הבוטה של הציור, וגרם להבין שזהו רמז לבילוי מפוקפק: שתי פריזאיות מבלות עם המאהבים שלהן. התיאור העלה מחשבות על מין, ומין בשנת 1863 היה טאבו. הרשו לקיים יחסי מין רק בחדר השינה של זוג נשוי או מאחורי דלתות סגורות. הציור הפר את חוקי ההגינות ולכן חילל את אחד מהחוקים החשובים של החברה הבורגנית.

קשה להגדיר במה באמת הציור עוסק, וזה חלק מהעניין. פרשנות אחת של הציור שהוא מתאר את הזנות שהשתוללה באותה עת ביער בולון, פארק גדול בשוליים המערביים של פריז. זנות זו הייתה ידועה בפריז, אך הנושא נחשב לטאבו ולא כנושא ראוי לציור. כוונתו האמיתית של מאנה הייתה לצטט מאמנות העבר כדי לערער עליה, למרוד. הוא רצה להראות שלא חייבים לצייר אידיאל יופי מושלם לפי חוקי האקדמיה, לזעזע את הקהל על ידי הצגת מכריו בפעילות פנאי יומיומית, כדי לתאר את חיי האדם העירוני החדש. מאנה יצר כאן הצהרה ברורה שהוא זה שקובע כיצד תיראה האמנות שלו.

אדואר מאנה נע בין מהפכנות לבורגנות

מאנה מאוד התאכזב מתגובת הציבור. אמנם הסקנדל הפך אותו למפורסם, אבל מאנה בא ממשפחה בורגנית אמידה ומקושרת. אביו היה משפטן מצליח. אחיו גוסטב, שדגמן כאחד מהדמויות לציור, נהייה עורך דין, חבר מועצת העיר של פריז ומפקח כללי של בתי סוהר.

אביו של מאנה הסכים שיילמד ציור רק לאחר שנכשל פעמיים בבחינות הקבלה לצי. במעגל הבורגני אליו היו שייכים בני המשפחה, קריירה של אמן נראתה כמילה נרדפת לנחיתות חברתית, “עני כמו אמן” היה משפט שכיח. מאנה למד כמה שנים בסטודיו של תומאס קוטור, אחד מהאמנים האקדמיים החשובים בתקופה. אבל בהמשך החל לחשוב שאמן צריך לצייר מה שראה ואת העולם של תקופתו כפי שעשה בציור הזה.

מאנה שלא התפשר באמנות שלו, סבל בחייו הפרטיים. כדי לא לגרום לסקנדל הוא תמיד התלבש בצורה רשמית בחליפה שחורה, עם כפפות והיה מלווה בכלב שהיה בזמנו סמל סטטוס של מעמד גבוה. הוא כל כך כיבד את המוסכמות של ימיו שבמשך 13 שנים הוא הסתיר את הפילגש שלו, המורה לפסנתר ההולנדית סוזאן לינהוף, בדירה קטנה בפריז. רק בשנת 1863, השנה שבה צייר את הציור הזה ואחרי מות אביו, מאנה החליט להתחתן עם סוזאן. הוא מעולם לא הכיר בבנו, שנולד מפרשיית האהבים שלהם: הוא תמיד הציג אותו כאח הצעיר של אשתו. זה היה בניגוד לתעוזה שהציג באמנותו.
לא היה קונה לציור של מאנה, טעם הציבור נשאר שמרני. הבורגנים התרחקו מכל סיכון וחדשנות בתחום האמנות, הקונים לא רצו תיאור אמיתי של המציאות אלא ציורים אידיאלים ומתוקים. למזלו של מאנה, הכסף שירש מאביו, אפשר לו להביע את דעותיו ומחאותיו מבלי לחשוש לפרנסתו.

אדואר מאנה נפטר כשהייה בן 51, לאחר שחלה בעגבת ושיגרון. הציור שעורר בזמנו סקנדל נהפך לאחד הציורים המוכרים והאהובים בתולדות האמנות, ולאחד ממבשרי האמנות המודרנית, לכן זה כלל לא מפתיע שהוא מוצג היום במוזיאון ד’אורסה בפריז ונהפך למקור השראה לאמנים רבים.

כמה מילים על הכותבת

הכתבה היא חלק מההרצאה על מוזיאון ד’אורסה של המרצה לאמנות אורלי גונן.  ניתן להזמין ממנה הרצאות דרך הטלפון 054-6640554 או האתר שלה.

אורלי גונן – הרצאות

לפני שנמשיך: מה דעתך על ארוחת ערב על הסיין?

אהבתם את הכתבה? רוצים לקרוא עוד?

 

  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

7 תגובות על “ארוחת הבוקר על הדשא שזעזעה את בורגני פריז מאת אורלי גונן”

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מאמר נחמד
    אך יש לכתוב מאנה נע…ולא נא..בכותרת

  2. סימה שן

    מעניין.
    מציג היבטים מגוונים על התקופה , התרבות, התנהלות האומנים, גורמים משפיעים על האומנים, כמובן על היחס לנשים ולנשיות

  3. מרגלית

    מאמר נחמד אבל לא ממצה מספיק. חבל שלא דובר קצת יותר על הרקע ההיסטורי מלבד סצינת הסקס, יש לא מעט לספר על הסלונים המפורסמים והחיים באותה תקפה בעידן הקיסרות השניה.
    הרקע הזה נותן קונטקסט מלא יותר ליצירה שבתור כזו יצירה חשובה, גם עלייה ניתן היה להרחיב את הדיבור.

    1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      מרגלית היקרה, זוהי כתבה קצרה ולא מאמר אקדמי שנועד להתייחס לכל ההיבטים ההיסטוריים והאמנותיים של התקופה. המאמר נועד להעביר ידע בסיסי על אחד מהציורים המפורסמים ביותר בתולדות האמנות. מוזמנת בשמחה רבה להוסיף כתבה משלך על תערוכות הסלון ועל השלטון בתקופתו של נפוליאון השלישי. בהצלחה.

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.