מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה בפריז מאת ד”ר אורנה ליברמן

מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה לאמנות יפה ולאמנויות הקישוט נמצא ברובע השמיני בפריז, ב 158 Boulevard Haussmann. האחוזה העירונית, שהיא היום מוזיאון פתוח לכול, הייתה במאה ה-19 בית המגורים הפרטי של זוג אספני אמנות רב אמצעים מהבורגנות הגבוהה, מר אנדרה ומרת ז’אקמאר.

ביקור במוזיאון ז’אקמאר-אנדרה

המבקר נכנס קודם כול ל”סלון הציורים”, אולם מבואה המוליכו בהדרגה אל “הסלון הגדול” ושאר אגפי הבית. פרנסואה בושה (François Boucher), ז’אן סימאון שארדן (Jean Siméon Chardin), קנלטו (Canaletto) וז’אן-מרק נטייה (Jean-Marc Nattier) הם האמנים היוקרתיים שיצירותיהם קובצו ב”סלון הציורים”. אלה מקבלות את פני המבקר כמו שקיבלו את פני אורחיהם של מר אנדרה ומרת ז’אקמאר לפני יותר ממאה שנה. הבורגנים בני דורם של הזוג אנדרה גילו מחדש בגלרייה הייחודית של מארחיהם את ציירי המאה ה-18 שבמשך זמן רב חשבום לקלי ערך.

לאחר מכן עברו האורחים אל “הסלון הגדול”, בו קיבל אדואר אנדרה את אורחיו. כשערך קבלת פנים חשובה במיוחד, היה מעלים את המחיצות בעזרת מגבהים הידראולים כדי לחבר את “סלון הציורים”, “הסלון הגדול” ו”סלון המוזיקה” לאולם אחד. אדואר ונלי יכלו לארח בו כאלף מוזמנים בנשפים היוקרתיים שכל סלתה ושמנה של פריז מיהרה אליהם.

ייחודו של “הסלון הגדול” טמון בצורתו, חצי עיגול, לפי טעמה של המאה ה-18 שהעדיפה את המעוגל על פני הקו הישר. עיצוב האולם ממזג רהיטים וחפצי אמנות עתיקים מהמאה ה-18 בחיקויים איכותיים מהתקופה שבה נבנה הבית. זהו מיזוג הרמוני, מה שנקרא אקלקטיזם, המאפיין את אמנות הקישוט המתחילה להתבסס. “הסלון הגדול” לא מכיל ציורים כי אם פסלי שיש מהמאה ה-18, פרוטומות של פוליטיקאים ואמנים.

האולם השלישי, “סלון המוזיקה”, שקירותיו עטויים אריגים אדומים ורהיטיו עשויים עץ כהה, מעוצב בסגנון הקיסרות השנייה. הציורים התלויים בו, של אובר רובר (Hubert Robert), ז’אן-אונורה פרגונאר (Jean-Honoré Fragonard) וז’אן-בטיסט פרונו (Jean-Baptiste Perronneau) מחזירים את המבקר למאה ה-18. ציור התקרה חתום על ידי הצייר-המעצב המבוקש ביותר בזמנו, פייר-ויקטור גאלן (Pierre-Victor Galland) ומציג את פטרון האמנויות והמוזיקה, אפולו, שפרש את חסותו על הבית.

“סלון שטיחי הקיר” משמש כאולם מבואה לסדרת חדרים אינטימיים יותר שעוצבו על ידי הזוג לצרכי חייהם הפרטיים, לעבודתם ולקבלת ידידיהם הקרובים. חדר האוכל של הזוג משמש כיום כבית קפה-סלון תה-מסעדה, פתוח לקהל, אחד מהיפים בפריז. מימדיו ועיצובו מעידים על חשיבותו בחיים היומיומיים של הבית. חמישה שטיחי קיר, שנטוו במאה ה-18 בבריסל, מספרים על הרפתקאותיו של אכילס, גיבור מלחמת טרויה. צבעיהם מפתיעים ברעננותם.

ציור התקרה של טייפולו, המתאר את הכרזת בואו של אנרי ה-3 כשעבר בוונציה בדרכו לפריז, כדי לעלות על כיסא המלוכה, מחובר לציור קיר המדרגות. מקור שניהם בוילה קונטריני, במחוז ונטו. אווירת עליצות שרויה על ציור התקרה ואף הצייר עצמו נמצא לעד בתוך יצירתו, בין אלה המברכים את המלך.

גן החורף המרענן והמרגיע וגרם המדרגות המלכותי, קליל למרות עיצובו משיש, אבן, ברזל וברונזה, עוררו, יותר מכול, את התפעלות בני דורם של הזוג. רק שליט או בנקאי יכלו להרשות לעצמם תפארת כזו, נכתב ונאמר עליהם. ציור הקיר המתאר את קבלת הפנים שערך הדוג’ה קונטריני לאנרי ה-3 מרשים במיוחד. המוזיאון האיטלקי מונה אולם פסלים, אולם המוקדש לאמנות פירנצה ואולם המוקדש לזו של ונציה.

מי היו אדואר אנדרה ואשתו נלי ז’אקמאר

אדואר אנדרה נולד ב-1833 בפריז למשפחת בנקאים פרוטסטנטית מדרום צרפת, מהעשירות במדינה יחד עם משפחת רוטשילד. המשפחה, מתומכות נפוליאון השלישי, משתתפת במיזמים הגדולים של המשטר האימפריאלי. אדואר נועד לעתיד צבאי ואחרי קריירה מזהירה כקצין שבה השתתף, בין היתר, במערכות באיטליה ובמקסיקו, הוא עוזב את צבאו של נפוליאון השלישי בגיל 30.

תשוקתו לאמנות מוצאת לה ביטוי באוסף שהוא מתחיל לבנות אך זמנו מוקדש גם, בעקבות אביו, לפעילות פוליטית. האוסף נמצא בביתו ברחוב רוֹקֶפִּין אך הוא מתעתד להעבירו לבית חדש בבולבאר אוסמן. כפר מונסו מסופח לפריז במסגרת עבודות חידוש פני העיר של הברון אוסמן. האריסטוקרטיה האימפריאלית בונה בתי פאר ראוותניים ברובע מונסו ומתיישבת בו.

ב-1868 קנה גם אדואר אנדרי מגרש בן 5700 מ”ר בבולבאר אוסמן, שרק זה עתה שורטט, ושילם בעדו יותר ממיליון וחצי פרנקים. הוא גר בינתיים באוטל, דהיינו, אחוזה עירונית, באותו רובע שמיני, הנקראת לוטל דה סן פול (L’Hôtel de Saint Paul, 3 rue Roquépine, VIIIe arrondissement de Paris) שנבנתה, לפי הזמנתו, על ידי האדריכל אנרי פארן (1819-1895 Henri Parent) בין 1861 לבין 1864.

הוא ממנה שוב את אותו אדריכל כדי לבנות לו אחוזה עירונית חדשה בבולבאר אוסמן, אחוזה בעלת גן, חצר, אורווה ל-14 סוסים ומוסך ל-13 מכוניות. העבודות הסתיימו ב-1875 והניבו בית מידות הדור, סימטרי להפליא על פי הדגם הקלאסי, מאובזר בכל החידושים המודרניים של התקופה, מעוצב באופן תיאטרלי ומתאים לקבלות פנים ולנשפים.

אנרי פארן, אדריכל קלאסי, שהורחק על ידי יריבו שארל גְרַנְיֵה מתכנון בניין האופרה החדש, התעלה על עצמו בבניית ביתו של אנדרה. חזיתו, שאינה ניצבת בשורה אחת עם חזיתות שאר בנייני הרחוב, אלא מוגבהת מעט ובריחוק מה מהן, שוברת את הסדר ומושכת את העין.

חנוכת הבית ב-1876 תוארה בעיתוני התקופה כאירוע השווה בתפארתו לזה של חנוכת בניין האופרה. כל נשות העיר האלגנטיות, כל המי ומי של פריז, היו נוכחים. קירות אולמות הכניסה נעלמו מאחורי שטיחים ריחניים של קמליות וסיגליות, ברק קישוטי הזהב של אולם הריקודים זהר באור של אלף נרות.

משקנה את המגרש שנועד לבניית בית-מוזיאון, עזב אדואר אנדרה את הפוליטיקה שלא מצא בה עוד טעם והקדיש את כל כולו לאהבת חייו, האמנות. ב-1872 אף קנה את כתב העת המוביל בתחום ההיסטוריה של האמנות, לה גאזט דה בו זאר (La Gazette des Beaux-Arts) שב-1928 יעבור לידיה של משפחת סוחרי האמנות הנודעת, וילדשטיין.

אדואר אנדרה יכהן גם כנשיא עמותת האיחוד המרכזי של אמנויות הקישוט שיעודו הוא קידום התרבות, האמנות והעיצוב, שילוב היפה והמועיל תוך חיבור בין אנשי התעשייה והכלכלה לבין האמנים. אדואר סובר שלאספן יש תפקיד חשוב בעיצוב טעמו של הציבור ובתכניתו לפתוח מוזיאון לאמנויות הקישוט. מכיוון שאין המדינה מעוניינת לתמוך במיזם, אדואר מחליט ליישמו בביתו שלו.

1872 הייתה מן הסתם שנת המזל בחייו של אדואר אנדרה כשפנה אל ציירת הדיוקנאות של החברה הגבוהה, נלי ז’אקמאר, כדי להזמין אצלה את דיוקנו. נלי הייתה מהנשים הבודדות בזמנה שלמדו ציור ורכשה מוניטין רב בתחומה. היא ביקשה מאדואר לא לבוא אליה לבדו, וזה ביקש מבן דודו להתלוות אליו.

היה זה בן הדוד שהגה את רעיון השידוך. נלי באה ממשפחה בורגנית זעירה, לא עשירה, קתולית אדוקה, מלוכנית. אדואר בא ממשפחה פרוטסטנטית עתירת ממון, מאנשי שלומו של נפוליאון השלישי. בני הזוג היו אמנם שונים מאוד זה מזה ברקע ממנו באו אך היו קרובים ברוחם, בטעמם ובמטרות חייהם. אדואר בן ה-48 ונלי בת ה-40 נישאו בנישואים אזרחיים בעיריית הרובע השמיני בפריז, ב-29 ליוני, 1881. לא יהיו להם ילדים.

נישואים אלה לא היו נישואי אהבה בתחילתם אך 13 שנות חייהם המשותפות של בני הזוג היו מאושרות ופוריות. אדואר לא יכול היה למצוא עזר כנגדו טוב יותר. נלי, אישה פרקטית, פעילה ונמרצת, סייעה לו במומחיות וביד תקיפה להגשים את מטרותיו. בעלה הקצה לה אמנם סטודיו מרווח כדי שתוכל להמשיך לצייר, אך נלי העדיפה לזנוח את המכחולים, להפוך לאספנית ולהדביק את אדואר באהבתה לאמנות האיטלקית.

יחד בנו בשיטתיות אוסף אמנות מרשים והציגו אותו באופן מיטבי בביתם הענק ששימש לו כתפאורה קסומה. אדואר היה להוט במיוחד אחר ציורים, פסלים, שטחי קיר וחפצי אמנות מהמאה ה-18. נלי הייתה להוטה במיוחד אחר ציורים איטלקיים מהמאה ה-14 עד לרנסאנס והצליחה לרכוש מהם, הישג מפואר, 124 יצירות.

יחד ערכו השניים מסעות לאיטליה כדי לקנות יצירות אמנות. בזמן שהזוג היה עסוק בביקורים אצל סוחרי עתיקות ובבתי מכירה פומבית, נערכו שיפוצים בביתם כדי להגדילו ולהתאימו לקבלת התמונות, הפסלים, השטיחים ושאר החפצים העתידים להתווסף לאוסף הקיים. ב-1888 נסעו לסנט פטרסבורג אך נאלצו להפסיק את הנסיעה משום מצבו הבריאותי של אדואר.

אדואר אנדרה נפטר ב-1894 בגיל 60 והוריש את כל רכושו ל”אשתו היקרה”. בני דודיו תבעו אותה למשפט אך הפסידו בו: צוואתו של הבעל הייתה מפורשת. נלי תצא עוד באותה שנה למסע רכישת חפצי אמנות במזרח הקרוב. ב-1902 תצא למסע רכישות ארוך, רחוק ונועז עוד יותר תוך כוונה להגיע ליפן ולהמשיך לארה”ב ולקנדה אך בעודה בהודו נודע לה שחלק מאחוזת שאלי, ביער ארמנוויל, כ-45 ק”מ מצפון מזרח לפריז, שבה בילתה את ילדותה, מוצעת למכירה.

היא ממהרת לחזור לצרפת ובעודה באוניה, היא משרטטת את החדר שבו תגור באחוזה המלכותית של שאלי. אחרי כמה תלאות עולה בידה לרכוש את האחוזה הנכספת והיא קובעת בו את מגוריה, מעבירה אליו מחצית מאוצרות הבית בפריז וממשיכה לקנות בלי לאות יצירות אמנות כדי להעשיר את האוסף. ב-1912, כשנפטרה, נקברה בקפלה של שאלי, לפי רצונה. נלי הביעה גם את משאלתה ששרידי בעלה המנוח יובאו לקבורה לידה, בקפלה, למרות שהיה פרוטסטנטי, “הוא שהרעיף כל כך הרבה טוב על כולם ועל הקתולים”, לדבריה.

מורשתם של אדואר אנדרה ונלי ז’אקמאר

אחרי מותו של בעלה, נלי המשיכה את פעלו ונהייתה לאחראית היחידה לא רק על הרכישות כי אם גם על השיפוצים שאפשר כבר להגדירם כמוזיאוגרפיים. ב-1900 פנתה אף למומחים לאמנות בבקשה להפיק קטלוג של המוזיאון, שיראה אור רק ב-1913 ויהווה כלי עבודה יקר ערך. החל מ-1902, תאריך שבו רכשה את המנזר המלכותי לשעבר של שאלי, נלי מקימה בו מוזיאון שני, במתכונת דומה למוזיאון הראשון בפריז.

זמן קצר לפני מותה, היא ממיינת ועושה סדר בכל המסמכים הקשורים לאוספים. נלי הגשימה את התכנית שהגתה עם בעלה האהוב – להוריש את ביתם בעל העיצוב הארכיטקטוני עוצר הנשימה על כל תכולתו ואוצרותיו למכון צרפת על מנת שיהפוך למוזיאון, פתוח בפני הציבור הרחב. ולא זו בלבד.

גם את מנזר שאלי הורישה למכון צרפת על מנת שיהפוך למוזיאון, בתוספת מענק כספי שיאפשר את אחזקות שני האתרים וטיפוח האוספים. נלי תכננה הכול והשאירה הוראות מדויקות לא רק בנוגע למיקום המוצגים והתיאורה אלא אף בנוגע לסדרי הניהול, לבטיחות המבקרים ולנוחותם. שום פרט לא נשמט.

ב-15 למאי, 1912, נפטרה נלי לבדה בביתה בבולבאר אוסמן. ב-8 לדצמבר, 1913, נחנך מוזיאון אנדרה-ז’אקמאר ברוב הוד והדר על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית דאז, רֵמון פּוּאַנְקַרֵה, בכבודו ובעצמו. שום דבר לא השתנה בבית, בגנים ובחצר של אדואר ונלי, הכול נשאר במקומו, בהתאם לרצונה של הנדבנית הדגולה. המוזיאון לא מפסיק מלמשוך מבקרים מאז ועד היום. הציבור מוזמן להנות הן מהביקור והצפייה באוסף הקבוע והן מתערוכות מתחלפות.

מידע חשוב וקניית כרטיסים

כתובת מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה בפריז

Musée Jacquemart-André
158 boulevard Haussmann 75008 Paris
Tél. : 01 45 62 11 59

כרטיסים למוזיאון ז’אקמר אנדרה

הנה כמה סוגים של כרטיסים שיאפשרו לכם להיכנס במוזיאון מבלי לעמוד בתור:

• כרטיס למוזיאון ז’קמאר אנדרה
• כרטיס משולב למוזיאון ז’קמאר אנדרה והאורנז’רי
• כרטיס משולב לוזיאון ז’קמאר אנדרה ומרמוטן מונה
• כרטיס משולב למוזיאון ז’קמאר אנדרה ומוזיאון רודן
• כרטיס משולב למוזיאון ז’קמאר אנדרה ואופרה גרנייה

כתובת מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה בשאלי

Le Musée Jacquemart-André à Chaalis
Musée Jacquemart-André – Abbaye Royale de Chaalis
60300 Fontaine-Chaalis
Téléphone : 03 44 54 04 02

קישור לאתר הרשמי שלו

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.