מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה: להיכנס לביתם המפואר של נלי ואדואר

מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה לאומנות יפה ולאומנויות הקישוט נמצא ברובע השמיני בפריז, ב-158 Boulevard Haussmann. האחוזה העירונית, שהיא היום מוזיאון פתוח לכול, הייתה במאה ה-19 בית המגורים הפרטי של זוג אספני אומנות רב אמצעים מהבורגנות הגבוהה, מר אנדרה ומרת ז’אקמאר.

ביקור במוזיאון ז’אקמאר-אנדרה

המבקר נכנס קודם כול ל”סלון הציורים”, אולם מבואה, המוליכו בהדרגה אל “הסלון הגדול” ושאר אגפי הבית. פרנסואה בושה (François Boucher), ז’אן סימאון שארדן (Jean Siméon Chardin), קנלטו (Canaletto) וז’אן-מרק נטייה (Jean-Marc Nattier) הם בין האומנים היוקרתיים שיצירותיהם קובצו ב”סלון הציורים”.

אלה מקבלות את פני המבקר כמו שקיבלו את פני אורחיהם של מר אנדרה ומרת ז’אקמאר לפני קרוב ל-150 שנה. הבורגנים בני דורם של הזוג אנדרה גילו מחדש בגלריה הייחודית של מארחיהם את ציירי המאה ה-18 שבמשך זמן רב חשבום לקלי ערך.

בולט בחינניותו דיוקנה של מתילד דה קניזי (Mathilde de Canisy), המרקיזה מאנטן (la marquise d’Antin), בת 14, כולה רוך ותום, על רקע עץ אלון, שמים ונהר. הצייר, ז’אן-מרק נטייה (Jean-Marc Nattier), היה אהוב מאוד על אשתו של לואי ה-15, מריה לשצ’ינסקה ובנותיה בשל החן והקלילות שאפיינו את הדיוקנים המלכותיים שצייר.

תכונות אלה ניכרות בציור של מתילד דה קניזי שכיום מוערך ביותר באוסף של אדואר ונלי אך בתקופתם לא משך כלל תשומת לב. עשר שנים לאחר שצייר את מתילד דה קניזי, מונה נטייה למשרת הדיוקנאי הרשמי של חצר המלך.

דיוקן שכולו תום, אמרנו? הנערה כבר נשואה שנתיים, כמנהג הימים ההם חיתנו אותה לבן מעמדה כשהגיעה לגיל 12. התנוחה בה היא מצוירת משדרת, בעת ובעונה אחת, שליטה ואדנות. שתי זרועותיה ההפוכות יוצרות קו אלכסוני החוצה את המרחב וחולש עליו. תחת זרועה הפונה כלפי מטה נמצא כלבלב שחור, מעל זרועה הפונה כלפי מעלה תפוס תוכי, הנראה נתון לבעלותה.

הנערה מאלפת את הטבע וכמו בוראת אותו. תנוחתה מזכירה לי את תנוחת בורא העולם בתנ”ך:

אַף יָדִי [השמאלית] יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
(ישעיהו מח:יג)

משלים את התמונה זר פרחים החוצה את חיקה של המרקיזה כפרס מנצחים. גון שמלתה מתמזג בצבע הרקיע, קפליה משתלבים בהרמוניה בגלי הנהר וכל זה אומר רוך, מצד אחד, המובע בנשיות צעירה וחיננית ואדנות, מצד שני, המובעת בשליטה על הרקע הסובב, ימין ושמאל, מעלה ומטה, כל הכיוונים.

דיוקן של מתילד דה קניזי, 1738. מקור צילום: אתר המוזיאון

לאחר שחצו את “סלון הציורים”, עברו האורחים אל “הסלון הגדול”, בו קיבל אדואר אנדרה את אורחיו. כשערך קבלת פנים חשובה במיוחד, היה מעלים את המחיצות בעזרת מגבהים הידראולים כדי לחבר את “סלון הציורים”, “הסלון הגדול” ו”סלון המוזיקה” לאולם אחד. אדואר ואשתו נלי יכלו לארח בו כאלף מוזמנים בנשפים היוקרתיים שכל סלתה ושמנה של פריז מיהרה אליהם.

ייחודו של “הסלון הגדול” טמון בצורתו, חצי עיגול, לפי טעמה של המאה ה-18 שהעדיפה את המעוגל על פני הקו הישר. עיצוב האולם ממזג רהיטים וחפצי אומנות עתיקים מהמאה ה-18 בחיקויים איכותיים מהתקופה שבה נבנה הבית. זהו מיזוג הרמוני, מה שנקרא אקלקטיזם, המאפיין את אומנות הקישוט המתחילה להתבסס. “הסלון הגדול” לא מכיל ציורים כי אם פסלי שיש מהמאה ה-18, פרוטומות של פוליטיקאים ואומנים.

מרשימה בתנועת תלתליה היא הפרוטומה שפיסל אנטואן קוזבו (Antoine Coysevox), הפסל הגדול ביותר בסוף מלכותו של לואי ה-14, שידע למסוך חיים ביצירותיו. האדריכל הראשון של המלך, ז’אק גבריאל (Jacques Gabriel), פניו מוטות לצד ימין, חבוש פאה ארוכה, עטוי גלימה רחבה על חולצת קפלים, מפוסל בכל הדרת סמכותו.

פרוטומה של האדריכל ז’אק גבריאל, 1711. מקור צילום: אתר המוזיאון

האולם השלישי, “סלון המוזיקה”, שקירותיו עטוים אריגים אדומים ורהיטיו עשויים עץ כהה, מעוצב בסגנון הקיסרות השנייה. הציורים התלויים בו, של אובר רובר (Hubert Robert), ז’אן-אונורה פרגונאר (Jean-Honoré Fragonard) וז’אן-בטיסט פרונו (Jean-Baptiste Perronneau), מחזירים את המבקר למאה ה-18. ציור התקרה חתום על ידי הצייר-המעצב המבוקש ביותר בזמנו, פייר-ויקטור גאלן (Pierre-Victor Galland) ומציג את פטרון האומנויות והמוזיקה, אפולו, שפרש חסותו על הבית.

דיוקנו של ישיש בעל זקן פרוע וחולצה פתוחה, הנמצא ב”סלון המוזיקה”, ממחיש את העונג שחש ז’אן-אונורה פרגונאר (Jean-Honoré Fragonard) כששיחק בצבעים, באור ובצל כדי להדגיש הבעת פנים, העוויה כמעט (תוכחה? כעס? סלידה?).

מוטיב הישיש המזוקן היה אהוב על ציירי המאה ה-18 ופרגונאר התמסר לו כשחזר מרומא ב-1760. מדליון רכיסה שעליו מוטבעת האות F, כך מתחיל שמו של פרגונאר, כמו אומר: “הישיש הוא אני”.

פני ישיש, 1765. מקור צילום: אתר המוזיאון

חדר האוכל של הזוג משמש כיום כסלון תה-מסעדה, פתוח לקהל, אחד מהיפים בפריז. מימדיו ועיצובו מעידים על חשיבותו בחיים היומיומיים של הבית. חמישה שטיחי קיר, שנטוו במאה ה-18 בבריסל, מספרים על הרפתקאותיו של אכילס, גיבור מלחמת טרויה. צבעיהם מפתיעים ברעננותם.

חדר האוכל של הזוג, כיום סלון תה-מסעדה. מקור צילום: אתר המוזיאון

ציור התקרה של טייפולו, המתאר את הכרזת בואו של אנרי ה-3 כשעבר בוונציה בדרכו מפולין לפריז, כדי לעלות על כיסא המלוכה במקום אחיו, שארל ה-9, קשור לציור קיר המדרגות. מקור שניהם בווילה קונטריני, במחוז ונטו. אנרי ה-3 היה בנה של האיטלקיה, קטרינה דה מדיצ’י, ומקבל את פניו הדוג’ה קונטריני, אפיזודה היסטורית שנבחרה על ידי צייר איטלקי, יצירה שמוצאת מקום, בסופו של דבר, בפריז – איזו שמחה!

אווירת עליצות שרויה גם על ציור התקרה ואף הצייר עצמו נמצא לעד בתוך יצירתו, בין אלה המברכים את המלך.

כאן מסתיים הביקור בסלונים הגדולים.

ממליצה לסיים את הביקור כולו בסלון התה-מסעדה, רגע נדיר של רגיעה ועונג. להיות אחד האדם ולהרגיש כמו אספן עשיר! אפשר לעיין בתפריט באתר המוזיאון שקישור אליו נמצא בסוף הכתבה.

גן החורף וגרם המדרגות

גן החורף המרענן והמרגיע וגרם המדרגות המלכותי, קליל למרות עיצובו משיש, אבן, ברזל וברונזה, עוררו, יותר מכול, את התפעלות בני דורם של הזוג. רק שליט או בנקאי יכלו להרשות לעצמם תפארת כזו, נכתב ונאמר עליהם. ציור הקיר המתאר את קבלת הפנים שערך הדוג’ה קונטריני לאנרי ה-3 מרשים במיוחד. 

ב-1893 קנו בני הזוג את שני ציורי הקיר של טייפולו המתארים אותה סצנה. פירוקם והבאתם לבית בפריז היה עסק עדין ומורכב וארך שמונה חדשים. היה צריך, כמובן, גם להרכיבם מחדש במעון הפריזאי. המלאכה הושלמה לפני פטירתו של אדואר.

בני הזוג החליטו להפריד את שני ציורי הקיר, האחד בחדר האוכל, השני במעלה גרם המדרגות. כמו אנרי ה-3 המטפס במדרגות בווילה האיטלקית, כך המבקר העולה במדרגות ביתם של הזוג הצרפתי. להיות אחד האדם ולהרגיש כמו מלך!

המבקר שחצה את הסלונים הגדולים נכנס לסלונים הפרטיים. “סלון שטיחי הקיר” משמש כאולם מבואה לסדרת חדרים אינטימיים יותר שעוצבו על ידי הזוג לצורכי חייהם הפרטיים, לעבודתם ולקבלת ידידיהם הקרובים: חדר העבודה, הסלון הפרטי של נלי, הספרייה, חדר העישון.

חדר העישון. מקור צילום: אתר המוזיאון

בחדר העישון קיבל אדואר אנדרה את ידידיו הגברים אחרי ארוחת הצהרים מול אח מוונציה בעוד נלי שוחחה עם חברותיה בסלון האישי שלה. קירות חדר העישון מחופים בחיקוי עור קורדובה מעיסת נייר ומקושטים בחפצי נוי מהמזרח ובדיוקנים מאנגליה.

תקרתו של חדר העישון מעוטרת בציור של תלמיד של טינטורטו, המתאר את המריבה בין נפטון למינרווה. נפטון (פוסידון, בשמו היווני) ומינרווה (אתנה, בשמה היווני) התחרו ביניהם על תואר האל הפטרון של העיר אתונה. פוסידון העניק לעיר מעיין מים שהיו מלוחים מדי ואתנה העניקה לה עץ זית קדוש. האתונאים העדיפו את מתנתה של אתנה שזכתה, לפיכך, להיות האלה הפטרונית של העיר.

בולטת ביופיה בחדר העישון מנורה מזכוכית בציפוי אמייל, מעוטרת בסורות קוראן שזורות בסמלים ועלי דקל, שהוזמנה על ידי שליטים במאה ה-14:

מנורת מסגד, 1325. מקור צילום: אתר המוזיאון

אל תשכחו לעלות למוזיאון האיטלקי המונה אולם פסלים, אולם המוקדש לאומנות פירנצה ואולם המוקדש לאומנות ונציה. הרגישו עצמכם פריווילגיים! קומה זו של הבית הייתה ריקה בתחילה עד שהזוג הגה את הרעיון להציב בה את היצירות האיטלקיות שרכש. אורחי הזוג הציפו את אולמות האירוח המפוארים אך החלק האיטלקי היה הגן הסודי של אדואר ונלי. רק חברים אינטימיים או מביני דבר, שביקשו באופן מיוחד להתפעל מהיצירות, זכו לצפות בו.

נלי ואדואר נסעו הרבה לאיטליה וכל פעם הביאו משם רכישות חדשות. נלי הדביקה את אדואר בתשוקה לאומנות איטלקית ועד מהרה עיצב לעצמו העדפות אישיות שראו את הנולד. את אולם הפסלים, שהיה זנוח, מילאה נלי לאחר מוחו של אדואר. האולם הפלורנטיני עוצב לפי טעמה של נלי, האולם הוונציאני עוצב לפי טעמו של אדואר. יש לציין שבתקופה ההיא לא רבים הדגישו את אומנות ונציה, העיניים היו נשואות אל פירנצה, כך שאדואר היה חלוץ גם בסוגיה זו. אדואר ונלי הקדימו שניהם את זמנם.

המוזיאון האיטלקי כולל שכיות חמדה שרובן דתיות אך יש כמה חילוניות. בולט באולם הפלורנטיני לוח של פייטרו פרוג’ינו המציג את הבתולה והילד באופן ראליסטי, אם אמיתית (שימו לב לתכשיטיה, בייחוד לתליון) וילד אמיתי (שימו לב לקפלי גופו) על רקע נוף, עצים וגבעות:

הבתולה והילד, 1470. מקור צילום: אתר המוזיאון

באולם הוונציאני בולט לוח של ויטורה קרפצ’ו שבו רואים את תסאוס, מלך אתונה, מקבל את פניה של משלחת מטעם היפוליטה, מלכת האמזונות. קרפצ’ו מעבד באופן חופשי את הסצנה המיתולוגית ומציג את תסאוס כקשיש מזוקן. ארבעת הצעירים שרואים בלוח לקוחים יותר מחיי החצר של ונציה במאה ה-15 מאשר מהמיתולוגיה היוונית. זוהי אחת היצירות שאיננה דתית במוזיאון האיטלקי:

תסאוס מקבל את המשלחת של היפוליטה, 1495. מקור צילום: אתר המוזיאון

בקומת הקרקע נמצאות הדירות הפרטיות של בני הזוג הכוללות את חדר השינה של אדואר, חדר השינה של נלי והחדר המקשר ביניהם. בחדר זה תלוים דיוקנים משפחתיים כמו גם הדיוקן של אדואר שציירה נלי כשפגשה אותו בפעם הראשונה, ב-1872, פגישה שהובילה לנישואיהם. בחדר הזה אכלו אדואר ונלי את ארוחת הבוקר ובו אהבו, יותר מכול, להיפגש בארבע עיניים.

מי היו אדואר אנדרה ואשתו נלי ז’אקמאר

אדואר אנדרה נולד ב-1833 בפריז למשפחת בנקאים פרוטסטנטית מדרום צרפת, מהעשירות במדינה יחד עם משפחת רוטשילד. המשפחה, מתומכות נפוליאון השלישי, משתתפת במיזמים הגדולים של המשטר האימפריאלי. אדואר נועד לעתיד צבאי ואחרי קריירה מזהירה כקצין שבה השתתף, בין היתר, במערכות באיטליה ובמקסיקו, הוא עוזב את צבאו של נפוליאון השלישי בגיל 30.

ב-1868 קנה אדואר אנדרה מגרש בן 5700 מ”ר בבולבאר אוסמן, שרק זה עתה שורטט, ושילם בעדו יותר ממיליון וחצי פרנקים. הוא גר בינתיים באוטל פרטיקולייה, דהיינו, אחוזה עירונית, באותו רובע שמיני, הנקראת לוטל דה סן פול (L’Hôtel de Saint Paul, 3 rue Roquépine, VIIIe arrondissement de Paris) שנבנתה, לפי הזמנתו, על ידי האדריכל אנרי פארן (1819-1895 Henri Parent) בין 1861 לבין 1864.

הוא ממנה שוב את אותו אדריכל כדי לבנות לו אחוזה עירונית חדשה בבולבאר אוסמן, אחוזה בעלת גן, חצר, אורווה ל-14 סוסים ומוסך ל-13 מכוניות. העבודות הסתיימו ב-1875 והניבו בית מידות הדור, סימטרי להפליא על פי הדגם הקלאסי, מאובזר בכל החידושים המודרניים של התקופה, מעוצב באופן תיאטרלי ומתאים לקבלות פנים ולנשפים.

אנרי פארן, אדריכל קלאסי, שהורחק על ידי יריבו שארל גְרַנְיֵה מתכנון בניין האופרה החדש, התעלה על עצמו בבניית ביתו של אדואר אנדרה. חזיתו, שאינה ניצבת בשורה אחת עם חזיתות שאר בנייני הרחוב, אלא מוגבהת מעט ובריחוק מה מהן, שוברת את הסדר ומושכת את העין.

חנוכת הבית ב-1876 תוארה בעיתוני התקופה כאירוע השווה בתפארתו לזה של חנוכת בניין האופרה. כל נשות העיר האלגנטיות, כל המי ומי של פריז, היו נוכחים. קירות אולמות הכניסה נעלמו מאחורי שטיחים ריחניים של קמליות וסיגליות, ברק קישוטי הזהב של אולם הריקודים זהר באור של אלף נרות.

משקנה את המגרש שנועד לבניית בית-מוזיאון, עזב אדואר אנדרה את הפוליטיקה שלא מצא בה עוד טעם והקדיש את כל כולו לאהבת חייו, האומנות. ב-1872 אף קנה את כתב העת המוביל בתחום ההיסטוריה של האומנות, לה גאזט דה בו זאר (La Gazette des Beaux-Arts) שב-1928 יעבור לידיה של משפחת סוחרי האומנות הנודעת, וילדשטיין.

אדואר אנדרה יכהן גם כנשיא עמותת האיחוד המרכזי של אומנויות הקישוט שייעודה הוא קידום התרבות, האומנות והעיצוב, שילוב היפה והמועיל תוך חיבור בין אנשי התעשייה והכלכלה לבין האומנים. אדואר סובר שלאספן יש תפקיד חשוב בעיצוב טעמו של הציבור ובתוכניתו לפתוח מוזיאון לאומנויות הקישוט. מכיוון שאין המדינה מעוניינת לתמוך במיזם, אדואר מחליט ליישמו בביתו שלו.

היה זה בן הדוד שהגה את רעיון השידוך. נלי באה ממשפחה בורגנית זעירה, לא עשירה, קתולית אדוקה, מלוכנית. אדואר בא ממשפחה פרוטסטנטית עתירת ממון, מאנשי שלומו של נפוליאון השלישי. בני הזוג היו אמנם שונים מאוד זה מזה ברקע ממנו באו אך היו קרובים ברוחם, בטעמם ובמטרות חייהם. אדואר בן ה-48 ונלי בת ה-40 נישאו בנישואים אזרחיים בעיריית הרובע השמיני בפריז, ב-29 ליוני, 1881. לא יהיו להם ילדים.

נישואים אלה לא היו נישואי אהבה בתחילתם אך 13 שנות חייהם המשותפות של בני הזוג היו מאושרות ופוריות. אדואר לא יכול היה למצוא עזר כנגדו טוב יותר. נלי, אישה פרקטית, פעילה ונמרצת, סייעה לו במומחיות וביד תקיפה להגשים את מטרותיו. בעלה הקצה לה אמנם סטודיו מרווח כדי שתוכל להמשיך לצייר אך נלי העדיפה לזנוח את המכחולים, להפוך לאספנית ולפתוח בפני אדואר אופקים חדשים. את החדר שהיה מיועד לסטודיו הפכה נלי לאולם הפסלים במוזיאון האיטלקי.

יחד בנו בשיטתיות אוסף אומנות מרשים והציגו אותו באופן מיטבי בביתם הענק ששימש לו כתפאורה קסומה. אדואר היה להוט במיוחד אחר ציורים, פסלים, שטחי קיר וחפצי אומנות מהמאה ה-18. נלי הייתה להוטה במיוחד אחר ציורים איטלקיים מהמאה ה-14 עד לרנסנס והצליחה לרכוש מהם, הישג מפואר, 124 יצירות.

יחד ערכו השניים מסעות לאיטליה כדי לקנות יצירות אומנות. בזמן שהזוג היה עסוק בביקורים אצל סוחרי עתיקות ובבתי מכירה פומבית, נערכו שיפוצים בביתם כדי להגדילו ולהתאימו לקבלת התמונות, הפסלים, השטיחים, הרהיטים ושאר החפצים העתידים להתווסף לאוסף הקיים. ב-1888 נסעו לסנט פטרסבורג אך נאלצו לקטוע את הנסיעה משום מצבו הבריאותי של אדואר.

אדואר אנדרה נפטר ב-1894 בגיל 60 והוריש את כל רכושו ל”אשתו היקרה”. בני דודיו תבעו אותה למשפט אך הפסידו בו: צוואתו של הבעל הייתה מפורשת. נלי תצא עוד באותה שנה למסע רכישת חפצי אומנות במזרח הקרוב, מצרים, סוריה ופרס. משם הביאה כלי קרמיקה מעוטרים בערבית, מנורות מסגד וכתבי יד.

ב-1902 תצא למסע רכישות ארוך, רחוק ונועז עוד יותר תוך כוונה להגיע ליפן ולהמשיך לארה”ב ולקנדה אך בעודה בהודו נודע לה שחלק מאחוזת שאלי, ביער ארמנוויל, כ-45 ק”מ מצפון מזרח לפריז, שבה בילתה את ילדותה, מוצעת למכירה.

היא ממהרת לחזור לצרפת ובעודה באוניה, היא משרטטת את החדר שבו תגור באחוזה המלכותית של שאלי. אחרי כמה תלאות עולה בידה לרכוש את האחוזה הנכספת והיא קובעת בו את מגוריה, מעבירה אליו מחצית מאוצרות הבית בפריז וממשיכה לקנות בלי לאות יצירות אומנות כדי להעשיר את האוסף. 

ב-1912, כשנפטרה, נקברה בקפלה של שאלי, לפי רצונה. נלי הביעה גם את משאלתה ששרידי בעלה המנוח יובאו לקבורה לידה, בקפלה, למרות שהיה פרוטסטנטי, “הוא שהרעיף כל כך הרבה טוב על כולם ועל הקתולים”, לדבריה.

מורשתם של אדואר אנדרה ונלי ז’אקמאר

אחרי מותו של בעלה, נלי המשיכה את פועלו ונהייתה לאחראית היחידה לא רק על הרכישות כי אם גם על השיפוצים שאפשר כבר להגדירם כמוזיאוגרפיים. ב-1900 פנתה אף למומחים לאומנות בבקשה להפיק קטלוג של המוזיאון, שיראה אור רק ב-1913 ויהווה כלי עבודה יקר ערך. החל מ-1902, תאריך שבו רכשה את המנזר המלכותי לשעבר של שאלי, נלי מקימה בו מוזיאון שני, במתכונת דומה למוזיאון הראשון בפריז.

זמן קצר לפני מותה, היא ממיינת ועושה סדר בכל המסמכים הקשורים לאוספים. נלי הגשימה את התוכנית שהגתה עם בעלה האהוב – להוריש את ביתם בעל העיצוב הארכיטקטוני עוצר הנשימה על כל תכולתו ואוצרותיו למכון צרפת על מנת שיהפוך למוזיאון, פתוח בפני הציבור הרחב. ולא זו בלבד.

גם את מנזר שאלי הורישה למכון צרפת על מנת שיהפוך למוזיאון, בתוספת מענק כספי שיאפשר את אחזקות שני האתרים וטיפוח האוספים. נלי תכננה הכול והשאירה הוראות מדויקות לא רק בנוגע למיקום המוצגים והתיאורה אלא אף בנוגע לסדרי הניהול, לבטיחות המבקרים ולנוחותם. שום פרט לא נשמט.

ב-15 למאי 1912 נפטרה נלי לבדה בביתה בבולבאר אוסמן. ב-8 לדצמבר 1913 נחנך מוזיאון אנדרה-ז’אקמאר ברוב הוד והדר על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית דאז, רֵמון פּוּאַנְקַרֵה, בכבודו ובעצמו. שום דבר לא השתנה בבית, בגנים ובחצר של אדואר ונלי, הכול נשאר במקומו, בהתאם לרצונה של הנדבנית הדגולה.

יש לציין, עם זאת, שהאחראים על המוזיאון מקפידים על שמירתו וטיפוחו. כך נסגר ליותר משנה, שלושה עשר חודשים, לצורך שיפוצים נרחבים ונפתח שוב לקהל ב-6 בספטמבר 2024. השיפוצים נעשו תוך כיבוד מירבי של המקור, המקום כפי שעוצב על ידי אדואר ונלי.

הסרטון באתר המוזיאון על שיפוץ חדר העישון, למשל, מספר כיצד נברו האחראים על העבודות בארכיונים ומצאו שתי תמונות נדירות מ-1913. האחת, בצבעים, מראה שקירות חדר העישון היו צבועים אדום. השנייה, בשחור-לבן, מראה וילונות כבדים על חלונותיו. במחסן המוזיאון נמצאה, למרבית המזל, יריעה מהבד ממנו נתפרו בזמנו הווילונות, אותם מוטיבים פרחוניים בולטים וצפופים, כמו בצילום, על קטיפת משי בצבע אדום-סגול. חדר העישון שופץ, אם כן, לפי המקור, הודות לשני הצילומים.

הזוהמה נוקתה. קישוטים ועיטורים, שנעלמו תחתיה, התגלו שוב וזוהרם הוחזר להם. ציורים, שפרטיהם היטשטשו, התחדדו. צבעים, שנעלמו תחת שכבה אפורה-חומה, בקעו והנצו. המקום חודש על כל פרטיו ובכללותו, אבני החן וסביבתן, שכיות החמדה ורקען.

החצר המלכותית, שהייתה במקור חולית, רוצפה – סטייה קלה אך נדרשת עבור נוחות המבקרים, המשטחים הירוקים, הפסלים והפנסים שבו לרעננותם הקודמת. ניקוי, מילוי, צביעה, הברקה, ככל שניתן, תוך השלמה עם פגעי הזמן שאין להם מזור – המוזיאון מוכן!

ההצלחה בפתח, כמו תמיד. המוזיאון לא מפסיק מלמשוך מבקרים מאז שנחנך ועד היום. הציבור מוזמן ליהנות הן מהביקור והצפייה באוסף הקבוע והן מתערוכות מתחלפות. המוזיאון מצויד עתה בחידושים דיגיטליים מגוונים לצורך הביקור ומתאים לכל הגילאים, גם לילדים.

מידע חשוב וקניית כרטיסים

כתובת המוזיאון

Musée Jacquemart-André
158 boulevard Haussmann 75008 Paris
Tél. : 01 45 62 11 59

כיצד מגיעים?

הכי פשוט וקל – להגיע באמצעות המטרו. הדרך המהירה ביותר היא לקחת את קו 9 ולרדת בתחנה Saint-Philippe du Roule שנמצאת במרחק 2 דקות הליכה מהמוזיאון. אופציה אחרת היא לקחת את קו 13 ולרדת בתחנה Miromesnil שנמצאת במרחק 5 דקות הליכה מהמוזיאון.

אם תרצו להגיע לשם באוטובוס, קחו את אחד מהקווים הבאים: 22, 28, 43, 52, 80, 83, 84 93. כל אחד מהם עוצר בתחנה שנמצאת מספר דקות הליכה מהמוזיאון.

שעות פתיחה

המוזיאון פתוח כל השבוע:

• שני-חמישי: 10:00-18:00
• שישי: 10:00-22:00
• שבת-ראשון: 10:00-19:00

כרטיסים למוזיאון ז’אקמאר-אנדרה

הערה מטעם כותבת המאמר, ד”ר אורנה ליברמן: אשמח מאוד אם תזמינו את הכרטיסים דרך הקישורים הבאים על מנת לתמוך כלכלית באתר שסיפק את האכסניה לכתבה זו כמו גם לכל כתבותיי האחרות. תודה רבה!!!

הנה כמה סוגים של כרטיסים שיאפשרו לכם להיכנס למוזיאון בלי תור:

• כרטיס למוזיאון ז’אקמאר-אנדרה
• כרטיס משולב למוזיאון ז’אקמאר-אנדרה והאורנז’רי
• כרטיס משולב למוזיאון ז’אקמאר אנדרה ומרמוטן מונה
• כרטיס משולב למוזיאון ז’אקמאר-אנדרה ומוזיאון רודן
• כרטיס משולב למוזיאון ז’אקמאר-אנדרה ואופרה גרנייה

קישור לאתר הרשמי של המוזיאון

כתובת מוזיאון ז’אקמאר-אנדרה בשאלי

Le Musée Jacquemart-André à Chaalis
Musée Jacquemart-André – Abbaye Royale de Chaalis
60300 Fontaine-Chaalis
Téléphone : 03 44 54 04 02

קישור לאתר הרשמי שלו