מזרקות וואלאס – “יופי של מים”

אין אחד שטייל ברחובות פריז ולא נתקל, ולו פעם אחת באותן מזרקות מצועצעות הפזורות ברחבי העיר, בגנים ציבוריים ובקרנות הרחובות. מזרקות ירוקות עם דמותן של ארבע נשים יצוקות ברזל , עטויות טוגה, ומחפות על קילוח דק של מים הזורם מעבר גבן. מזרקות אלה נושאות אמנם שם אנגלי, “מזרקות וואלאס” אולם אין כל ספק כי הן מהוות אייקון וחלק בלתי נפרד מנופה של פריז. המזרקות הותקנו בכל רחבי פריז בסוף המאה ה -19, ומאחוריהם עומד סיפור מעניין.

ההיסטוריה של מזרקות וולאס

טרם הופעתן של המזרקות, מים צלולים וראויים לשתייה לא היו דבר זמין. מלחמת פרוסיה צרפת, ביזמתו של נפולאון ה-III ב 1870, עלתה לצרפתים בתבוסה מוחצת ובתנאי כניעה משפילים. המחסור במזון היה כה נרחב, וההפגזות המאסיביות של הפרוסים, הותירו את העיר חרבה פיזית ואדמיניסטרטיבית. יתר על כן, המלחמה הביאה לתרעומת רחבה ולקיטוב חברתי, בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, תסיסה שהגיעה לשיאה בארועים האלימים והאנארכיסטיים של הקומונה הפריזאית.

עם תום המלחמה ושוך קרבות הרחוב האלימים, נהרסו כאמור מבנים רבים בעיר, ואלה כללו את אמות המים שהזרימו מים לקרבה. מיותר לציין, כי מחירם של המים האמיר, והפריזאים נאלצו לשלם עבורם מחיר מופקע, מה שהשפיע באופן ישיר על חייהם של בני מעמד הפועלים והעניים.

אפשרויות השתייה שעמדו בפניהם היו: לבחור במי הסיין העכורים והמטונפים ללא כל תמורה,או לשלם מחיר יקר עבור מים ממקורות נקיים, ולחילופין לבחור באלכוהול שמחירו לא עלה בהרבה ממחיר המים הנקיים. פריזאים רבים לא עמדו בפיתוי ובחרו באופציה האחרונה, ואדי האלכוהול היתמרו מעל העיר.

בתוך אותה סצינה, צצה בקרב הבורגנות הצרפתית האמידה, אופנה חדשה של פילנתרופיה, בה תרמו מכיסם בורגנים רבים, ונרתמו ליוזמות ולארגונים כמו הצלב האדום וצבא הישע. רבים מקרב הבורגנים אמנם עשו זאת כדי להאדיר את שמם, אולם היו אי אלו ואחרים שעשו זאת ממניעים אמיתיים של אלטרואיזם.

אחד ממתקני העולם הללו, היה סיר ריצארד וואלאס (Richard Wallace 1818-1890), אספן אמנות אנגלי שאת הונו קיבל בירושה (אגב, אותו אחד של אוסף וואלאס בלונדון). וואלאס זכה לפופולאריות רבה בקרב הציבור הצרפתי, במהלך המצור הפרוסי על העיר, כאשר סייע ברכישת אספקה ותרם סכומי כסף לא מבוטלים למימון אמבולנסים חדשים.

סר ריצ’רד וואלאס חש כי לקהילה חובה מוסרית, לספק מים ראויים לאוכלוסיה ולהרחיקה מן הטיפה המרה. האנגלי העשיר, לא היסס לסייע לשיקומה של פריז, ומימן את בנייתם והתקנתם של מזרקות שיספקו מי שתייה לכלל האוכלוסייה, מזרקות הנושאות את שמו עד לימינו אנו.

מרבית עלותו של הפרוייקט נפלה על כתפיו הרחבות של וואלאס, שהשכיל לרתום למאמץ את עיריית פריז. וואלאס שהיה מעוניין שהפרוייקט יושלם ללא דיחוי, פנה לפסל הידוע מהעיר נאנט שארל אוגוסט לה בורג (Charles Auguste Lebourg) שאת כשרונותיו הכיר זה מכבר.

וואלאס צייד את את לה בורג במספר הנחיות: על המזרקות היה בראש ובראשונה להיות גלויים למרחוק, אולם אסור היה בתכלית האיסור שגובהם יפגום בהרמוניה סביבם. בנוסף היה על המזרקות להיות נעימות למראה וקלות לתפעול כאחד, וכל זאת במחיר אשר יאפשר התקנתם של מזרקות רבות ברחבי העיר.על החומרים שישמשו לבנייתם (ברזל יצוק) היה לעמוד בפגעי מזג האוויר ולהיות בעלי תחזוקה קלה.את מיקומם של המזרקות ואת צבעם (ירוק כהה שנועד להתמזג עם הגנים ושדרות העצים) קבעה עיריית פריז.

היכן ניתן למצוא את המזרקות הללו?

במקור, תרם וואלאס 50 מזרקות לפריז, וכיום המספר עומד על 67, רובם אגב עדיין בשימוש, בפארקים ציבוריים ועל גבי המדרכות. במהלך השנים נוספו מזרקות נוספות ברחבי צרפת כמו בנאנט (עיר הולדתו של הפסל), בבורדו ובמקומות נוספים. מספר מזרקות נרכשו ע”י אמנים מפורסמים, עשירים חובבי אמנות, ביניהם מוריס שבלייה, ובריז’יט בארדו.

במרוצת השנים עשו המזרקות דרכם, למחוזות אחרים ומלבד צרפת, כיום מזרקות וואלאס נפוצו בכל רחבי הגלובוס: אירופה, אסיה, דרום אמריקה, והמזרח התיכון: בירדן ואפילו אצלנו. בכיכר פריז בחיפה, ובמדרחוב בן יהודה בירושלים עומדות שתי מזרקות, שנתרמו ע”י עיריית פריז.

כיום ניתן למצוא את מזרקות וואלאס בארבעה דגמים שונים ואפילו בצבעים אחרים (ברובע 13 ובשדרות מנילמונטן). שני הדגמים המקוריים שתוכננו ומומנו ע”י וואלאס הם הדגם הגדול והדגם המובנה, ובעקבותיהם דגם האכסדרה, והדגם הקטן.

הדגם הגדול הבסיסי הוא הנפוץ ביותר ברחבי פריז. את הדגם עיצב לה בורג בהשראת מזרקת הרנסאנס “דס אינוסן” שליד הלה האל בפריז. המזרקה הבסיסית המתנשאת לגובה של 2.71 מ’, מורכבת מארבע קאריאטידות (עמודים מפוסלים בדמות אשה) המייצגות פשטות, סבר פנים, חסד וצלילות דעת.

הקאריאטידות ניצבות על בסיס מתומן, ונושאות כיפה מחודדת מעוטרת בדולפינים שממרכזה קלחו המים בזרם דק, והתנקזו לאגן המוגן ע”י סורג. גבן של הקאריאטידות פונה לעבר עמוד מרכזי וכל אחת מהן שונה מרעותה בתנוחה בה היא ניצבת, באופן בו היא מכופפת את ברכיה, ובמראה הטוניקה שלה.

אגב, מקורן של הקאריאטידות הוא במקדש ארכתאון באקרופוליס של אתונה, שם שימשו כשישה עמודים מפוסלים בדמות אשה עומדת, ונשאו על ראשם את המבנה. הנטל שימש כסמל להשפלת נשות העיר קאריה ‏(שעשתה יד אחת עם הפרסים כנגד אתונה) ולכן כל גבריה נרצחו ונשותיה שועבדו‏. הקאריאטידות נועדו לסמל את השפלתם של נשות קאריה הנושאות על ראשן את לקח הבגידה ונטל הבושה (גג המבנה).

לא ברור מדוע בחר וואלאס בקאריאטידות המבויישות, אבל מכל מקום הנשים היצוקות סוככו בגופן על המזרקה ואפשרו הכנסתם של ספלי שתייה לצורך אישי בלבד, וייתכן שבדרכן העדינה, מנעו מסוסים ובעלי חיים לתחוב את חוטמיהם ולשתות ממי המזרקה.

מכל מקום, במראה דמותן של הקאריאטידות, הושפע לה בורג מפסל שלושת הגראציות ( Les trois graces) של ז’רמן פילון – אמן הרנסאנס החביב על קתרין דה מדיצ’י. המודל השני שיזם וולאס, היה המודל המובנה, וכפי שמעיד שמו, נטמן בתוך קירות. בדגם זה: זרזיף מים זולג מפיה של ניאדה (נימפה), ונשפך לאגן קטן הנתמך ע”י שני עמודים. מדגם זה, נותר לצערנו, רק פריט אחד, הניצב על הקיר המקיף של ז’רדן דה פלנט, בצומת הרחובות של Rue Geoffroy Saint-Hilaire, ו – Rue Cuvier שברובע החמישי.

שני הדגמים הנותרים היו: הדגם הקטן והפשוט, בו כפתור לחיץ, דוגמת הקולרים בני זמננו, הידוע בעיקר לאותן אמהות המביאות את ילדיהן לשחק בגנים הציבוריים הרבים.

ומודל האכסדרה (שורת עמודים) האלגנטי, הדומה בעיקרון למודל הבסיסי אבל כדי להוזיל את עלויות הייצור, הוחלפו הקריאטדות בארבעה עמודים. גם מדגם זה נותרו רק שני דוגמאות, אחד בכיכר ברצלונה שברובע ה-16 והשני בשדרת טרן שבמחוז ה-17.

מזרקות וואלאס נמצאות עדיין בשימוש והן מאוד פופולריות בקרב הפריזאים והתיירים, מבחינת הקנקן יפה ובמקרה זה גם מה שיש בו: מי שתייה נקיים וחופשיים, אשר מרווים את צמאונם של העוברים ושבים.

במובן זה הגשים סר ריצרד וואלאס את תקוותיו, והשיג שתי מטרות: הושטת יד לנזקקים, ותרומה ניכרת למראה העיר. וואלאס, שכל ימי חייו נותר נאמן לצרפת שאימצה אותו באהבה, נטמן לאחר מותו בבית הקברות פר לשז.

ואתם, כאשר תשוטטו להנאתכם ברחובות פריז, חפשו את המזרקות היפות ושתו להנאתכם ממימיהן הצלולים. רק זכרו, שהמזרקות נמצאות בשימוש מן ה-15 במרץ ועד ל 15 בנובמבר, מחשש לקפאון הצנרת, ואל תשכחו את סיר ריצ’ארד וואלאס, האיש שהרווה את צמאונם של בני פריז.