בניין האופרה של פריז – טיול מוזיקלי אל אופרה גרנייה ומעבר

האופרה של פריז היא לא רק פאלה גרנייה (Palais Garnier) המפואר ואופרה בסטיליה המכוערת. האופרה הצרפתית היא מסורת מוזיקלית בת כ-400 שנה שאותה אני רוצה להכיר לכם. אז הצטרפו אלי למסע היסטורי ומוזיקלי ברחבי פריז על מנת לגלות את כל הסיפורים המסתתרים מאחורי בנייני האופרה, וכמובן, לקבל את כל המידע הפרקטי (שעות ביקור, כרטיסים וכו') הדרוש לתכנון הטיול הבא שלכם.
בניין האופרה של פריז - טיול מוזיקלי אל פאלה גרנייה ומעבר

כשאומרים לכם האופרה של פריז, אתם בוודאי חושבים מיד על פאלה גרנייה (Palais Garnier), בניין האופרה היפהפה והמפורסם בלב הרובע ה-9. אחדים מכם אולי חושבים גם על הבניין המכוער בכיכר הבסטיליה, אשר עלה לממשלת צרפת סכום כסף עצום. והאמת, כולכם צודקים, שני הבניינים הללו מהווים בהחלט חלק חשוב מההיסטוריה האופראית של פריז, אך הם לא היחידים.

היום אני רוצה לצאת אתכם למסע בן 400 שנה בעקבות האופרה של פריז. זהו מסע שהולך בשלושה שבילים במקביל:

  • השביל הגיאוגרפי באמצעותו נטייל בפריז ונגלה היכן עמדו בנייני האופרה שלה ומה עלה בגורלם.
  • השביל ההיסטורי בו נגלה את כיצד התפתחה האופרה הצרפתית ומי היו האנשים, אשר יצרו אותה.
  • השביל המוזיקאלי דרכו נגלה כמה מהאופרות היפות ביותר שהולחנו.

כמובן שלא שכחתי את כל אלו אשר הגיעו לכאן מכיוון שהם מתכננים את הטיול הבא שלהם לפריז. אם אתם אלו שקוראים את הכתבה הזאת תשמחו לדעת שבסופה תמצאו את כל הפרטים הפרקטיים (זמני פתיחה, קניית כרטיסים וכו'), אשר יעזרו לכם לבקר באופרה גרנייה או להנות ממופע מוזיקאלי.

אז הדליקו את הרמקולים (או שימו אוזניות), אנחנו יוצאים לדרך!

ההיסטוריה המוזיקלית של האופרה בפריז

האופרה, כידוע, לא נוצרה בצרפת אלא בחצי האי האיטלקי (איטליה כמדינה כמובן לא הייתה עדיין קיימת). נכון, מלחינים איטלקיים חשובים כגון קאצ'יני (Giulio Romolo Caccini 1551-1618) ביקרו בחצר מלך צרפת אנרי ה-4, אולם מי שבאמת הביא את המוזיקה האיטלקית, ואיתה גם את האופרה, לצרפת היה הקרדינל מזרן (Jules Mazarin 1602-1661).

מזרן, אשר כיהן עד מותו בתור ראש ממשלתה של ממלכת צרפת, אהב מאוד מוזיקה איטלקית (הוא עצמו הגיע מאיטליה לצרפת בשנת 1634 בתור שליחו האפפיור). לכן אין זה מפתיע שהוא ניצל את העושר הרב שצבר על מנת להפיק מספר אופרות איטלקיות חשובות, בהן אורפואו של המלחין לואיג'י רוסי (Luigi Rossi 1598-1653), אשר עלותה הייתה כה גבוהה עד כי יש שטוענים שהיא זו שגרמה למרד הפרונד.

את האופרות אהב מזרן להציג באוטל דה פטי בורבון (Hôtel du Petit-Bourbon), אותו ניתן היה למצוא בין הלובר לבין כנסיית סן ז'רמן לוקסרואה. הארמון הזה היה שייך למשפחת המלוכה מאז המאה ה-16 ובגלרייה הגדולה שלו הוצגו הצגות תיאטרון ומחול. מכאן שבהחלט ניתן לקרוא למקום הזה, אשר מזמן כבר לא קיים (הוא נהרס בשנת 1661) בתור בית האופרה הראשון של פריז.

ציור של ארמון הפטי בורובון (Petit Bourbon). מקור ציור: ויקיפדיה.
ציור של ארמון הפטי בורובון (Petit Bourbon). מקור ציור: ויקיפדיה.

מערכה ראשונה – ז'אן בטיסט לולי מביא את האופרה הצרפתית מ…פירנצה

לאחר מותו של מזרן בשנת 1661, הופך לואי ה-14 לשליטה האבסולוטי של צרפת. מלך השמש, אשר היה רקדן מעולה,  הכיר את המוזיקאי והרקדן ג'ובאני בטיסטה לולי, במהלך "בלט הלילה", בו שניהם השתתפו. מההיכרות הזאת נוצרה חברות שנמשכה כשני עשורים ואשר עתידה הייתה ליצור את האופרה הצרפתית.

ז'אן בטיסט לולי (Jean Baptiste Lully, הוא "צירפת" את שמו לאחר שקיבל אזרחות צרפת ב 1662), נחשב לאבי האופרה הצרפתית. אולם אין זה נכון. הקדים אותו דווקא משורר צרפתי בשם פייר פרן (Pierre Perrin 1620-1675), אשר קיבל משר האוצר של המלך, ז'אן בטיסט קולבר, את הרישיון ליצור אופרות איטלקיות עם טקסטים צרפתיים.

התוצאה הייתה פומון (Pomone) האופרה הצרפתית הראשונה שאת הליברטו שלה כתבה פרן ואת המוזיקה הלחין רובר קמבר (Robert Cambert 1625-1677). פומון הוצגה לראשונה בשנת 1671 ואתם מוזמנים להנות מהאריה הכי מפורסמת שלה, כפי שהופיעה בסרט Le Roi Danse.

האופרה פומון הצליחה מאוד אולם פרן חסר המזל לא זכה להנות מההצלחה. מסתבר ששני שותפיו ברחו עם כספי הכרטיסים והוא נזרק לכלא על אי תשלום חובות. לולי, אשר עד כה לא חשב שהשפה הצרפתית מתאימה לאופרה, החליט לנצל את ההזדמנות וקנה מפרן את המונופול המלכותי לכתיבת אופרות צרפתיות. תקופה חדשה החלה במוזיקה הצרפתית.

החל משנת 1672 ועד מותו בשנת 1687 כתב לולי שורה ארוכה של אופרות, אשר כולן מושרות בשפה הצרפתית. למען האמת ליצירות הללו לא קראו אופרה (שם איטלקי מידי) אלא "טרגדיה מוזיקלית" (Tragédie en musique), אולם היה שם בדיוק את כל מה שאתם מצפים מאופרה: עלילה, זמרים, תזמורת וכמובן רצ'יטטיבים (קטעי עלילה המושרים על ידי הזמרים ולא מדוברים, כפי שנעשה בהצגות).

האופרה הראשונה של לולי היא קדמוס והרמיוני (Cadmus et Hermione) ותוכלו להנות מאחת מהאריות שלה בסרטון הבא:

במהלך 14 השנים הבאות שיכלל לולי את האופרה הצרפתית ויצר בעצם סוגה מוזיקלית שונה לחלוטין מהאופרה האיטלקית. מעבר לשוני בשפות, הרי שמדובר היה גם בטכניקה מוזיקאלית שונה לחלוטין. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הפתיחה המוזיקלית, אותה יצירה מוזיקלית קצרה, אשר תפקדה כמעין "הכרזה" על כך שהאופרה עומדת להתחיל ושיש להתיישב במקום.

אצל האיטלקים הפתיחה התזמורתית הולכת תמיד בקצב של מהיר-איטי-מהיר (החלק השלישי לרוב נעשה בקצב של ריקוד). הנה דוגמא מצויינת לכך מהאופרה האולימפידה (L'Olympliade) של פרגולזי (Giovanni Battista Pergolesi 1710-1736):

לעומת זאת הפתיחה הצרפתית מתחילה תמיד באיטיות ודרמטיות (פעמים רבות בסולם מינורי) ועוברת לקצב לקצב מהיר וקופצני. מכאן שניתן לומר שאם אתם שומעים פתיחה תזמורתית שמכילה שני קטעים (איטי, מהיר) או 4 קטעים (איטי, מהיר, איטי, מהיר) הרי שאתם שומעים פתיחה צרפתית.

הנה דוגמא לאחת הפתיחות הצרפתיות המפורסמות של לולי מהאופרה אטיס (Atys) משנת 1676:

הפתיחה הצרפתית הפכה לכה מפורסמת עד אשר מלחינים ממדינות אחרות אימצו לעצמם את הפתיחה הזאת בשלל יצירות. כמובן שהפתיחה הזאת הלכה והשתכללה עם השנים אולם העקרון של "איטי-מהיר" נשאר. הנה שתי דוגמאות נפלאות לשימוש בפתיחה צרפתית.

הראשונה היא מהאורטוריה "המשיח" של הנדל:

השנייה היא מהסוויטה הצרפתית של באך בה אנו רואים שהפתיחה הצרפתית כבר מזמן עזבה את האופרה ועברה ליצירות אחרות. כאן, לדוגמא מדובר בסוויטה לכלי מקלדת:

אולם בואו נחזור אל לולי. ודאי תשאלו היכן הוצגו האופרות שלו אם ארמון הפטי בורבון נהרס בשנת 1661? את התשובה תמצאו ברובע ה-6. בתחילה הקים לולי את בית האופרה שלו היכן שמצטלבים היום הרחובות Mazarin ו Jacques Callot (במקום היום עומדת מסעדת ביסטרו). משם עברה האופרה לרחוב Vugierard, בקרבת גני לוקסמבורג. כך נראה אותו בניין אופרה:

בניין האופרה של לולי ברחוב ווז'יראר. מקור תמונה: ויקיפדיה.
בניין האופרה של לולי ברחוב ווז'יראר. מקור תמונה: ויקיפדיה.

אם המוזיקה של לולי מעניינת אותכם ואתם מעוניינים להמשיך ולהעמיק בה, הרשו לי להמליץ לכם, לפני שנמשיך במסעינו המוזיקלי, על שתי כתבות נוספות:

מערכה שנייה – האיטלקים באים ומתחילה מלחמה מוזיקלית

כאשר לולי מת בשנת 1687 הוא הותיר אחריו ואקום לא קטן. הסיבה לכך נבעה לא רק מכשרונו המוזיקלי, אלה מהעובדה שהוא החזיק במונופול על יצירת אופרה (ובעצם כל מוזיקה בימתית) בפריז. כתוצאה מכך הוא יכל להגביל מאוד את יכולתם של מלחינים אחרים ליצור אופרה בימי חייו.

הקורבנות הגדולים ביותר שלו היו המחזאי מולייר והמלחין מארק אנטואן שרפנטייה (Marc-Antoine Charpentier 1643-1704). מולייר, אשר שיתף פעולה בעבר עם לולי, רצה לצאת לדרך עצמאית ובחר בשרפנטייה, מלחין צעיר יחסית אך מבטיח, על מנת שילחין את הצגתו "החולה המדומה". לולי זעם על כך והטיל שורה ארוכה של הגבלות, דוגמת כמות הכלים המוזיקליים בהם ניתן להשתמש או מספר הזמרים. התוצאה הייתה יצירה מוזיקלית מסורסת לחלוטין, וגרוע מכך, שאר המלחינים הבינו את הרמז ולא ניסו להתחרות בלולי.

כתוצאה מכך עם מותו נשארה צרפת עם שורה של מלחינים מוכשרים דוגמת שרפנטייה ומארן מארה (Marin Marais), אשר לא העזו לצאת מהגבולות המוזיקליים, אותם קבע לולי בעצמו. וכך קרוב לחמישים שנה (1687-1733) עמדה האופרה הצרפתית בסטגנציה מוחלטת.

האופרה היחידה מאותה תקופה, אשר מצליחה להתעלות על הבינוניות ששלטה במוזיקה הצרפתית היא "מדיאה" (Médée) של שרפנטייה. הקשיבו לקטע הזה שבו מדיאה קוראת לשדים על מנת שיעזרו לה ליצור חלוק מורעל לקרסוס ותוכלו להבין את הגאונות של המלחין הזה:

ואז הגיע ראמו

אז מה קרה בשנת 1733, אשר שינה את המוזיקה הצרפתית? ז'אן פיליפ ראמו (Jean Philippe Rameau 1683-1764), נגן עוגב בן 50, מפרסם את האופרה הראשונה פרי עטו והמוזיקה הצרפתית מקבלת פתאום חיוניות וצבע, שהיו כל כך חסרים לה.

את חמישים השנים הראשונות שלו הקדיש ראמו לעבודה בתור נגן עוגב בכמה מהכנסיות החשובות בצרפת וכתיבה של תיאוריה מוזיקלית (ספרו Traité de l'harmonie נחשב עד היום לאחד הספרים החשובים בתחום ההרמוניה המוזיקלית).

על השינוי הגדול בחייו אחראי אלכסנדר לה ריש דה לה פופלינייר (Alexandre Le Riche de La Poupelinière 1692-1762). אלכסנדר היה גובה מיסים מלכותי, אשר צבר עושר עצום. את העושר הזה הוא ניצל על מנת להקים את התזמורת הטובה ביותר בפריז של זמנו.

תזמורת זו ניגנה בארמונו שבשכונת פאסי (Passy), אשר לצערי כבר לא קיים. לה פופלינייר הזמין את ראמו לנצח על התזמורת הזאת ושם בארמונו של גובה המיסים הוא הכיר כמה מכותבי הליברטו הטובים ביותר של תקופתו (ואתם את האליטה האינטלקטואלית של צרפת). התוצאה הייתה האופרה Hippolyte et Aricie, אשר הוצגה כאמור בשנת 1733, ואחריה באו אופרות קומיות וטרגיות רבות.

הגאונות של ראמו, בעיני, נעוצה ב"צבעוניות" של המוזיקה שלו. הרשו לי לתת לכם שתי דוגמאות.

הדוגמא הראשונה היא הפתיחה התזמורתית שלו לאופרה-בלט פיגמליון (Pygmalion) משנת 1748. לכאורה הפתיחה שלו עדיין משתמשת בתבנית אותה יצר לולי (איטי-מהיר-איטי-מהיר), אולם כאן ראמו משתמש במוזיקה על מנת לצייר לנו תמונה של פיגמליון מפסל את פסלו המפורסם. שימו לב במיוחד לצ'מבלו בקטע המהיר, הוא נשמע כמו מכות פטיש ואיזמל, אשר מונחתות על גוש השיש, אשר עתיד להפוך לפסל.

הדוגמא השנייה נלקחת גם היא מפתיחה מוזיקלית, הפעם של האופרה זאיס (Zaïs), אשר הוצגה לראשונה בשנת 1748. גם כאן הפתיחה התזמורתית היא לא סתם "פעמון" שאומר לצופים שהאופרה עומדת להתחיל. הפתיחה מספרת לנו את סיפור בריאת העולם ומציירת לנו את התוהו ובבוהו ממנו נוצרים ארבעת האלמנטים (אש, אוויר, מים ואדמה).

כשאתם מקשיבים ליצירה הנפלאה הזאת שימו לב במיוחד לשימוש הלא קונבנציונאלי בתופים, בחלק הראשון של הפתיחה ושל החליליות הסופרנו בחלק השני. מבטיח לכם שלא תשמעו דברים כאלו ביצירות אחרות של התקופה:

סכסוך הליצנים

במהלך כעשרים שנה, מאז כתיבת האופרה הראשונה שלו, היה ראמו המלך הבלתי מעורער של האופרה בפריז (ובצרפת כולה). נכון, בתחילת הדרך עוד היו עוד אנשים שונאי שינוי, אשר תמכו במוזיקה של לולי וקראו לתומכי ראמו Rameaneurs (מנקי ארובות), אולם תוך מספר שנים ראמו הפך למלך הבלתי מעורער של האופרה הצרפתית.

כל זה השתנה כאשר בשנת 1752 הגיעה אופרה איטלקית אחת, אשר שינתה את הכל והכניסה את צרפת למלחמה תרבותית שנמשכה כשנתיים. לאופרה קראו La Serva Padrona והיא נכתבה על ידי מלחין איטלקי צעיר בשם פרגולזי, אשר מת כעשרים שנה קודם לכן (כן, אותו פרגולזי, אשר את הפתיחה שלו לאופרה "אולימפידה" הבאתי קודם).

מדובר היה באופרה קומית (באיטלקית Opera Buffa) כמותה צרפת עוד לא חוותה. עד אותה עת האופרות הצרפתיות התבססו בעיקר על סיפורים טרגיים מהעולם העתיק או המיתולוגיה. מדובר היה באופרות "כבדות" וארוכות עם מוזיקה מאוד פומפוזית. לעומת זאת האופרה הקומית האיטלקית התאפיינה בעלילה מצחיקה, המתרחשת בהווה ומלווה במוזיקה קלילה.

אתם מוזמנים לצפות בקטע הקצר הזה מתוך La Serva Padrona ולהשוות אותו למוזיקה הפומפוזית מהאופרה "מדיאה" אותה שמעתם קודם, על מנת להבין מדוע האופרה הזאת נתפסה כחידוש כה גדול:

מכאן, אין זה מפתיע שכאשר הוצגה האופרה הזאת בפריז בשנת 1753 פרץ ויכוח עצום בין אנשי המלך, אשר תמכו באופרה הצרפתית הקלאסית לבין אנשי המלכה, ובינהם אינטלקטואלים רבים כגון הפילוסוף המפורסם ז'אן ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau 1712-1778), אשר תמכו בסגנון האיטלקי.

הלהקה, אשר ביצעה את האופרה La Serva Padrona, נקראה Les Bouffons (הליצנים) ולכן למלחמה האינטלקטואלית שפרצה בעקבות האופרה קראו סכסוך הליצנים (Querelle des Bouffons). אל תטעו, לא היה זה סכסוך אינטלקטואלי גרידה. מעבר לפשקווילים, אותם כתב כל אחד מהצדדים כנגד השני, גלש הסכסוך המוזיקלי לאלימות, כולל אפילו דו קרב בין חובב האופרה האיטלקית לתומך האופרה הצרפתית.

למאבק הזה היו שני שיאים מוזיקליים. הראשון הוא האופרה Le Devin Du Village, אותה כתב ז'אן ז'אק רוסו ואשר מבחינתו הייתה אמורה להיות דוגמא כיצד אופרה צרפתית צריכה להיות (אופרה קומית איטלקית דוברת צרפתית). בעיניי האופרה הזאת די משעממת, אולם אם בכל זאת תרצו לחוות כמה דקות ממנה אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא.

האופרה השנייה היא כבר סיפור אחר לחלוטין. מדובר ביצירה מבריקה בשם Les Troqueurs (המחליפים) מאת המלחין הצרפתי אנטואן דוברן (Antoine Dauvergne 1713-1797). האופרה הזאת נוצרה על ידי מחנה חובבי האופרה הצרפתית בתור סוג של מעשה קונדס.

כאשר האופרה הוצגה לראשונה בפריז נכתב שהיא הולחנה על ידי מלחין איטלקי שגר בוינה. אחרי שמחנה אוהבי המוזיקה האיטלקית נתנו לה את "חותמת הכשרות" הם הודיעו שהאופרה הזאת נכתבה על ידי מלחין צרפתי ובסגנון צרפתי וכך שמו את המחנה השני ללהג.

אולם מעבר לחשיבותה ההיסטורית של "המחליפים" מדובר ביצירה פשוט נפלאה. העלילה של האופרה הקצרה הזאת (בסך הכל מערכה אחת) היא פשוטה. זוג חברים שאמור להתחתן עם זוג נשים מחליט לעשות "החלפות" כך שכל אחד יתחתן עם אשת חברו. התוצאה? שני גברים אומללים, אשר בסוף האופרה מתחננים בפני הנשים המקוריות שלהן שיקחו אותם חזרה.

היופי שבאופרה הזאת הוא שהיא לוקחת את הסגנון הדרמטי של האופרות הצרפתיות של לולי וראמו ומשתמשת בו על מנת ליצור אפקטים קומיים. האריה הבאה היא דוגמא נהדרת לכך (שימו לב לאפקט הדרמטי לקראת הדקה השנייה):

ואם כבר אנחנו מדברים על האופרה הזאת, לא ניתן שלא להשמיע לכם את הסיום מלא הדרמה שבו הגברים מתחננים לנשים שלהן שיסכימו לקבל כל אחת את בעלה "המקורי".

בוודאי תשאלו אותי "אז מי ניצח במלחמה המוזיקלית הזאת"? האמת שאף אחד לא באמת ניצח. כמו בהרבה מקרים "שניים רבים והשלישי לוקח" ואכן שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-18 היו שירת הברבור של המלחינים האיטלקים והצרפתים בפריז.

באופק כבר הפציע הגרמני יליד בוהמיה בשם גלוק (Christoph Willibald Gluck 1714-1787), אשר במהלך שנות השבעים של המאה ה-18 יצר מהפכה שלמה באופרה על ידי ביטול הרצ'יטטיב היבש, זה שמלווה באמצעות צ'מבלו בלבד, וכבש עם האופרות שלו (המושרות בצרפתית) את פריז. אחריו הגיע מוצרט עם "נישואי פיגארו", המבוסס על מחזהו של בומרשה, והן המלחינים הצרפתיים והאיטלקים בני תקופתו נשארו בצל. לפחות עד המאה ה-19…

לפני שנסיים פרק זה ונמשיך בדרכנו המוזיקלית, הרשו לי להמליץ לכם על הקטע האהוב עלי ביותר מהאופרה המפורסמת ביותר של גלוק, אורפאו ואורדיצ'ה. הפעם אינני רוצה להביא לכם קטע של שירה אלא דווקא קטע אינסטרומנטלי דווקא, אשר יראה לכם את הגאונות התמונה במלחין הזה.

מדובר בריקוד השדים בעולם המתים, אליו מגיע אורפאו על מנת להציל את אהובתו, והוא מהווה את אחת המנגינות הדרמטיות והיפות ביותר אשר הולחנו במהלך המאה ה-18:

מערכה שלישית – בניין האופרה נהרס, נבנה, נשרף ונבנה מחדש

הקטע הדרמתי אותו שמענו בסוף הפרק הקודם מהווה מעבר מצוין להיסטוריה של בתי האופרה של פריז, אשר הייתה לא פחות דרמתית מהאופרות, אשר הוצגו בתוכם.

בואו נחזור מעט בזמן אל שלהי המאה ה-17. בתקופה הזאת חוזרת האופרה לגדה הימנית ומתקמת לה בפאלה רויאל (לא רחוק מהקומדי פרנסז, אשר, אחרי לא  מעט נדודים, מגיע גם הוא לשם).

מיקומו של בניין האופרה בתוך המתחם של הפאלה רויאל. מפה משנת 1679. מקור מפה: ויקיפדיה.
מיקומו של בניין האופרה בתוך המתחם של הפאלה רויאל. מפה משנת 1679. מקור מפה: ויקיפדיה.

אולם במהלך המהפכה הצרפתית עובר האופרה למשכן חדש מעט צפונה מהפאלה רויאל, היכן שעובר היום רחוב Richelieu (אז הרחוב נקרא Rue de la Loi או בעברית רחוב החוק).

בניין האופרה של פריז ב Rue de la Loi (היום Rue de Richelieu). מקור תמונה: ויקיפדיה.
בניין האופרה של פריז ב Rue de la Loi (היום Rue de Richelieu). מקור תמונה: ויקיפדיה.

בניין האופרה של פריז שרד שם את המהפכה, את נפוליאון ואת חזרת המלוכה בשנת 1814, אולם אז התרחש במקום רצח, אשר שינה את ההיסטוריה של צרפת וגם את זו של האופרה.

הרצח הדרמטי של הדוכס דה ברי

ב-13 בפברואר 1820 יצא שארל, דוכס דה ברי (Duc de Berry) ויורש העצר של צרפת, מבניין האופרה, אחרי שסיים לשמוע אופרה של רוסיני. בחוץ בחושך חיכה לו פייר לובל (Pierre Louvel), בונפרטיסט, אשר רצה לחסל את שושלת בית בורבון. כאשר הדוכס לא שם לב רץ אליו לובל ודקר אותו בחזה עם סכין חדה. הדוכס נפצע קשה ומת זמן מה לאחר מכן בביתו.

מותו של הדוכס דה ברי. מקור תמונה: ויקיפדיה.
מותו של הדוכס דה ברי. מקור תמונה: ויקיפדיה.

כתוצאה מכך החליט לואי ה-18, דודו של הדוכס דה ברי, להרוס את בניין האופרה שלידו התרחש הרצח. במקום שבו עמד בניין האופרה עומדת כיום, אחת הגינות המקסימות והפחות מוכרות של פריז ששמה Square Louvois, עליה סיפרתי בכתבה הסודות של פריז.

מהבניין עצמו כאמור, לא נותר דבר. אולם בכל זאת ישנו רמז לכך שבעבר עמדה פה אופרה בזכות העובדה שחלק מהרחובות בסביבה נקראים על שם מלחינים. אני מתכוון כמובן לרחובות Rameau, עליו כבר דיברנו ו Cherubini (מלחין איטלקי שהיה אהוב מאוד על נפוליאון).

המזרקה של כיכר לובואה. צילם: צבי חזנוב
המזרקה של כיכר לובואה. צילם: צבי חזנוב

פריז כמובן לא יכלה לחיות ללא אופרה ובעוד שבניין אופרה אחד נהרס הרי שבניין אופרה אחר נבנה.

האופרה נשרפה! מזל שיש לנו עוד אחת…

אחרי הרס בניין האופרה, בעקבות הרצחו של הדוכס דה ברי, עברה האופרה שוב צפונה אל רחוב Le Peletier מספר 12, אשר ברובע ה-9.

בניין האופרה ברחוב Le Peletier. מקור תמונה: ויקיפדיה.
בניין האופרה ברחוב Le Peletier. מקור תמונה: ויקיפדיה.

בניין האופרה הזה, אשר תוכנן על ידי פרנסואה דברה (François Debret 1777-1850), נועד להיות בניין זמני, עד אשר יבנה בניין אופרה מפואר יותר. ואף על פי כן האופרה של פריז שכנה בו לא פחות מ-50 שנה. כאן הוצגו לראשונה כמה מהאופרות המפורסמות ביותר של המאה ה-19, הנה רק כמה מהחשובות שבהן:

  • "ויליאם טל" מאת רוסיני (Gioachino Rossini 1792-1868).
  • "היהודיה" מאת המלחין היהודי הלוי (Fromental Halévy 1799-1862).
  • "ההוגנוטים" מאת מלחין יהודי חשוב נוסף, הלא הוא ג'יאקומו מיירבר (Giacomo Meyerbeer 1791-1864).
  • "טנאוזר" מאת המלחין הגרמני האנטישמי ריכרד וגנר (Richard Wagner 1813-1883).

מעבר לזה, בניין האופרה הזה הפך לא רק למוקד של מוזיקה אלא של בלט וכאן צוירו ציורי הרקדניות הראשונים של אדגר דגה (Edgar Degas 1834-1917). הנה דוגמא:

רקדניות מתאמנות בפואיה של אולם האופרה לה פלטייה. ציור מאת אדגר דגה. מקור ציור: ויקיפדיה.
רקדניות מתאמנות בפואיה של אולם האופרה לה פלטייה. ציור מאת אדגר דגה. מקור ציור: ויקיפדיה.

כל זה הגיע לסיום מהיר ואכזרי בין 28-29 באוקטובר 1873, עת פרצה במקום שריפה, אשר נמשכה 24 שעות, עד  שהכבאים של פריז הצליחו לכבות אותה. כתוצאה מכך נאלצה העירייה להרוס את שרידי הבניין והשתמשה בהזדמנות הזאת על מנת להרחיב את בולבאר הוסמאן Haussmann ואת ההצטלבות שלו עם רחוב Drouot.

ואפרופו Drouot, רחוב זה מוכר היום בזכות בית המכירות הפומבי' הנקרא על שמו, ולא הייתי רוצה לסיים את הפרק הזה מבלי להשמיע לכם את אחד השירים היפים ביותר של ברברה, אשר עוסק במה שמתרחש בפנים.

ומה לגבי האופרה עצמה? אל דאגה בתוך זמן קצר פריז התחדשה בבניין האופרה היפה והמפואר ביותר, אשר אי פעם היה לה.

שארל גרנייה בונה את האופרה המפורסמת של פריז (וכמעט נותר בחוץ ביום ההשקה)

כפי שאתם ודאי יודעים (ואם לא אז אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה פריז בתקופת הבל אפוק), בשנת 1852 תופס לואי נפוליאון בונפרט את השלטון, הופך לקיסר נפוליאון ה-3 ומתחיל לבנות את פריז מחדש. אחד הפרויקטים הגדולים שלו היה בניית בית אופרה חדש, אשר אמור היה להיות מוכן בשנת 1867, בדיוק בזמן לתערוכה העולמית שהתקיימה בפריז (זאת שהביאה לנו, בין השאר, את הבאטו מוש).

למשימה נבחר אדריכל אלמוני יחסית בשם שארל גארנייה (Charles Garnier 1825-1898) והעבודה החלה בשנת 1861. כתוצאה מבעיות כספיות ובירוקרטיה שלא נגמרה לא עמד שארל גרנייה בזמנים וכל מה שיכלו להראות לציבור בזמן התערוכה של 1867, זה את החזית המפוארת של הבניין.

חזית בניין האופרה של פריז. צילם יואל תמנליס.
חזית בניין האופרה של פריז. צילם יואל תמנליס.

מספרים שכאשר הקיסרית אז'ני ראתה את הבניין היא שאלה את שארל גרנייה:

זה לא סגנון יוון העתיקה, זה לא סגנון לואי ה-14 ולא סגנון לואי ה-16. מה זה?

גרנייה לא התבלבל ומיד ענה לה:

הסגנונות הללו כבר עשו את שלהם, זה הסגנון של נפוליאון ה-3 גברתי!

אז מה הוא הסגנון של נפוליאון השלישי? בעיקר הוד והדר (והרבה ממנו). לא כל הצרפתים אהבו את התוצאה והצייר רנואר אף קרא לבניין האופרה "גוש של בריוש אפוי מידי". אישית אני דווקא אוהב מאוד את הבניין הזה והפאר העצום שזועק מכל אולם וחדר לא מפריע לי כלל וכלל, אולם אני יכול להבין את אלו שפחות אהבו את התוצאה.

מה שמעניין בעיני בבניין הזה הוא שהדגש כאן איננו על המוזיקה והבלט המוצג כאן. גרנייה הבין היטב שההצגה הטובה ביותר מתרחשת לא על הבמה אלא דווקא מחוצה לה. הכוונה היא כמובן לכל אותם אנשים עשירים ויפים, אשר באו לכאן על מנת לראות ולהיראות. זאת הסיבה שהחלק החשוב ביותר בבניין הוא לא האולם, בו מוצגות האופרות והבלטים, אלא דווקא חדר המדרגות המרשים והפואייה המפואר.

הפואיה המפורסם של האופרה. צילום: צבי חזנוב
הפואיה המפורסם של האופרה. צילום: צבי חזנוב

כך או כך נפוליאון ה-3, אשר יזם את בניית האופרה לא זכה להגיע לפתיחה. הוא מת בשנת 1873, שלוש שנים לאחר שאיבד את השלטון. האופרה נפתחה לקהל הרחב בסופו של דבר באירוע רב משתתפים בשנת 1875. מה שמעניין לגבי האירוע הזה הוא שזכרו להזמין את ראש עיריית לונדון, אשר הגיע בלבוש ימי ביניימי מלווה בנושאי כידונים אך שכחו להזמין את שארל גרנייה אדריכל בניין האופרה. הוא נאלץ לשלם סכום מפולפל תמורת כרטיס למסיבת ההשקה…

הנברשת המפורסמת של האופרה והתקרה אותה צייר מארק שגאל. צילום: צבי חזנוב
הנברשת המפורסמת של האופרה והתקרה אותה צייר מארק שגאל. צילום: צבי חזנוב

בשנת 1896 בעת ביצוע האופרה פאוסט של שארל גונו (Charles Gounod 1818-1893) צנחה לפתע נברשת הקריסטל המפוארת, אשר הייתה תלויה על תקרת האולם והרגה את אחת הצופות. הסיפור הזה היווה השראה לסיפור המפורסם "פאנטום האופרה" אותו כתב העיתונאי גסטון לארו (Gaston Leroux 1868-1927) בשנים 1909-1910. הספר הזה התגלגל להצגה וכמה סרטים עד אשר אנדרו לויד וובר (Andrew Lloyd Webber) הפך אותו למחזמר מפורסם והביא לו (ולאופרה גרנייה) תהילת עולם. לפני שנעזוב את פאלה גרנייה אתם מוזמנים להנות מקטע קטן מהמחזמר הזה:

לפני שנמשיך לפרק האחרון בסגת האופרה של פריז הרשו לי להמליץ לכם על הכתבה הריקוד השערורייתי של קארפו, אשר עוסקת באחד הפסלים המעניינים ביותר, אותם ניתן למצוא בחזית של פאלה גרנייה.

מערכה אחרונה – מיטראן רוצה אופרה עממית (ושופך עליה מיליארדי פרנקים)

פאלה גרנייה המשיך להיות בית האופרה הרשמי של פריז, במשך כ-100 שנה, עד אשר החליט הנשיא פרנסואה מיטראן לבנות בניין אופרה חדש, ולא סתם אופרה, אופרה עממית!

המקום שנבחר הייתה תחנת רכבת נטושה ליד כיכר הבסטיליה. הסיבה לכך הייתה שהחל מימי המהפכה הצרפתית ועד לשנות ה-80 של המאה ה-20, איזור הבסטילייה נחשב לאחד המקומות הכי עממיים של פריז ובאופן היסטורי התרכזו שם תמיד תומכי המפלגה הסוציאליסטית, מפלגתו של מיטראן. סיבה נוספת הייתה פרוזאית בהרבה: הקרקע במקום הייתה זולה במיוחד.

אופרה בסטיליה. צילם: יואל תמנליס.
אופרה בסטיליה. צילם: יואל תמנליס.

למשימה נבחר הארכיטקט הקנדי קארל הוט (Carl Ott) והוחלט ללכת על פרויקט מגלומני (כיאה למיטראן) ולבנות בניין אופרה עם קרוב ל 2200 מושבים בעלות של 6 מיליארד פרנק. הבניין שתוכנן היה כה גדול עד אשר יכל היה להכיל בתוכו את כל קתדרלת נוטרדאם!

בדיוק, כמו פאלה גרנייה, גם האופרה החדשה נקלעה לקשיים כספיים ותוך מספר שנים הצליחה לחסל את התקציב העצום של 6 מיליארד פרנק, תוך כדי בנייה. על מנת לסיים אותה בזמן נאלצה ממשלת צרפת לשפוך עוד ועוד כסף, עד אשר בסופו של דבר התקציב הסופי של בניין האופרה היה כמעט כפול מהמתוכנן.

ומה התוצאה?

  • בניין מכוער (לפחות לטעמי).
  • כרטיסים יקרים לא פחות מאלו של הפאלה גרנייה (לחברי מפלגתו של מיטראן, אשר קנו את הכרטיסים קראו, ובצדק, "סוציאליסטים של קוויאר").
  • אקוסטיקה גרועה. על מנת לפתור את הבעיה הזאת הוסיפו המתכננים מאוחר יותר עוד כסאות, אשר פונים לעבר הקיר, כך שלא ניתן לראות את הבמה. והם עוד העזו לדרוש על כך כסף…

לא פלא שבסקר, בו נשאלו תושבי פריז איזה בניין הם היו הכי רוצים להרוס, הגיעה האופרה של כיכר הבסטיליה למקום השני (למקום הראשון הגיע, דרך אגב, מרכז פומפידו).

וכך גבירותיי ורבותיי, מסתיים לנו המסע המוזיקלי/היסטורי/אדריכלי. כעת לא נותר לנו אלא לעבור למידע הפרקטי שיכול לעניין את כל אלו, אשר רוצים לבקר בבניין האופרה של פריז או אף להנות ממופע של אופרה או בלט.

אופרה גרנייה (Palais Garnier) – מידע שימושי

אופרה גרנייה (או פאלה) גרנייה הוא בית האופרה המעניין מבין שני בתי האופרה הקיימים בפריז, למרות שכבר לא מוצגות בו אופרות (מוצגים בו בעיקר מופעי בלט).

כיצד מגיעים לבית האופרה גרנייה?

  • הדרך המהירה ביותר להגיע לאופרה גרנייה היא באמצעות המטרו (קווים 3,7,8). יש לרדת בתחנה Opéra.
  • למי שאוהבים להגיע באוטובוס ניתן להגיע לשם באמצעות הקווים הבאים: 20, 21, 22, 27, 29, 42, 52, 66, 68, 81 ו 95.

כרטיסים לביקור בפאלה גרנייה

מומלץ מאוד לקנות את הכרטיסים לאופרה מראש על מנת לחסוך לעצמכם עמידה בתור בקופות. תוכלו לקנות את הכרטיסים באמצעות הקישורים הבאים. כל האתרים הללו נבדקו על ידי ונמצאו אמינים ולא יקרים.

ביקור עצמאי

נכון לשנת 2020 מחיר כרטיס לביקור עצמאי הוא כ-12 יורו לאדם. ניתן לבקר באופרה בחינם באמצעות ה Paris Pass.

סיור מודרך בבית האופרה

כרטיסים למופעים

שימו לב שהאופרות מוצגות באופרה בסטיליה ואילו הבלט באופרה גרנייה (אני אומר את זה כדי שלא תתאכזבו ותקנו כרטיסים לאופרה ותגלו שאתם יושבים באולם מכוער עם אקוסטיקה גרועה ולא באולם היפהפה של שארל גרנייה).

את כרטיסים למופעים ניתן לקנות מהאתר הזה.

שעות ביקור

ניתן לבקר בבניין אופרה כל יום בין השעות 10:00-17:00.

לינה באזור האופרה

מאז ומתמיד היה אזור האופרה אחד האזורים הפופולריים ביותר בכל הקשור ללינה בפריז. היו לכך שתי סיבות:

  • מדובר במיקום טוב (מספר קווי מטרו, ה Roissy Bus, אשר יכול לקחת אותכם משדה התעופה שארל דה גול וחזרה, הקרבה לבתי הכלבו הגדולים ועוד).
  • ללא מעט סוכניות נסיעות היו דילים עם בתי מלון בסביבה ולכן הם שלחו לשם לא מעט תיירים.

לכן אם החלטתם להתגורר באזור אתם מוזמנים להיכנס לכתבות הבאות ולמצוא לעצמכם מלון או דירה מצויינים:

אופרה בסטיליה OPÉRA BASTILLE – מידע שימושי

למטה תמצאו את כל המידע הפרקטי הדרוש לכם, למקרה שקניתם כרטיס לאופרה, אתם חובבי אדריכלות מודרנית או שאתם סתם מזוכיסטים :-).

כיצד מגיעים לאופרה בסטיליה?

הדרך הנוחה ביותר לטעמי היא באמצעות המטרו (קווים 1,5,8). יש לרדת בתחנה Bastille (שימו לב שיש הרבה יציאות אז יש לצאת ביציאה Opera Bastille).

כרטיסים ושעות פתיחה

להבדיל מפאלה גרנייה, אופרה בסטילייה איננה פתוחה למבקרים (כנראה כי באמת אין מה לראות שם). במידה ותרצו לקנות כרטיס לאחת מהאופרות המוצגות שם תוכלו לעשות זאת באמצעות ההאתר הזה.

מגורים בסביבות אופרה בסטיליה

בעיני איזור הבסטיליה הוא אזור נהדר להתגורר בו. הנה כמה סיבות:

  • מחירי המלונות והדירות זולים יחסית (במיוחד ברובעים 11-12)
  • בתחנת הבסטיליה עוברים כמה קווי מטרו ו RER
  • איזור הבסטיליה מאוד תוסס ומלא במסעדות ומקומות בילוי
  • קרבה לרובע המארה ולאיל סן לואי
  • קרבה לשווקים  ALIGRE ו RICHARD LENOIR, שניים משווקי האוכל הטובים ביותר בפריז.

מכאן שאם החלטתם להתגורר באיזור הבסטיליה תוכלו למצוא מלונות ודירות מומלצות בכתבות הבאות:

מלונות מומלצים ליד הבסטיליה

דירות נופש ליד הבסטיליה

 

Last Updated on 04/11/2020 by צבי חזנוב

שתף אותי בפייסבוק
צייץ אותי בטוויטר
שלח אותי באימייל
נעץ אותי בפינטרסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כבר הצטרפתם לקבוצת הפייסבוק
 פריז ואיל דה פראנס?

שם תוכלו לשאול שאלות לגבי פריז ומחוז איל דה פראנס, לקבל טיפים מהקהילה, לספר לנו חוויות מהטיול האחרון שלכם ועוד…

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.