הריקוד השערורייתי של קארפו מאת עמירם צברי

5
(1)
תאריך עדכון אחרון: 12/01/24
זמן קריאה משוער: 5 דקות
פסל הריקוד של קארפו

אולי מעולם לא שמעתם את השם ז’אן באטיסט קרפו (1827-1875 Jean-Baptiste Carpeaux), אבל קרוב לוודאי שאלה אשר טיילו בפאריז או ביקרו במוזאון ד’אורסיי נתקלו באחת מיצירות האומנות שלו: מזרקת ארבעת קצוות העולם (Fontaine de l’Observatoire ) הנפלאה שניצבת בגן מרקו פולו שלדרומם של גני לוקסמבורג, הגמלון המפוסל מעל חזיתו הדרומית של הלובר הפונה לעבר נהר הסיין, ובעיקר פסל הריקוד המעניין (La Danse) – קבוצת דמויות עירומות המתפרצות באקסטזה של ריקוד פראי סוער, בפינה הימנית של חזית בניין האופרה גרנייה בפריז.

העתק פסל הריקוד בחזית בניין האופרה
העתק פסל הריקוד בחזית בניין האופרה

קארפו מוזמן ליצור פסלים עבור בית האופרה של פריז

בשנת 1861, נבחר האדריכל הצעיר, וזוכה פרס רומא, שארל גרנייה, להקים את בניין האופרה החדש בפריז. ההחלטה נפלה, בעקבות הפיגוע בבניין האופרה הישן שברחוב פלטייה בו נכחו הקיסר נפולאון השלישי ורעייתו אז’ני.
בניין האופרה המפואר והחדש, שנבנה בקצה הצפוני של שדרת האופרה, מאפיין את אותו סגנון אקלקטי שהיה נפוץ בקיסרות השנייה,אדריכלות ששילבה מוטיבים מן הרנסאנס והבארוק האיטלקי.

בשנת 1863 הזמין גרנייה את ז’אן באטיסט קארפו, שהיה באותה עת בן 36, ונודע לציבור בעיקר בשל עבודתו “הדייג הצעיר והצדפה” , יצירה שהושפעה מן הפסל הרומנטי פרנסואה רוד (אותו אחד שעיטר את חלקו העליון של שער הנצחון ב-“מארסייז” – שתאר את יציאת המתנדבים ב 1792 להגן על המולדת). קארפו, בנם של בנאי ואורגת תחרה התקבל לבית הספר הידוע לאמנויות (Ecole des Beaux-Arts) שם זכה ב 1854 בפרס רומא היוקרתי.

הקריירה של קארפו

כרבים וטובים, גם קארפו שם פעמיו לרומא ב 1856 שם קיבל השראה מיצירות המופת הקלאסיות, ובעיקר הושפע מעבודתיו של מיכאלאנג’לו. ב 1861 סיים קארפו ברומא את יצירתו “אוגולינו ובניו” (Ugolin et ses fils) , סצינה מזעזעת מן התופת בקומדיה האלוהית של דנטה בו אוגולינו ניזון מבשר ילדיו המתים. ועם שובו לצרפת פיסל את היצירה בארד עבור משרד האמנות הצרפתי, ובשיש עבור התערוכה הבינ”ל שנערכה בפריז ב 1867.

אוגולינו אוכל את ילדיו
אוגולינו אוכל את ילדיו

באותן שנים כבר החל קארפו מבסס את מעמדו בחוגי האמנות והחברה, והתמנה כמורה לאמנות של נפוליאון אז’ן לואי – בנו היחידי של הקיסר נפולאון ה- 3. קארפו מציע לקיסר ואשתו אז’ני ליצור פורטרייט של יורש העצר, ומפסל בשיש את הנסיך הצעיר בן השמונה עם כלבו האהוב נרון, אותו קיבל במתנה מן השגריר הרוסי.

דיוקנו של נסיך הכתר הצעיר, עורר תגובות נלהבות, והחל מיוצר להמונים בגדלים וחומרים שונים: ברונזה, גבס, חימר ואפילו על גבי ביסקוויטים. למרבה הפלא, גם לאחר נפילת האימפריה ואחרי מותו הטרגי של הנסיך שנפל בידי הזולו באפריקה ב 1879, מפעל החרסינה המפורסם בסוור המשיך למכור את הדיוקן תחת השם הלא מחייב: “ילד וכלב”.

השערוריה

נחזור אם כן לשנת 1863, בה מזמין שארל גרנייה, ארבע קבוצות פסלים שבראשם אמנים עתירי שם כדי לעטר את חזית הבניין החדש. על קבוצתו של קארפו, הטיל גרנייה להציג את מוטיב הריקוד, בזמן שעל שלושת הקבוצות האחרות היה להתמקד בדרמה, מוזיקה אינסטרומנטלית והרמוניה. גרנייה שהתייעץ עם עמיתיו הפסלים, לא חסך בעצות לקארפו וסיפק לו סקיצות של היצירה הנדרשת לרבות מפרט ומידות מדוייקות. אחרי דיונים, הסכימו השניים על קומפוזיציה שתתאר: “מעין ריקוד אוורירי סביב מקור השראה”.

אלא שבתום שלוש שנים, ובעקבותם מאות סקיצות ומודלים, קארפו חרג מעט מן התכנית המקורית והגדיל את מספר הדמויות משלוש לתשע, מה שלא כל כך תאם למראה האסטתי של חזית הבניין. גרנייה שתחילה התנגד, החליט בסופו של דבר, לישר בכל זאת קו עם קארפו בציינו:

מצאתי כי המודל שלו מעולה, התרשמתי עמוקות מן הקומפוזיציה המרעננת, ומן המראה הפועם של דמויות החימר שלו ואמרתי לעצמי: שאם ביצירה מורגשת מעט התלהבותו של האמן – זוהי מגרעה קטנה, אולם תהיה זו מגרעה גדולה אם אתעקש על דרכי ובכך אשלול מצרפת עבודת פיסול שקרוב לוודאי תהיה יצירת מופת.

שארל גרנייה
שארל גרנייה

ביצירה מיזג קארפו באופן חופשי מקורות מן העבר עם דמויות בנות זמנו: במרכז עמדה דמותו האנדרוגינית של רוח הריקוד, שהיה שילוב של מיכאל הקדוש של רפאל, עם מספר קווים מדמותה של הרפתקנית גרמניה מפורסמת באותן שנים ששמה היה הלן דה רקוביצה, בעוד פלג הגו של הרוח (הטורסו) נלקח למעשה מאחד הנגרים ששימש מודל.

ליצירת שש הבכחנטיות המתהוללות המקיפות את רוח הריקוד, בחן קארפו אקרובטים מן הקרקס, וכמודל שימשה רקדנית מפורסמת מן הפלה רויאל. קארפו קיבל גם השראה מתבליטים ואגרטלים עתיקים, אבל בעיקר היו אלה הרקדנים שבבניין האופרה הישן בפלטייה, אותם צייר ללא הרף במשיכות עפרון מהירות שהדגישו תנועה.

מיותר לציין, כי הפרוייקט הגרנדיוזי חרג מן התקציב במידה ניכרת בשל מלאכת הגילוף שהצריכה השתתפותם של עובדים רבים. וקארפו עצמו, נאלץ להוציא מכיסו ומכספה של אמלי דה מונפור (שתהפוך בעתיד לרעייתו) ולא היסס ליטול מפסלת במו ידיו.

בשלהי חודש יולי, מיד כאשר נחשפו הפסלים בחזית הבניין אחד אחרי השני, המבקרים הבחינו בניגוד שבין עבודתו הנועזת של קארפו לבינוניות של שלושת הפסלים האחרים. הביקורות הרבות, והקריקטורות בעיתונות גינו את התועבה, והציבור עצמו היה בהלם מעצמת הריאליזם של הריקוד שכונה פורנוגרפי.

ריקודם הפגאני חסר הרסן של הבכחנטיות (מיינאדות), ודמות הפאון (סאטיר) אפיין את פמלייתו ההוללת של אל היין בכחוס (דיוניסוס בשמו היווני). ואת הפולחן רווי היצרים עד אובדן חושים. מה שלא עלה בקנה אחד עם הריקוד המודרני הקפדני והממושמע. היטיב לתאר זאת אחד העיתונאים: “הנשים, המשולהבות מרוח הריקוד, מובילות סיבוב מוטרף, מותשות ושיכורות מעייפותם, הן נוטשות עצמן לתנועה שעה שאין בכוחן לעצרה או להמשיכה..”.

פסל הריקוד של קארפו
פסל הריקוד המקורי של קארפו במוזיאון האורסיי

הביקורות הארסיות רחשו עד לתקרית עם בקבוק הדיו. בלילה שבין ה 26-27 לאוגוסט 1869, בו השליך אלמוני בקבוק דיו על היצירה. הבקבוק המנופץ הכתים את מותנה של המתהוללת משמאל והדמויות הסמוכות לה. לא עבר זמן מה ולמרבה הפלא, זרם מכתבים ותגובות תומכות הגיעו לקארפו וצוותו, והנהלת האופרה קיבלה אינספור הצעות ורעיונות להסרת הכתם.

בסופו של דבר נמצאה הנוסחה הכימית הבטוחה להסרת הכתם ובראשון לספטמבר הפסל כבר היה נקי ומצוחצח. אלא שהיקף המחאות עשה את שלו, שעה שמוסדות השלטון וגרנייה נאלצו בעצמם להסכים להסיר את ה”ריקוד” למורת רוחו של קארפו.

גרנייה ניסה אמנם לשכנע את קארפו ליצור תחליף נאות, אלא שזה עמד בסירובו, וגרנייה נאלץ למנות פסל חדש בשם שארל גומרי. לגורל תכניות משלו, ובשנת 1870 פרצה המלחמה, בניין האופרה הוסב למחסן אספקה, גומרי שכבר הספיק להוציא תרשימים חלה ומת במהלך המצור על פריז, והמהלך נזנח למשך השנתיים הבאות.

נפילה של הקיסרות השנייה ומותו של קארפו בשנת 1875 שיוו ל”ריקוד” נופך מקודש, ומנעו סופית את הסרת היצירה. בשנת 1964, נוצר העתק ע”י הפסל פול בלמונדו, ופסל האבן המקורי הועבר אחר כבוד למוזאון הלובר ומאוחר יותר לאולם הראשי של מוזאון ד’אורסיי בשנת 1986, שם ניתן לצפות בו כיום, וביצירות נוספות של הפסל הדגול, ז’אן באטיסט קארפו.

דיוקן של ז'אן בטיסט קארפו שמהווה את פסל המצבה שלו
דיוקן של ז’אן בטיסט קארפו שמהווה את פסל המצבה שלו

עמירם צברי הוא מדריך טיולים המתמחה באירופה הקלאסית ובעל האתר לטייל בין סיפורים החושף סיפורים מרתקים על פינות קסומות ונסתרות.

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 5 / 5. דירוג הכתבה: 1

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

הכתבות שהפרנקופילים הכי אהבו

ניווט מהיר