מבחינת רוב ההיסטוריונים, “התקופה היפה” (La Belle Epoque) מציינת את את התקופה שבין חיסול הקומונה הפריזאית (1871) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914). אולם, בעוד שאני מסכים ש”התקופה היפה” הסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם ה-1, הרי שלדעתי התקופה הזאת החלה עם עלייתו לשלטון של נפוליאון השלישי (1852-1870). הסיבה לכך היא שחלק ניכר מתקופתו שלטונו התאפיין בצמיחה תרבותית ואורבנית, תוך שיפור משמעותי ברמת החיים של חלק ניכר של הצרפתים.
אין ספק שאין שלטון שהותיר את רישומו על פריז יותר מזה של נפוליאון ה-3. כאשר תפס את השלטון בכח בדצמבר 1851, הייתה פריז בחלקה הרחב עיר ימי ביניימית שהתאפיינה ברחובות צרים מסריחים מביוב, פקקי תנועה והיעדר שטחים ירוקים.
לואי נפוליאון, אשר העביר חלק מחייו בלונדון בתור גולה פוליטי, התרשם מאוד מהשדרות הרחבות של בירת אנגליה ומפארקים דוגמת סיינט ג’יימס או קנסינגטון. בעודו שם, גמלה בליבו החלטה שאם אי פעם יהפוך לשליט צרפת הוא ינסה להפוך את פריז לדומה יותר ללונדון (אוי לבושה).
והאמת, זה הצליח לו הרבה יותר ממה שתיכנן, ופריז בסוף שלטונו הפכה לטובה בהרבה מלונדון, מכיוון שמעבר לאדריכלות היפה היא הכילה שמחת חיים וקסם שמעולם לא היה ולא יהיה בבירת אנגליה.
נפוליאון השלישי והברון אוסמן בונים את פריז מחדש
זמן קצר לאחר שעלה לשלטון, מינה נפוליאון ה-3 את הברון אוסמן למשרת הפרפקט של מחוז הסיין (Prefect de la Seine), מה שהפך אותו בפועל לשליט פריז עם סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. המטרה העיקרית שלהם הייתה להפוך את פריז לעיר מודרנית, פתוחה ומאווררת ועל הדרך לצמצם את האפשרות של מרד עממי והקמת בריקדות.
לשם כך פיתח הצמד שורה של שדרות רחבות, דוגמת בולבאר סבסטופול או בולבאר הקיסרית (מאוחר יותר היא תהפוך ל-Avenue Foch) בגדה הימנית. במקביל, נוצרו בולבאר סן ז’רמן, בולבאר סן מישל ובולאר דה גובלן (Des Gobelins) בגדה השמאלית.
הבולבארים הביאו איתן גם סגנון בנייה ייחודי, שיהפוך לסטנדרט קשיח במהלך עשרות רבות של שנים שבאו אחר כך. מדובר בסגנון הבנייה ההוסמאני של בניינים בני חמש קומות בעלי חזיתות אחידות, כאשר בקומה הראשונה נמצאות חנויות ואילו הקומות הבאות מוקדשות למגורים (באותה תקופה, לפני המצאת המעלית, מי שגר בקומות הנמוכות היו העשירים ואילו אלו שגרו למעלה ובעליות הגג היו העניים).
השדרות האוסמאניות שינו לחלוטין את מראה העיר ולוו בהרס אדיר של חלקים נרחבים ממנה. הדוגמא הטובה ביותר היא איל דה לה סיטה, בו נמחקה שכונה שלמה ששכנה ליד כנסיית הנוטרדאם, ובמקומה נבנו שדרות ומבני ציבור. במקביל לבנייה בתוך “פריז הישנה”, סיפח אוסמן בשנת 1860 לפריז כפרים, כגון בלוויל, מונמארטר, פאסי ואוטיי והגדיל מאוד את שטחה. כך נוצרה פריז המודרנית ועשרים הרובעים שלה, אשר ממוספרים בצורה של שבלול.
מעבר לבולבארים חדשים וסגנון בנייה, תרם הברון אוסמן לפריז עוד כמה דברים חשובים. ראשית, בתקופתו נוצר הביוב הפריזאי, שפתר אחת ולתמיד את בעיית המגיפות שהשתוללו בעיר ואת הצחנה שהייתה מאז ומתמיד סימן ההיכר שלה (לא מאמינים? תקראו את ה”בושם” של פטריק זיסקינד).
כמו כן בתקופתו נוצרו כמה מהגנים החשובים ביותר בפריז בהם בוט שומון (Butte Chaumont) ופארק מונסורי (Montsouri), וגנים מוכרים כגון גני לוקסמבורג ומונסו עברו “מתיחת פנים”. ישנם עוד לא מעט שינויים אריכטקטוניים עליהם ניתן לדבר (בניית האופרה של גארנייה והבולבאר שהוביל אליה, בניית חלקו הצפוני של ארמון הלובר ועוד). אולם, במסגרת המקום המאוד מצומצם בכתבה הזאת הרשו לי להזכיר עוד שתי תופעות חשובות מאוד שקרו בתקופה הזאת.
הראשונה היא בנייתם של בתי הכלבו הגדולים, ששינו לחלוטין את תרבות הצריכה של האנשים (תוכלו לקרוא עליהם בספרו של אמיל זולא “גן עדן לנשים”). התופעה השנייה הן התערוכות הבין לאומיות שהחלו בלונדון אבל מהר מאוד הגיעו לפריז. הפעם הראשונה הייתה ב-1856, ומאז הן התרחשו כל 11 שנים, עם הפסקות קלות עד 1937. התערוכות הללו הביאו לפריז כמה מהאטרקציות הגדולות שלה ובראשן הספינות על נהר הסיין שנקראות באטו מוש (1867), מגדל אייפל (1889) והמטרו של פריז (1900).
ולפעמים החגיגה נפסקת – המצור על פריז והקומונה
בעוד שנפוליאון ה-3 הצטיין במדיניות הפנים ויצר את פריז אותה אנחנו מכירים, הרי שבמדיניות החוץ הוא היה כישלון חרוץ. במהלך שנות שלטונו, הצליח שליט צרפת להסתכסך עם כמעט כל בעלת ברית אפשרית, ובראשן אוסטריה. כתוצאה מכך, כאשר הכריז מלחמה על פרוסיה בשנת 1870, הוא מצא את עצמו עומד מולה לבדו.
הסיבה למלחמה הייתה סכסוך לגבי השאלה האם נסיך גרמני יהפוך למלך ספרד. ביסמארק, שרצה לאחד את גרמניה תוך ניצחון גדול על צרפת, ניצל את הסכסוך הזה וגרם לנפוליאון ה-3 להכריז מלחמה על פרוסיה בקיץ 1870. לצבא הצרפתי לא היה שום סיכוי מול הצבא הפרוסי המאומן היטב והמונהג על ידי קצינים מבריקים והתוצאה הייתה שרשרת של תבוסות.
נפוליאון ה-3, שלא ירש ולו גרם מהגאונות הצבאית של דודו, נכנע בעיר סדאן (Sedane), נפל בשבי הגרמני ויחד איתו נפלה הקיסרות השנייה. וכך, בעוד אישתו בורחת מפריז בעזרתו האדיבה של רופא השיניים שלה, בעיר האורות הוכרזה הרפובליקה השלישית.
במקביל להכרזת הרפובליקה, המשיכו צבאות פרוסיה להתקדם, ובספטמבר החלו לצור על פריז. בתחילה היו הכוחות הנצורים אופטימיים ואף הצליחו להשתמש בהמצאה הצרפתית של הכדור הפורח לשם העברת מסרים מפריז החוצה. אולם, לאחר מספר ניסיונות כושלים לשבור את המצור, החל המוראל של הנצורים להיסדק. לכך נוסף מחסור במזון שגרם לרעב הולך וגובר (בשיאו אכלו הפריזאים את הפילים בגן החיות ואת כל העכברושים אותם הצליחו ללכוד).
בסופו של דבר, לאחר שהניסיונות לשחרר את העיר כשלו, פריז נכנעה לפרוסים. בהסכם השלום שנחתם נאלצה צרפת לתת את חבלי הארץ אלזס ולוריין. כמו כן, הושת עליה קנס עצום והקיסרות הגרמנית הוכרזה באולם המראות בוורסאי. ההסכם התקבל בזעם אצל קבוצות שלמות בפריז, שראו בממשלה הרפובליקנית בוגדים מכיוון שהעזו לתת חבלי מולדת לפרוסים. כתוצאה מכך, כאשר חיילי הממשל רצו לקחת את התותחים שהוצבו בפסגת המונמארטר ומומנו על ידי הפריזאים, פרץ מרד בעיר והוכרזה הקומונה (לא לפני שהספיקו לרצוח את הגנרלים שבאו לקחת את תותחי המריבה).
הקומונה נמשכה בפריז במשך מעט יותר מחודשיים (26 במרץ-30 במאי 1871) אולם הותירה את חותמה על צרפת ועל העולם במשך שנים רבות, בזכות חיבורו של קארל מארקס לעלייתה ונפילתה. מאוד קשה לדבר על הקומונה בתור גוף אחיד, מכיוון שהיה מורכב מקבוצות רבות ופעמים רבות מנוגדות באופיין. כתוצאה מכך גם המעשים שנעשו באותה תקופה נעו בין מעשים חיוביים מאוד (לדוגמא: הענקת זכות בחירה לנשים) לבין רצחנות והרס.
ככל שעבר הזמן, הלכו הקומונארים והקצינו, ואנשים כמו הסדיסט ראול ריגו (Raoul Rigault) החלו לתת יותר ויותר את הטון. הקומונה עלתה השמיימה בדם ואש במהלך השבוע האחרון של מאי, עת פרצו כוחות הרפובליקה ממערב אל פריז והחלו אט אט לכבוש את העיר.
הימים האחרונים של הקומונה היו עדים לכמויות אדירות של הרג והרס, כאשר הקומונארים רצחו את בני הערובה שלהם ובראשם הארכיבישוף של פריז והחלו לשרוף את העיר. בתגובה, החל הצבא לטבוח בכל מי שנתפס בתור קומונאר או תומך של הקומונה, והתוצאה הייתה אלפי הרוגים (לא כולל אנשים שהוצאו להורג מאוחר יותר בגני לוקסמבורג ובוורסאי).
ב-30 במאי הסתיים כיבוש פריז, כאשר כיסי ההתנגדות האחרונים חוסלו בבית הקברות פר לשז. פריז בערה, ארמון הטווילרי נהרס לגמרי, ואף על פי כן דווקא מנקודת שפל זו החלה אחת התקופות היפות של פריז.
פריז קמה לתחייה – הבל אפוק ממשיכה
רבים מאוד הופתעו מהמהירות בה חזרה צרפת לעצמה לאחר המלחמה ההרסנית עם פרוסיה. את פיצויי המלחמה הצליחה צרפת לממן תוך מספר שנים, והרפובליקה השלישית, למרות שנדמה היה שתהייה זמנית מאוד כמו הרפובליקות שקדמו לה, הצליחה להתבסס.
בפריז הוחלט להרוס את ארמון הטווילרי, על מנת ליצור את הפרספקטיבה המוכרת לנו בין שער הניצחון של הקארוסל לבין שער הניצחון של כיכר האטואל. במקביל, הוחלט לבנות מחדש את העירייה והתוצאה הייתה ארמון מרשים מאין כמוהו, שיכול להתחרות עם ארמונות אצולה רבים ואפילו בארמון ורסאי (מי שלא מאמין מוזמן לבקר בעירייה ולראות את אולם הנשפים המפואר). כמו כן, המשיכה הרפובליקה את מפעלי הבנייה של נפוליאון ה-3, כאשר החשוב שבהם הוא בניין האופרה שהושק בשנת 1878 (את האדריכל שארל גארנייה שכחו להזמין לאירוע הפתיחה והוא נאלץ לקנות כרטיס כאחד האדם).
במקביל לתנופת הבנייה, הפכה פריז לבירת האמנות העולמית, תואר עליו שמרה במשך שנים רבות. בתחילה היו אלו האימפרסיוניסטים, אשר החלו לצייר בתקופת הקיסרות ה-2, אולם רק בזמן הרפבוליקה ה-3 החלו לזכות להצלחה והכרה.
אנשים כמו מונה, מאנה, פיזארו, ברת מוריזו ואחרים יצאו מהסטודיו אל רחובות פריז, ובזכותם אנו יכולים ליהנות משלל ציורים שמתארים את פריז “של האנשים הרגילים” על שלל יופיה וקסמיה. מאוחר יותר הצטרף אליהם טולוז לוטרק בעל סגנון הציור הייחודי, והוא היה מהציירים הראשונים אשר התיישבו במונמארטר והפכו אותו למרכז של הבוהמה הפריזאית.
בראשית המאה ה-20, בעוד האימפרסיוניסטים הופכים אט אט לחלק מהממסד האמנותי, הגיעו למונמארטר פיקאסו, מוריס ולאמינק וז’ורז’ בראק, אשר יחד עם מאטיס היוו את היסוד של האמנות המודרנית של זמננו. כתוצאה מהתסיסה האמנותית והבוהמיינית במונמארטר, הלכו והתפתחו בו בתי קפה וקאברטים דוגמת Le Chat Noir ומולן רוז’ המפורסם, והפכו את מונמארטר גם לבירת הבידור הפריזאי.
במקביל, הפכו הבולבארים הגדולים ברובע התשיעי לאבן שואבת לשמנה וסלתה של החברה הצרפתית בזכות המסעדות המפוארות, בתי הקפה וכמובן התיאטראות שם. הבולבארים הללו הפכו בעצם למרכז של פריז (גם אם לא המרכז הגיאוגרפי) ונשארו המקום החשוב והתוסס ביותר בעיר האורות עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אולם פריז של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים ידעה לא רק עושר אומנותי ובידורי, אלא גם לא מעט קיטוב ומתח פוליטי. במהלך שנות ה-90 שטף את פריז גל של טרור אנרכיסטי שהגיע לשיאו עם הירצחו של נשיא צרפת סאדי קארנו (Sadi Carnot) בשנת 1894. אולם בעוד שהגל הזה הלך ושכך עת התקרבה המאה ה-19 לסיומה, הרי שפריז החלה לתסוס בגלל פרשה אחרת לגמרי שפילגה אותה לשני מחנות.
הכוונה היא כמובן לפרשת דרייפוס, אשר החלה בשנת 1894 עת נעצר קצין יהודי בשם דרייפוס בחשד שמסר מידע סודי לגרמנים. לא אפרט על הפרשה מכיוון שכתבתי עליה בעבר, אולם אין ספק שמדובר בפרשה אשר עצבה את דמותה של צרפת לדורות והפכה את פריז לשדה קרב בין התומכים למתנגדים.
וכך בעוד שפריז נהנית מאמנות מהפכנית, רוקדת ושרה בקברטים, מתווכחת ותוססת מבחינה פוליטית אך גם חווה צמיחה כלכלית אדירה, הגיע פתאום יולי 1914 והחגיגה נגמרה באחת. האורות של עיר האורות כבו והחלה מלחמת העולם הראשונה.
סרטונים שעוסקים בבל אפוק
פרקים מ”היה היה”
הפרק על “התקופה היפה” מתאר היטב את מה שהיה בצרפת בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20:
סרטים שעוסקים בתקופה
אחד מהאנשים שתיאר היטב את תקופת הקיסרות השנייה היה אמיל זולא, שכתב על התקופה בסדרת הרומנים שלו “רוגון-מקאר”. ישנם מספר סרטים שנעשו בעקבות ספריו והמוכר ביותר בהם הוא ז’רמינאל בכיכובו של ז’ראר דפרדייה:
ואם מדברים על הרפובליקה השלישית, אז לא ניתן להתעלם מהשערוריה הגדולה של תקופתה, פרשת דרייפוס. הנה סרט תעודה שמסכם היטב את הפרשה:
כמובן שהיא אפשר לדבר על שלהי המאה ה-19 ללא המולן רוז’. הנה הסרט האחרון שנעשה על המועדון המפורסם הזה:
אחת הדמויות המפורסמות ביותר של סוף המאה ה-19 הייתה, דמות פיקטיבית של גנב אלגנטי בשם ארסן לופן (Arsene Lupin) והסרט הבא שנעשה בעקבות הדמות שלו יכול לתת לכם מעט ידע על התקופה (והמון אקשן והנאה):
ואפרופו דמויות פיקטיביות, לא ניתן לסיים לדון בתקופה הזאת מבלי שנזכיר את פנטום האופרה, נכון?
כתבות באתר שעוסקות בתקופה
מוזיאון האימפרסיוניסטים מרמוטן
זיקפתו המסתורית של ויקטור נואר
בין קדושה לקדישה – סיפורן של הזונות בפריז
חלף עם הרוח – האיש שהפך לארטרקציה של מולן רוז’
סיפור אהבתם של נסיך הומוסקסואל ויורשת לסבית
האיש שמכר את מגדל אייפל (פעמיים)
קאמי פיסארו – הצייר האימפרסיוניסט הראשון
הטרור בפריז של סוף המאה ה-19 וכיצד הוא מתחבר לקבארט האהוב עלי?
מסלול טיול בפריז בעקבות פיקאסו
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ההיסטוריה של פריז – וללמוד על תקופות נוספות בהיסטוריה של עיר האורות.
