בלב הרובע הלטיני בפריז נמצאת גבעת סן ז’נבייב, ולא ניתן לחוות את כל מה שיש לרובע המקסים הזה להציע מבלי לטפס עליה ולגלות את כל מה שמסתתר שם למעלה. במסלול הטיול הקודם ברובע הלטיני טיפסנו על צידה הדרומי של הגבעה וגילינו לא מעט אטרקציות קולינריות והיסטוריות. היום הרשו לי להציע לכם מסלול נוסף בו נגלה את החלק הצפוני של הגבעה.
באיזור הזה שכנו הקולג’ים (Colleges) השונים של אוניברסיטת פריז, שהוקמה במהלך ימי הביניים ועליהם כתבתי בכתבה שעוסקת בהיסטוריה של הרובע הלטיני. אולם גבעת סנט ז’נבייב היא לא רק אוסף של קולג’ים אלא גם כנסיות יפהפיות, מרחצאות רומיים ועוד לא מעט מקומות מעניינים, שממש כדאי לכם לגלות (כולל הבניין שבו “מתגוררת”, הגיבורה הראשית של הסדרה אמילי בפריז).
מכיוון שהזמן קצר והטיול ארוך, בואו נצא מיד לדרך.
נקודת ההתחלה
את הטיול שלנו נתחיל מחוץ לתחנת המטרו Cluny – La Sorbonne אליה מגיע קו 10 של המטרו (ניתן להגיע לשם גם עם RER B ו-RER C, אך זה ידרוש ממכם לטייל לא מעט מתחת לאדמה וחבל). כשאתם מתכוונים לצאת מהמטרו חפשו את היציאה Boulevard Saint-Germain – Musée du Moyen-Âge.
במקום מפה: מתחת לכותרת של כל תחנה מופיעה הכתובת שלה, וכל כתובת היא קישור. לחצו עליה, והמקום ייפתח מיד ב-Google Maps.
מסלול הטיול בחלקו הצפוני של הרובע הלטיני
מרחצאות רומיים וארמון רנסנסי
כאשר תצאו מתחנת המטרו, תמצאו את עצמכם בבולבאר סן ז’רמן המפורסם שמתחיל ברובע החמישי ומסתיים ברובע השביעי. אם תסתכלו דרום מערבה תוכלו לראות שרידים של מרחצאות רומיים, מהימים שפריז עוד הייתה לוטציה וגן חמוד אליו ניתן להיכנס ולנוח (אולם מדוע שננוח אם הטיול רק התחיל? 🙂 ).
לכו אל רחוב Cluny ופנו ימינה אל Place Paul Painlevé, שנבנתה בשנת 1855. זוהי אחת הגינות האהובות עליי בפריז, וכשתהיו שם תבינו בוודאי מדוע. אני מעריך שהדבר הראשון שתשימו לב אליו (חוץ מאוטל דה קלוני, שעליו אדבר עוד מעט) הוא פסלו של מונטן, שנמצא מחוץ לגינה ופונה דרומה.
מישל דה מונטן (Michel de Montaigne 1533-1592) נחשב לאחד מגדולי המסאים וההומניסטים של צרפת ואני מזמין את כולכם לקרוא את כתבתו של יגאל ליברנט העוסקת בחייו ובמסות החשובות שכתב.
אם תסתכלו היטב על פסל הברונזה של מונטן, תראו שהנעל שלו מוזהבת בעוד ששאר הפסל שומר על הפטינה הירקרקה שלו. הסיבה לכך היא אמונה של סטודנטים, הלומדים בסורבון, על כך ששפשוף הנעל היא סגולה בדוקה להצלחה במבחנים. הדבר מזכיר לי את קברו של ויקטור נואר, שגם לו ישנן סגולות, אך שם יש צורך לשפשף משהו אחר לגמרי…
בתוך הגן תוכלו למצוא פסל מעניין נוסף, הלא הוא ההעתק של הפסל המפורסם מרומא של הזאבה המניקה את רומולוס ורמוס.
את הפסל תרמה עיריית רומא, לזכר העיר לוטציה הגאלו רומית שעמדה שם. מעניין איך פריז הייתה מגיבה לו גרמניה הייתה שולחת להם העתק של איזה פסל מפורסם שעומד בברלין.
לאחר שביקרנו בגן, הגיע הזמן ל”מנה העיקרית”, הלא הוא מוזיאון ימי הביניים, ששוכן באוטל דה קלוני (Hôtel de Cluny).
הארמון המפואר הזה נבנה עבור אב המנזר של קלוני (Cluny) בשלהי המאה ה-15, וככזה הוא בניין המגורים השני שקיים בפריז (לאחר ביתו של ניקולא פלאמל). מי שאחראי ליופי הרנסאנסי של הבניין הוא הבישוף ז’אק מאמבואז (Jacques d’Amboise 1440-1516), שהיה, כפי שתראו, בעל חוש אסתטי יוצא מן הכלל.
הארמון עבר שיפוץ משמעותי ונפתח מחדש לקהל הרחב בשנת 2021, והכניסה עברה מהשער האדום בכיכר אל אולם כניסה מודרני, שנמצא ברחוב Somerard. בתוך הארמון תמצאו מוזיאון המוקדש לימי הביניים ושם תמצאו את פסלי מלכי יהודה המקוריים מקתדרלת נוטרדאם וכמובן את שטיח הקיר המפורסם “הגבירה והחד קרן”.
ביקרתי במוזיאון הזה כחצי שנה לאחר שנפתח מחדש, ומאוד התרשמתי הן מהמוצגים והן מהדרך האסתטית והנעימה שבה הם מוצגים. בעיני זהו מוזיאון חובה למי שמגיע בפעם הראשונה לפריז ומעוניין להכיר טוב יותר את ההיסטוריה של העיר, אבל גם ל”פרנקופילים מתקדמים” שביקרו כאן בעבר וכעת יוכלו ליהנות מהמוזיאון הזה עוד יותר.
מכיוון שרק התחלנו את הטיול שלנו ויש עוד לא מעט מקומות מעניינים לפנינו, אני אעצור כאן, אולם אם תרצו להכיר טוב יותר את המוזיאון ולבקר בו אני ממליץ לכם לקרוא את כתבתו של אביטל ענבר מוזיאון קלוני: לגלות את אוצרות ימי הביניים של פריז.
בתי קולנוע מיתולוגיים ומקום משכנו האחרון של רישלייה
לאחר שביקרתם במוזיאון קלוני חיזרו לכיכר Paul Painlevé ופנו ימינה אל Rue des Écoles, שנבנה על ידי נפוליאון ה-3 והברון אוסמן, ונקרא על שם מוסדות ההשכלה הגבוהה שנמצאים לא רחוק משם, ועליהם נדבר מאוחר יותר.
מיד לאחר מכן אתם מוזמנים להציץ שמאלה ברחוב Champolion. מדובר ברחוב, שבמהלך המאה ה-19 היה ידוע בזכות הקברטים שהיו שם, אולם במהלך המאה ה-20 הפכו הקברטים לבתי קולנוע וכיום יש בו מקבץ מיוחד במינו של בתי קולנוע עצמאיים, שחלקם הפך לסוג של מיתולוגיה, מכיוון שהם מסוגלים עדיין “לתת פייט” לרשתות בתי הקולנוע.
כפי שציינתי, לבתי הקולנוע ולרחוב הזה ישנו סיפור ממש מעניין ואם תרצו להרחיב בנושא אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה הנהדרת של לירן הוטמכר לגלות את פריז האמיתית דרך בתי הקולנוע של רחוב שאמפוליון. לאחר שסיימתם לבדוק מה מציגים שם אתם מוזמנים לחזור ל-Rue des Écoles, לפנות שמאלה ולעלות בבולבאר סן מישל, שגם הוא נבנה בתקופת נפוליאון השלישי.
המשיכו למעלה עד שתגיעו ל-Place de la Sorbonne שם תראו את הכנסייה המפורסמת אותה תיכנן האדריכל למרסייה (Jacques Lemercier 1585-1654) בעקבות דרישתו של רישלייה, שיזם בנייה נרחבת של חלקים נרחבים מהסורבון.
בניית הכנסייה הסתיימה בשנת 1635, וכ-7 שנים אחר כך היא זכתה “לארח” את גופתו של החשמן, שציווה שיקברו אותו שם (לצערו של רישלייה, גופתו לא נשארה שם לעד ובזמן המהפכה הצרפתית המהפכנים כרתו את ראשו וחטפו את גופתו, ורק בשנת 1866 שניהם הוחזרו לכנסייה, שם הם נמצאים עד היום). לצערי היום לא ניתן לבקר שם (אלא אם יש לכם תעודת סטודנט צרפתי), אולם אתם מוזמנים להסתכל בסרטון הזה שיצרתי בעבר, שיכול, לכל הפחות, להראות לכם כיצד נראה המקום במהלך המאה ה-18.
פסגה אחת ושתי כנסיות שאסור להחמיץ
place du Panthéon, ו-place Sainte-Geneviève
חיזרו אל בולבאר סן מישל, פנו שמאלה והמשיכו לעלות עד שתראו משמאלכם את את רחוב Soufflot ואת הפנתאון. לכו לעבר הפנתאון עד שתגיעו לרחבה שנמצאת מולו.
למבנה הזה סיפור מרתק’ שתחילתו בשבועה של לואי ה-15 לבנות כנסייה לכבודה של ז’נבייב הקדושה (מי הייתה ז’נבייב הקדושה? מוזמנים לקרוא עליה בכתבה על ההיסטוריה של הרובע הלטיני). מאוחר יותר, לאחר המהפכה הצרפתית, הפך המקום להיכל קבורה של גדולי האומה הצרפתית, חזר להיות כנסייה, ולבסוף חזר להיות היכל קבורה של אח”מים וכך הוא נשאר כיום. אם תרצו לקרוא על ההיסטוריה של הפנתיאון ועל תהפוכות הגורל שלו, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה על הפנתאון אצלי באתר.
הכניסה לפנתיאון היא בתשלום וניתן לרכוש את הכרטיס באמצעות הקישור הזה. לדעתי בהחלט כדאי להקדיש שעה קלה לכנסייה הזאת לא רק בגלל יופיה, אלא בעיקר בזכות הקברים של האנשים החשובים הקבורים במרתף. ביקור שם הוא מעין טיול במנהרת הזמן של ההיסטוריה הצרפתית של 250 השנים האחרונות.
לאחר שתצאו מהפנתיאון ותעמדו עם הגב אליו’ תוכלו לראות שני מבנים בסגנון ניאו-קלאסי ובוודאי תחשבו שהם נבנו על ידי אותו אדריכל ובאותו זמן. אז הרשו לי להפתיע אתכם ולספר לכם שכ-80 שנים מפרידים בין שני הבניינים הללו.
אם תסתכלו ימינה, תראו את בניין הפקולטה למשפטים, שנבנה בשנת 1771 על ידי ז’אק ז’רמן סופלו (Jacques-Germain Soufflot 1713-1780), האדריכל של הפנתיאון.
לשמאלכם תוכלו לראות את בניין העירייה של הרובע ה-5, שבנייתו הסתיימה בשנת 1849. את הבניין הזה בנה ז’אק היטורף (Jacques Hittorff 1792-1867), אחד האדריכלים הגדולים של ימי שלטונם של המלך לואי פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848) ושל נפוליאון השלישי (שלט בין השנים 1852-1870).
יצא לי לבקר שם יום אחד בזמן ימי המורשת ומאוד התרשמתי מכך שגם מקום פונקוציונלי לחלוטין כמו עירייה, יכול להיות יפה כל כך גם מבחוץ וגם מבפנים. הנה, לדוגמא, חדר המדרגות שלהם:
ואם אתם חושבים שרק עיריות וכנסיות יכולות להיות מפוארות, מה דעתכם על ספריות?
לכו אל Place du Panthéon 10, שם נמצאת ספריית סנט ז’נבייב, ובה ניתן למצוא עשרות אלפי ספרים שניצלו בעת הריסת מנזר סנט ז’נבייב במהלך המהפכה הצרפתית. הבניין שאתם רואים נבנה בימיו של המלך לואי פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848) והוא עומד על חורבותיו של קולז’ מונטגו (Collège de Montaigu), שנבנה בשנת 1314.
בוא נאמר כך: ככל הנראה לא הייתם רוצים ללמוד שם, מכ