בלב הרובע הלטיני בפריז נמצאת גבעת סן ז’נבייב, ולא ניתן לחוות את כל מה שיש לרובע המקסים הזה להציע מבלי לטפס עליה ולגלות את כל מה שמסתתר שם למעלה. במסלול הטיול הקודם ברובע הלטיני טיפסנו על צידה הדרומי של הגבעה וגילינו לא מעט אטרקציות קולינריות והיסטוריות. היום הרשו לי להציע לכם מסלול נוסף בו נגלה את החלק הצפוני של הגבעה.
באיזור הזה שכנו הקולג’ים (Colleges) השונים של אוניברסיטת פריז, שהוקמה במהלך ימי הביניים ועליהם כתבתי בכתבה שעוסקת בהיסטוריה של הרובע הלטיני. אולם גבעת סנט ז’נבייב היא לא רק אוסף של קולג’ים אלא גם כנסיות יפהפיות, מרחצאות רומיים ועוד לא מעט מקומות מעניינים, שממש כדאי לכם לגלות (כולל הבניין שבו “מתגוררת”, הגיבורה הראשית של הסדרה אמילי בפריז).
מכיוון שהזמן קצר והטיול ארוך, בואו נצא מיד לדרך.
מפת מסלול הטיול ונקודת ההתחלה
את הטיול שלנו נתחיל מחוץ לתחנת המטרו Cluny – La Sorbonne אליה מגיע קו 10 של המטרו (ניתן להגיע לשם גם עם RER B ו-RER C, אך זה ידרוש ממכם לטייל לא מעט מתחת לאדמה וחבל). כשאתם מתכוונים לצאת מהמטרו חפשו את היציאה Boulevard Saint-Germain – Musée du Moyen-Âge.
הנה מפת המסלול שמכילה את נקודות העניין (מומלץ לעשות לה zoom out כדי לראות הכל). סימנתי את נקודת ההתחלה בדגלון, כל נקודת עניין מסומנת בכוכב ומסעדה מומלצת מסומנת כמגש מכוסה. הוספתי לכאן גם מלונות שנמצאים בסביבה, למקרה שתרצו להתגורר באיזור המקסים הזה.
מסלול הטיול בחלקו הצפוני של הרובע הלטיני
מרחצאות רומיים וארמון רנסנסי
כאשר תצאו מתחנת המטרו, תמצאו את עצמכם בבולבאר סן ז’רמן המפורסם שמתחיל ברובע החמישי ומסתיים ברובע השביעי. אם תסתכלו דרום מערבה תוכלו לראות שרידים של מרחצאות רומיים, מהימים שפריז עוד הייתה לוטציה וגן חמוד אליו ניתן להיכנס ולנוח (אולם מדוע שננוח אם הטיול רק התחיל? 🙂 ).
לכו אל רחוב Cluny ופנו ימינה אל Place Paul Painlevé, שנבנתה בשנת 1855. זוהי אחת הגינות האהובות עליי בפריז, וכשתהיו שם תבינו בוודאי מדוע. אני מעריך שהדבר הראשון שתשימו לב אליו (חוץ מאוטל דה קלוני, שעליו אדבר עוד מעט) הוא פסלו של מונטן, שנמצא מחוץ לגינה ופונה דרומה.
מישל דה מונטן (Michel de Montaigne 1533-1592) נחשב לאחד מגדולי המסאים וההומניסטים של צרפת ואני מזמין את כולכם לקרוא את כתבתו של יגאל ליברנט העוסקת בחייו ובמסות החשובות שכתב.
אם תסתכלו היטב על פסל הברונזה של מונטן, תראו שהנעל שלו מוזהבת בעוד ששאר הפסל שומר על הפטינה הירקרקה שלו. הסיבה לכך היא אמונה של סטודנטים, הלומדים בסורבון, על כך ששפשוף הנעל היא סגולה בדוקה להצלחה במבחנים. הדבר מזכיר לי את קברו של ויקטור נואר, שגם לו ישנן סגולות, אך שם יש צורך לשפשף משהו אחר לגמרי…
בתוך הגן תוכלו למצוא פסל מעניין נוסף, הלא הוא ההעתק של הפסל המפורסם מרומא של הזאבה המניקה את רומולוס ורמוס.
את הפסל תרמה עיריית רומא, לזכר העיר לוטציה הגאלו רומית שעמדה שם. מעניין איך פריז הייתה מגיבה לו גרמניה הייתה שולחת להם העתק של איזה פסל מפורסם שעומד בברלין.
לאחר שביקרנו בגן, הגיע הזמן ל”מנה העיקרית”, הלא הוא מוזיאון ימי הביניים, ששוכן באוטל דה קלוני (Hôtel de Cluny).
הארמון המפואר הזה נבנה עבור אב המנזר של קלוני (Cluny) בשלהי המאה ה-15, וככזה הוא בניין המגורים השני שקיים בפריז (לאחר ביתו של ניקולא פלאמל). מי שאחראי ליופי הרנסאנסי של הבניין הוא הבישוף ז’אק מאמבואז (Jacques d’Amboise 1440-1516), שהיה, כפי שתראו, בעל חוש אסתטי יוצא מן הכלל.
הארמון עבר שיפוץ משמעותי ונפתח מחדש לקהל הרחב בשנת 2021, והכניסה עברה מהשער האדום בכיכר אל אולם כניסה מודרני, שנמצא ברחוב Somerard. בתוך הארמון תמצאו מוזיאון המוקדש לימי הביניים ושם תמצאו את פסלי מלכי יהודה המקוריים מקתדרלת נוטרדאם וכמובן את שטיח הקיר המפורסם “הגבירה והחד קרן”.
ביקרתי במוזיאון הזה כחצי שנה לאחר שנפתח מחדש, ומאוד התרשמתי הן מהמוצגים והן מהדרך האסתטית והנעימה שבה הם מוצגים. בעיני זהו מוזיאון חובה למי שמגיע בפעם הראשונה לפריז ומעוניין להכיר טוב יותר את ההיסטוריה של העיר, אבל גם ל”פרנקופילים מתקדמים” שביקרו כאן בעבר וכעת יוכלו ליהנות מהמוזיאון הזה עוד יותר.
מכיוון שרק התחלנו את הטיול שלנו ויש עוד לא מעט מקומות מעניינים לפנינו, אני אעצור כאן, אולם אם תרצו להכיר טוב יותר את המוזיאון ולבקר בו אני ממליץ לכם לקרוא את כתבתו של אביטל ענבר מוזיאון קלוני: לגלות את אוצרות ימי הביניים של פריז.
בתי קולנוע מיתולוגיים ומקום משכנו האחרון של רישלייה
לאחר שביקרתם במוזיאון קלוני חיזרו לכיכר Paul Painlevé ופנו ימינה אל Rue des Écoles, שנבנה על ידי נפוליאון ה-3 והברון אוסמן, ונקרא על שם מוסדות ההשכלה הגבוהה שנמצאים לא רחוק משם, ועליהם נדבר מאוחר יותר.
מיד לאחר מכן אתם מוזמנים להציץ שמאלה ברחוב Champolion. מדובר ברחוב, שבמהלך המאה ה-19 היה ידוע בזכות הקברטים שהיו שם, אולם במהלך המאה ה-20 הפכו הקברטים לבתי קולנוע וכיום יש בו מקבץ מיוחד במינו של בתי קולנוע עצמאיים, שחלקם הפך לסוג של מיתולוגיה, מכיוון שהם מסוגלים עדיין “לתת פייט” לרשתות בתי הקולנוע.
כפי שציינתי, לבתי הקולנוע ולרחוב הזה ישנו סיפור ממש מעניין ואם תרצו להרחיב בנושא אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה הנהדרת של לירן הוטמכר לגלות את פריז האמיתית דרך בתי הקולנוע של רחוב שאמפוליון. לאחר שסיימתם לבדוק מה מציגים שם אתם מוזמנים לחזור ל-Rue des Écoles, לפנות שמאלה ולעלות בבולבאר סן מישל, שגם הוא נבנה בתקופת נפוליאון השלישי.
המשיכו למעלה עד שתגיעו ל-Place de la Sorbonne שם תראו את הכנסייה המפורסמת אותה תיכנן האדריכל למרסייה (Jacques Lemercier 1585-1654) בעקבות דרישתו של רישלייה, שיזם בנייה נרחבת של חלקים נרחבים מהסורבון.
בניית הכנסייה הסתיימה בשנת 1635, וכ-7 שנים אחר כך היא זכתה “לארח” את גופתו של החשמן, שציווה שיקברו אותו שם (לצערו של רישלייה, גופתו לא נשארה שם לעד ובזמן המהפכה הצרפתית המהפכנים כרתו את ראשו וחטפו את גופתו, ורק בשנת 1866 שניהם הוחזרו לכנסייה, שם הם נמצאים עד היום). לצערי היום לא ניתן לבקר שם (אלא אם יש לכם תעודת סטודנט צרפתי), אולם אתם מוזמנים להסתכל בסרטון הזה שיצרתי בעבר, שיכול, לכל הפחות, להראות לכם כיצד נראה המקום במהלך המאה ה-18.
פסגה אחת ושתי כנסיות שאסור להחמיץ
חיזרו אל בולבאר סן מישל, פנו שמאלה והמשיכו לעלות עד שתראו משמאלכם את את רחוב Soufflot ואת הפנתאון. לכו לעבר הפנתאון עד שתגיעו לרחבה שנמצאת מולו.
למבנה הזה סיפור מרתק’ שתחילתו בשבועה של לואי ה-15 לבנות כנסייה לכבודה של ז’נבייב הקדושה (מי הייתה ז’נבייב הקדושה? מוזמנים לקרוא עליה בכתבה על ההיסטוריה של הרובע הלטיני). מאוחר יותר, לאחר המהפכה הצרפתית, הפך המקום להיכל קבורה של גדולי האומה הצרפתית, חזר להיות כנסייה, ולבסוף חזר להיות היכל קבורה של אח”מים וכך הוא נשאר כיום. אם תרצו לקרוא על ההיסטוריה של הפנתיאון ועל תהפוכות הגורל שלו, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה על הפנתאון אצלי באתר.
הכניסה לפנתיאון היא בתשלום וניתן לרכוש את הכרטיס באמצעות הקישור הזה. לדעתי בהחלט כדאי להקדיש שעה קלה לכנסייה הזאת לא רק בגלל יופיה, אלא בעיקר בזכות הקברים של האנשים החשובים הקבורים במרתף. ביקור שם הוא מעין טיול במנהרת הזמן של ההיסטוריה הצרפתית של 250 השנים האחרונות.
לאחר שתצאו מהפנתיאון ותעמדו עם הגב אליו’ תוכלו לראות שני מבנים בסגנון ניאו-קלאסי ובוודאי תחשבו שהם נבנו על ידי אותו אדריכל ובאותו זמן. אז הרשו לי להפתיע אתכם ולספר לכם שכ-80 שנים מפרידים בין שני הבניינים הללו.
אם תסתכלו ימינה, תראו את בניין הפקולטה למשפטים, שנבנה בשנת 1771 על ידי ז’אק ז’רמן סופלו (Jacques-Germain Soufflot 1713-1780), האדריכל של הפנתיאון.
לשמאלכם תוכלו לראות את בניין העירייה של הרובע ה-5, שבנייתו הסתיימה בשנת 1849. את הבניין הזה בנה ז’אק היטורף (Jacques Hittorff 1792-1867), אחד האדריכלים הגדולים של ימי שלטונם של המלך לואי פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848) ושל נפוליאון השלישי (שלט בין השנים 1852-1870).
יצא לי לבקר שם יום אחד בזמן ימי המורשת ומאוד התרשמתי מכך שגם מקום פונקוציונלי לחלוטין כמו עירייה, יכול להיות יפה כל כך גם מבחוץ וגם מבפנים. הנה, לדוגמא, חדר המדרגות שלהם:
ואם אתם חושבים שרק עיריות וכנסיות יכולות להיות מפוארות, מה דעתכם על ספריות?
לכו אל Place du Panthéon 10, שם נמצאת ספריית סנט ז’נבייב, ובה ניתן למצוא עשרות אלפי ספרים שניצלו בעת הריסת מנזר סנט ז’נבייב במהלך המהפכה הצרפתית. הבניין שאתם רואים נבנה בימיו של המלך לואי פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848) והוא עומד על חורבותיו של קולז’ מונטגו (Collège de Montaigu), שנבנה בשנת 1314.
בוא נאמר כך: ככל הנראה לא הייתם רוצים ללמוד שם, מכיוון שהמקום היה ידוע בתנאים הסניטריים המזעזעים ובמשמעת הקשה, שכללה הפעלת אלימות כלפי הסטודנטים, עד כדי כך שעל פי הסופר המפורסם ראבלה (François Rabelais 1483-1553), התנאים שם היו גרועים יותר מהתנאים של העבדים של הטטארים או המאורים.
מצד שני, למרות כל זאת, יצאו משם כמה אנשים מאוד משכילים, בהם הפילוסוף המפורסם ארסמוס מרוטרדם (Érasme de Rotterdam 1466-1538), ז’אן קלווין (Jean Calvin 1509-1564), מייסד הקלוויניזם, וכמובן הסופר ראבלה עצמו. אז אולי הם בכל זאת עשו משהו טוב…
כיום ניתן לבקר בספריית סנט ז’נבייב, אבל זה לא פשוט מכיוון שיש צורך בכרטיס קורא (שאותו ניתן להשיג במקום בחינם). אם תצליחו להיכנס פנימה, תוכלו לראות את אולם הקריאה המרכזי, ואם תגיעו לשם במהלך ימי המורשת, תוכלו לראות עוד מספר חדרים, שלרוב סגורים לציבור הרחב.
בין אם ביקרתם בספריה ובין אם לא, המשיכו ישר אל עבר כנסיית סנט אטיין דו מון (Église Saint-Étienne-du-Mont), אחת הכנסיות האהובות עלי בפריז. מי שאוהב, כמוני, את סרטו האלמותי של וודי אלן “חצות בפריז”, מוזמן להתיישב על המדרגות של הכנסייה ובזמן שהוא מחכה למכונית שתיקח אותו לפגישה עם המינגווי וגרטרוד שטיין, לשמוע מעט על ההיסטוריה של הכנסייה הזאת.
הכנסייה הראשונה נבנתה במקום במהלך המאה ה-13, אך במאה ה-15 נבנתה הכנסייה הנוכחית, בסגנון גותי. לכל זה נוספה חזית בארוקית יפהפייה במהלך המאה ה-17.
אני ממליץ לכם להיכנס לכנסייה הזאת ממספר סיבות, וביניהן העובדה שהיא מהווה את מקום קבורתם של המחזאי ז’אן רסין והפילוסוף בלז פסקל, וגם בזכות העוגב הנפלא, שנמצא במקום (אם יהיה לכם מזל ובדיוק מישהו ינגן עליו כשתיכנסו). אולם הסיבה החשובה ביותר, מבחינתי, לביקור בכנסייה הזאת, היא מסך האבן היפהפה שמהווה חוצץ בין שני חלקי הכנסייה.
זהו מסך האבן היחידי ששרד (בכנסיית נוטרדאם היה מסך כזה אך במאה ה-17 הוחלט שהוא פרימטיבי מדי והרסו אותו) והוא פשוט יפהפה. בעיני זו מעין רקמה בשיש, ואני מסוגל להביט בו במשך דקות מבלי שישעמם לי.
התיכון של האליטה הצרפתית והבית בו חי הדוכס שלמד עברית
צאו מכנסיית סנט אטיאן דו מון דרך הכניסה הצדדית, היישר אל רחוב Clovis. ממש ממולכם תמצאו את בית הספר התיכוני ע”ש המלך אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610). בית הספר הזה שוכן במקום בו עמד מנזר סנט ז’נבייב וכאן נקברו המלך קלוביס ה-1 (שלט בין השנים 486-511) ואישתו.
במהלך המהפכה הצרפתית נסגר המנזר, והמבנה שלו הפך לאחד מבתי הספר הציבוריים הראשונים בפריז. במהלך המאה ה-19 החליף בית הספר בין שורה ארוכה של שמות עד שהשם הנוכחי שלו נקבע בשנת 1873. בית הספר הזה התפרסם בזכות שני דברים.
הראשון הוא “מגדל קלוביס”, מגדל הפעמונים של הכנסייה הישנה של סנט אטיאן דו מון בה ביקרתם לפני רגע. הדבר השני שגרם למקום להתפרסם הוא רשימת האנשים המפורסמים שלמדו כאן.
הנה רשימה חלקית מאוד של אותם סלבס:
- הבנים של המלך לואי פיליפ ה-1
- ויקטור בלטר (Victor Baltard 1805-1874), שהתפרסם בזכות מבני הברזל והזכוכית של השוק הסיטונאי בלה האל.
- פרדיננד דה לספס (Ferdinand de Lesseps 1805-1894) המהנדס שעמד מאחורי תעלת סואץ
- לאון בלום (Léon Blum 1872-1950) ראש הממשלה היהודי של צרפת, שבתקופת שלטונו הכניס לספר החוקים בפעם הראשונה שבוע חופשה לכל פועל (שמאז צמח להיות חודש, ובמקומות אחרים אף יותר).
- ואפרופו יהודים, גם הזמר המפורסמים פטריק ברואל (Patrick Bruel) וגי באר (Guy Béart) למדו כאן.
לצערי הרב לא ניתן לבקר בבית הספר הזה מחוץ לימי המורשת, ואם יש דבר שאני מצטער עליו זה שבאחד מימי המורשת עמדתי בתור בכניסה’ אך נשברתי לפני שהגיע זמני להיכנס. מקווה לכפר על החטא הזה בפעם הבאה שאגיע לפריז בספטמבר.
וכעת הרשו לי להמליץ לכם על מקום נהדר לאכול בו ארוחת צהריים (אם הגעתם לכאן בזמן). חזרו חזרו ברחוב קלוביס אל הכניסה הראשית של כנסיית סנט אטיין דו מון, רדו ברחוב Montagne Sainte Genevieve ופנו שמאלה אל Rue Laplace.
במספר 17 נמצאת המסעדה La table de Colette, מסעדה עם מטבח צרפתי מתוחכם שמגישה אך ורק ארוחת טעימות (כל מה שניתן לבחור זה את מספר המנות). בצהריים תקבלו כאן ארוחה בת 3 מנות במחיר 45 יורו לאדם, שזה בעיני מחיר מצוין לארוחה ברמה הזאת ולשירות שתקבלו.
לאחר שסיימתם לאכול חיזרו על עקבותיהם אל Rue Montagne Sainte-Geneviève והמשיכו שתגיעו לכיכרונת קטנה על שם ז’קלין דה רומילי (Jacqueline de Romilly 1913-2010), פילולוגית חשובה והאישה השנייה שזכתה להיכנס לשורות האקדמיה הצרפתית.
ממול למזרקה תמצאו את הבניין בו שכן בעבר בית הספר הפוליטכני (École polytechnique), עד שעבר לפרבר פלזו (Plaiseau) בשנת הולדתי (1977). בית הספר נוצר בשנת 1794 על מנת לחנך את האליטה המדעית של הצבא הצרפתי ובין הבוגרים המפורסמים שלו ניתן למצוא את המארשל פוש (Ferdinand Foch 1851-1929), גיבור מלחמת העולם ה-1, 3 זוכי פרס נובל עוד ועוד.
המשיכו למעלה ברחוב Descartes, ושימו לב לרחוב קטן וצר בשם rue Descartes. שם במספר 30 התגורר לואי “הצדיק” דוכס אורליאן (Louis I d’Orléans 1703-1752). להבדיל מסבו רודף הגברים ואביו רודף הנשים (שעל הרפתקאותיו ניתן לקרוא בכתבה על פאלה רויאל) , לואי היה גבר של אישה אחת ושמה היה אוגוסטה, נסיכת באדן באדן.
להבדיל כמעט מכל זוג אחר באותה תקופה, הדוכס והדוכסית אהבו מאוד אחת את השנייה וכאשר הדוכסית מתה במהלך הלידה של בתם בשנת 1726, הדוכס מוכה היגון החליט לפרוש מחצר המלכות ו…ללכת ללמוד עברית בסורבון. על מנת להיות קרוב לסורבון, החליט הדוכס להתגורר בבית הזה, ושם הוא מת בשנת 1752.
הבית של ורלן שהפך למשרד של המינגווי
המשיכו ברחוב Descartes עד שתגיעו למספר 39. שם חי המשורר פול ורלן את שנותיו האחרונות. חייו של ורלן היו סוערים מאוד וכללו לא רק כתיבת שירה נפלאה אלא גם קשר הומוסקסואלי עם משורר מחונן אחר (ארתור רמבו), מסע באירופה שבסופו ירה ורלן ברמבו, ישב בכלא, ניסה לחזור בתשובה, התדרדר לשתייה וסופו שמת בשנת 1896 כמעט חסר כל בדירה בבית הזה אותה הוא חלק עם יצאנית בדימוס.
קרוב ל-30 שנים אחר כך שכר הסופר האמריקאי המפורסם ארנסט המינגווי את הדירה הזאת והפך אותה למעין “חדר עבודה”, מכיון שהדירה שלו ברחוב Cardinal Lemoine הייתה קטנה מדי.
הרחוב הפסטורלי על שם מכשיר העינויים
המשיכו דרומה ב-Rue Descartes ופנו ימינה ב-Rue Thouin. לכו עד שתגיעו לכיכר קטנה על שם עמנואל לוינס (1906-1995), פילוסוף ומחנך, שניהל את בית הספר בו למד אביטל ענבר. מהגינה הקטנה הזאת ישנו מראה יפה של הכיפה של הפנתיאון, ששמחתי לצלם בסתיו 2023.
כעת הביטו לצד השני אל 3 Rue de l’Estrapade, שם תמצאו בניין מהמאה ה-18. כאן התגורר הפילוסוף דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784) במשך מספר שנים ושם החל לעבוד על האנציקלופדיה שלו, עד שנעצר על ידי השלטונות בשנת 1749. הסיבה למעצר הייתה “המכתב לעיוורים”, שהיווה כתב ביקורת חריף על השלטונות ו”סידר” לו “חופשת הכל כלול” בטירת ונסן.
המשיכו ברחוב l’Estrapade ותרגישו שהזמן כאילו עצר כאן אי שם בשלהי המאה ה-18 או ראשית המאה ה-19. מה שמעניין זה שלמרות האווירה הפסטורלית, הרחוב עצמו נקרא על שם כלי עינויים, שהיה מאוד פופולרי במאות ה-16 וה-17, שאפשר תליית אדם באמצעות ידיו, מה שהיה גורם לשברים בעצמות וקרעים בשרירים.
המשיכו אל מספר 9 ותגיעו לבניין כתום מקסים, עם שער מתכת מאותר. על הבניין שלט שאומר brûlerie Saint-Jacques. אל דאגה, לא שרפו כאן אנשים, כפי שברחוב l’Estrapade, לא תלו אותם מהידיים, אלא כאן קלו בעבר קפה (וכיום זהו בית מגורים פרטי).
המשיכו הלאה עד שתגיעו ל-Place de l’Estrapade. שם בבניין מספר 1 מתגוררת אמילי, מהסדרה “אמילי בפריז” ורוב הסיכויים שתמצאו שם מעריצים של הסדרה המצטלמים ליד שער הבניין, כמו המעריצה הזאת שיצא לי לצלם.
דרך אגב, אם אתם אוהבים את הסדרה ומעוניינים להכיר עוד מקומות בפריז שקשורים אליה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה עליה אצלי באתר.
הכנסייה היפהפיה שלא מעט תיירים מפספסים
אחרי שסיימתם להצטלם אתם מוזמנים לצאת מן הכיכר ולפנות שמאלה אל רחוב Lhomonde. המשיכו ברחוב ופנו ימינה אל רחוב Ulm.
המשיכו אל מספר 23, שם תראו ציור קיר של הכימאית המפורסמת מארי קירי ואם תרצו אתם מוזמנים לבקר במוזיאון על שמה שנמצא ממש לא רחוק, בכתובת 1 Rue Pierre et Marie Curie (פתוח בימי רביעי-שבת בין השעות 13:00-17:00 ומציג תערוכות שעוסקות ברדיואקטיביות). אם תרצו להכיר טוב יותר את סיפורה של מארי קירי, אני ממליץ לכם לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן מארי קירי ופול לנז’בן – אהבה חשאית אסורה.
בין אם ביקרתם במוזיאון של מדאם קירי ובין אם לא, אתם מוזמנים להמשיך ללכת ברחוב Ulm, עד שתגיעו למספר 45 שם שוכן ה Ecole Normale Supérieure. זהו בית הספר הגבוה היוקרתי ביותר בצרפת (הרבה יותר יוקרתי מהסורבון), ושם מכשירים את האליטה הפוליטית של צרפת. כך לדוגמא ניתן למצוא בין רשימת הבוגרים של המוסד את נשיא צרפת ז’ורז’ פומפידו, ז’אן פול סארטר, לואי פסטר ועוד ועוד. החזית של בית הספר הזה פשוט יפהפייה וניתן לעתים להיכנס פנימה, לחצר המאוד יפה של המוסד.
המשיכו עד סוף הרחוב ופנו ימינה אל Rue de Feullantines. לכו עד למספר 8 ושם תגלו את הבית בו התגורר הסופר המפורסם ויקטור הוגו, במהלך ילדותו ושם עשה את צעדיו הראשונים בעולם השירה.
המשיכו ישר ופנו שמאלה ברחוב Saint Jacques, שמוביל דרומה אלא מחוץ לגבולות פריז ונקרא על שם סניטיאגו דה לה קומפוסטלה, מכיוון שכאן הלכו עולי הרגל לשם (הם החלו את מסעם במגדל סן ז’אק שנמצא ברובע ה-4). המשיכו ישר עד שתגיעו אל כנסיית Val-de-Grâce.
סיפורה של הכנסייה מתחיל בנדר מלכותי. למלכה אן מאוסטריה, שהייתה נשואה ללואי ה-13 (שלט בין השנים 1610-1643) לא היו ילדים, למרות שנות נישואים רבות למלך (ככל הנראה מכיוון שהוא היה הומוסקסואל בארון).
המלכה נשבעה שאם האל יעניק לה ילד, היא תבנה לכבודו כנסייה מפוארת, ואכן קרה נס ושנה אחר כך המלכה נכנסה להריון וילדה את מי שלעתיד יהיה לואי ה-14. בשנת 1654, הניחו המלכה אן מאוסטריה ובנה את אבן הפינה לכנסייה הזאת, שנבנתה על ידי שני האדריכלים המפורסמים פרנסואה מנסאר (François Mansart 1598-1666) וז’אק למרסיה (אותו כבר הזכרנו כשדיברנו על הסורבון).
התוצאה באמת מרהיבה הן מבפנים והן מבחוץ. בולטת במיוחד זו הכיפה היפהפייה שבנו השניים, שמקושטת מבפנים באמצעות פרסקו של פייר מינייאר (Pierre Mignard 1612-1695), המציג יותר מ 200 דמויות בגן עדן, כולל זו של הפטרונית של המלכה אן מאוסטריה.
על מנת לבקר בכנסייה הזאת, עליכם לבקר במוזיאון של ואל דה גראס, העוסק, רובו ככולו ברפואה צבאית. למרות שהנושא עצמו עלול להישמע לא מעניין במיוחד, הרי שהביקור במה שהיה פעם מנזר מלכותי, בהחלט שווה את זמנכם.
אם תרצו לבקר במוזיאון, דעו לכם שהוא פתוח בכל יום, להוציא שני ושישי בין השעות 12:00-18:00.
בכנסייה המקסימה הזאת מסתיים גם הטיול שלנו. אם עוד לא התעייפתם, אתם מוזמנים ללכת לגני לוקסמבורג, שנמצאים במרחק של כעשר דקות הליכה משם. בעיני אין דרך טובה יותר לסיים טיול ברובע הלטיני (למרות שהגנים נמצאים כבר ברובע השישי 🙂 ).
רוצים לקרוא עוד על הרובע הלטיני?
אם מסלול הטיול הזה מצא חן בעיניכם ואתם מחפשים מסלולי טיול נוספים ברובע הלטיני, אתם מוזמנים להיכנס לדף הרובע הלטיני באתר ולמצוא לא רק מסלולי טיול אלא גם המלצות על מסעדות, בתי מלון ועוד.
