הרומן שלי עם הקולנוע הצרפתי המודרני התחיל עוד כשהייתי נער, הלכתי לקולנוע לב בת״א ומבין כל הסרטים שהוצגו בחרתי דווקא ב-׳שיקוי לילה׳ של קלוד שברול שהיה לא פחות מחוויה קולנועית מעצבת בשבילי. אחריו צפיתי ב׳אמלי׳ המוכר והמקסים וקצת מאוחר יותר ב׳לפני השקיעה׳, הסרט השני במה שהפך בסופו של דבר לטרילוגיית ״לפני״, שהתרחש בפריז.
ברטרוספקטיבה, היו סרטים מוצלחים יותר מאלו באותה תקופה שמגיע להם קרדיט, אבל אלו הסרטים שפרשו בפני את תרבות פריז וצרפת העכשווים ומשם רק רציתי לראות ולדעת עוד.
דבר הוביל דבר ובשנת 2008 עברתי לגור בפריז לטובת לימודי הפקת קולנוע. משעשע להגיד שאת פריז הכרתי בעיקר בעיקר דרך אותם סרטים וכמו רבים דמיינתי אותה כעיר הרומנטיקה המנצנצת נוטפת התאווה, מקדשת הבוהמה ובעלת השיק הנצחי.
חבל שבאף אחד מהסרטים שצפיתי, לא טרח להזכיר את המוכרת בבולנג’רי שחושבת שייעודה בחיים הוא לתקן את הדיקציה השגוייה של הלקוחות הלא צרפתים שלה, או השביתות בתחבורה הציבורית שלפעמים הן כל כך בלתי נסבלות שגרמו לי להתגעגע לאוטובוסים הדחוסים של אגד. וכמובן החתול הכי גדול בשק הצרפתי – האדמיניסטרציה שרק עלייה אפשר לכתוב סדרת ספרים.
הרובע הלטיני – יופי קלישאתי
דבר נוסף שלא מדברים עליו בהקשר החיים בפריז הוא הקושי במציאת דירה למגורים בעיר. בסרטים, הגיבורים תמיד מוציאים דירה עם מרפסת שמשקיפה לאייפל, אבל המציאות כמו שאתם בטח יודעים קצת שונה. עד כמה מתסכל לשכור דירה בפריז? דוגמא אחת היא מלכוד 22 צרפתי קלאסי – כדי לשכור דירה בפריז צריך חשבון בנק, ובשביל לפתוח חשבון בנק צריך דירה 🤦♀️ 🤦♂️
ישנן עוד דרישות משונות שחלקן כל כך מעצבן, עד שלעיתים תהיתי האם כל הפרוטוקול הזה נוצר על מנת להניא את הלא פריזאים והזרים מלעבור לגור בתוך העיר.. אך עקשנות משתלמת ולבסוף מצאתי דירה באמצע הרובע הלטיני.
היא הייתה קטנה ופונקציונלית, אך היופי האמיתי שלה היה הנוף שנשקף מהחלון: מימין נפרשו שדרות סן-ז’רמן וממול שורת גגות פח ציוריים של בניינים הוסמנים. כשעברתי לשם, נאמר לי שהרובע הלטיני הוא אחד האזורים היותר תוססים בעיר. “הדיזינגוף של פריז” תיאר לי מישהו בגאווה. כשמסתכלים על הרובע אכן יש ריכוז גבוה של אזורי עניין: שדרות סן ג’רמן וסן מישל, שכונת האודאון, גני לוקסמבורג, רובע מופטאר, גדות הסיין והסורבון, אם רק נציין כמה מהם.
אך לחיות באזור כמו הרובע הלטיני שונה מאוד מלשהות בו במשך כמה ימים כתייר. ראשית זהו אזור יקר יחסית, גם למקומיים ודורש הכנסה גבוהה יחסית על מנת להתקיים ולהנות מהחיים שהרובע מציע.
לכן רק תושבי הרובע בורגנים אך כיאה לפריזאים, אלו בורגנים עם שיקים אשר מכונים, Bobo. המילה Bobo היא הלחמה של צמד המילים Bourgeois-Bohème (בורגני בוהמייני) ומתארת בגדול היפסטרים אמידים פריזאים ושווה להרחיב עליהם את הדיבור, אך בכתבה אחרת.
סביב ה-Bobos של הרובע, התאספה קהילה אמריקאית ענפה שרוצה לחיות את החלום של אמריקאי בפריז, בגרסה הבורגנית שלה.
שבירת מיתוס קטנה: למרות ששוכנים ברובע כמה מן הפקולטות היותר חשובות של הסורבון, הרובע הלטיני איננו רובע סטודנטיאלי מאחר ויוקר המחייה לא מאפשר למרבית הסטודנטים להתקיים או אפילו לצאת. מרבית הסטודנטים שכן גרים שם, הם צאצאים למשפחה של Bobos 🙂
בעיני האיזור שעדיין שוקק ברובע הוא איזורי האודאון והמופטר, ומלבדם ואין באמת איזורים שאפשר לצאת אליהם עד השעות הקטנות של הלילה. אלמלא אתם מכירים מישהו שמכיר מישהו שעורך soirêe בדירה המטורפת שלהם באיזור, סביר להניח שכבר בשעה 22:00 של יום שישי או שבת תתחילו לפזול לכיוון רבעים אחרים ויותר אטרקטיבים.
עם זאת, זה רובע מקסים, גם בגלל שחלק מהאטרקציות התיירותיות זמינות גם למקומיים וגם בגלל שהוא רובע עתיק שיש בו הרבה פינות שמגלים לאורך זמן. במהלך השיטוטים ברובע, שמתי לב לכמות הגדולה של בתי הקולנוע העצמאיים שיש באיזור ביחס לאיזורים אחרים בפריז. לא מדובר רק על בתי הקולנוע ששייכים לרשתות גדולות כמו MK2 או UGC, שהם הגרסה המקומית לסינמה סיטי וקולונוע לב, אלא בתי קולנוע קטנים, פרטיים שחלקם נחשבים היסטורים.
בתי הקולנוע של רחוב שאמפוליון
המקום שמשך אותי יותר מכל היה רחוב קטנטן במיקום מרכזי, סמוך לשדרות סן מישל בשם Rue Champollion. הרחוב שוכן על שרידי מרחצאות רומאיות סמוכות ובמהלך השנים שינה את שמו מספר פעמים.
בסוף הרחוב, היכן שנמצאת היום כיכר הסורבון, שכנה מסעדה מפורסמת בשם Flicoteaux שמאוזכרת בספרו של בלזק ‘אשליות אבודות’. שם היא מתוארת כמקום מפגש חשוב לסטודנטים מהסורבון והבוהמה המקומית של אמצע המאה ה-19.
ב-1867 שינו את שם הרחוב בפעם האחרונה לרחוב Champolion (תיכף נסביר למה) ולקראת סוף המאה מילאו אותו מספר קברטים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בתי הקולנוע הפכו לפופולאריים, הם החליפו אט אט את הקאברטים המתיישנים ולאורך השנים נפתחו לא פחות משלושה בתי קולנוע ברחוב. כשעוברים לידו, במבט ראשון הרחוב נראה קצת מוזנח ופחות תופס את העין משני השדרות הגדולות שסמוכות אליו (סן ג’רמן וסן מישל). אך כשמביטים לרגע, מבינים שנמצא שם אוצר.
לקח לי קצת זמן להבין שהשמפוליון שעל שמו נקרא הרחוב, הוא לא אחר מז’אן-פרנסואה שמפוליון שעליו למדתי עוד בתיכון בשיעורי תולדות האמנות. ז’אן-פרנסואה היה ילד הפלא שפיענח את כתב החרטומים שהיה חרוט באבן הרוזטה, שהביא איתו נפוליאון לצרפת, כחלק מהשלל שמצא במסעות הבזיזה שלו במצרים. בהמשך שמפוליון ייסד במו ידיו את תורת האג’יפטולוגיה.
שנים לאחר מותו, שאמפוליון הפך לרחוב שמאגד בתוכו נכס צאן פריזאי – שלושה בתי קולנוע מיתולוגיים עצמאים שמציגים 7 ימים בשבוע בין 3-4 הצגות ביום. המקומיים לא מתייחסים אליהם כאל בתי קולנוע רגילים, אלא כ-Arthouse.
מה זה אומר? סרטים חדשים ומסחריים לא תמצאו שם, אך רטרוספקטיבות, פסטיבלי הקרנות בנוכחות במאים/ות מוערכים/ות, הקרנות מיוחדות של עותקים אבודים וסתם נוסטלגיה קולנועית דווקא כן. הכל בגרסת מקור לא מדובבת לצרפתית.
במשך הזמן הרחוב הפך לפינה הסודית שלי, זה שכולם עוברים לידו ורק מעטים יודעים מה יש בתוכו. אבל עכשיו אני מרגיש שאפשר לשתף את הסוד ולספר לכם מה יש בפנים:
Le Champo – Espace Jacques-Tati
לה שאמפו, נוסד בשנת 1938 והחליף חנות ספרים ישנה שעמדה במקום. השם “לה שמפו” הוא קיצור לשם הרחוב, ושמו של ז’אק טאטי הוסף בשנת 1988 מאחר והיה הפטרון הכי מפורסם והכי משמעותי של המקום במשך שנים ארוכות.
פרנסואה טריפו אמר שלה שאמפו, היה המפקדה שלו בזמנו וקלוד שברול אמר שזו הייתה האוניברסיטה השנייה שלו. בשנת 2000 המקום הוכר כאתר היסטוריה וניצל מעסקת נדל”ן שהייתה אמורה להעיף את הקולנוע, על מנת לפתוח במקומו עוד חנות יוקרתית ומיותרת. ההצדקה לסטטוס “נכס תרבות היסטורי” הם חזית המקום והאולמות שלא השתנו במעט מאז נוסד המקום.
Reflet Médicis
הקולנוע החליף קאברט ישן ומפורסם בשם Théâtre des Noctambules (בעברית: קאברט אנשי המסיבות), שעמד במקום עד תחילת שנות השישים.
בשנת 1964, פתחו את הקולנוע המודרני לזמנו עם שלושה אולמות הקרנה, כאשר כל אחד מהאולמות עוצב בצורה שונה. כיום נערכים בו כל שנה מספר אירועים תרבותיים משמעותים כמו פסטיבל הסרטים הפולני, רטרוספרטיבה של קטגוריית Un certain regard של פסטיבל קאן ועוד.
מול בית הקולנוע ישנו בית קפה שנושא את אותו שם Café le Reflet. המקום שאפשר להעביר בו המתנה לקראת הסרט, לדון עליו אחר ההקרנה או סתם לשבת ולדבר על קולנוע או להאזין לקולנוענים שבאים לשם. הדקורציה של המקום מיוחדת ומשלבת אמנות עכשווית ופוסטרים של סרטים ישנים. אפילו התאורה היא תאורת קולנוע ישנה.
Filmothèque du quartier latin
המקום נוסד בשנת 1966 על ידי שני בנקאים מצליחים וצעירים בשם ז’אן-מארי רודון וז’אן-מקס קאוס.
ז’אן וז’אן נפגשו במסגרת העבודה וגילו שיש להם הרבה במשותף – לשניהם קוראים ז’אן מ. , שניהם שונאים את העבודה שלהם ושניהם סיניפילים. יחד הם הקימו את רשת בתי הקולנוע העצמאית Action, שמטרתה הייתה ליצור בתי קולנוע שמתמחים בסרטי מורשת קולנועית (כן הצרפתים אוהבים להישמע דרמתיים).
לקראת סוף שנות התשעים, השותפות הסתיימה מפאת שיקולים כאלו ואחרים ובשנת 2006 ז’אן-מקס ובנו רכשו את השליטה של בית הקולנוע Quartier latin והוסיפו לשמו את המילה Filmothèque שמשמעותה ארכיב סרטים. מאז הם מנהלים יחדיו את התוכנייה, ההקרנות המיוחדות ולעיתים ניתן למצוא אותם בקופה מוכרים בעצמם כרטיסים.
אם מגיעים להקרנת צהריים מספיק זמן מראש, אפשר לקשקש איתם ולשמוע סיפורים מעניינים שקרו במקום. במקום נערכים במהלך השנה 7 פסטיבלי סרטים בינלאומיים בנוסף להקרנות מיוחדות.
ביקור בבתי קולנוע – הדרך להכיר את העיר באמת
עכשיו, חלקכם יגידו – למה לי ללכת לראות סרט בזמן חופשה?
בטיולים אני תמיד משתדל לקבל הצצה לתרבות המקומית. הגעתי למסקנה שהחווית הקולינריות, הביקורים במוזיאונים והסיורים המודרכים, מספקים את זה במידה מסויימת אבל חסרה להם קצת אותנטיות מאחר והם הונדסו למכור לנו את הגרסה הכי מושכת של העיר.
הבנתי, שאם עושים דברים יומיומיים שמקומיים עושים, ניתן לחוות משהו עמוק יותר. המעשה היומיומי האהוב עליי הוא ביקור בקולנוע. אפילו הסמול טוק עם מוכר הכרטיסים או מישהו בתור, יכול לתת לנו אתערך מוסף למציאות הלא משוחדת של החיים במקום.
ההמלצה הזו לא רלוונטית לכולם ובטח שלא בביקור ראשון בעיר, היא דורשת זמן וסביר להניח שלא תצאו ממנו עם תמונת סלפי לאינטסגרם. אבל אתם תצאו עם חוויה, גם תצפו בסרט שאף פעם לא חשבתם שתצפו בו (ותהנו) וגם האינטרקציה הקצרה תשאיר לכם סיפור יפה.
אז אם אתם באיזור, בואו לסרט או קפה, לשיחה קצרה עם ז’אן-מקס ואל תשכחו לקחת תוכניה מסוגננת מלה-שמפו.
כמה מילים על לירן הוטמכר
לירן הינו צלם מקצועי ומציע סיורי צילום בפריז שבהם הוא יספר לכם את הסודות מאחורי המקומות הכי יפים ומעניינים בעיר ובמקביל יצלם על רקע היופי הפריזאי. מידע נוסף על הסיורים הללו באתר שלו A Parisian Production.
