הרובע הלטיני הוא ללא ספק אחד המקומות עם ההיסטוריה הארוכה ביותר בפריז. מסע היסטורי ברובע הזה יתחיל בימי לוטציה העליזים, בהם השילוב של נוצרים ואריות היווה את מופע הריאליטי האולטמטיבי עם 90% רייטינג. הוא ימשיך בימים שהמקום הפך לזירה אינטלקטואלית עם היווצרותה של האוניברסיטה (מה שהביא למקום את שמו) ויסתיים במרד הסטודנטים של 1968, שהוציא חלק ניכר מהפקולטות מפריז עצמה.
בקיצור, יש לנו עסק עם יותר מ-2,000 שנות היסטוריה ארוכה ומרתקת, ומכיוון שלרובכם אין מספיק זמן על מנת לקרוא מאות רבות של ספרים שנכתבו על האירועים שהתרחשו שם, החלטתי לספר לכם את סיפורו של הרובע הקסום והמרתק הזה, על מנת לשדרג את הטיול שלכם שם.
ימי לוטציה העליזים
נכון, פריז נוצרה בתור כפר דייגים היכן שנמצא היום רובע ברסי (Bercy), אך חוץ משרידים של כמה ספינות דייג, שנמצאים היו במוזיאון הקרנוולה, לא נותר מהכפר הזה זכר.
הסיפור האמיתי של פריז מתחיל בתקופה הגאלית, כאשר באיל דה לה סיטה (וייתכן שגם באזור Nanterre), הקים שבט בשם פריזיאיים (Parisii) ישוב קטן. בשנת 52 כובשים הרומאים את הישוב הגאלי, ומחליטים להקים עיר רומאית לתפארת על גבעה בגדה השמאלית של הסיין.
מדוע החליטו הרומאים להקים את הישוב על גבעה (שתהפוך מאוחר יותר לגבעת סנט ז’נבייב ושם ניתן למצוא היום את הפנתאון)? ראשית, מכיוון שקל יותר להגן על ישוב שנמצא על ראש גבעה ושנית, על מנת להתמודד עם ההצפות הרבות של הסיין, אלו שיצרו בגדה הימנית ביצות, שנתנו את שמן לרובע המארה (Marais פירושו “ביצה” בצרפתית).
הייתה זו עיר רומאית “לפי הספר”, עם רחובות שתי וערב, בתי מרחצאות, שווקים וכמובן אמפיתאטרון. הרחוב המרכזי (Cardo Maximus), היה היכן שהיום נמצא רחוב Saint Jacques והוא חצה את העיר מצפון לדרום. רחוב ראשי נוסף נסלל פחות או יותר על התוואי של בולבאר Saint Michel.
הישוב הרומאי בלוטציה הגיע לשיא בשלהי המאה ה-2 לספירה, ונשארו ממנו מספר שרידים, אותם ניתן לראות עד היום, כאשר החשובים ביותר הם בתי המרחץ שבמתחם מוזיאון קלוני (Hôtel de Cluny) והאמפי תיאטרון שנמצא ברחוב Monge, ושנקרא Arènes de Lutèce.
פלישות השבטים הגרמניים במהלך המאה ה-3 הובילו את האוכלוסיה להתרכז באיל דה לה סיטה, והעיר לוטסיה הלכה ונחרבה במהלך המאות הבאות, עד אשר נהפכה לזיכרון רחוק (כך לדוגמא האמפיתטרון נעלם לחלוטין והפך למעין אגדה, עד שהתגלה במקרה בזמן עבודותו לסלילת רחוב Monge).
במהלך המאה ה-5, הגיע לאזור אטילה ההוני, יחד עם צבאו וצר על העיר. כולם היו בטוחים שזהו סופה של העיר אולם אצילה מנאנטר בשם ז’נבייב הבטיחה שהעיר לא תכבש ואכן קרה נס והצבא ההוני החליט לעזור את לוטציה וללכת לבזוז את אורליאן (ישנה שמועה שאומרת שהסיבה לכך היא שמועה שפשטה במחנה ההוני על כך שנשות לוטציה הן מכוערות ולכן אינן שוות את המאמץ של כיבוש, ביזה ואונס).
לוטציה אולי הצליחה להיפטר מכובש פוטנציאלי אחד, אך לא הצליחה לשמור על עצמאותה לזמן רב, מכיוון שמספר עשורים לאחר הביקור של ההונים הגיע לאזור שבט גרמני בשם הפרנקים, והם הצליחו לכבוש בקלות את את מה שהיום צרפת ובלגיה.
מנהיג הפרנקים קלוביס קבע את משכנו בלוטציה, ששמה שונה כעת ל”פריז”, על שם שבט הפריזאיים שהקים את העיר. הוא התרשם מאוד מז’נבייב, שיחד עם אישתו קלוטילד (Clotilde), הצליחו לשכנע להתנצר. אחת מתוצאות המרת הדת של קלוביס (שהפך למלך קלוביס הראשון), הייתה הקמת מנזר על ראש הגבעה בגדה השמאלית והוא הספיק לעשות זאת בטיימינג מצוין, מכיוון שהוא מת זמן קצר לאחר שהמנזר הוקם, בדיוק בזמן על מנת לשכן את עצמותיו בקריפטה של המנזר.
ז’נבייב מתה, ככל הנראה, כשנה אחריו, ומכיוון שהצליחה להציל את העיר מההונים וגם לנצר את קלוביס, היא קיבלה חיש קל את התואר “קדושה” ואף הפכה לקדושה הפטרונית של פריז (יחד עם סן דני). היא נקברה באותו מנזר כמו קלוביס ונתנה את שמה לגבעה בה הוקם המנזר (Montagne Sainte-Geneviève).
במאה ה-7 יצר אליגיוס הקדוש (Saint-Éloi), שהיה צורף במקצועו, מעין תיבה מזהב משובצת באבנים יקרות, לשם נכנסו השרידים של ז’נבייב הקדושה. השרידים הללו שכנו במנזר על ראש הגבעה, ובכל פעם שצרה התרגשה על פריז (מלחמה, מגיפה וכו’) היו מוציאים את השרידים הללו מהמנזר ועושים תהלוכה ברחבי פריז. כל זה הסתיים בעת המהפכה הצרפתית, כאשר שרידיה של ז’נבייב הקדושה נשרפו בכיכר ליד האוטל דה ויל, ואילו התיבה הותכה.
גם המנזר בו הייתה קבורה ז’נבייב הקדושה איננו עוד, וממנו נשאר רק מגדל פעמונים שנמצא כעת בחצר בית הספר היוקרתי על שם המלך אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610).
תנור הלחם האינטלקטואלי של העולם הלטיני
לאחר כמה מאות שנים, במהלך המאה ה-9, הופיעו הוויקינגים בשערי פריז ותושבי העיר נאלצו לעבור שוב לאיל דה לה סיטה ולזנוח את הגדה השמאלית. לאחר גירוש הוויקינגים והעלייה לשלטון של שושלת בית קאפה (שלטו בצרפת בין השנים 987-1328), החלה הגדה הימנית להתפתח והפכה למרכז המסחרי של פריז, אך עד המאה ה-13 הגדה השמאלית עמדו בשיממונה.
המלך פיליפ אוגוסט (שלט בין השנים 1180-1223) החליט בשנת 1203 להתחיל ליישב את הגדה השמאלית של הסיין, ועל מנת לחזק את תחושת הביטחון הקים חומה חדשה, שהקיפה גם חלק מהגדה השמאלית (היום ניתן למצוא חלק קטן ממנה ב rue Clovis, לא הרחק מהמקום בו הוא מצטלב עם Rue Descartes.
סוחרי פריז לא ששו כל כך לעבור לגדה השמאלית, אך אנשי הדת דווקא שמחו מאוד לעבור לשם, במיוחד לאחר שקיבלו אדמות חינם מהמלך. באותם שנים היו בגדה השמאלית 3 מנזרים, שקמו עוד קודם, אך צמחו מאוד במהלך תקופת פיליפ אוגוסט ויורשיו.
הראשון הוא מנזר סן ז’רמן דה פרה, שנמצא ברובע ה-6 של ימינו. השני היה מנזר סן ז’נבייב, עליו כבר דיברנו ואילו השלישי היה מנזן סן ויקטור (Saint Victor), שנמצא בתחתית הגבעה על שם ז’נבייב הקדושה, לא רחוק מהיכן שנמצאת היום כיכר Jussieu. כמה מאנשי המנזר הזה הפכו במהלך ימי הביניים למרצים מפורסמים מאוד לתיאולוגיה.
אין זה מפתיע שההשכלה הגבוהה בפריז החלה כאן, מכיוון שאנשי הדת היו כמעט היחידים שידעו קרוא וכתוב והיה להם צורך להמשיך ולהכשיר אנשים על מנת שאלו יכירו את התיאולוגיה הנוצרית ואת השפה הלטינית (השפה של הליתורגיקה הנוצרית, באותה תקופה). כך קיבל הרובע את כינויו, “הרובע הלטיני”, על שם השפה בה לימדו את התלמידים.
הראשון מאנשי מנזר סן ויקטור שהעמיד תלמידים היה גילדואן (Gilduin מת בשנת 1155), ואחריו הגיע פייר אבלר (Pierre Abélard 1079-1142), המוכר לנו בזכות סיפור האהבה המפורסם שלו עם אלואיז (מוזמנים לקרוא עליו עוד בכתבתו של דני אשכנזי).
הנזירים לימדו בתחילה ברחוב לא הרחק מקתדרלת נוטרדאם, כאשר המרצים עמדו ליד דוכן ואילו התלמידים ישבו על ערימות קש. הערימות הללו נקראים בצרפתית Fouarre ולכן אין זה מפתיע שאחד הרחובות בגדה השמאלית, הקרוב מאוד לנוטרדאם, נקרא Rue du Fouarre.
אולם אל תחשבו שברחוב הזה, בו התגורר דנטה בזמן לימודיו, עסקו אך ורק בלימודים. לסטודנטים הפריזאיים יצא שם של פראי אדם, וכשהם לא ביקרו בבתי הבושת באיזור’ הם השתכרו בבתי המרזח של הרובע הלטיני ואחר כך חוללו מהומות. זאת הסיבה שבשנת 1358, העוצר שארל דוכס נורמנדי (לעתיד המלך שארל ה-5), החליט לחסום את הרחוב בשרשראות ברזל.
במאה ה-13 הופיע בחצר המלך איש דת בשם רובר, שהגיע מהכפר סורבון (Sorbonne). למרות מוצאו ממשפחה פשוטה, הידע העצום ויכולת השיחה שלו הרשימו את המלך עד כדי כך שהוא התעגב לאכול יחד איתו ארוחת ערב כמעט כל יום.
רוב החליט בשנת 1253 להקים קולג’ (College), דהיינו בניין בו יוכלו הסטודנטים לגור וללמוד, והקולג’ הזה הפך לבסיס לאוניברסיטה המפורסמת של פריז, הנקראת על שמו. לאוניברסיטה היה קשר אדוק עם הכנסייה ולכן אין זה מפתיע שהאפיפיור גרגוריוס ה-9 (שלט בין השנים 1227-1241) אמר על האוניברסיטה בפריז שזהו התנור בו נאפה הלחם האינטלקטואלי של העולם הלטיני.
לאוניברסיטה הזאת ישנה היסטוריה מרתקת ולא צפויה, ומכיוון שיש לי עוד לא מעט מה לכתוב על הרובע הלטיני, אני אשלח את מי שרוצה לדעת עוד לקרוא את הכתבה על אוניברסיטת הסורבון, ואילו אנחנו נמשיך הלאה.
במקביל לסורבון נוצרו עם השנים עוד שורה ארוכה של קולג’ים, כל אחד מהם היה לרוב שייך למדינה אחרת, ששלחה לפריז תלמידים ומורים. כך לדוגמא, נוצר בשנת 1305 קולג’ דה נבאר (Collège de Navarre) על ידי אישתו של המלך פיליפ ה-4 (שלט בין השנים 1285-1314), שמוצאה היה מממלכת נבארה שבפירנאים, ושם התגוררו בתחילה סטודנטים שהגיעו משם.
אחד המרצים המפורסמים ביותר שהרצו באוניברסיטה היה אדון אחד בשם אלבר (Albert), שהגיע מהיכן שנמצאת היום גרמניה. עם השנים עוות שמו ומאלבר הוא הפך למובר, ועל שמו נקראת היום כיכר קטנה ברובע הלטיני (Place Maubert), בה תוכלו למצוא חנות גבינות מהטובות של פריז (Laurent Dubois) ומאפייה שמכינה קרואסונים נהדרים (על פי פרסומים זרים), בשם Maison d’Isabelle (איכשהו בכל טיול אני רוצה להגיע לשם, ובכל טיול אני שוכח לעשות זאת).
האוניברסיטה הגיעה לשיא השפעתה בתחילת מלחמת מאה השנים, אולם אז החל מעמדה להתערער. הסיבה לכך היא שהיא תמכה באנגלים, שאף כבשו את פריז ושלטו בה למשך תקופה מסויימת, ומלכי צרפת לא שכחו לה את זה לעולם.
זאת הסיבה שהמלך פרנסואה ה-1 (שלט בין השנים 1515-1547), החליט להקים בשנת 1530 מוסד לימוד מתחרה בשם הקולג’ של צרפת (Collège de France). במוסד הזה למדו לא רק בשפה הלטינית אלא גם בצרפתית ו…בעברית! כמו כן, לצד לימודי הקודש ניתן היה ללמוד בהם גם לימודי חול ברוח הרנסאנס האיטלקי, שהמלך כל כך העריץ.
מהמוסד הזה, בו הלימודים היו בחינם (והם חינמיים עד היום), יצאו כמה מגדולי החוקרים של צרפת ובהם הפיזיקאי אמפר (André-Marie Ampère 1775-1836) והאיש שפיענח את שפת החרטומים, הלא הוא שמפוליון (Jean-François Champollion 1790-1832), עליו ניתן לקרוא בכתבה הזאת.
כמאה שנה מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של המלך לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610-1643), הוקם מוסד מחקר מתחרה נוסף לאוניברסיטה, הלא הם הגנים הבוטניים, שנמצאים עד היום בגבול המזרחי של הרובע ה-5. מטרת הגנים הייתה לחקור את סגולותיהם הרפואיות של הצמחים השונים ואחד מהמנהלים הראשונים של המוסד היה לא אחר מאשר ד”ר פאגון, שהצליח לחסל בזכות “הרפואה” שלו כמעט את כל משפחתו של לואי ה-14.
האוניברסיטה יוצאת מפריז
המהפכה הצרפתית הרסה את המנזרים, שהיוו כאמור את הבסיס ממנו צמחה האוניברסיטה, אולם הם גם יצרו סוג חדש של מוסדות להשכלה גבוהה בשם “בתי הספר הגדולים” (Grandes écoles), בהם לומדת האליטה הצרפתית עד היום.
בית הספר הגדול המפורסם ביותר הוא “בית הספר התקני להשלכה גבוהה” או בצרפתית École normale supérieure, שנוצר בשנת 1794 על מנת להכשיר מורים ובמהלך המאה ה-20 הוא הפך למקום בו מוכשרים מנהיגי העתיד (חלק ניכר מנשיאי צרפת, הפוליטיקאים והפקידות הגבוהה למדה שם, לצד אינטלקטואלים מפורסמים דוגמת ז’אן פול סארטר).
בית הספר המפורסם השני נוצר על ידי נפוליאון ושמו הוא École Polytechnique, שמטרתו להכשיר את דור העתיד של הקצונה הטכנית והמהנדסים. בית הספר הזה, שהוקם על חורבות הקולז’ של נבארה, הוציא משעריו לא מעט מדענים מפורסמים ובהם הפיזיקאי אמפר, המתמטיקאי מונז’ (Gaspard Monge 1746-1818) ואפילו נשיא צרפת אחד, ואלרי ז’יסקאר ד’אסטן (Valéry Giscard d’Estaing).
המוסדות הללו המשיכו לפעול יחד עם הפקולטות השונות של האוניברסיטה בתוך פריז עצמה, עד 1968 – ואז פרץ מרד הסטודנטים המפורסם. לא אפרט כאן את הסיבות למרד ומהלכו, כי זה לבדו שווה כתבה נפרדת, אולם לאחר חודשים של מלחמה ברחובות ואנרכיזם, שבמהלכם ברח שארל דה גול מצרפת, המרד נרגע.
למרד הזה היו שתי תוצאות עיקריות על פריז עצמה. ראשית, אבני השפה, שריצפו חלק ניכר מהרחובות שלה, הוחלפו על ידי העירייה באספלט, על מנת למנוע מהסטודנטים לעקור את האבנים הללו בעתיד ולזרוק אותם על השוטרים (כפי שעשו במהלך המרד).
התוצאה השנייה הייתה ההחלטה להעביר חלק ניכר מהפקולטות של הסורבון החוצה מתוך פריז, לעבר קמפוסים מכוערים למדי שנמצאים בפרברים. יחד עם הפקולטות הללו עבר במהלך שנות ה-70 גם בית הספר הפוליטכני אל פרבר Palaiseau, שנמצא דרומית מערבית לפריז.
במקביל, עבר הרובע הלטיני ג’נטריפיקציה והפך לרובע נחשק. חלפו הימים שכיכר מובר נחשבה, לדברי איש הרנסאנס המפורסם ארסמוס (Desiderius Erasmus 1468-1536), לביב השופכין של פריז.
חלפו גם הימים שרחוב Mouffetard נחשב לשכונה שבה אנשים כמו הסופר ג’ורג’ ארוול חיו בעוני מנוון, ובכיכר קונטרסקרפ (Place de Contrescarpe), התהלכו כנופיות “האפצ’ים”, שהיו מוכנים לחנוק ולדקור אתכם תמורת כמה פרנקים (ואתם עוד חושבים שפריז של היום מסוכנת…).
במקום כל אלו, עברו לרובע הלטיני אנשי רוח ופוליטיקה (לנשיא מיטראן היה בית ברחוב Bièvre), שמתגוררים הן בבניינים האוסמניים, שנבנו עוד במאה ה-19, והן בבניינים עתיקים בהרבה אותם הם שיפצו. הג’נטריפיקציה, שהובילה לפריחה כלכלית, קולינרית ותרבותית, הפכו את הרובע הלטיני, לאחד הנחשקים בפריז ולכן גם לאחד היקרים שבהם.
כיום הרובע הלטיני הפך לאחד הרובעים הנחשקים ביותר על ידי התיירים, הן בגלל מיקומו המרכזי והן בגלל כמות בתי הקפה ומקומות הבילוי שם. אם גם אתם החלטתם להתגורר שם, או לכל הפחות לטייל באזור, אני ממליץ לכם להיכנס לדף הרובע הלטיני מידע למטייל ולמצוא שם את כל המידע הדרוש לכם.
