מישל דה מונטן המסע אל המסות

דיוקן של מונטן - מקור תמונה ויקיפדיה
זמן קריאה משוער: 8 דקות

“אל תקראי בו כמו הילדים – לשם השעשוע, ולא כמו השאפתנים – כדי להשכיל. לא, קראי בו כדי לחיות.”
גוסטב פלובר, מכתב ללרויר דה שנטיפי (1857)

“עצם העובדה שאדם כזה כתב אכן מגבירה את העונג שבחיים הארציים. על כל פנים, אני, מאז הכרתי את הנפש החופשית והאיתנה הזאת, מבקש לומר עליו את מה שהוא עצמו אמר על פלוטרכוס: “למן הרגע שהצצתי בו, חשתי כאילו צמחה לי רגל נוספת או כנף”.
פרידריך ניטשה “הרהורים שלא בעתם”

כאן אכתוב על מה שקדם לכתיבת ה”מסות”, ואתם, לכו וקראו אותן!

משפחתו של מישל דה מונטן – מסוחרי דגים לאצילי החרב

מוצא משפחתו של מונטן הוא דוגמה למוביליות החברתית בצרפת של תקופתו. סבא-רבא של מונטן מצד אביו, ראמון-פליפה איקם, עשה הון מסחר

טירת מונטן - מקור צילום ויקיפדיה
טירת מונטן – מקור צילום ויקיפדיה

בדגים מלוחים, באיסטיס וביין, ובשנת 1477 רכש את האחוזה המשפחתית – טירת מונטן. סבו, גרימו, פסע צעד נוסף לעבר האצולה, ולאחר שביצר את ההון המשפחתי, חדל לעסוק במסחר גופא ונכנס לפוליטיקה המקומית. אביו, פייר, כבר ראה את עצמו כאציל לכל דבר ועניין, ופנה לקריירה צבאית. הוא נמנה על אותם האצילים הצרפתיים שבזזו את איטליה ובה-בעת שתו בצימאון את תרבותה והושפעו רבות מן ההומניזם של עידן הרנסנס ההולך ומסתיים. לאחר פרישתו מלחימה, פייר שב לנהל את אחוזתו, וכמו אביו, התערב בפוליטיקה של בורדו. הוא אף כיהן כראש העיר.

אמו של מישל, אנטואנט לופז דה וילנב, נולדה גם היא למשפחת סוחרים משגשגת ורבת-השפעה בפוליטיקה המקומית. סבו של מישל מצד אמו, פדרו לופז, היה מומר עשיר מסרגוסה. בטרם נשמח יתר על המידה על היותו של מונטן אחד משלנו (ישנן עדויות על שורשים יהודיים-מומרים גם במשפחתו של אביו) כדאי להבהיר שמונטן לא היה יהודי מבחינה הלכתית (סבתו מצד האם הייתה קתולית טהורה) ומעולם לא ראה את עצמו ככזה (ייתכן שאפילו לא חשד בקיומם של שורשיו היהודיים). יחסו אל היהודים היה שלו ואפילו אוהד במקצת, אבל לא חרג מגבולות הסקרנות הבלתי-נדלית האופיינית לו. היהודים ומנהגיהם היוו לדידו עניין בדיוק כמו הפרוטסטנטים, האינדיאנים, החתולים, הכרכרות, האגודלים והדיונות החוליות שבאחוזת אחיו.

בשונה מאביו, שזוכה ב”מסות” להערצה ניכרת, מונטן מזכיר את אמו אך לעיתים נדירות, ונראה שהיחסים ביניהם היו מתוחים. אנטואנט הייתה אישה דעתנית ופעלתנית, שנהנתה ממעמדה כאדונית האחוזה בתקופות הארוכות שבעלה בילה בלחימה באיטליה, ושסברה (ככל-הנראה, בצדק) שהיא מסוגלת לנהל את משקה טוב בהרבה מבנה החולמני. המעבר של האחוזה לרשותו הוליד, יש להניח, חיכוכים תדירים, ובדיוק מן הסוג שמישל סלד ממנו עמוקות.

לפייר ולאנטואנט היו שמונה בנים ובנות, מישל היה הבכור (שני אחיו הגדולים לא שרדו), ופער הגילאים בין האחים היה גדול – מישל היה בן 27 כאשר נולד ברטרן, בן הזקונים. גם המשפחה המורחבת, הן מצד איקם והן מצד וילנב הייתה ענפה, אמידה ורבת השפעה.

מונטן לומד לדבר לטינית כמו יליד

הלחימה האיטלקית של פייר השפיעה עמוקות על חייו של בנו, הן בחינוך שהוענק לו והן ביחס שפיתח כלפי חוויותיו והשקפותיו של אביו. נתחיל בחינוך.

ראשיתו בהחלטה המקורית ביותר של אביו למסור את התינוק הרך לטיפולה של משפחת איכרים מקומית. המנהג להעסיק מינקת, או אפילו למסור זמנית את התינוק לתוך משפחתה היה נפוץ דיו בקרב המעמדות הגבוהים, אולם לא זה היה המקרה כאן. פייר ההומניסט סבר שבתור אדון פאודלי לעתיד, ראוי שמישל יחווה את חייהם של מי שעתידים להיות נתיניו. מן הסתם, הנתק מאמו בגיל צעיר כל-כך, עלול היה לתרום לקרירות העתידית ביחסיהם.

איננו יודעים בדיוק, כמה זמן הוא שהה שם, ההערכות השונות נעות בין שנה לשלוש שנים, אבל השלב השני בחניכתו היה קוטבי לחלוטין לזה הראשון. פייר, שידיעותיו בלטינית היו מוגבלות מאוד, ביקש לגדל את מישל כדובר לטינית ילידי. לשם כך, נשכרו שירותיו של מורה לטינית פרטי, חייל לשעבר ממוצא גרמני, “דוקטור הורסט”, שלא ידע מילה בצרפתית, ונאסר על כל בני הבית לפנות אל מישל או לענות לו בכל שפה זולת הלטינית.

השפה הלטינית הייתה באותה העת הרבה יותר מסתם שפה בינלאומית וההקבלה לאנגלית של ימנו ממש לא תהיה נכונה. ידיעת הלטינית העניקה גישה לאוצרות התרבות הקלאסית, להבנה מעמיקה של הדת, שתפקידה היה עצום, לכל סוג של ספרות רשמית, החל בחוקים וכלה במדעים. טיב הלטינית שבה שלט האדם קבע את איכות השכלתו, היווה מדד לכישורי החשיבה שלו וחיזוי לא רע לאופקי הקריירה הנפתחים בפניו. חינוכו הייחודי של מונטן אכן הפך אותו לדובר לטינית ילידי ראשון מזה אלף שנים בקירוב (וכנראה גם אחרון), ואף הרחיב משמעותית את מעגל דוברי הלטינית בסביבתו, החל בהוריו ובעובדי המשק וכלה בכפרים הקשורים לאחוזה.

הניסוי החינוכי של פייר לא הסתכם בזאת – הרעיונות הפדגוגיים האופנתיים של התקופה הכתיבו מתן השכלה אוהד ועקיף, משולל כפייה ושואף לעורר בילד את הצימאון ה”טבעי” לידע. בניגוד לילדים אחרים, מישל הצעיר כמעט ולא נחשף לעונשים גופניים ולדוגמטיות חינוכית. אפילו השכמתו בבקרים הייתה עדינה להפליא – כמו נחש קוברה, הוא פותה לקום ממיטתו בעזרת צלילים ענוגים של חליל או נבל. יש להניח שהשכלתו תרמה מאוד לחשיבה העצמאית כל-כך שהוא הפגין בבגרותו. המסגרת הייחודית שבה גדל הטילה עליו מגבלות ייחודיות, ובה-בעת העניקה לו חירות ייחודית לא פחות.

לימודים בקולג’ והתנגשות עם מערכת החינוך הצרפתית

הניסוי הופסק בפתאומיות – בגיל 6 מישל נמסר לקולג’ דה גוויין, ונאלץ לספוג את ההלם שבמעבר מחיי הכפר לחיי העיר, ומחינוך פרטני לחינוך משותף. הקולג’ היה מוסד מעולה, ומוקד לימודיו היה השפה הלטינית, ואף-על-פי שכישוריו של מונטן הדהימו את מוריו וקידמו אותו בלימודיו, דעתו על הקולג’ בדיעבד הייתה רעה – כל אלה לא יכלו להשתוות לכישוריו שלו, אשר סבלו כתוצאה מכך. מונטן סבר שהלטינית שלו הייתה גרועה יותר בסיום לימודיו מזו שניחן בה בתחילתם.

שנות לימודיו בקולג’ התאפיינו בסערות חברתיות הן בעירו, בורדו, בפרט, והן בצרפת בכלל. הייתה זו תקופת הרפורמציה, והבשורה הלותרנית והקלוויניסטית התפשטה באירופה כמו אש בשדה קוצים. המרת הדת והחיכוכים האלימים שבה היא לוותה שיסעו את החברה האירופאית בכל האזורים והמעמדות שלה. כך, לדוגמה, מחוז הולדתו של מונטן, גוויין, הפך רובו ככולו לקלוויניסטיי, בעוד שעיר הבירה של המחוז, בורדו, נותרה בסיס איתן לאמונה הקתולית. אפילו משפחתו של מונטן נחשפה לאמונה החדשה: אמו ואחד מאחיו המירו את דתם לפרוטסטנטיות.

השסע הדתי לווה בזעזועים פוליטיים. בימי לימודיו של מונטן בקולג’ דה גוויין פרץ בבורדו מרד בגלל מיסוי המלח החדש, ומישל הצעיר היה עד ללינץ’ שביצע ההמון בנציב המלכותי, טריסטן דה מונו. ההמונים הורגעו לבסוף בידי מי שיהפוך לימים לחמו של מונטן – ז’ופרי דה לה שוסנייה. הכתר שלח לבורדו חיל משלוח בראשות קונטבל דה מונמורנסי והלה השליט במחוז שלטון טרור. הפריוולגיות של העיר נשללו, והושבו על כנן רק בהדרגה, בעקבות מאמציו של אביו, פייר דה מונטן, שכיהן כראש העיר.

אין בידינו ידיעות מוצקות לגבי שנות נעוריו של מונטן, אבל יש להניח שהוא קיבל השכלה גבוהה במשפטים, בטולוז או בפריז, ולקראת גיל 24 הוא מתחיל את הקריירה הציבורית שלו, בפרלמנט של פריגור. לאחר שזה פוזר ואוחד עם הפרלמנט של בורדו, מונטן התחיל לעבוד בתור יועץ משפטי בלשכת החקירות: לשם הופנו כל המקרים שהיו מורכבים מדי לפסיקה מיידית של השופטים. תפקידו של מונטן היה לסכם את הטיעונים של שני הצדדים בכל תיק, ונהוג להניח שכאן הוא למד לראשונה לבחון נקודות-מבט שונות ומגוונות. משם גם הגיעה סלידתו מפרשנות מלומדת וממקורות משניים.

מלחמות האזרחים בצרפת השפיעו עמוקות על כתביו של מונטן

קתרין דה מדיצ'י יוצאת מארמונה בבוקר שלמחרת טבח ברתולומיאו הקדוש. מקור תמונה ויקיפדיה.
קתרין דה מדיצ’י יוצאת מארמונה בבוקר שלמחרת טבח ברתולומיאו הקדוש. מקור תמונה ויקיפדיה.

בשנים הרבות שמונטן עבד בפרלמנט, הזדמן בידו לבחון מקרוב את טבע האדם והמשפט: שם הוא ראה את הנטייה האנושית לטעות, את המחסור התמידי בראיות מוצקות, את נחיצותה של הזהירות אגב חריצת דין. הוא חזה במקרים של אלימות פלילית ואלימות משפטית, והפך למסויג מאוד לגבי שתיהן. במהלך השנים הללו השתתף מונטן גם במשלחות אל הפרלמנט של פריז ואל חצר המלוכה. הוא פגש אישית את אנרי השני, את יורשיו שארל התשיעי ואנרי השלישי, ואת אמם, המלכה האם קתרין דה מדיצ’י. שהותו הממושכת בבירה ובחצר המלוכה תרמה גם היא ללימודיו את טבע האדם והשלטון. כאמור, הייתה זו תקופה סוערת, המאופיינת במלחמות דת ואזרחים תכופות. המניין המקובל הוא שמונה, אף-על-פי שבאותה הקלות אפשר לטעון שהייתה זו מלחמת דת אחת וממושכת, עם פרקי זמן קצרים של הפסקות אש. להלן רשימה חלקית:

1563-1562 – נפתחה בטבח הפרוטסטנטים בוואסי, בידי חייליו של הדוכס דה גיז. הסתיימה בחוזה השלום באמברואז.
1568-1567 – נפתחה בטבח הקתולים בנים, הסתיימה בחוזה השלום בלונז’ומו.
1570-1568 – נפתחה בחקיקה מחודשת כנגד חופש הפולחן הפרוטסטנטי (צו סן-מור) והסתיימה בחוזה שלום בסן-ז’רמן.
1573-1572 – נפתחה בטבח ליל ברטולמאוס הקדוש והסתיימה בחוזה שלום בלה-רושל.

הדינמיקה הזאת מדגימה לנו היטב, איזה חלק ניכר שיחקה מלחמת האזרחים בחייו של מונטן. המלחמה השמינית, בסוף שנות השמונים של המאה ה-16, הייתה הדרמטית מכולן: “מלחמת שלושת האנריים” התנהלה בין קואליציה קתולית (“הליגה”) בראשות אנרי דה גיז, (בנו של הדוכס פרנסואה דה גיז, שפיקד על טבח ואסי ונרצח בידי מתנקש הוגנוטי זמן קצר לאחר מכן) לבין הקואליציה הפרוטסטנטית, בראשות אנרי מלך נווארה. באמצע, מתגונן בייאוש מפני כולם, נתקע אנרי השלישי, המלך האחרון לשושלת ולואה הגוועת. במהלך המלחמה הזאת, המלך רצח את הדוכס דה גיז בחדריו, ונרצח בעצמו בידי מתנקש קתולי. בעודו גוסס – הוריש את מלכותו לאנרי מנאוורה, בתנאי שהלה ימיר את דתו לקתוליות. להחלטה זו קדם משא ומתן חשאי וממושך, שבו המלך ומנהיג הפרוטסטנטים השתמשו בשירותי התיווך של מונטן, אולי האדם היחיד שבו בטחו שניהם.

המוות הוא המסה האולטימטיבית

פסלו של מונטן - מקור צילום ויקיפדיה
פסלו של מונטן – מקור צילום ויקיפדיה

כאילו מלחמות הדת לא היוו אימה מספקת, הן לוו גם בהתפרצויות של מגפות. המגפה שפרצה ב-1563 גזלה ממונטן את חברו הקרוב ביותר, ידיד נפשו ומי שהיה לו למופת החוכמה וההתנהגות, אטיין דה לה בואסי, מחברו של החיבור האנארכיסטי הראשון בעולם, “על ההשתעבדות מרצון”. נראה ש”המסות” תוכננו במקור כלא יותר מקישוט שנועד להקיף את יצירתו הספרותית והפואטית של לה-בואסי.

בשנת 1565 הוא נשא לאישה את פרנסואז דה לה שאסנייה, עוד אישה חזקה ודעתנית שדרשה חזקה על חייו. נראה שחיי הנישואין היו יציבים למדי, אבל לא ממש הסבו לו נחת או אושר: מתוך ששת ילדיהם שרדה רק הבת השנייה.

סדרת המתות בחייו המשיכה: אחרי לה-בואסי, איבד מונטן את פייר, אביו, בשנת 1568. באביב של 1569 נהרג אחד מאחיו הצעירים, ארנו, – אחרי מכת כדור טניס קלה שחטף בקדקודו אגב משחק עליז. ביוני 1570 נולדה בתו הראשונה, שנפטרה חודשיים לאחר מכן. מונטן לבטח חש שהמוות מתחיל לסגור עליו מכול הצדדים. אבל עד אז, הוא כבר הבין, מה נדרש לעשות כדי לגבור על האימה הקיומית – עליו לבחון את עצמו.

ההבנה הזאת באה אליו אחרי תקרית שבה הוא עצמו היה קרוב למוות ככל האפשר: אי-שם ב-1569 א ב-1570, הוא יצא לטיול רכוב באזור טירתו, מלווה במשרתיו. הזמנים היו ימי מלחמת אזרחים, הכול נסעו חמושים, אבל מונטן, איש קטן ממדים, בחר הפעם בסוס קטן וצייתן, אחרי הכול – הסיור תוכנן כקצר וקרוב-טווח.

כאשר הוא הופל באלימות מעל סוסו – סבר תחילה שנורה מאיזה מארב. כאשר הצליח לשחזר את מה שארע מתוך עדויות מסוננות בקפידה של המשרתים (הוא חקר אותם באורח מדוקדק וצולב, בזה אחר זה, כשהוא שרוע על מיטת חוליו), גילה להפתעתו שהגוף והנפש עשויים להיות מנותקים עוד יותר משחשב קודם-לכן: סופר לו שהוא דימם בכבדות והקיא ללא הרף, שידיו ניסו לקרוע את הז’קט שלו בעודו מחוסר-הכרה לגמרי. ברגע שהכרתו שבה אליו, הוא השיב לשאלות והעניק הוראות מבלי שהיה מודע לכך. לכל אורך הדרך הביתה הוא לא חווה כל כאב ורק משהכרתו אכן שבה אליו במלואה, רק אז נתקף בכאבים ובתחושות לא נעימות.

מונטן ערך חקירת עדים מדוקדקת על-מנת לקבל את מלוא המידע על מה שקרה: התברר שאחד ממשרתיו, גבר מגודל על סוס מגודל, החליט להתפאר מול אחרים, פתח בדהירה והתנגש בעוצמה באדונו ובסוסו הקטנים (המשרתים האחרים ניסו להגן עליו באמצעות תשובות מעורפלות, אבל מונטן הצליח לשלוף את זה מהם בסופו של דבר).

כעת הוא אבחן את המצב הראשוני שלו, האטימות החושית, כמצב הקרוב ביותר למוות, והדבר לימוד אותו שלא לחשוש ממצב זה. כמאמר פליניוס הזקן: “כל אחד מאתנו הוא לעצמו נושא מחקר מצוין בתנאי שיהיה מסוגל לבחון אץ עצמו מקרוב.”

כל הפילוסופים הסטואיים והאפיקוראים החביבים עליו כל-כך לימדוהו מאז נעוריו שהמוות הוא התרגול (מה שאפשר לתרגם לצרפתית כ”מסה”) האולטימטיבי, אבל מונטן גמר אומר לעסוק בתרגולים מסוג זה מעתה ואילך, וכתיבת המסות סייעה לו לשפר את עצמו, כל עוד הוא נשאר כן עם קוראיו.

מונטן ממציא הבלוג ודף הפייסבוק הראשון

המגדל המפורסם בטירת מונטן בו נכתבו המסות. מקור צילום ויקיפדיה.
המגדל המפורסם בטירת מונטן בו נכתבו המסות. מקור צילום ויקיפדיה.

הוא מאס בחיים הפוליטיים זה מכבר – בתום מלחמת הדת השלישית בורדו הקתולית, בירת מחוז גוויין הקלווינסטי הייתה זירה קשה במיוחד לתחזוק משילות ושלטון חוק (הוא עוד עתיד לשוב ולכהן פעמים כראש העיר שם).

שלוות הנפש שהייתה זמינה לו, לפעמים, בטירתו (אותה חילק בין אשתו, אמו ועצמו, – מגדל ימין לו, מגדל שמאל לפרנסואז, ואמא באמצע), – פיתתה אותו לפרוש מן המירוץ העירוני ולהתמקד באופן בלעדי בכתיבה.

ב-1570 הוא מכר את משרתו, וביום הולדתו ה-38, בחודש פברואר 1571 ציווה לכתוב את הכתובת הבאה בתוך חדר הספרייה שבמגדל שלו:

“בשנת אדוננו 1571, בגיל שלושים ושמונה, ביום האחרון של חודש פברואר, יום הולדתו, עייף זה מכבר מן השעבוד שבחיי החצר והשירות הציבורי, ובעודו צלול עדיין במוחו, פרש אל חיקן של הבתולות המלומדות, שם, משוחרר מכל דאגות הוא יבלה בשלווה את המעט שנותר מחייו, שעד עתה חלפה כבר מחציתם. אם ירשה הגורל, הוא ישלים את בנייתו של המקום הזה, מקום מפלט מתוק זה במשכן אבותיו, והוא מקדיש אותו לחירותו, לשלוות רוחו ולפנאי שלו.”

כתיבת ה”מסות” התחילה.

לחיות, זה עיסוקי וזו אומנותי”, – כתב, ויטעה מי שיראה ב”מסות” מדריך פעולה או חקירה היסטורית עובדתית. ספר זה הוא הבלוג הראשון, דף הפייסבוק הראשון בעולם, וכל-כולו חקירת מונטן את עצמו, את המתחולל בנפשו, הלא הוא היה זה שטען, באופן פרדוקסלי, ש”השיפוט על-פי מעשים” עלול דווקא להטעות. המעשים עלולים להיות קונטינגנטיים, תועלתניים ולאו דווקא נגזרים מתוך אישיותו של הפועל. “לא את מעשי אני מעלה על הכתב, אלא את עצמי, את מהותי.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!