באביב 1910 פתחה מארי קירי ברומן חשאי ואסור עם הפיזיקאי פול לנז’בן (Paul Langevin), תלמידו וחברו של בעלה המנוח פייר. מי הבין את כאבה על מות בעלה אם לא פול? זאת הייתה דרכה של מארי להמשיך את אהבתה והערצתה אל פייר. בדמותו של פול מצאה מארי את דמותו של פייר. בדמותה של מארי מצא פול את דמותו של פייר. מארי ופול היו נאמנים לזכרו של פייר והמשיכו ביחד את פועלו.
מארי הייתה אלמנה, דהיינו פנויה. פול היה נשוי ואב לארבעה ילדים, אומלל בזוגיותו, גבר מוכה. ניאוף בימים ההם היה עבירה פלילית. ז’אן, אשתו של פול, הגישה תביעה בבית המשפט נגד הבעל הבוגד ומאהבתו. לא לפני שתקפה פיזית את מארי תוך שאיימה עליה ברצח והסיתה את תושבי המקום לסקול באבנים את הווילה שבה התגוררה.
דעת הציבור התחלקה לשניים: תמיכה במארי קירי מצד אחד, הכפשתה מצד שני. המחנה הנאור, זה שהגן עשרים שנה קודם על אלפרד דרייפוס, לעומת מחנה הימין הקיצוני, אלה שלא הסכינו עם טיהור שמו של הקפיטן, שונאי הזרים, שונאי הנשים, שהתקוממו נגד “הבוגדת שגזלה בכישופים מאם צרפתיה מהוגנת את בעלה, אבי ילדיה”.
ב-8 בדצמבר 1911, יומיים לפני שעמדה מארי קירי לקבל את הנובל השני שלה, היה עליה להתייצב לשימוע בבית המשפט. לחצים כבדים הופעלו על המדענית הגאונית כדי להניא אותה מלהגיע לשטוקהולם לקבל את הפרס. מגבוה נרמז לה בתקיפות שמוטב יהיה אם תעזוב את גבולות צרפת ותמשיך את מחקריה בארץ מולדתה, פולין. מארי החזיקה מעמד, נתמכת על ידי חבורת ידידי נפש, ברובם מדענים חתני נובל לעתיד. אחרי כשבוע דעכה השערוריה.
הסופרת הצרפתיה אירן פְרָן ערכה מחקר היסטורי מקיף, רציני, מפורט ומדוקדק על הפרשה, למדה את מכתביה ויומניה של מארי קירי, קילפה את פנקסי הוצאותיה, ניתחה תמונות, בילתה בארכיונים, בספריות, הביאה עובדות, הסיקה מסקנות, חישבה, פענחה, כמו בלשית מיומנת. “שחזור ספרותי”, כדבריה, שיצא לאור בספר עב כרס בן 350 עמודים, תחת הכותר “מארי קירי לוקחת מאהב” (נכון להיום, לא תורגם לעברית).
כתבה זו נהגתה ונולדה בהשראת ספרה של אירן פְרָן ותעקוב לפיו אחר השתלשלות פרשת קירי-לנז’בן שהסעירה את צרפת ואירופה בתחילת המאה העשרים וקיבלה הדים אף בארה”ב. שנת 1911 הייתה אחת הגרועות בחייה של מארי קירי אך גם ממנה יצאה מנצחת.
בולבאר קלרמן (Boulevard Kellermann) מספר 108, פריז
הווילה והגן של פייר ומארי קירי ברובע ה-13, בבולבאר קלרמן, המהווה חלק מ”החגורה הקטנה” המקיפה את העיר, שימשו מקום מפגש פעיל לחבורת מדענים שבאו לדבר ולהידיין, על מדע, כמובן, אך גם על צדק חברתי, פדגוגיה ופילוסופיה. הבית והגן כבר לא קיימים יותר, בניין תופס את מקומם, אך רוחו ומפגשיו ניתנים לשחזור.
מדשאה פשוטה עם עצים, שיחים ופרחים, בית מרוהט בצניעות, זה היה גן העדן הקטן של פייר ומארי קירי. אביו של פייר, רופא בגמלאות, צנוע ונעים הליכות כמוהו, היה גוזם את הענפים ומכסח את הדשא. אירן הקטנה, בתם הבכורה של מארי ופייר, השנייה עדיין לא נולדה, הייתה רצה ומשחקת עם דידי החתול. פול היה מגיע פעמיים בשבוע בערב ומשתתף בשיחות על מחקרי הזוג, עולה לחדר עבודתם. פול היה בעל בריתו המועדף של פייר ובהמשך קנה את אמונה וידידותה של אשתו.
בימי ראשון אחר הצהרים היו מגיעים האחרים, חמישה, שישה, שמונה לכל היותר, מטובי המדענים, פיזיקאים, מתמטיקאים, כימאים. אלה היו השנים הטובות בין 1902 ל-1904. במזג אוויר יפה היו יושבים על כסאות הברזל בגן ומדברים על הכול, אמנות, תקשור עם רוחות, תוכנית הלימודים בבתי הספר, בכירי האקדמיה למדעים המפריעים להתקדמות, וכמובן, חומרים רדיואקטיביים. כמה נעים לשבור את בדידות המחקרים, ליהנות משבת אחים גם יחד ולהתחלק בנסיונות!
חבורה מלוכדת שתתמוך במארי אחרי מות בעלה (1906) כמו גם בשעות הקשות כשתפרוץ “פרשת קירי-לנז’בן” (1911). כולם בעלי השקפות סוצליאליסטיות, חינוך לכול, שוויון סיכויים, קידום הדור הצעיר על פי ערך אישי ולא על פי יחוס. כולם היו בצד מחנה תומכיו המושבעים של דרייפוס, בצד הליגה לזכויות האדם.
שני זוגות בולטים במיוחד בחבורת האבירים היו: ז’אן פֵּרָן (Jean Perrin), פיזיקאי וכימאי, מורה, פרס נובל לפיזיקה 1926 ואשתו אנרייט. אמיל בּוֹרֵל (Émile Borel), מתמטיקאי ומדינאי חשוב ואשתו מרגריט, סופרת, מפורסמת מאוד בתקופתה, שכתבה כארבעים ספרים תחת שם העט קאמי מַרְבּוֹ (Camille Marbo).
פול היה הקרוב ביותר אל פייר. אתו היה פייר יוצא לטיולים ביער כשחשקה נפשו להריח את רקבובית האדמה ליד הפלגים המפכים ורצים בחיק הטבע הלא מבוית. פול ראה בפייר את עצמו. כשהיה עולה עם פייר ומארי לחדר עבודתם, היה חי מחדש את הלילות בהם שקד על לימודיו, כשאימו סורגת או תופרת בחדרו, ולו עד שתיים בבוקר, עד שיסיים את שיעוריו. כשהראו לו פייר ומארי בהתלהבות נעורים את האור הכחלחל שזהר במבחנה, קרן קסומה בחשכת הלילה, הרגיש יחד אתם כבתוך סיפור אגדה. צריף המעבדה הרעוע בעל הגג הדולף הפך לארמון.
רחוב ז’אן מַסְקְרֵה (rue Jean Mascré) מספר 6, סוֹ (Sceaux)
חצי שנה עברה מאז היום המר והנמהר שבו הובאה גופתו של פייר לווילה בבולבאר קלרמן. באמבולנס בו שכבה על אלונקה, חסרת חיים, מדממת, בגולגולת מנופצת, ליוו אותה פול, החבר הנאמן ואנדרי, העוזר המדעי של מארי. לאחר האסון עזבה מארי את הווילה בבולבאר קלרמן כדי לגור בסוֹ, עיר מדרום לפריז.
בסוֹ גדל פייר עם שני אחיו והוריו, בסוֹ התחתן עם מארי, בבית הקברות של סוֹ הוטמן. ושם שכרה מארי בית עם גן לאחר שהתאלמנה. אביו של פייר, שאיבד את אשתו, גר בעבר יחד עם בנו וכלתו בבולבאר קלרמן, ועתה עבר יחד עם מארי ושתי הבנות לבית בסוֹ.
הווילה עדיין קיימת. על ריבוע שיש קטן, שהוצמד לעמוד בחזית החומה המקיפה אותה, במלאות חמישים שנה לגילוי הרדיום, כתוב: “מארי קירי התגוררה בבית זה מ-1907 עד 1912. ב-1910, נפטר בו חותנה, אֶזֵ’ן קירי “. עץ האגס בגן מאחורי הבית ראה את מארי קירי!
בווילה מתגוררת כיום אלמנתו של הרופא שרכש אותה ב-1990, ז’נין סגל, בת 89. ז’נין מספרת שהיא ובעלה, ד”ר ז’אן סגל, ממשפחה יהודיה מפולניה, עברו לגור בבית בלי לדעת כלל מי גר בו בעבר. שיח קיסוס כיסה את קירותיו והסתיר את לוח השיש הקטן עד שבעלה של ז’נין, חצי שנה לאחר הרכישה, פתח בעבודות הרחבה של שער הכניסה והסיר את מסך העלים.
צעקת הפתעה! וגם זעם. ההיסטוריה של הבית נשכחה! בעל הווילה החדש, ד”ר ז’אן סגל, אונקולוג במכון גוסטב רוּסִי בוִילְזְ’וויף, שקיבל פעם בשבוע חולים במחלקה על שמו של פרדריק ז’וֹלְיוֹ (בעלה של אירן קירי) במרכז הרפואי דוֹרְסֵה, לא עודכן! מונה הגייגר איתר קרינת אלפא וגמא בחדר העבודה המשוער של מארי. מעל משקופו הוצמד בהומור שלט “אין כניסה פרט למורשים”.
מארי קירי, “האלמנה המפורסמת”, כפי שכונתה בתקשורת (או “האלמנה הסיציליאנית”, לפי מקורביה המודאגים שהמליצו לה לשקם את חייה), “נסיכת המדע”, “מלכת הרדיום”, המשיכה בשיניים חשוקות את חייה. מארי קירי השקיעה עצמה בעבודתה המדעית, הפכה לישות אחת עם נושא מחקרה, נמלטה מגבולות הזמן, המקום, הגוף והמציאות. עד ש…
מתי התחיל, בעצם, הרומן עם פול לנז’בן? באביב 1910 או קודם לכן? אירן פְרָן, שלמדה את הוצאותיה של מארי הרשומות בפנקסיה, כולל ניתוח מדוקדק של כתב היד, גודל האותיות, הדגשות, מחיקות, גירודים וחריגות מהשורה, הסיקה שמארי ופול גלשו מידידות לאהבה כבר ב-1908.
הרומן נמשך שנתיים וחצי, אולי שלוש. מארי, שהייתה חסכנית מאוד, קנתה מעט בגדים ולבשה אותם עד שהתבלו, החלה פתאום להוציא סכומים גדולים על פריטי לבוש. במקום בדי כותנה פשוטים וזולים, רכשה, משי, סאטן, מלמלה ותחרה. פול המטופח והזקוף, שפם כידון, חליפות מהודרות, מקושטות בעניבות לַוַולְיֵיר, יהיה גאה בה! יותר מחצי משכורתה כפרופסור בסורבון הוציאה על מעיל פרווה אופנתי בצירוף כובע תואם.
הגבירה בשחור החלה להתלבש בבגדים בהירים, הופיעה פתאום בשמלה לבנה, ורד תחוב בחגורתה, לארוחת הערב החודשית בביתם של ז’אן ואנרייט פֵּרָן, בבולבאר קלרמן. האירוע התרחש בפסח 1910, גנם של ז’אן ואנרייט היה בשיא פריחתו, מארי חזרה לתחיה. פול לא האמין למראה עיניו. מארי, קורנת ומלבלבת כנערה ביום אירוסיה, בזה לכללי הזהירות. שבועיים עברו מאז שהחלו להיפגש בדירת המסתור ברחוב די בַּנְקְיֵיה…
רחוב די בַּנְקְיֵיה (rue du Banquier) מספר חמש, פריז
ב-15 ביולי 1910 חתם פול בסתר על חוזה שכירת דירת שני חדרים דלה ברובע ה-13, ברחוב די בַּנְקְיֵיה מספר 5. במספר 10 שכן מפעל האוטומובילים והמשאיות דֶּלַאֵה (Delahaye), הרעש וההמולה לא פסקו לא ביום ולא בלילה. כף רגלי אנשי החברה המהוגנת לא דרכה בשטח ההפקר המוזנח, שבו גרו פועלים קשי יום ומשפחותיהם בבניינים מפויחים, נוטים לנפול. פול התקין שירותים בתוך המטבח אך מים זורמים לא היו והזוג נאלץ להעלות לדירה בקומה הרביעית גיגיות וכדים מהמזרקה בחצר.
הקיץ היה לוהט. כל אחד מהם, שהגיע ראשון לדירה, כרה אוזנו והקשיב לצעדים במעלה המדרגות, בציפיה דרוכה. מארי דחקה בפול להתגרש, פול התעכב, התכעס, אך מריבותיהם לא רק שלא הפרידו ביניהם אלא אף הגבירו את תשוקתם.
מארי הייתה בת 43, פול בן 37. מארי, שפייר נקטע ממנה בפתאומיות, הרגישה מוכנה לבנות את חייה מחדש עם פול. וזה, שזוגיותו עם ז’אן הייתה כישלון רצוף מריבות, חשב להתגרש ולמסד את הקשר עם מארי, במסגרת משפחה מורחבת שתאחד את ילדיהם. “נישואיי היו מלכודת”, יסביר פול לחבריו כשתפרוץ שערוריית הניאוף, “הייתי צעיר ובלתי מנוסה”. פול היה בן 26 בלבד כשנשא לאישה את ז’אן, מסונוור מתשוקה, עיוור מאהבה.
ז’אן הייתה אלימה כמו אמה. אף אחד לא ראה את הצלקת בעור קרקפתו של פול שהסתיר שערו השופע. ז’אן, אחותה ואמה זרקו עליו בשעת מריבה כיסא ברזל שפגע בראשו. מאוחר יותר, כשתגלה ז’אן את קשריו עם מארי, תחבוט בו שוב בראשו, בבקבוק זכוכית הפעם. ואף על פי כן, התקשה פול להיפרד. כל פעם כשז’אן הייתה עוזבת את הבית, היה מפציר בה לחזור.
האם הפעילה עליו ז’אן, למרות הכול, כוח משיכה שלא פג? האם חשש פול מסערת תשוקתה הסלאבית של מארי הרומנטית והעדיף את הנוחיות והשגרה שסיפקה לו, בכל זאת, ז’אן, אם ארבעת ילדיו, שאליהם היה קשור בכל נימי נפשו? האם דמותו של פייר, שעמדה תמיד בינו לבין מארי, חיברה ביניהם אך גם הפרידה, הייתה, בסופו של דבר, לרועץ? פול הזכיר למארי את פייר, פיזית ונפשית, אך לא היה פייר. אי אפשר היה להקים לתחיה את פייר כדי לשחזר את העבר.
ב-1902 נפטרה אמו האהובה של פול מסרטן. בזכותה נעשה פול פיזיקאי. פול היה חייב לה את הצלחת חייו כמדען. אביו דרש ממנו לעזוב את בית הספר אך אמו עודדה אותו ללמוד בסתר בלילות וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לסלול לו את עתידו. פול מצא במארי, בחמש שנים מבוגרת ממנו, דמות אימהית, סוג של תחליף ופיצוי על אובדן אמו.
בנוסף היו פול ומארי מאוחדים בכאבם על מותו של פייר. שניהם איבדו אדם יקר: מארי חיפשה בפול את אהוב נפשה, פול חיפש במארי את מורו וחברו הנערץ. הקשר התבסס גם, כמובן, על תשוקתם למדע ועל תפיסת חיים דומה, ששניהם, פול ומארי, חלקו עם פייר: מדע לשמו, לשירות האנושות ולא לצורכי רווח ותועלת אישית.
פול ומארי נהגו לחזור לבתיהם בחצות ולצאת בבוקר לעבודה, באותה רכבת, קו סוֹ. פול גר בפוֹנְטְנֵה אוֹ רוֹז, מארי בסוֹ, ערים סמוכות. ז’אן החלה לחשוד. משך בחוטים גיסה, בעלה של אחותה, אנרי בורז’ואה (Henri Bourgeois), כתב לענייני פלילים, תככן, נכלולי, רודף כבוד ובצע.
בורז’ואה ואשתו אֶפְרָזִי גרו במרחק שלוש מאות מטר מתחנת הרכבת של מארי, במרחק חמש מאות מטר מהווילה שבה גרה, במרחק שני קילומטר מביתם של פול וז’אן. בורז’ואה, שהשקפותיו היו מנוגדות לאלה של פול, קינא בגיסו המצליח וניצל את הקרבה הגיאוגרפית כדי לרגל אחרי פול ומארי לצורך ארגון קנוניה מקומית לפני הקמת שערוריה תקשורתית לאומית ועולמית.
ז’אן ניפצה בקבוק זכוכית על גולגולתו של פול, הוסיפה צלקת על גבי צלקת. פול, קורבן נצחי לסצנות הזעם של אשתו, נעלם משדה ראייתה של מארי המודאגת. חרדתה הגיעה לשיא כאשר הותקפה פיזית על ידי ז’אן ואחותה אֶפְרָזִי שארבו לה ליד ביתה.
ההתנפלות הייתה מלווה באיום על חייה: “שמונה ימים יש לך כדי לעזוב את צרפת. אם לא…”. מארי, רועדת מפחד, מצאה מקלט בביתה של ידידתה הנאמנה, אנרייט פֵּרָן, אשתו של ז’אן, בולבאר קלרמן. ולאחר מכן, במלון ליד בית הקיץ ששכרו ז’אן ואנרייט באַרְקוּאֵסְט (Arcouest) בברטאן. להירגע, לנוח. לאַרְקוּאֵסְט תחזור תכופות וב-1914 תבנה שם בית, בראש צוק, שאת תוכניתו שרטטה בעצמה.
“סורבון-חוף” (Sorbonne-Plage) מכונה הכפר שבו נמצאים כשלושים בתי קיץ של משפחות מדענים מהחבורה המלוכדת, לנז’בן, פֵּרָן, בּוֹרֵל ועוד. נכדיה וניניה של מארי קירי ממשיכים לשמר את המסורת ולפקוד את הבית, בו שורה עדיין רוחה של הסבתא, ביחוד בחדרה הקטן שמחלונו נשקף נוף הים המרהיב. רק האח נעלמה אחרי שמארי, הרגישה לקור, הדליקה אש עזה שגרמה להתלקחות הנסורת בין הרצפה לתקרה.
אַרְקוּאֵסְט
כל אותו זמן החליפו פול ומארי מכתבים, שייתפסו על ידי ז’אן. פול הרגיש אשם על שהפיל על מארי סבל נוסף, זעמה של אשתו, דגימה למשא המעיק עליו מאז כה הרבה שנים. מארי הצטערה שאיננה יכולה להביא פרחים לדירתם ברחוב די בַּנְקְיֵיה, כהרגלה. מרבדי פריחת האברש הסגולה בברטאן הגבירו את געגועיה לדירת הפגישות שהפכה לבית המשותף של שניהם, שלה ושל פול.
בתחילת אוקטובר חזרו פול ומארי לפגישותיהם, עד כמה שהתאפשר, בדירה בקומה הרביעית. את המכתבים שהחליפו ביניהם יניחו מעתה והלאה במכתבה נעולה היטב במפתח שהוחבא במקום סתר. באיגרת נוקבת, שהעבירה לפול דרך אנרייט, כתבה מארי במפורש שעליו לעזוב את ז’אן המרעילה, המנצלת אותו עד תום ומחבלת בקריירה שלו כמדען וכאינטלקטואל. היא, מארי, מוכנה להעמיד בשבילו בסכנה את חייה ומעמדה אך לא תסבול הריון נוסף של ז’אן. פול תכנן להתגרש ולפתוח פרק חדש עם מארי.
לסערת חייה הפרטיים של מארי נוספה פרשה ציבורית. מארי החליטה להתמודד על מושב באקדמיה הצרפתית למדעים, אך מועמדותה נדחתה לטובת מועמד אחר, לא ברמתה, משום שנאת נשים ושנאת זרים. מסע הכפשות והשמצות מתועב הרעיל את חייה של האישה הדגולה. “לא די בשפע הסופרות והאמניות, מדעניות עלינו עכשיו! תפקיד האישה הוא ללדת ילדים ומקומה בבית”. מאמרים סנסציוניים בעיתונות הלאומנית-שמרנית הציגו את מאדאם קירי כפושעת מבוקשת, דיוקן פרופיל, דיוקן פנים. “יש לגרש את הזרה שבאה להרעיל במבחנותיה את המדינה, ונוסף לכול, יהודיה מומרת”.
למיזוגניה ולקסנופוביה נוספה, אכן, אנטישמיות. מארי נולדה קתולית ומעולם לא המירה את דתה. יומיים לפני הבחירות הופצה שמועה, על בסיס שמה השני של מארי, סלומה, ש”מאדאם קירי יהודיה”. מארי נאלצה לפרסם הודעה רשמית בבוקר יום הבחירות שבה הכחישה את הדברים.
אך שככה השערוריה שעוררה תחרות הבחירות לאקדמיה והינה בחודש אפריל נפרצה הדירה ברחוב די בַּנְקְיֵיה ותוכן המכתבה נגנב. יתרה מזו, הקומנדו המאולתר הביא לאנרי בורז’ואה, כתב הפלילים וגיסו של פול, את כל המידע הנחוץ להוכחת הרומן האסור בין מארי לגיסו, את כל פרטי שכירת הדירה, ריהוטה וחפציה בצירוף עדויות השכנים שזיהו, כמובן, ללא קושי את הסלבריטאית ושותפה לעבירה.
שערוריית פול-מארי פורצת ומתלקחת
להירגע, לנוח. אמיל בּוֹרֵל הוזמן לקונגרס מתמטיקאים בגנואה ומארי הצטרפה, נשענת על זוג הידידים הנאמנים. “חייבים להציל את פול מציפורניה של ז’אן”, חזרה ומלמלה מארי באוזניה של מרגריט בּוֹרֵל.
הקיץ היה חם במיוחד. מארי ובנותיה בילו חופשה בהרי הקרפטים בפולין. פול עזב את הבית בפוֹנְטְנֵה אוֹ רוֹז, נחוש הפעם להתגרש מז’אן. חוזה השכירות של הדירה ברחוב די בַּנְקְיֵיה לא חודש, כמובן, אחרי הפריצה. פול שכר דירה קטנה בקרבת בולבאר דה לוֹפִּיטָל (boulevard de l’Hôpital) כדי לגור בה עם אביו ובניו.
בינתיים שיכן בה את האב ויצא עם הבנים לחופשה באנגליה. אנרי בורז’ואה סחט מפול כספים “לכלכלתה של ז’אן”. חלק גדול מהסכומים שלשל לכיסו. פול לא הרוויח הרבה, מארי סייעה. 5000 פרנקים משכה מחשבון החיסכון שלה (פול יחזיר לה את כל ההלוואות עד הפרוטה האחרונה (וכך גם נהג לגבי כספים שהלוותה לו שנים לאחר שהרומן ביניהם הסתיים). עוד מעט תזכה מארי בפרס הנובל, תהיה עשירה וחסינה, שום דבר לא יפגע בה עוד. מה שחשוב בינתיים הוא למנוע מבורז’ואה לפרסם בעיתונות את המכתבים המרשיעים שנשדדו ביוזמתו מהמכתבה ברחוב די בַּנְקְיֵיה.
בתחילת אוקטובר שכרה מארי דירה קטנה ברחוב בְּלַנְוויל (rue Blainville), ברובע ה-5, ליד מעבדתה וליד בית הספר לפיזיקה שבו לימד פול. בפנקס הוצאותיה ציינה רכישת בדי ריפוד יקרים לכורסאות בגוון ורוד עתיק כמו גם בדי מוסלין וטול משובצים בחוטי זהב. מעולם לא התעניינה בעיצוב מקומות מגוריה כמו הפעם! וגם מערכת לבוש שלמה ומהודרת לקראת הכנס בבריסל שבו יהיה עליה להופיע במיטבה.
מארי ופול הוזמנו לכנס סוֹלְוֵוה הראשון שנערך במלון הפאר “מטרופול” בבריסל, מה-30 באוקטובר עד ה-5 בנובמבר, בהשתתפות 24 טובי מדעני העולם, ביניהם ז’אן פֵּרָן, מקס פלאנק ואלברט אינשטיין, עדיין לא ידוע, חבר קרוב של פול.
ימים מלהיבים, מרתקים, סוערים, שבהם נשכחו זהויות לאומיות לטובת התקדמות המדע, אך בעיצומה של החוויה קיבלה מארי את הידיעה על מאמר בכתב העת “לה ז’ורנל” שכותרתו:”סיפור אהבה: מאדאם קירי ופרופסור לנז’בן”. מארי חטפה את פול ושניהם נעלמו, לא נודעו עקבותיהם, הוסבר מתחתיה. מארי ופול הכחישו מכול וכול: “שנינו בכנס סוֹלְוֵוה במלון “מטרופול” בבריסל, כפי שעיניכם רואות, הדברים ידועים”.
אנרי בורז’ואה לא אמר את המילה האחרונה ומיהר לפרסם, בעיתונו הפעם ובעילום שם, ראיון עם ז’אן הבוכיה, כשבתה האחרונה בת השנתיים על ברכיה. מאדאם קירי גזלה ממנה את בעלה ואבי ילדיה. “אבאל”ה יחזור”, מרגיעה הקטנה את אמה חסרת האונים. לראיון המבוים מצורף מאמר שבו מסולפות כל העובדות כדי לתאר זוג חסר מצפון ומושחת שעוד מעט יבוא על עונשו.
ז’אן הגישה תביעה בגין ניאוף. נפתחה חקירה. מארי קיבלה את הידיעה המשמחת בדבר זכייתה בפרס הנובל לכימיה אך פול והיא קיבלו זימון לבית המשפט ל-8 בדצמבר, יומיים לפני הטקס. כל פרטי סיפורם, כולל ההתכתבויות, היו בתיק. מארי התעלפה, חבריה חששו לחייה.
רוב עורכי העיתונים החשובים נעתרו לבקשת אנשי שלומה של מארי לא לכתוב על הפרשה ולא לפרסם את תוכן המכתבים שנגנבו. אל ליאון דודה (Léon Daudet), בנו של אלפונס דודה, עורך העיתון הימני קיצוני “לקסיון פרנסז” (L’Action française), לא היה טעם לפנות. זה ניצל כמובן את ההזדמנות כדי להכריז בקולי קולות שבעימות שיתרחש בבית המשפט ב-8 לדצמבר יעמדו זה מול זה טוהר המידות מול המדע.
מצד אחד, המוסר, הסדר והמשפחה, שבראשם ז’אן, התגלמות האם הצרפתייה ומצד שני, רודפיה, אנשי המדע ממאורת הפריצים של הסורבון, בגיבוי מפלגת הזרים, הפרוטסטנטים, היהודים, הבונים החופשיים, הממשלה המושחתת. שמה של מארי לא ננקב אך לכל אורך המאמר הוזכרה בשני כינוייה: “הזרה” וה”הרודפת”.
השערוריה מגיעה לשיא, לינץ’ תקשורתי
ב-23 בנובמבר 1911 פרסם גוסטב טרי (Gustave Téry), לאומני ואנטישמי, מייסד כתב העת “לֵבְר” (L’Œuvre), מאמר גידופים וולגריים, בצירוף מכתביה הפרטיים של מארי אל פול, תחת הכותרת “האמת על שערוריית לנז’בן-קירי, למען אם הבנים”. בכתבת השנאה והזעם הזכיר גוסטב טרי במפורש את שמה של מארי קירי:
הזרה שבאה מפולין כדי לחזות בגילוי הרדיום, גנבת מושחתת, חסידה נלהבת של ניטשה ואיבסן, פורקת כל עול, משולחת יצרים. וכי לא עשקה ושדדה את פייר קירי?
כאן פנה גוסטב טרי ישירות אל מארי:
לא תצליחי לכסות בחצאיתך על פול לנז’בן, אמנם פרופסור בקולז’ דה פראנס אך גס רוח ומוג לב.
פול לנז’בן תואר כג’גולו בעוד שמארי קירי תוארה כקוגר…
עותקי המגזין, בכריכתם האדומה-כתומה, לא פחות צעקנית מהנאצות שהכילה, נמכרו כלחמניות טריות והגבירו את הזעם והשנאה כלפי מארי. בבוקר שבו הועמד למכירה בקיוסקים, סקלו פורעים באבנים את ביתה בסוֹ, פרצו מנעולים וחדרו לגן ולקומת הקרקע, שברו זגוגיות ורהיטים. מארי הייתה בסכנה.
אמיל בּוֹרֵל היה אז סגן המנהל של בית הספר הגבוה היוקרתי והמפורסם l’École normale supérieure ברחוב אוּלְם מספר 45 ברובע הלטיני, בסמיכות לסורבון ולפנתאון. הידיד הנאמן נתן לה מקלט בדירתו במקום. בּוֹרֵל זומן למשרדו של שר החינוך שאיים עליו בפיטורים אם לא יגרש את מארי מדירת השרד שלו בבית הספר. בּוֹרֵל לא נכנע.
מארי, חיוורת כסיד אך איתנה, גילתה שדירתה השכורה ברחוב בְּלַנְוויל נפרצה גם היא על ידי פורעים שזיהמו את הקירות ושברו רהיטים. מרגריט בּוֹרֵל תמכה במארי וארגנה את הגנתה. כל אחד קיבל תפקיד בקבוצת ההשפעה למען מארי. כל רשת הקשרים של החבורה נוצלה למטרה זו בעשרה ימים קדחתניים ופוריים.
מכתבי תמיכה מלואי פולר ומאלברט אינשטיין
מארי קיבלה מכתבי תמיכה נלהבים שסייעו לה לעמוד בפרץ. “אני אוהבת אותך”, כתבה לה לואי פולר, הרקדנית האמריקאית פורצת הדרך, חלוצת המחול המודרני, שחייתה שנים רבות בפריז והייתה מעורה בחיי התרבות בה. “אני לוקחת את ידייך בידיי ואני אוהבת אותך. אל תשימי לב לשקרים, אלה החיים”.
ידידותן האמיצה של המדענית והרקדנית החלה כאשר לואי פולר פנתה אל פייר ומארי קירי אחרי זכייתם המשותפת בפרס הנובל ב-1903. לואי פולר, שעקבה אחרי כל החידושים וההמצאות, כתבה להם מכתב ובו שאלה אם יוכלו לצבוע עבורה את כנפי שמלתה בצבעי הרדיום הזוהרים. מארי קירי ענתה לה תשובה ארוכה ומפורטת. לואי פולר התרגשה כל כך מהסבריה של מארי עד כי באה לפגוש את הזוג והופיעה לפניהם בהצגת ריקודי האור המקוריים שלה, רק בשבילם!
בספרה, “חיי והמחול“, מספרת לואי פולר על פגישתה עם פייר ומארי קירי והשפעתם החזקה עליה. פייר הראה לה את חשיבות האור העל סגול בעזרת כוס מים שהעמיד בדרכה של הקרן. המים והכוס קיבלו צבע כחול כהה. גרעיני האבקה שפיזר בכוס לא נצבעו בשום צבע ונשארו כפי שהיו, עצמאיים ובלתי מושפעים. חומר למחשבה! איך אוכל להביע את רעיון ההתנגדות באמנותי, שאלה את עצמה לואי פולר ופייר הסכים לתת לה, לבקשתה, מגרעיני האבקה.
למרות אי האפשרות הטכנית להתקין את כנפי הפרפר הזוהרים, יצרה לואי פולר, בהשראת פייר ומארי, את “הריקוד האולטרה סגול” ו”ריקוד הרדיום”. כמו מארי קירי, “קוסמת הרדיום”, שהאמינה יחד עם פייר בחלום, במדע לשירות האנושות, באידאלים הומניסטיים, בפואזיה, שילבה לואי פולר, “המוזה של האר נובו והסימבוליזם”, את הטכנולוגיה באמנות, קירבה באמצעותה את צופיה לטבע, לאגדות, למיתוסים ולסמלים.
אלברט אינשטיין פגש את מארי קירי בכנס סוֹלְוֵוה וזו השאירה עליו רושם עז של אישה תוססת ונלהבת.
אני חייב להגיד לך עד כמה למדתי להעריץ את רוחך, מרצך, יושרתך, עד כמה אני מאושר שזכיתי להכיר אותך אישית בבריסל,
כתב אלברט אינשטיין למארי קירי, עוד בערב פרסום כתב הנאצה של גוסטב טרי.
מי שעולם הנחשים זר להם, נכון לאתמול ונכון להיום, יעריכו את קרבת האנשים האמיתיים, האותנטיים, כמוך, כמו לנז’בן. הרגעים במחיצתכם מיוחדים ויחידים. אם ימשיך האספסוף לייצר את דפיו העלובים, השאירי אותם לנחשים.
דו קרב בחמש מערכות
העיתונאים שהיו בצד המחנה של מארי, ובראשם עורכו של המגזין המצליח דאז “ז’יל בְּלָה” (Gil Blas), מיהרו להיענות והשיבו מלחמה שערה במאמרי הגנה חמים. ליאון דודה הזמין לדו קרב את העורך, גוסטב טרי הזמין לדו קרב עיתונאי אחר מאותו מגזין. ובזה לא הסתיים העניין. ארבעה עימותים, בוולודרום ברובע ה-15, בחרבות חדות, שבהם אף נשפך מעט דם, בין אויבי מארי קירי למגיניה, כששירות החדשות של חברת גומון מצלם את האירועים:
https://www.youtube.com/watch?v=rElNQuBvFeQ
https://www.youtube.com/watch?v=qegulF8VuIU&list=UUEI3t0bZwNt1PiyWN3QFWOg&index=134
המערכה החמישית הייתה שונה. פול לנז’בן, שכונה על ידי גוסטב טרי “פחדן”, הזמין אותו לדו קרב, אקדחים הפעם. העימות נערך באיצטדיון פארק דה פְּראנס, ללא מצלמות. בחלונות הגבוהים הוחלט כנראה לא לתת פרסום לפרשה. טרי ירה לעבר הרצפה ופול עשה אותו דבר. לפול לא נותרה ברירה כי אם לוותר לז’אן על משמורת ילדיהם המשותפים כדי שזו תבטל את התביעה המשפטית.
אחורי הקלעים של פרס הנובל השני
שבוע אחרי הפרעות בווילה בסוֹ, חזרה מארי ללמד בסורבון. איומי הלאומנים מ”לקסיון פרנסז”, שקראו לפלוש לחדר ההרצאות, לא צלחו. שישה שבועות לאחר מכן, שכרה מארי, שהווילה בסוֹ הייתה עליה לזרא, דירה באי סן לואי, בכתובת: 36 Quai de Béthune.
נחושה בהחלטתה להמשיך לשלוט בגורלה, לא שעתה ללחצים הכבדים שהופעלו עליה כדי שלא תיסע לקבל את הנובל ותעזוב את צרפת. בגבורה רבה עמדה בהתחיבויות הטקס המלכותי בשטוקהולם ב-10 בדצמבר, באותה שנה אכזרית. תשעה עשר ימים לאחר שחזרה, התמוטטה. זיהום, ניתוח כליות ורחם, דיכאון, רצון למות.
אם איננה יכולה למצוא את פייר בדמותו של פול, מה הטעם. מארי קירי נגעה בטירוף, כפי שהודתה מאוחר יותר. שנת 1911 הייתה קשה מנשוא אך ב-1912 קמה על רגליה והמשיכה בפעילותה המפוארת לטובת צרפת והאנושות כולה עד ליום מותה, ב-1934, בגיל 66.
מארי קירי נאלצה להתמודד עם עלילות כזב מרושעות, אלימות פיזית ואלימות נפשית אך סירבה להיות קורבן מנודה וזכתה בתהילת עולם. “מעטים תרמו לרווחת האנושות ולקידום המדע יותר מהאישה הצנועה והענווה שהעולם הכיר כמאדאם קירי”, כתב העיתון “ניו יורק טיימס” עם פטירתה.
פול ומארי חוזרים להיות ידידים
סיפור אהבה, שהיה צריך להישאר פרטי בלבד, נחשף לעיני כול והפך לשערוריה פוליטית. זו גרמה לקטיעת הרומן בין מארי ופול. הידידות בת ה-15 שנים שהפכה לאהבה הפכה שוב לידידות, עד יום מותה של מארי.
אחרי שנתיים חזר פול לאשתו וילדיו. שנים לאחר מכן, בסביבות 1926, פתח פול בקשר מקביל לנישואיו עם תלמידתו אליאן מוֹנְטֵל, צעירה ממנו בעשרים ושתיים שנים. ז’אן לא הקימה הפעם שערוריה. ב-1933 נולד בנם של פול לנז’בן ואליאן מוֹנְטֵל, בן חמישי לפול, שהיה אז בן 61 ובן ראשון ויחיד לאליאן. זו, שנעשתה פיזיקאית חשובה בפני עצמה, ליוותה את פול עד רגעו האחרון וכיבדה את זכרו בכתבים ובאירועי הנצחה.
ז’אן מילאה את תפקידה כאלמנתו של הפיזיקאי, הפילוסוף, לוחם זכויות האדם והמחנך, בכל הטקסים הרשמיים לכבודו. בהלוויתו הופיעה שעונה על זרועו של נשיא צרפת דאז, ונסן אוריול. ז’אן נפטרה ב-1970, בגיל 96 והוספדה בתקשורת כ”אשתו הענוגה, העליזה, המקסימה והראויה של פול לנז’בן”…
סוף דבר
את סיפור אהבתם של פייר ומארי קטעה תאונה. את סיפור אהבתם של פול ומארי, שנועד להמשיכו, קטעה התנכלות החברה השמרנית. פייר, מארי ופול נחים כיום שלושתם מנוחת עולם בפנתיאון. יתרה מזו, גם החיים דאגו להפגיש בדרכם המיוחדת את האוהבים, להמשיך את סיפורם. ב-1948 נערכו נישואיהם של נכדו של פול לנז’בן ונכדתה של מארי קירי!
מעשה שהיה כך היה: מישל לנז’בן, בנו של אנדרי לנז’בן ונכד של פול לנז’בן (ואשתו ז’אן), התחתן עם חברתו למחזור של בית הספר הגבוה לפיזיקה וכימיה, הלן ז’וֹלְיוֹ -קירי. וזו לא הייתה כי אם נכדתם של פייר ומארי קירי ובתם של אירן קירי ופרדריק ז’וֹלְיוֹ. נכדו של פול לנז’בן ונכדתה של מארי קירי הגשימו, אם כן, את סיפור אהבתם הקטוע של הסבא והסבתא. אלה היו נותנים ודאי את ברכתם לנישואי הזוג. הנינים ממשיכים את הדרך, כשכל הצאצאים מדענים, חוקרים ומוזיקאים.
לדוברי צרפתית, קישור להרצאה מרתקת של אירן פְרָן על אחורי הקלעים של חיבור ספרה.
הנמצאים בפריז יכולים לבקר במוזיאון קירי ובגנו, וכל היתר יכולים ליהנות מביקור וירטואלי בו.
