שום דבר לא צובט את הלב כמו סיפור אהבה טוב (וכשאומרים טוב, אנחנו מתכוונים בדרך כלל לטראגי…). בעוד שהספרות זרועה עלילות בדיוניות, ניתן למצוא סיפורי אהבה דרמטיים לא פחות גם בין דפי ההיסטוריה.
סביב חייהם של פייר ומארי קירי נטוו לא מעט מיתוסים רומנטיים. סרטי קולנוע עלילתיים ודוקומנטריים למחצה תרמו אף הם לאגדה ששמה קירי. מאחורי בני הזוג קירי מסתתר סיפור אהבה מרגש.
20 באפריל 1995, פריז
שטיח לבן נפרש ברחוב שלפני הפנתיאון. על המשטח, לצלילי המרסייז, צועדים אנשי משמר הרפובליקה, סגל ההוראה של מכון קירי ובעקבותיהם תלמידי תיכון . אלפי צופים שהתקהלו לאורך הרחובות משליכים פרחים על הפמליה החולפת על פניהם.
על במה בחזית הפנתיאון יושבים אישים רמי מעלה ובראשם נשיא מיטראן שהחליט במחווה דרמתית להעביר את עצמותיהם של מארי ופייר קירי לפנתיאון הלאומי.
עם סיום הנאומים מהדהדים הרחובות מתשואות מחרישות אוזניים…אנשים סגדו לבני הזוג קירי.
ועכשיו מסוף הסיפור להתחלתו…
מארי מגיעה לפריז
בגיל 24 עברה מארי סקלודובסקה מוארשה לפריז והחלה ללמוד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה סורבון. בפולין באותה תקופה, בזמן השלטון הרוסי, נאסר על נשים ללמוד באוניברסיטה. היא למדה בימים ועבדה בלילות כדי להתפרנס ובקושי היה לה כסף לפת לחם. לאחר שנתיים היא השלימה תואר בפיזיקה והמשיכה מייד ללמוד לתואר שני.
המפגש
מארי חפשה נואשות מעבדה שבה תוכל למקם את מכשירי מחקרה בתכונות המגנטיות של מתכות. חבר קרוב הציע לה להיפגש עם פיזיקאי ,שלמרות היותו אלמוני יחסית, היה המומחה הבולט ביותר בצרפת בחקר חוקי המגנטיות והמציא לשם כך מספר כלים משוכללים.
מארי קבלה את ההצעה ונפגשה עם פייר קירי.
“ברגע שנכנסתי לחדר ראיתי גבר שעל פניו הבעה רצינית ועדינה. התנהגותו העידה על אדם חולמני הנוטה לשקוע בהרהורים.”
פייר לא חש בנוח בחברתן של נשים והיה שותף לדעה הרווחת כי הן מסיחות את דעתו של גבר מעבודתו החשובה, וגורמות לו לסטות מהאידיאלים הנעלים שלו.
בערב שפייר פגש את מארי לראשונה הופתע להיווכח מה רב המשותף לשניהם. הוא פגש אישה ” גאונית ” שהבינה ” את טבעו ואת נשמתו “. עד מהרה היה מרחק רב ממחשבותיו על נשים בימי נעוריו.
מארי ופייר כאחד לא הקפידו על שמירת מוסכמות המקובלות בזמנם : היא לא ראתה כל רע בכך שנתנה לו את כתובתה ונפגשה אתו לבדה בחדרה המרוהט בצמצום. בבואו הציעה לו מזוודה במקום כיסא, וכך ישבו השניים ושוחחו על נושאים מדעיים ושתו תה.
לימים כתב פייר קירי שהיה הססן גדול בכל דבר שעשה בחייו, לבד מקשריו עם מארי. הוא היה נחוש בדעתו לשאתה לאישה ולעשותה שותפתו למחקר. מארי, לעומת זאת הייתה נחושה לחזור לווארשה. היא אמרה לעצמה שפייר והיא יישארו תמיד חברים טובים אבל היא לא תניח לו להטותה ממטרתה.
נישואין
מארי נסעה לווארשה ופייר סבל נוראות מהחששות שמא לא תשוב עוד לפריז. הוא המשיך לחזר אחריה במכתבים “יהיה נפלא אם נוכל … לבלות את חיינו זה בקרבת זה, מהופנטים מחלומותינו “. היה ברור למארי כי פייר חש כי חייו אינם חיים בלעדיה. בסופו של דבר, היא נעתרה להפצרותיו.
הם נישאו בטקס צנוע, ב 26 ביולי 1895. קבלת הפנים נערכה בגינת ביתם של הורי פייר, ואחריה יצא הזוג הצעיר לטיול על אופניים שקנו לעצמם כמתנת נשואים. במסגרת טיול הנישואים , שנמשך כל הקיץ, שוטטו השניים לאורך חופי בריטני וגלשו במורדות הרי האוברון. כשחזרו לפריז כבר היו השניים לגוף אחד, מאהובים זה בזה מעל ראשם.
פייר לימד בבית הספר לפיזיקה וכימיה תעשייתית. הוא ארגן למארי שטח עבודה קטן באותו בניין וסיפק לה מכשירי מדידה עדינים וחילק איתה את ידיעותיו. בני הזוג שתפו פעולה בדרך המבשרת את העתיד לבוא. פייר כתב: ” חלמנו לחיות בעולם שיהיה מנותק משאר בני האדם” ואמירה זאת משקפת בהחלט את האישיות של שניהם.
כְּכָל שֶׁהִתְאָרְכוּ חַיֵּינוּ הַמְשֻׁתָּפִים, אָהַבְתִּי
אוֹתְךָ יוֹתֵר. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
יָצַקְתִּי דְּבַר־מָה טָהוֹר יוֹתֵר
לְתוֹךְ אֲגַנִּים וְכַדִּים. צָפִיתִי בְּךָ
רָכוּן עַל שֻׁלְחָנְךָ כְּצוֹרֵף,
מַתְקִין דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. חֶדְוַת
הָרִכּוּז, הַיְסוֹדוֹת
שֶׁאֲלֵיהֶם שׁוֹקַעַת הָאַהֲבָה.
פייר ומארי המשיכו בעבודתם. פייר היה כה שקוע בעבודתו עד כי לפעמים לא זכר לאכול. כמנהג הימים ההם כל עול הבית היה מוטל על כתפי מארי. מארי נכנסה לנישואיה באותו להט שבו נכנסה לעולם המדע. הסטודנטית שלא ידע להכין מרק למדה את מלאכות הבית כאילו היו פרויקט מדעי.
היא הצליחה לתמרן בין עבודות הבית, עבודת המחקר שלה, קורס לקבלת תעודת הוראה כדי לקבל משרת הוראה וקורס ערב כדי להבין יותר טוב את עבודת בעלה.
היא הצליחה לתמרן בין כל אלה עד שהרתה. היא הייתה אז בת שלושים, גיל שבימים אלה נחשב גבוה ללידה ראשונה.
ב 12 לנובמבר 1897 יילד ד”ר אז’ין קירי ( אביו של פייר ) תינוקת שקבלה את השם אירן. מארי מצאה את עצמה מתמודדת עם עומס עבודה כבד בצד הטיפול בילדה. היא הייתה מותשת ומדוכאת. היא הייתה כה אובדת עצות ומעורערת עד שהרופאים הציעו לשלוח אותה לסנטוריום, אך היא לא הייתה מוכנה לעזוב את עבודתה.
אך המזל העיר פנים לזוג הצעיר. אביו של פייר, שהתאלמן, בא לגור אתם וטיפל בתינוקת ומשק הבית. מעתה שבו הדברים להתנהל בצורה חלקה יותר.
חיים ועובדים יחדיו
מארי התחילה את עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בקרינה בעלת אנרגיה חזקה המופקת מאורניום ומינרלים אחרים. המחקרים באותה תקופה עסקו בעיקר בקרני רנטגן. מארי בחרה לעסוק בקרינה שגילה החוקר הנרי בקרל , קרני האורניום.
פייר פעל להשיג לה מקום שבו תוכל לעבוד, אבל כל מה שעלה בידו לקבל היה חדר קטן בקרבתו. בלי המכשירים של פייר, שהיו המתקדמים ביותר בזמנם, וללא הדרכתו לא הייתה מארי מצליחה לעולם לבצע את העבודה, עובדה שלרוב נוטים להתעלם ממנה.
יום אחרי יום, בשקדנות ותוך הפגנת יכולת בלתי רגילה, ישבה מארי מול מכשיריה בעבודה מייגעת שדרשה זריזות ידיים וסבלנות אין סופיות.
במארס 1898 מארי הציעה שיטה חדשה לגמרי לגילוי יסודות כימיים באמצעות מדידת הקרינה שלהם : הרדיואקטיביות.
כך או כך ,תגליותיה התקבלו באדישות רבה. כי מי היא הייתה בעצם ?! מדענית שולית, מהגרת פולניה ומעל הכל אישה…
פייר נטש את עבודתו והצטרף למארי. עבודתם של בני הזוג קירי התקדמה בקצב מהיר. הם הצליחו לגלות שני יסודות חדשים בעלי קרינה רדיואקטיבית שכונו : פולוניום ( על שם ארץ הולדתה של מארי – פולין ) ורדיום ( שם נגזר מהמילה רדיוס שפירושה ” קרן ” בלטינית ).
לאחר גילוי היסודות החדשים באמצעות הקרינה הייחודית שלהם היה צורך לבודד אותם.
מארי ופייר היו מעורבים במסע גילויים במידה שווה, כמו בכל דבר אחר בחייהם המשותפים.
כדי לבודד את הרדיום הם נזקקו לכמויות גדולות מאד של עופרה בשם פצלת העטראן שמקורה הייתה במכרה הנמצא בגבול גרמניה וצ’כיה.
בני הזוג קירי קבלו לרשותם צריף עץ נטוש שעמד בשולי חצר רחבה מול מעבדתם. בעבר שימש צריף העץ את הסטודנטים לניתוח גופות. “הוא נראה כמו אורווה או מרתף לאחסון תפוחי אדמה “.
פייר פנה לברון רוטשילד וביקש ממנו תרומה לכיסוי הוצאות ההובלה של העופרה. במהלך ארבע שנים הבאות תרם ברון רוטשילד, בעילום שם , כספים רבים למטרה זאת.
עיבוד העופרה ממנה הופק הרדיום דרש כוח פיזי רב שהתאים יותר לפועל תעשיה מאשר למארי השברירית. פייר נעשה מודאג ממצבה הגופני של מארי שהלך והתדרדר. עם הזמן התחוור לפייר יותר ויותר שאשתו לקחה על עצמה משימה בלתי אפשרית. לא רבים יודעים כי פייר היה זה שהפך את המשימה הבלתי אפשרית למשימה אפשרית, אם כי קשה להחריד. למרות שהיו עדיין דחוקים בכסף הוא שכר עוזר במשרה מלאה. הוא הצליח לשכנע את בעליה של חברה צרפתית למוצרים כימיים לשלם את משכורתם של העובדים שמארי נאלצה להעסיק.
למרות העבודה המתישה והחד גונית הרגישה מארי שדווקא ” תקופה הרואית ” זו של מחקרם הייתה מלהיבה במיוחד.
היינו מאושרים…ימינו עברו עלינו בצריף העלוב והרעוע שלנו…דעתנו הייתה נתונה לעבודתנו בצורה כה מוחלטת, עד שהיינו כמו בחלום.
לעתים קרובות צעדו פייר ומארי למעבדתם בלילה, כשהם אוחזים יד ביד, נמשכים בחבלי קסם אל אותו יסוד מסתורי רדיום, בעל הקרינה הרדיואקטיבית העוצמתית. עם כל היותם מדענים הסתכלותם לא הייתה נטולת רומנטיות.
הרומן עם הרדיום חיזק את זיקתם ההדדית. “ימי העבודה הפכו לחודשים ושנים, אבל רוחם לא נפלה…מאוחדים ברגשותיהם, מאוחדים בשאיפות האינטלקטואליות, ניהלו שניהם, בצריף העץ שלהם…את אורח החיים …שהתאים להם כמו כפפה ליד”
הנישואים שלהם התפתחו לאהבה עזה. פייר לא עבר לידה מבלי ללטף את שערה. בלילה הם ישנו חבוקים. בכיס מעילו החזיק פייר תמיד את התמונה החביבה עליו של מארי.
החיפוש אחר הרדיום הטהור נכנס לשנה השלישית. שמונה טונות של עופרה כבר טופלו ב – 400 טון מי שטיפה ואלפי פעולות זיקוק…החומרים שהופקו מזקוק העופרה ” האירו באור קלוש ( כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית ) כמו אורה הענוג של פיה “. בני הזוג קירי לא ידעו שהחשיפה לחומרים אלה מסכנת את בריאתם. גם כעבור מאה שנים עדיין היו חפציהם האישיים נגועים ברדיואקטיביות. פייר סבל עכשיו מכאבי פרקים, שאותם ייחס ללחות ששררה במבנה הדולף. מארי ירדה במשקל במהירות.
ב יוני 1903 הגנה מארי על תזת הדוקטורט שלה בפני המועצה המדעית, האישה הראשונה בצרפת שהגיעה לרמה זו.
בנובמבר 1903 נשלחה לבני הזוג קירי הודעה רשמית על זכייתם בפרס נובל בצירוף הזמנה לבוא לשוודיה לטקס הענקת הפרס שייערך בנוכחות המלך אוסקר ה – 2. להפתעת הקהילה כולה, הסכימו בני הזוג לקבל את הפרס אבל דחו את ההזמנה לנסוע לשוודיה, הראשונים בין מקבלי הפרס עד כה שעשו זאת. הסיבה לכך, שהוסתרה בעת ההיא מידיעת הציבור, הייתה מצבה הנפשי של מארי. היא הייתה מותשת מבחינה גופנית ומתאבלת על מות אביה בפולין ועל הפלה שעברה.
מחיר התהילה “האסון של חיינו”.
מארי ופייר קירי התחילו לשלם מחיר יקר על הצלחתם. עד כה הם נאלצו להילחם בדעות קדומות, בהתעלמות, בזלזול. עכשיו הם התחילו לאבד את הדברים שהיו חשובים להם יותר מכל בחייהם הישנים. העיתונות שמה מצור על בני הזוג שחלמו פעם ” לחיות בעולם מנותק מכל מגע עם בני אדם “, הם לא היו מוכנים להתפתחויות המטורפות שבאו בעקבות הצלחתם.
העיתונות עטה על סיפור חייה של מארי. היא תוארה כמהגרת יפת תואר וחסרת כל, מין סינדרלה הגרה בעליית הגג, הפוגשת יום אחד את אביר חלומותיה בדמותו של פייר קירי. ובסוף הטוב היא מגלה חומר זוהר וקסום.
מארי, שחונכה למשמעת עצמית ודיכוי רגשות , קבלה את התהילה בשוויון נפש. פייר, האדם הנחבא אל הכלים, כינה את הפרסום הרב ” האסון של חיינו “.
“היינו מאושרים”
בריאותם המשיכה להתדרדר בגלל מגעם עם החומר הרדיואקטיבי. פייר סבל מכאבי רגליים עזים ושווי משקלו היה לא יציב. מארי התקשתה לישון בגלל כאבי גב מתגברים מיום ליום מלווים בהתקפים של חולשה.
לאור התהילה והסגידה שהתחילה לחרוג מכל פרופורציה, הרגישה מארי צורך ללכד את המשפחה. עכשיו כשהכסף לא היווה בעיה היא נהנתה מהזמן שבילתה בחיק המשפחה.
ב – 6 בדצמבר 1905 נולדה בתה השנייה איב דניז.
למרות בריאותו הלקויה של פייר, חשבה מארי שיש לה כל מה שאישה יכולה לאחל לעצמה וכי ” שום דבר לא יטריד אותנו בעתיד…היינו מאושרים ”
18 באפריל 1906
פייר לקח את מטרייתו ויצא אל הגשם הפריזאי הטורדני. התחבורה בפינה שטופת הגשם שבה מתמזג הפון נף עם רחוב דופין הייתה פקוקה בערב רב של עגלות משא, מרכבות, מוניות, הולכי רגל – כולם נדחקים יחד. התאונה התרחשה כהרף עין…פייר החליק ונפל וקרון עבר מעליו.
פייר מת. מת. מת ואיננו?
כעבור שנים כתבה איב קירי : ” צנחה על כתפיה גלימה של בדידות וניתוק שעטפה אותה לתמיד. עד אחרית ימיה לא ניצת בה שוב כל זיק של שמחה “.
ב – 11 במאי 1906, פחות מחודש אחרי מות פייר הוצע למארי לקבל את תפקידו של פייר בסורבון. לסורבון נדרשו שנתיים נוספות כדי להכיר במעמדה. בעת ההיא הייתה מארי כל כך מפורסמת עד שלא היה מנוס מלהעניק לה פרופסורה. ביומנה כתבה :
אני חשה היטב שכל רצון לחיות מת בקרבי, ולא נותר לי דבר לבד מהחובה לגדל את בנותיי ומרצון להמשיך בעבודה שהסכמתי לקבל כדי להוכיח לעולם כולו שלדבר הזה שאהבת יש ערך אמיתי.
ולסיום…
אסיים בציטוט מנאומו של הנשיא מיטראן במעמד העברת עצמותיהם של הזוג קירי לפנתאון :
צרפת מצהירה על אמונתה במדע ובמחקר, מצהירה את הערצתה לגדולי האומה הטמונים במקום זה, לפועלם ולחייהם.. זהו צד סמלי שנועד להסב את תשומת לבה של אומתנו למאבקה של אישה שהחליטה לכפות את כישרונותיה על חברה שבה כישרונות, חקרנות אינטלקטואלית ואחריות ציבורית היו נחלתם של גברים בלבד.