המקומות האהובים בפריז או לאן יחזרו הפרנקופילים אחרי הקורונה?

5
(7)
תאריך עדכון אחרון: 21/10/24
זמן קריאה משוער: 24 דקות
המקומות האהובים בפריז או לאן יחזרו הפרנקופילים אחרי הקורונה?

בשנת 2020, מספר חודשים לאחר פרוץ מגיפת הקורונה, החלטתי לצאת עם פרויקט חדש בשם הסודות של פריז, בו שורה של פרנקופילים נבחרים סיפרו לנו על מקומות מקסימים בעיר האורות שמעט תיירים מכירים. לשמחתי הכתבה זכתה להצלחה רבה ולכן עכשיו, לכבוד היציאה מהקורונה וחזרת התיירים לפריז (טפו, טפו, טפו).

הפעם פניתי לאותם פרנקופילים מהכתבה הקודמת וביקשתי לשמוע מהם מה הוא המקום האהוב עליהם בפריז, או לחלופין, לאיזה מקום בפריז הם ירצו להגיע כבר ביום הראשון של הטיול הקרוב שלהם. מכיוון שמדובר בכתבה לא קצרה, חילקתי אותה למספר פרקים (פארקים, רחובות ומונומנטים וקולינאריה) וכולי תקווה שההמלצות הללו יתנו לכם השראה לטיול הבא שלכם.

הפארקים אליהם הפרנקופילים ירצו לחזור

הגיגים אחרי שנה וחצי נטולי פריס ושתי נקודות חן פריסאיות לנחמה – רותי שמעוני

מעולם לא תיארתי לעצמי – שיימָנע ממני להגיע ולשוטט זמן כה ממושך בעיר אהבתי. אותה פריס “מולדת נישמתי” כדברי ויקטור הוגו, המשמשת לי שנים כה רבות מאגר של אנרגיה, דינמו – המטעין אותי בתועפות של יופי, עניין, אופטימיות, חדוות חיים ומעניק לי תעצומות נפש, סוג של פילינג לנשמה וצֵידה לגוף ולרוח.

פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיירנה. צילום: רותי שמעוני

תמיד ידעתי, שכל מה שקורה הוא לא נורא ויהיה טוב – כי באופק הוורוד, באופן יזום וקבוע, ממתינה לי פריס.

פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: אילן שמעוני
פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: אילן שמעוני

רק כעת, בחלוף 18 חודשים נטולי פריס -– משעשיתי רֶזֶרבָאסיון לביקור הבא בעיר – התפוגגה קמעה קדרות ועננות רוחי ומיד ראיתי עצמי בדמיוני משוטטת שוב…

פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני

ומשנשאלתי “לאן תשימי פעמייך ראשונה, כשתגיעי שוב לפריס אחרי פרידה כה ארוכה” ?
ידעתי מיד את התשובה…
אלך כמו המשוטט הפריסאי, זה שמאוהב בעיר עד כלות, זה שמהלך בה גם בחלומותיו,
זה שאף פעם לא שבע מיופייה …
אותו משוטט שבחוזרו שוב ושוב אל מושא אהבתו (פריס) – יעדיף תמיד ללכוד את נישמת עירו –
לאו דווקא בין המונומנטים אדירי הממדים והמוכרים – אלא בין שכיות החמדה הכמוסות שלה:
הגנים האינטימיים, הכיכרות הזעירות, הסִמטאות העלומות, חזיתות הבתים הייחודיות –
אלה שצופנים בחובם את אותו שָארְם מכשף, כובש, מפתה וייחודי של העיר.
כמו המשוטט הפריסאי המוזכר – אגיע וודאי כולי נפעמת אל שתי גינות קטנות,
ציוריות ומינימליסטיות ברובע סן ז’רמן…
קרוב למלון – כי לא אוכל להחזיק מעמד ולהרחיק לֶכת – מרוב התלהבות.
כי שם שם, בתחילת רחוב סֶן, מאחורי ובצידי כיפת בניין האקדמיה המרשים, בגינות הזעירות –
אמצא במיידי את התגלמות תמצית הקסם האינטימי, המאופק, מרטיט הלב ושובֶה הנפש –
של העיר, לטעמי…
בוודאי אתיישב על אחד הספסלים – אולי תחת עץ הדובדבן שלא יפרח באוקטובר …
אברך על הקור והאפור,
אאזין בשקיקה לצליל הרך המתנגן של הצרפתית המדוברת סביב,
אחזיר חיוך לעוברים ושבים הפונים תמיד במאור פנים, ב”בּונז’ור” מתנגן ואופטימי,
אפטיר באקסטזה את ה”אני לא מאמינה שאני בפריס” וה”אני מקנאה בעצמי” ,
ו…לא תהיה מאושרת ממני.

Le square Gabriel Pierné

סקוור גבריאל פיירנה –Square Gabriel Pierné ניראה בתמונות הכתבה, במלוא הדרו. הוא נבלע בין תחילתם של רחובות: רו מזרין (Rue Mazarine) ורו דה סן (Rue de Seine), וניקרא על שמו של המלחין, ואיש המוסיקה גבריאל פיירנה (1863-1937).

הגן ניטע ב-1938, שיטחו 644 מ”ר, וגינתו מתהדרת במספר אלמנטים קסומים:

מזרקה מסוגננת

עוצבה ע”י אלכסנדר פְרַאגונָאר ב- 1830 והזינה במים את שוק מנזר הכַּרמֶליטים ששכן בסמיכות לכיכר מובֶּר (Place Maubert) בלב הרובע הלטיני.

כך נראתה המזרקה בכיכר גבריאל פיארנה בעבר וכך היא נראית כיום. צילום: רותי שמעוני
כך נראתה המזרקה בכיכר גבריאל פיארנה בעבר וכך היא נראית כיום. צילום: רותי שמעוני


משנהרס שוק המינזר ב- 1930 – הועברה המזרקה לסקוור פיירנה.

המזרקה שממוקמת כיום בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: אילן שמעוני
המזרקה שממוקמת כיום בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: אילן שמעוני

המיזרקה כוללת: אגן עגול, 2 ברזים המוזנים במֵי הסן, וראש דו צדדי עתיר קישוט פיסולי עשיר של פירות, קרני שפע וזרי פרחים –
המדמֶה את הֶרמס , ומייצג שפע, שגשוג ומסחר.

הראש של הרמס שנמצא על המזרקה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
הראש של הרמס שנמצא על המזרקה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני

קרולינה

זהו פֶּסל נערה קסום מברונזה, מלא תנועה ורוח נעורים. עוצב בידי הפַסל האיטלקי שפעל רבות בפריס – מרצ’לו תומאסי 1928-2008 (אולי אבי הנערה).

פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
פסלה של קרולינה בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
הצמחייה המלבבת

תמצאו כאן רודונדרונים, מגנוליות, שני עצי דובדבן הפורחים באביב ועץ הקַַטָלְפָּה על עלוותו ותיפרחתו המפוארת, (שצמרתו הגיעה בשנת 2011 לגובה 15 מטרים) מגנדרת את הגינה, מיפייפת אותה ומוסיפה לה בעת הפריחה – צבעוניות, ססגוניות ורעננות.

עצי הדובדבן בגן גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
עצי הדובדבן בגן גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני

ספסלים בצורת ספר
פסלה של קרולינה וספסל בצורת ספר בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
פסלה של קרולינה וספסל בצורת ספר בכיכר גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני

ספסלים רבים מפוזרים בגינה, אך בולטים מיידית אלה המדמים ספר פתוח. אלה מהדהדים ומנציחים את חיי הרוח של רובע סן ז’רמן – אותו רובע מאורות אוונגרדי קוסמופוליטי שהתאפיין באווירה של למדנות, יצירתיות והתפרסם בחנויות ספרים, בתי הוצאה לאור, מועדוני ג’אז ובתי קפה – ששֵרתו סטודנטים, אינטלקטואלים ובוהמה שהסתופפה בו לאורך דורות. כמו כן, צורת הספר מתכתבת כה יפה עם ספריית מאזארין הסמוכה, Bibliothèque Mazarine, המהווה חלק ממִתחם האקדמיה והינה הספרייה הציבורית הוותיקה ביותר בצרפת.

שלל הבתים הנושקים לסְקוור פיירנה

בתים אלו מהווים מעין דופן היקפית, מסגרת ותפאורה ומוסיפים ליופייה של הגינה. הם בולטים במיגוון סגנונות, בחיפויים צבעוניים ובחזיתות מקוריות שחלקן עטויות צמחייה משתנה.


שלא לדבר על הכיפה המרהיבה של בניין האקדמיה שמוסיפה לכיכר נופך של קידמה, תרבות, הדר ויפעה.

כיפת האקדמיה נשקפת מגן גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני
כיפת האקדמיה נשקפת מגן גבריאל פיארנה. צילום: רותי שמעוני

Square Honoré Champion

ואם לא די בסקוור גבריאל פיירנה המתואר לעיל, מיד על ידו ומולו, ברו דֶה סֶן מספר 1 – גן זעיר וסגור – סקוור אונורה שמפיון Square Honoré -Champion.

כיכר אונורה שמפיון. צילום: רותי שמעוני
כיכר אונורה שמפיון. צילום: רותי שמעוני

הגן ניטע ב-1947, ועושה מחווה לאונורֶֶה שמפיון (1846-1913), איש ספר ומוציא לאור שייסד ספרייה מיוחדת והתמחה בהיסטוריה, לינגוויסטיקה ועוד. גולת הכותרת של הגן – היא פסל אבן מופלא של וולטר, שהוזמן אחרי מלחמת העולם השניה ע”י המדינה מהפַּסל אֶרנסט דְריבְיֶיה (1878-1951) והוצב בגן ב- 1962.

פסלו של וולטר בגן אונורה שמפיון. צילום: רותי שמעוני
פסלו של וולטר בגן אונורה שמפיון. צילום: רותי שמעוני


פסל ראש נוסף של מונטסקייה, מבצבץ דרך הצמחייה המטופחת והמלבלבת – פרי עבודתו של פֶליקס לֶקונט (1737-1817). פיסלו של וולטר זוכה לשיפוצים תדירים וזאת בגלל תנועות אנטי גזעניות הפוגעות בו
והטוענות כי הונו של וולטר – נבע בחלקו מסחר עבדים וניצול המושבות הצרפתיות …

פסלו של וולטר בכיכר אונורה שמפיון. צילום: רותי שמעוני
פסלו של וולטר בכיכר אונורה שמפיון. צילום: רותי שמעוני

זהו גן מיניאטורי, קסום, פריסאי טיפוסי, המתַבֵּל נקודת חיבור בין מספר בניינים – בפיסה ססגונית של טבע ועניין.

וכמו שכתב יואל תמנליס, עיתונאי ופרנקופיל, בספרו החדש והמרתק : “סֶה לה ווי”
(הוצאת מידן 2021) :
“פריס – עיר של התרוממות רוח” .
“פריס היא פריס היא פריס. נקודה”

כמה מילים על רותי שמעוני

רותי שמעוני היא פרנקופילית מכורה לפריז, מומחית לתרבות צרפת, בעלת עיטור כבוד מטעם ממשלת צרפת והמרצה הטובה ביותר בישראל לתרבות צרפת.

עץ הקטלפה בגני לוקסמבורג – יואל תמנליס

ברגע שיתאפשר שוב לנחות בפריז, הצורך הנפשי והאינסטינקט שלי יגרמו לי לרצות ודאי “לבלוע” את פריז כולה בבת אחת. אבל איך בולעים עיר בסדר גודל כזה בכמה ימים? נראה לי שאתנהג כמו ילד קטן שמגיע לראשונה לחנות צעצועים ענקית ומתרוצץ במהירות בין המחלקות כדי להספיק לראות עוד ועוד.

על מספר מקומות לא אוכל לוותר בשום מקרה. אגם Daumesnil, האגם הגדול ביותר ביער ונסן, הוא אחד המקומות האהובים עלי ביותר בפריז. על ביקור באי De Reuilly ובאי De Bercy אני לא מפסיק לחלום.

דבר לא ימנע ממני, אחרי היעדרות של כמעט שנתיים, לשוטט באריכות בסמטאותיה של מונמארטר. זהו רובע חובה. כפר בתוך עיר. הרובע הרומנטי ביותר בפריז. אסור אל הגבעה הזו כדי לוודא שאיש לא לקח את החן הקסום של הרחובות המתפתלים, התלולים והצרים בעלי האווירה הכל כך מיוחדת.

מקום חשוב נוסף מבחינתי הם גני אלברט קאהן – גנים מרשימים ביופיים ובהם מכלול גנים: יפני, אנגלי, צרפתי, גן סלעים, גן ורדים ועוד. אין ספק שמדובר במקום ייחודי בנוף הפריזאי, או אם תרצו: גן עדן קטן ששווה ביקור גדול.

כל כך הרבה זמן בלי אומנות זה דבר בלתי אפשרי. לכן אעמוד בתור בכניסה למוזיאון ד’אורסיי גם אם ייקח שעה וחצי להיכנס. מוזיאון ד’אורסיי הוא מוזיאון מרשים על פי כל קריטריון אפשרי. גולת הכותרת שלו היא האוסף הגדול ביותר בעולם של אומנות אימפרסיוניסטית ופוסט אימפרסיוניסטית.

ועכשיו אל המקום שאני הכי אוהב ומתגעגע בפריז – גני לוקסמבורג. על הגנים המלכותיים המרהיבים הללו, שנמצאים בלב ליבה של העיר, כבר נאמר ונכתב הכול. אין ספק שאקדיש להם שעות רבות כבר בסמוך להגעתי לעיר. אך הדבר הראשון שאלך לבדוק הוא, מה עלה בגורלו של עץ זקן ונדיר השוכן בפינה הצפון מערבית של הגנים בסמוך למוזיאון לוקסמבורג.

עץ הקטלפה בגני לוקמסבורג. צילם: יואל תמנליס
עץ הקטלפה בגני לוקמסבורג. צילם: יואל תמנליס

את העץ הזה הנצחתי במצלמתי מאות פעמים. אני קשור אליו קשר נפשי עמוק. מדובר בעץ Catalpa – קטלפה ביגנונית (קטלפה נפוצה), גילו המדויק אינו ידוע אך ההערכה היא שהוא כבן 100 שנים. לפני למעלה מ-50 שנה הוא נפל בעת סופה חזקה, אך לא נעקר לגמרי והמשיך לחיות ופיתח את גזע העץ בצורתו המיוחדת מאוד, כפי שניתן לראות בתמונה.

העץ המרתק והמיוחד הזה נמצא בסוף חייו. מדי שנה הגננים של גני לוקסמבורג שואלים את עצמם האם יהיה לעץ הנדיר הזה את הכוח להוציא עוד כמה עלים. בבירור עם הנהלת הגנים נמסר, כי הם מתכוונים לשמור אותו כפסל צמחי, כל עוד בטיחות הציבור תאפשר זאת.
כולי תקווה שהעץ הנפלא הזה יישאר במקומו עוד שנים רבות. אם יזדמן לכם להגיע לגני לוקסמבורג, אתם מוזמנים לבקרו. חפשו עץ מלכותי ענק בעל גזע כמעט אופקי, שורשיו חשופים וענפיו הבודדים מפעילים קסם מיוחד על הסביבה וממגנטים את המבקרים.

תודה גדולה לד”ר אורנה ליברמן אשר בהתכתבות מהירה ויעילה עם הנהלת הגנים הצליחה להשיג עבורי את המידע הבלעדי על העץ המיוחד הזה.

כמה מילים על יואל תמנליס

יואל הוא פרנקופיל שמתגורר כיום במודיעין. מעבר להיותו עיתונאי הוא גם צלם ואם אתם מעוניינים להנות מתצלומי פריז היפהפיים שלו אתם מוזמנים להציץ בדף פריז דרך הזום. במידה ואתם רוצים לקרוא את הכתבות שהוא פירסם באתרכנסו לקישור הזה.

רחובות ומונומנטים אליהם מתגעגעים הפרנקופילים

רחוב דאגר מתארך כמו חליל באגט ריחני – ד”ר אורנה ליברמן

שלט רחוב Daguerre. צילום: רותי שמעוני
שלט רחוב Daguerre. צילום: רותי שמעוני

רחוב דאגר, סמוך לכיכר דנפר-רושרו, מתארך ל-630 מטרים כמו חליל באגט ריחני ומתפצפץ, עם קצה אחד הפונה לעבר גן לוקסמבור והרובע הלטיני ועם קצה שני המוביל לעבר מונפרנאס. רחוב דאגר, אמנותי ומסחרי, עממי ובורגני, כפרי ועירוני, משקף את הקסם הציורי והאותנטי של הרובע ה-14. בימי חול מדרחוב מתחילתו ועד לרחוב בולאר (Rue Boulard). בימי ראשון וחג מדרחוב לכל אורכו, משעה 10 בבוקר עד שעה שש בערב.

לפני שאמסור לכם את התרשמויותיי, מוזמנים לצפות בסרטון הקצר הזה שיציג לכם את הרחוב וכמה מדמויותיו הבולטות:

YouTube video

אמנות ותרבות

כבר שמו של הרחוב מכניס את המשוטט הנאור לאווירה הנכונה: רחוב דאגר על שם לואי דאגר, מאבות הצילום, עליו ניתן לקרוא בערך ויקיפדיה מפורט בעברית.

רחוב דאגר נפתח אל עבר חצרות וסמטאות מרוצפות, שלמרבית הצער סגורות בפני הקהל הרחב כדי להגן על פרטיות הדיירים והעובדים. מעבדות צילום ובתי דפוס אמנותיים מהעבר ומהווה, ועוד מכמנים ואוצרות, מתחבאים מאחורי השערים החסומים. כדאי לבוא בימים פתוחים או בימי תערוכות שבהם יש הזדמנויות להבקיעם.

רחוב Daguerre. צילמה: רותי שמעוני
רחוב Daguerre. צילום: רותי שמעוני

מספר 63 נפתח אל עבר “העיר האומנותית” (La Cité artisanale), שבה שוקדים על מלאכתם, מאז המאה ה-19 ועד היום, בסדנותיהם המזוגגות, אמנים ואומנים: פסלים, ציירים, צלמים, משקמי יצירות אמנות, מעצבים, אדריכלים, גרפיקאים, עובדי עור, נגרים, מדפיסים, וקצת פחות רומנטי אבל נחוץ, טכנאי שיניים תותבות…

אפשר להיכנס למקום בזמני תערוכות, עיקבו אחרי האתר.

ועד אז הינה תמונות של בלוגר נחמד שהצליח להיכנס.


מספר 86, הבית הוורוד, נפתח אל עבר מלכותה הפואטית של אנייס ורדה האהובה שעיצבה בו את גן העדן הפרטי שלה, מרחב מגורים (מספר 86) ומרחב עבודה (מספר 83). שם חייתה מ-1951 ועד שנפטרה בגיל תשעים ב-2019.

תושבי הרחוב זוכרים את אישיותה המלבבת ואת סרטה התיעודי מ-1975 על “הקטע של רחוב דאגר, ממספר 70 עד 90, אלבום רובע צנוע ומקומי על הרוב השקט, סוחרים ודיירים”, לדבריה. גאוות הרחוב שמביא אליו עולים לרגל, מפנים ומחוץ.

https://vimeo.com/406530062
Agnès Varda, Daguerréotypes, 1975


חבורת האמנים העליזה של רחוב דאגר


רחוב דאגר נתן מקלט לאמנים רבים, צרפתים וזרים, שהגיעו לרובע כדי להצטרף לעמיתיהם התוססים במונפרנאס. רובם הצליחו מאוד בהמשך ועברו למקומות מרווחים יותר אך בימים העניים שלפני הפרסום נהנו מקבלת הפנים המסבירה של המקומיים.

רנואר-גינו, ונוס ויקטריקס
רנואר-גינו, ונוס ויקטריקס

הפסל והצייר אריסטיד מאיול גילה את עמיתו הקטלאני רישאר גינו (Richard Guino), ב-30 שנה צעיר ממנו, התפעל מכשרונו והציע לו לבוא לפריז. ב-1910 עזב רישאר גינו את ספרד והשתקע ברחוב דאגר מספר 7. בסטודיו הזה השלים גינו יצירות מופת רבות, לדוגמה, “ונוס ויקטריקס” (“ונוס המנצחת”), חלק מסדרה משותפת עם אוגוסט רנואר, מ-1914.

במשך 15 שנה היה רישאר גינו חלק מ”חבורת האמנים העליזה של רחוב דאגר”. רק ב-1925, כשהקים משפחה, עזב גינו את הסטודיו ברחוב דאגר למקום מרווח יותר באנטוני. לרישאר גינו נולדו שישה ילדים. בנו מישל המשיך את מסורת הפיסול והעיצוב ועבד גם הוא באותו סטודיו של אביו.

במספר 22 נמצא מלון קטן מסוף המאה ה-19, ששימש כאכסניה לאותם צעירים בתחילת דרכם שנהרו לפריז כדי להצטרף לאמני מונפרנאס.

המלון הקטן במספר 22. צילום: Myrabella. מוצג על פי רישיון  CC BY-SA 3.0
המלון הקטן במספר 22. צילום: Myrabella. מוצג על פי רישיון CC BY-SA 3.0


הצייר היפני טושיו בנדו (Toshio Bando), נצר למשפחה מבוססת אך יתום מאם מגיל שבע, נהנה מהחסות שפרשה עליו בעלת המלון, מאדאם מונז’ו, ב-1925. היא תמכה בו והייתה גם המודל שלו.

את הפסל אלכסנדר קלדר אין צורך להציג. בחורף 1926 התגורר גם הוא במלון הזה ברחוב דאגר, ב”קומה הראשונה, בחדר של עשרים מטרים רבועים, עם דלת זכוכית שהשקיפה אל עבר חצר אחורית”. המלון בעל החזית המקושטת בלבנים היה, אכן, קרש קפיצה מבורך…

ואם מדברים על סלבריטאים של ממש, אמיל זולא בן ה-22, יתום מאב, גר שנה עם אמו במספר 66 של הרחוב, דירה בת שלושה חדרים בקומה ראשונה עם נוף אל בית הקברות מונפרנאס. מסוף 1862 עד יולי 1863 שהו השניים במקום. אמיל הצעיר, במצב כספי ונפשי רעוע, נכנס לעבודה בחנות הספרים “אשט”, התחיל כאורז וסיים כמנהל פרסום. בזכות מייסד הוצאת הספרים והחנות, לואי אשט, שהסכים להעסיקו, שם אמיל רגל במערכת.

אוכל, שתיה, אופנה ועוד

Daguerre Marée

בחנות הדגים הגדולה בצד שמאל עם הגב למטרו דנפר-רושרו אני קונה פיילה. יש להם גם מסעדה שבה אפשר לטעום דגים או פירות ים.
9 Rue Daguerre 9 · 01 43 22 13 52

קישור לאתר

Daguerre Volaille Brossard

לחילופין, בשתי חנויות בצד ימין, לבחירתכם, עוף עם תפוחי אדמה (או מנות אחרות). לא צריך לבשל, רק לחמם, מנות מוכנות הן בשבילי מעין פשרה בין בישול למסעדה.


Rue Daguerre 8 · 01 43 22 51 02

Julien Davin

עוד כמה צעדים, אם אתם רוצים לאכול איטלקי, חנות אטריות טריות נהדרת.

Rue Daguerre 10bis · 01 43 27 75 82

La Maison de la pâte – Épicerie fine

עוד כמה צעדים, אם אתם רוצים לאכול איטלקי, חנות אטריות טריות נהדרת.

Rue Daguerre 14 · 01 43 22 34 10

קישור לאתר

Le Comptoir De Milana by Dossemont

קצת יותר קדימה, לפני מעבר החציה, חנות עוגות משובחת, אם פסחתי על היווני שמספק גם קינוח. יש לה שם קצת ארוך, שתרגומו הוא: “הדלפק של מילאנה ביי דוסמון”. פרנסיס דוסמון הוא מנהל החנות. אחרי הצהרים יש תור די ארוך, אבל פחות מרתיע מזה שלפני הקטקומבות…


rue Daguerre 24 · 01 47 34 99 72

קישור לאתר

רחוב דאגר מציע בשפע גם פירות וירקות, יין ופרחים, מסעדות מכל הסוגים, בתי קפה, מה לא. ומלבד המזון, מציע הרחוב גם תכשיטים, שעונים, בגדים, אופנה עממית או מעוצבת יותר, תאווה לעיניים.

לסיכום

אני אוהבת את רחוב דאגר כי הוא תוסס, כמו מאכלס שוק ללא הפסקה, עם חנויות אוכל ואופנה למכביר. כי גרו בו אמנים מכל העולם שהתקבלו בסבר פנים יפות ורוחם הנועזת והנחושה מרחפת עדיין בין הבתים וקורצת לי, גם היום יש בו פעילות תרבותית ואמנותית מגוונת והוא נשאר סמל לפתיחות, סובלנות, הבנה וידידות. כי הוא משקף את פריז הישנה ולמרות שהתברגן מעט, משמר עממיות שובת לב. כי הוא לא סנובי ולא יותר מדי תיירותי. פנינה מלאת חיים בלב הרובע ה-14 האהוב עליי מאוד שבו (מטרו סן-ז’אק) אני מעדיפה להתארח בביקוריי בפריז.

הגעה:
מטרו: דנפר-רושרו
Denfert-Rochereau
קווים: 4, 6,
RER B
קווי אוטובוס: 38, 59, 64, 68, 88, 216,
Orlybus

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

אוטל דה סוביז – רונן סאס

מי שמכיר אותי (ואת ביתי) יודע שהחיבור שלי עם צרפת הוא דרך ארמונותיה על סלוניהם המפוארים, צרפת היא אולי לא ערש האדריכלות והעיצוב המערביים אבל היא בהחלט זאת האחראית להבאתם לרמות הנשגבות שאליהן הן הגיעו ברבות השנים. לכן, כל פעם שכף רגלי נוחתת בצרפת אני מתחיל במסע כיבושים שאחריו אין מוזיאון או ארמון שנשארים עומדים על תילם.


המקום הראשון שבו אני מבקר כשאני בפריז הוא האוטל דה סוביז, כי אם ננסה למקד את אהבתי לסגנון אחד ספציפי הרי הוא יהיה סגנון הרוקוקו הידוע בצרפת כסגנון לואי ה-15 או סגנון רוקאיי ואין מקום יותר טוב מלראות את הסגנון הזה במלוא רוחו והדרו (האקצנטרית) מאשר ביצירת מופת זו של האדריכל ז׳רמיין בופרן.

אוטל דה סוביז. צילם: צבי חזנוב
אוטל דה סוביז. צילם: צבי חזנוב


האוטל פרטיקוליה המרשים הזה עומד בליבו של רובע המארה ותופס שטח ניכר ממנו שכן הוא כולל מתחם של מספר מבנים ביניהם אוטל דה רואהן והם שימשו עד לאחרונה כארכיון הצרפתי הלאומי. מנהלת הארכיון התפנתה מהמקום והוא משמש כיום כמוזיאון הארכיון ואולומותיו המפוארים פתוחים למבקרים.

אוטל דה רואהן. צילם: רונן סאס
אוטל דה רואהן. צילם: רונן סאס


הארמון שנבנה במקור ב-1371 עבור אוליבייה דה קליסון כמבצר עבר גלגולים רבים עד שבשנת 1700 הגיע לידיה של משפחת רואהן-סוביז ששכרו את שירותיו של האדריכל פייר אלקסי דלמר כדי שיבנה את האוטל המרשים שאנו רואים היום.

את דקורציית הפנים המרשימה עיצב כאמור בין השנים 1732-1735 ז׳רמיין בופרן, שניים מהסלונים שעיצב נחשבים לתפארת סגנון הרוקוקו; סלון הנסיך בקומת הקרקע וגולת הכותרת סלון הנסיכה בקומה השניה ממש מעליו, שניהם אובלים בצורתם. למרות שהאוטל איבד חלק מהדקורציה שלו לאורך השנים יש עדיין מספר חדרים מרשימים שהופיעו בסרטים רבים.

ואם לא די בכך אז באוטל דה רואהן הסמוך מתבצעות בימים אלה עבודות שיפוץ שבנוסף לחדרים המרשימים שבקומה השניה מותקנת בקומת הקרקע שלו דקורציה ממבנה של משפחת אורליאן אשר פורקה ואוחסנה במשך קרוב למאה שנים לאחר שהמבנה נהרס. קומת הקרקע של אוטל דה רואהן נמצאה מתאימה מבחינת סגנונה וגודלה לאכלס את החדרים הללו ואני מקווה שנוכל לבקר בהם בקרוב.

במידה ואתם יודעים צרפתית אני ממליץ לכם לראות את הסרטון הנ”ל שמספר את סיפורם של שני הארמונות הללו:

YouTube video

ניתן לקרוא עוד על אוטל דה סוביז בכתבה אוטל דה סוביז – כאשר מאהבים החלו לעוף.

כמה מילים על רונן סאס

רונן הוא מעצב גרפי המתגורר בתל אביב. במהלך השנים פיתח רונן תשוקה עזה לעיצוב פנים צרפתי של המאה ה-18 ובסופו של דבר לעצב את דירתו בסגנון לואי ה-15. רונן מציע את שירותיו כמעצב פנים לאלו שמעוניינים להפוך את ביתם למעין Hotel Particulier מהמאה ה-18.

כיכר קלישי (אל תוך הלילה) Place de Clichy – אסף קינצר

היא נראית קצת קשוחה בקצוות, אבל כיכר קלישי היא המקום הראשון שאייחל לנחות בו עם הגעתי לפאריס של אחרי הקורונה. קלישי היא אולי לא הבחירה הטבעית של התייר, אבל בחירה טבעית מאוד למשוטט – תפרה העדין והגס לסירוגין של ארבעה רובעים – השמיני, התשיעי, השבעה עשר והשמונה עשר – מחד, פיגאל הכמו-מפוקפקת, של חנויות הסקס הנלוזות, הניאונים, הביריות והשוטים בחלונות הראווה בבולבאר רוששאור – ומאידך העלייה לגבעת מונמארטר, לבית הקברות הצפוני במעלה הבולבאר, דרך סניף פראנפרי העצוב שהוקם על חורבותיה של “שארלו מלך הצדפות”, או מערבה, לפארק מונסו, שהוא אולי היפה בפאריס כולה, ולשכונת פלאן מונסו.


אז לא, לא מדובר כאן בכיכר שלווה והרמטית כמו ווז’ הציורית או פירסטנברג הפואטית, ואין בה עץ אחד לרפואה, אבל זאת אחת מהכיכרות היפות בפאריס בלילה. קלישי היא אולי פאריס שליד פאריס של התיירים, ובחודש האהוב עליי בעיר – נובמבר, לא תראו את המוני התיירים, ואם יש לכם פנאי רב ורגליים, תוכלו לחוות את הווי היומיום של השכונה הפאריסאית, למשל, בהליכה בטלה ואיטית ככל האפשר לכיוון רו דה רום, דרך חנות הספרים לספרות אזוטרית ליבררי דה ל’פי ברו פיטו (Puteaux), או לאורכו של רו ד’אמסטרדם, ולהלך לצד חנויות הכלבו וחנויות הטבק, האופרה גרנייה וגאר סן-לאזאר.

גלויה ישנה של כיכר קלישי מסביבות שנת 1920
גלויה ישנה של כיכר קלישי מסביבות שנת 1920


כך, בימים בהם גשם שוטף את האפור הפאריסאי היפה, לעלות מהמטרו אל פסל הברונזה הנישא לגובה של שמונה מטרים בדמותו של מרשל האימפריה, הדוכס דה מונסי, שהקים במקום שבו הוא משקיף כיום על רכבים, משאיות ואופנוענים לא זהירים מחסום שנועד לבלום את מאות אלפי החיילים הרוסים בקרב על פאריס; ללכת לקפה וופלר, שאירח את מודיליאני, אפולינר, מלרמה וורלן, וגם את טריפו, סלין, פרוור והנרי מילר, שכתב את “ימים שקטים בקלישי” בהשראת החיים ברובע.

כיכר קלישי. צילם: אסף קינצר
כיכר קלישי. צילם: אסף קינצר

ואז, אל תוך הלילה, לאורך באטיניול והמטרו, בית המרקחת הגדול והביליארד ברחוב ד’אמסטרדם, מסעדות עם מפות שולחן וערפל של לפנות בוקר – מי למכוני הליווי בפיגאל ומי לבית הקברות במונמארטר. או לחמוק אל עבר הרחובות המסתעפים מן הבולבאר אל מלונות זולים, המוחשכים כיאה למקומות שחיי מין משגשגים בהם.

בשעות הלילה הללו מתכנס החושך ונאסף אל עצמו בסמטאות, בפינות רחוב ובכניסות לחנויות, ואיתו שורדי הלילה – הבליינים והשתיינים, חסרי הבית והמשוגעים, ואלה שפשוט מתקשים להירדם. ברגע שהבארים נסגרים, זוהרם הניתז של פנסי הרחוב והאור המהבהב משלטי בית מלון שני כוכבים, מציע נחמה.


פאריס היא עיר שאי אפשר להפסיק לדמיין אותה, במיוחד אם אתם משוטטים בה בלי מטרה ובלי כוונה. קל לחוש חוסר התמצאות בעיר בשעות הלילה המאוחרות, במיוחד אם מצאת את עצמך משוטט בה לאורך מרחקים ארוכים, מתמשכים, כאשר אתה חולמני או מהורהר, כשהכל מקבל צורה ונפח שונים. ולפנות בוקר, לאורך הכביש, בתנועות אופייניות של רקדנים מנוסים, אנשים מסננים מציאות מהפחים, ומדי פעם אפשר לראות צלליות של אנשים בודדים, אולי חסרי בית, מאויימים לרגע על ידי נוכחותך, כמוך.

כמה מילים על אסף קינצר

אסף קינצר, בן 42, חי בתל אביב וחולם על פאריס, מעריץ של מופסן. ב-9 השנים האחרונות עובד בארגון זכויות אדם. מתרגל בודהיזם וחושב על שוטטות כאמצעי לטרנספורמציה רוחנית.

שלושת המקומות האהובים עלי בפריז – הדר גבאי

“למה דווקא פריז?” שואלים כל האנשים שלא מבינים אותנו, הפרנקופילים…
“למה עברת לגור דווקא בפריז?” ובכן, כי פריז היא אחת ויחידה, כל מזג אוויר מתאים לה ומוציא ממנה חן אחר וייחודי.
ויש כמה מקומות, בהם הקסם פועל תמיד, ולכן משתפת אתכם, כדי שבביקור הבא שלכם תהנו מהפלאים הללו לפחות כמוני. הפעם, הלכתי על שתי קלישאות שמוכיחות שיש סיבה שהן מפורסמות כל כך, ומקום אחד אולי קצת פחות מוכר אבל חובבי- השאנסונים יהנו ממנו.

קפה דה פלור Cafe de Flore

אני יודעת מה עלולים לחשוב, שזהו בית קפה יקר מדי ותיירותי מדי, שהיופי שלו נמוג עם השנים וכיום הוא רק מזכרת לימי העבר ולא עוד…
אז אגלה לכם משהו – קפה דה פלור האגדי, אותו האחד בו נהגו לשבת אלבר קאמי, סימון דה-בובואר ואנשי בוהמה אחרים, עדיין שומר על אופי ייחודי, שירות מוקפד, שוקו חם מהאגדות

קפה דה פלור. צילם: יואל תמנליס
קפה דה פלור. צילם: יואל תמנליס

הצרפתיות המשובחות ביותר ויושביו הצרפתים המקומיים. בו החלה תרבות בתי-הקפה הפריזאית כל כך, וכן, מדובר בבית הקפה הראשון של פריז.
אני נהנית מהמקום הזה אף על פי שהמחירים בו הם יותר מהממוצע, ובעיקר נהנית מהאווירה הפריזאית התמיד הייתה ותהיה בו. שתו שם שוקו ולצידו קרואסון ולא תתאכזבו.

כיכר אבס ABBESSES

מונמרטר היא השכונה האהובה עליי ביותר בפריז, וליבה של מונמרטר – הכיכר האהובה עליי. פלאס דז אבס, שבמרכזה תחנת מטרו באותו השם ומעוצבת בסגנון היפייפה, הופיעה בלא מעט סרטים לאורך השנים ולמעשה הפכה מפורסמת הודות לחיים התוססים שלה.

כיכר אבס. צילמה: הדר גבאי
כיכר אבס. צילמה: הדר גבאי

הכל מתחיל באסתטיקה הקסומה שלה, שנלקחה מסרט ישן – הפנסים היחודיים למונמרטר, הקרוסלה הצבעונית, הגינה הירוקה הפורחת ליד וכמובן תחנת המטרו והספסלים. קחו רגע לעמוד בכיכר ולהביט סביבכם, תגלו בתי קפה, כנסייה מיוחדת וכתומה, חנות ספרים עמוסה, רוכלי רחוב ואפילו מזרקה פריזאית.

הכיכר אולי תיירותית, אבל היא לגמרי שייכת למקומיים, בימי ראשון תראו נגני רחוב שסוחפים את כל הסובבים לקצב שלהם ובלילות תראו חבורות של צעירים יושבות בכיכר. פלאס דז אבס היא אגדה ששמה הולך לפניה, היא ראתה כבר הכל- זוגות אוהבים ושיכורים מתנדנדים, אמני רחוב בשעת מעשה, ציירים צעירים ומה לא.


מהכיכר תוכלו לטייל בכל רחבי מונמרטר וליהנות מהאווירה המיוחדת לה.

הבית של סרז’ גינזבורג – 5 bis rue de Verneuil

הזמר, השנסונר, הפרובוקטור וכל אותו הזמן הילד היהודי הרגיש, סרז’ גינזבורג, גר בבית הזה במשך כעשרים שנים, כאן יצר שירים שטלטלו את צרפת כולה והשאיר אגדות אחריו. לאחר מותו בשנת 1991, קיר הבית של גינזבורג החל להתמלא ביצירות גרפיטי שונות ומשונות ולכולן מכנה משותף – הכרת תודה ושימור היצירה של סרז’.

הבית של סרז' גנסבור. צילמה: הדר גבאי
הבית של סרז’ גנסבור. צילמה: הדר גבאי

עד היום, בכל פעם שאני עוברת ליד קיר הבית הזה, אני נפעמת מכמות הצבעים והיצירות המגוונות שעליו, תוכלו לראות ציטוטים משירים, ריסוסי גרפיטי, הדבקות מיוחדות של יצירות אמנות ותלת-מימד. זהו אולי רק קיר, אך הוא מקום עלייה לרגל של מעריצי סרז’ והשנה, שציינו 30 למותו, אפילו היה אירוע קטן ברחוב, בו גם דיברתי קצת בצרפתית למי שמעוניין (:

YouTube video

זוהי פנינה מיוחדת ושונה בנוף הפריזאי, המבליטה את האמן ושומרת על הצביון והמורשת האמנותית שלו, ממליצה לחובבים!

המקומות בהם אני אטייל מיד אחרי הקורונה – זאב בן נחום

כשנשאלתי מהם המקומות האהובים עלי בפריז, עלו במוחי מקומות סטנדרטיים – כמו גני לוקסמבורג, המארה וכדומה. כמו כולנו.
כשבחנתי בנבכי נפשי – מצאתי שהסיור הראשון שאני מבצע מזה שנים הוא זה האהוב עלי ביותר. בביקורי אני גר בפריז תמיד באותו איזור (rue Saint André-des-Arts בואכה סן מישל), לרוב באותן דירות במשך שנים. לכן גם סיור הפתיחה מתמקד שם.

הואיל ואני שוכר דירה, מטרת הסיור הפרקטית היא הצטיידות במצרכים לימי שהותי. לכן, קצהו האחד תמיד בדירה, וקצהו השני בחנות האהובה עלי (ועל כולם) –La grande épicerie של הכלבו Bon Marché. קצרה היריעה לתאר חנות מופלאה זו הכוללת מיני מזון מכל העולם, מעדניה מדהימה, קומת יין ואפילו קומת ביסטרו. אבל החנות אינה מהות הסיור.

מזרקת סן מישל. צילם: יואל תמנליס
מזרקת סן מישל. צילם: יואל תמנליס


מכיוון שמדובר במרחק קצר – כ-1.5 ק”מ או שתי תחנות מטרו, אני מנצל סיור פרקטי זה לשלוש מטרות נוספות:

  • הראשונה – ביקור באיזורים האהובים עלי ובדיקה שהכל במקום כפי שהשארתיו בפעם הקודמת: Cour du Commerce-St-André, רחוב בוסי, כיכר פירסטנברג, פסלי הרחוב החביבים עלי – מזרקת Embacle, והקנטאור של סזאר. מנוחה קצרה בגינת Square Roger-Stéphane לפני הסתערות על החנות תמיד חיונית.
  • השניה – ביקור במקומות בהם טרם ביקרתי. למרות ביקוריי הרבים – תמיד ישנם עוד כאלה. נכון להיום סימנתי לעצמי על המפה רק 898 כאלה ברחבי העיר..
  • השלישית – עדכון המפה שלי לגבי אתרים חשודים \ כאלה שנסגרו. מטרה זו תהיה קריטית במיוחד לאחר הקורונה, לצערנו.
  • כך צומח לו הסיור מהליכה בת 20 דקות למכולת – לסיור בן מספר שעות, תיירותי לכל דבר.
כנסיית סן סולפיס. צילם: יואל תמנליס
כנסיית סן סולפיס. צילם: יואל תמנליס

לסיור הבא במהרה בימינו – מספר נקודות לדוגמא:

  • הקפה של פייר ארמה ליד האודאון (טרם הספיקותי).
  • בית הספר לעיתונאות בשדרת סן-ג’רמן.
  • Brasserie Vagenende – התגנבות וצילום הדקורציה בסגנון האר-נובו.
  • Chapon et la Chocolaterie עם הבר של מוס שוקולד.
  • לחלוף על פני בית הבושת לשעבר של סן-סולפיס.
  • מציאת מגרד הנעלים בפתח כנסיית סן-סולפיס שמעולם לא נתתי דעתי עליו.
  • איתור השלט לזכרו של ג’ורג’ פרה.
  • קניית עוגת שוקולד אצל מישאלאק – שהדהימה אותי בפעם הקודמת; צילום התבליט של המלאך שמחפש את הצהרים ברחוב בשם זה.
  • ועוד ועוד.

זו פריז. אין צורך במונומנטים אדירים (למרות שיש), בגינות מרהיבות (שיש בשפע) וכדומה. האהבה שלי – ואני מניח של כולנו – היא דווקא לזוטות אלה ההופכות מקום מגורים כמו בת-ים (שוו בנפשכם) לעיר המתויירת בעולם.

כמה מילים על ד”ר זאב בן נחום

זאב הוא פרנקופיל שהחליט למפות את כל המקומות המעניינים בפריז. זהו פרוייקט עצום מימדים וניתן למצוא אותו באתר The Paris Map.

מגדל סן ז’אק – עמית רופא

בין שלל החנויות הנחוצות ובעיקר הנחוצות פחות של רחוב ריבולי, מזדקר בבדידות סיגנונית מגדל סן ז׳אק. בודד, מוקףבגינה רועשת ועמוסה בקבצנים שרק מוסיפים לאווירת ימי הביניים שמשרה המגדל.

מגדל סן ז'אק. צילם: יואל תמנליס
מגדל סן ז’אק. צילם: יואל תמנליס

למעשה מדובר במגדל הפעמון של כנסיה שעמדה במקום ושנהרסה במהלך המהפיכה הצרפתית. הכנסיה היתה חלקמהמסלול הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, ואכן, אם נושאים עיניים לקצה המגדל, אפשר לראות את הקדוש ז׳אק, יאגו, או בעברית יעקב, מביט על העיר.

מגדל סן ז'אק, מבט מלמטה. צילם: צבי חזנוב

כשהגעתי לגור בפריז אי שם בסוף שנות התשעים של המאה שעברה, נפעמתי מהיופי של המגדל. עוד לפני שהכרתי אתההיסטוריה שלו, היתה לו משמעות של מקום שעומד יציב בעוד הכל מסביבו משתנה כל הזמן. בניה, הריסה, חנויות והרבהאנשים מסביב וכל זה לא משפיע עליו. רק הפיח של המכוניות עשה אותו שחור להפליא.

למעלה מעשור חיכיתי שישפצו, קיוויתי שאחרי שיפוץ גם יתנו סוף סוף לעלות למעלה, למעלה להשקיף על העיר. זה לקח עוד כמעט עשור עד שיום אחד חבר התקשר וצעק לטלפון: פתחו את המגדל, והזמנתי לנו שני כרטיסים. קל זה לא היה. קלסטרופובי דווקא כן. בכניסה אמרתישלום לפסל של פסקל שבזכותו המגדל ניצל במהפיכה. האגדה האורבנית מספרת שהוא עשה שם ניסויים על כוח הכבידה.

טיפסתי 62 מטר גובה של מדרגות צרות ועקומות, משתדל לא ליפול על האישה שמאחורי, בסוף נפלתי, אבל דווקא קדימה. יש הפתעות בחיים. והגעתי למעלה, לתצפית היחידה של 360 מעלות במרכז פריז. למטה נפרשו הרחובות המתוכננים שלהאוסמן, בית העירייה, מגדל אייפל, הנוטר דאם, מרכז פומפידו ופה ושם מבצבץ נהר הסיין.

הנוסף שנשקף ממגדל סן ז'אק. צילם: עמית רופא.
הנוסף שנשקף ממגדל סן ז’אק. צילם: עמית רופא.

למרות ההצלחה המסחררת, מהר מאוד המגדל נסגר לעליה מטעמי בטיחות. אולי במהלך שנת הקורונה שיפצו ושוב ניתן לטפס עליו? לא הצלחתי למצוא תשובה.

כמה מילים על עמית רופא

עמית רופא, פרנקופיל שעבר להתגורר בפריז בעקבות אהבתו לעיר האורות. האהבה הגדולה שלו לפריז והרצון העז לשתף אותה הפכה את עמית לאחד ממדריכי הטיולים הטובים ביותר בעיר. ניתן להזמין טיול בהדרכתו באמצעות האתר Go Froggy.

געגועים לקולינאריה של פריז

ננו מסע קולינארי לכבוד החזרה לפריז – יהודית מרמלשטיין

רק לפני כמה ימים הזכיר יואל והזכיר צבי את אחד הרחובות היפים שיורד מהמונמארטר לכיוון הרובע הראשי:
Rue Tholozé – היישר מטחנת הרוח ועד הפיתול האחרון של rue Lepic בואךָ תחנת המטרו Blanche.

Rue Tholozé. צילום: יואל תמנליס
Rue Tholozé. צילום: יואל תמנליס

ולמה אני כל – כך אוהבת את הרחוב הזה?
בגלל גרגרנותי.

בואו התחילו עימי את הירידה.
תודו לי בסופה.
הנוף כמובן מסחרר…קשה להעתיק ממנו את המבט.
בחורף צריף להיזהר, אבני הריצוף הגסות מחליקות תחת כפות הרגליים…אבל העיניים ננעצות בכיפה המוזהבת רחוק, מול.

Les Choupettes de ChouChou

הגענו לפינה ראשונה: rue Durantin – פונים שמאלה, 20 צעדים ומגיעים לחנות פצפונת שמוכרת חלומות:
Les Choupettes de ChouChou – פחזנית שכולה ענן…


עבורי אין שום פחזנית בכל רחבי פריז שתישווה לדבר הזה- כפשוטו: אין!
I died and went to heaven – זה ממש כאן.

Studio 28

הלאה. חוזרים על עקבותינו וממשיכים בירידה. עם שקיק ניר של פחזניות ביד, כמובן. במספר 10 מגיעים ל-Studio 28, בית קולנוע קטנטן בניחוח של פעם – שהוקם ב- 1928 ומכאן שמו. נכנסים פנימה והופ – אנחנו בהוליווד, אבל בניחוח צרפתי… ג’אן פול בלמונדו , קתרין דנב ובורוויל.

YouTube video

הם ואחרים סְפוּנִים בקטיפה בצבע בורדו (לֶבֶד, לא קטיפה זה רק לפשוטיי העם ובכל זאת נכיר תודה לשארל גארנייה, ההוא מהאופרה שחשב על עיצוב בצבע בורדו מלכותי לאולמות).

Boulangerie Alexine

אתנחתא קצרה של קפה סביר (קפה טוב במונחים של פריז, פה נהיה צנועים בדרישה..), וחזרה לרחוב.
נמשיך לרדת…הגענו לפינה של רחוב לפיק המפורסם, לפיתול האחרון שלו.
נפנה ימינה, כמה צעדים ואנחנו לפני חלון הראווה של בולאנג’רי קטנה ושכונתית:
Boulangerie Alexine –שם אני תמיד קונה את אותו הכריך בבאגט המצויין שלהם – זה עם גבינת המימולט בצבע כתום עז…

YouTube video

ביס אחד, אולי שניים, הכריך חוזר לשקית (לא לדאוג, לא נישאר רעבים).

La Rughetta

טיפוס קצרצר במעלה רחוב לפיק, נחלוף על-פני השלט שמציין ‘כאן התגורר וינסנט ון גוך עם אחיו תיאו’ נחצה את הכביש למסעדה קטנה, איטלקית ומצויינת – La Rughetta.


קיאנטי יקר באופן מופרז, פסטה מצויינת, משפחה אדיבה שמנהלת את המקום וכל הטוב הזה באמצע רחוב פריזאי מול שלט שמנציח את ההולנדי המפורסם ביותר – תגידו אתם – מי צריך יותר מזה?

ולסיכום

לא לשכוח – כריך המימולט עוד ממתין…וגם הפחזניות. ונותרה רק אמירת תודה אחת – איזה מזל שהרחוב בירידה.

כמה מילים על יהודית מרמלשטיין

יהודית מרמלשטיין, מדריכה בפריז. אוהבת את העיר הזו. ‘שרופה’ עליה. אפילו על היוגורט מהסופרמרקט,  הבאגט הפשוט  וסתם גביע יין ‘פושטי’ בבית קפה שכונתי.

אוהבת להדריך בה, לראות את מבטי הסקרנות והפליאה של המסיירים, לגמוע עם מטיילים את מדרכותיה.

אוהבת גם מתמטיקה, עברית מוקפדת ואת U2.

לא סובלת סֶלְפִי ושנאת זרים, ומקווה שאיני מוציאה ֹשֵם רַע לאקלקטיות…

למידע נוסף אתם מוזמנים להיכנס לאתר שלי פריז בעברית.

Café Carette – רן ורדי

הפעם האחרונה שזכיתי לנשום את האוויר הפריזאי צפון אי שם בקריסמס 2019, שלושה חודשים לאחר מכן נגזר על כולנו צום פרנקופילי בכפייה. היה זה הביקור השלישי שלי בעיר לשנה זו, וכפסע לפני השקת מיזם תיירות קולינרית חדשני שלי בעיר, מיזם שירד לפי שעה למרתף בשל המצב העולמי.

קולינריה היא חיי, קולינריה צרפתית היא מרכז חיי, ופריז היא חלק בלתי נפרד מהווייתי. כשאני שוהה בעיר לביצוע סיורים קולינריים מקצועיים בה אני מרשה לעצמי להרחיק מגורי לרובעי פריפריה. אולם כשאנחנו בזוג בעיר, אנחנו תמיד חובקים באהבה את דירתה של סלין המקסימה שב-Rue Saint-Gilles אשר ברובע הרביעי, כמטחווי קשת בואכה פלאס-דה-ווז’.

את הבוקר אנחנו פותחים כל יום, יום אחר יום, ב- Café Carette אשר בפאה הצפונית של הכיכר העתיקה ביותר בעיר, וכשתי דקות הליכה מביתנו. בית הקפה הזה שבין העמודים הותיקים המשקיף לעבר הגן שבמרכז כיכר ווז’ הוא חלק מאיתנו, הצוות מכיר אותנו בשמות, כשז’נט במשמרת בוקר היא מביאה את מבוקשנו מידיעה וללא הזמנה, האווירה, המיקום, הקירבה, וההיצע, בדגש על וויינוואזרי של בוקר, מהמשובחים.

קפה קרט - צילם: רן ורדי
קפה קרט – צילם: רן ורדי

קפה Carette הוא מוסד שהוקם בשנת 1927 על ידי Jean Carette ורעייתו Madeleine. עיצובArt Deco שולט בשלושת בתי הקפה שלהם ברחבי פריז, באחריות המעצב Hubert de Givenchy (בן הדוד של..).

המקום הוא לוקיישן מומלץ ליהנות מפטיסרי משובח ביותר, חומרי גלם מעולים ועבודת יד מקצועית בדגש על פיין סטיילינג. מאפי הבוקר וויינוואזרי שלהם מהמשובחים בעיר. ההמלצה החמה שלי היא על מאפה ה- Palmier הענק, עתיר החמאה המקורמלת, למיטב שיפוטי הטוב ביותר בפריז, לפחות בהתייחס לכל אלו שזכיתי לטעום. גם ארוחת בוקר מלאה שמוצעת במקום לא תאכזב.

ה-Palmier של קפה קארט. צילם: רן ורדי
ה-Palmier של קפה קארט. צילם: רן ורדי

השף פטיסייר של המקום הנו Frédéric Tessier, במקור מסאן מאלו, עבד כשף פטיסייר של מסעדת כוכב מישלן Le Jules Vernes, ושל מסעדת שלושה כוכבי מישלן TAILLEVENT, וכ-19 שנים עובד כשף פטיסייר של Café Careete. האיש לגמרי יודע את העבודה וקפדנותו ניכרת במוצרים. אודה שאת תפריט ארוחת הצהריים במקום מעולם לא ניסיתי, המקום משמש עבורי בית קפה משובח, ובתי קפה טובים מצטיינים בקפה ובמה שמלווה אותו, לא בארוחות צהריים.

אז כשצבי שאל אותי לאן הייתי מקד את געגועי? אם עלי לבחור מקום אחד? Café Carette, Place des Vosges. כחובב קולינריה ברור שיש נקודות ייחודיות יותר ומשמעותיות הרבה יותר קולינרית בפריז, אבל הגעגועים הולכים לפני הכל לאן שהלב שלך כמה, למקום שהוא בית שני עבורך, למקום שהייתי רוצה כעת לשבת בו.

כמה מילים על רן ורדי

רן ורדי, בלוגר, חוקר ומדריך קולינריה צרפתית, מנהל קבוצת קולינריה צרפתית בפייסבוק.

מוס השוקולד של Chez Janou – צבי חזנוב

מאז אוקטובר 2019 לא ביקרתי בפריז והגעגועים רק הולכים ומתעצמים. את פריז אני אוהב באמצעות כל החושים שלי וכשאחזור לשם, דבר ראשון שאעשה זה לתנות איתה אהבים באמצעות חוש הראייה, השמיעה, הריח, המישוש והטעם!

בניין הוסמני טיפוסי. צילם: צבי חזנוב
בניין הוסמני טיפוסי. צילם: צבי חזנוב

על פי התוכנית, אני אגיע בלילה הישר למיטה נוחה במלון פריזאי חמוד (עוד לא החלטתי היכן הפעם אתגורר כך שהמיקום פתוח לדיונים). מוקדם בבוקר אני מתכנן לצאת מהמלון ולראות מיד איזה רחוב הוסמני או גן פריזאי קסום, בעוד קרירות הבוקר הפריזאי טופחת בעדינות על פני.

נכון, פריז מלאה בלא מעט מונומנטים יפהפיים ומרשימים, אך את כל זאת אשאיר לאחר כך, קודם כל תנו לי את פריז “הפשוטה”, של בנייני המגורים “הרגילים”, של הגינות השכונתיות, ולאו דווקא של הפארקים הגדולים, דוגמת גני טווילרי. זמנם יגיעו ובמהרה, אך קודם כל צריך להתמלא באנרגיה פרנקופילית ואת זה ניתן לקבל רק מהמקומות הללו.

וכך, כשעיני מתרגלות אט אט למראות האהובים וגופי מתמלא באנרגייה שמקורה באהבה, ניתן להתחיל לדאוג לחושים האחרים.

אחרי שאהבתי את עיר האורות באמצעות עיני, אמשיך לתנות איתה אוהבים באמצעות חוש השמיעה, והאמת שאין כמעט צליל של פריז שאינני אוהב. אני אוהב את צליל השקט של הבוקר, רגע לפני שפריז מתעוררת, אני מאוד אוהב את צליל המעבר משעון הרחוב לשקט של הכנסייה (במיוחד אם מופרע פתאום על ידי נגינת עוגב).

אך יותר מכולם אני אוהב להקשיב לצליל הכריזה בתחנות הרכבת, שאותו כנראה אשמע עוד ביום שאגיע לפריז (אם אקח רכבת היישר משארל דה גול). אם אינכם מכירים את הצליל הזה, אתם מוזמנים להקשיב ליצירה המוזיקאלית החמודה הזאת:

YouTube video

אחרי שסיפקנו את חוש הראיה והשמיעה הגיע הזמן לספק את חוש הריח. כאן ישנה תחרות עזה בין כמה ריחות פריזאיים שגורמים לי כמעט להתעלות רוחנית. הריח הראשון הוא זה שמקבל את פניכם אם תצאו לרחובות העיר מוקדם בבוקר, במיוחד בסתיו. זהו ריח שכולו אוויר רענן, משולב בריחם של העצים ועלי השלכת. הריח השני האהוב עלי הוא ריח הקטורת, אותו ניתן למצוא כמעט בכל כנסיה בפריז. אולם הריח השלישי, הוא הריח האהוב עלי מכולם ואותו ניתן למצוא אך ורק בתחנות מטרו מסוימות.

הריח הזה נוצר באמצעות חיכוך בין גלגלי הגומי של הקרונית ופסי המתכת, מכאן שניתן להריח אותו רק בתחנות בהן עוברים קרונות עם גלגלי גומי (אם אינני טועה מדובר בתחנות בהן עובר קו 6). זהו ריח מתקתק שאני אוהב במיוחד, ניחוח שלעולם לא אוכל ולא ארצה לשכוח. ריח טוב יותר מכל בושם של שאנל, כזה שמשכיח את כל הצרות ואפילו את ריחות הזעה והשתן שמתלווים למסע במטרו.

ונעבור לחוש המישוש, כאן זה טיפה יותר קשה, כי כל עוד אין לי מישהי שאת כף ידה אוכל להחזיק, בזמן סיור ברוחובות פריז, ואת שפתיה לנשק על הפון דז אר, קצת קשה להפעיל את החוש הזה בפריז. אך אל דאגה, יש לי פתרון גם לזה! אני מאוד אוהב למשש את הפירות בשווקים האהובים עלי בפריז, את העצים בגנים, את כריכות הספרים בחנות גליניאני (Galignani, 224 Rue de Rivoli), את הספסלים ואת השיש הקר של העמודים והפסלים. בקיצור, גם כאן אני מכוסה ויודע בדיוק מה לעשות ברגע שאחזור לטייל בפריז.

ועכשיו נשאר לנו החוש האחרון, ויש שיאמרו החשוב מכולם: חוש הטעם. אם עד עכשיו הבחירה הייתה קשה, הרי שכעת היא נהפכת לכמעט בלתי אפשרית. הרי בפריז יש כל כך הרבה מסעדות נהדרות, פטיסרי, בולנז’רי ושאר מקומות בהם מוכרים אוכל אלוהי. אך אל דאגה, לא אשאיר אותכם ללא המלצה!

בלב רובע המארה לא רחוק מכיכר ווז’, נמצאת לה מסעדת Chez Janou, מסעדה פרובנסלית מצויינת, בה ניתן לאכול ארוחה בת 3 מנות, או סתם לשבת על הבר, לשתות פסטיס ולבהות בפוסטרים של סרטים המבוססים על ספריו של מארסל פניול (Marcel Pagnol 1895-1974). אני מתכנן להגיע לשם בצהריים, אחרי שאבקר במוזיאון הקרנבלה, המוזיאון האהוב עלי בפריז שנפתח מחדש במאי 2021. לאחר שאטעם שוב את מרק הדגים והאנטריקוט המצויין שלהם, יגיע תורה של המנה שלכבודה התכנסנו: מוס השוקולד האלוהי שלהם!

מוס השוקולד ב Chez Janou - אין סיכוי שבן אדם אחד יכול לסיים אותו. צילם: צבי חזנוב
מוס השוקולד ב Chez Janou – אין סיכוי שבן אדם אחד יכול לסיים אותו. צילם: צבי חזנוב

מדובר בקערה ענקית מלאה במוס שוקולד, כמו שמוס שוקולד צריך להיות: עשיר בטעם ואוורירי מעט במרקם. כאן מתחיל האתגר: המלצר נותן לכל מי שהזמין את המנה צלחת, וניתן לקחת מהקערה כמה מוס שרוצים. מה הבעיה אתם שואלים?

אם תקחו מעט, יהיה לכם רצון לאכול עוד ותרגישו לא מסופקים. אם תקחו יותר מידי, ובכן, כאן גבירותי ורבותי, יגמר הטיול שלכם לאותו יום, מכיוון שמהמסעדה תאלצו ללכת לבית המלון וליפול שדודים על המיטה.

למזלי הטוב, אכילת מוס שוקולד היא מומחיות אותה פיתחתי עם השנים, ולכן אני לא אפול למלכודת. שתי מנות של מוס הן בעיניי הכמות האידיאלית, כזאת שתספק לכם את הנחמה הקולינארית הנדרשת, ויחד עם זאת, לא תגרום לכם להתמוטט.

אחרי שאסיים את הקינוח הזה, אדע שטקס החזרה לעיר האורות תם. כל חושיי חוו אותה ועכשיו ניתן להתחיל בטיול ו”לטרוף” כל רחוב, ארמון, גן, כנסייה וחנות שהעיר הקסומה הזאת יכולה להציע לכם!

כתובת: 2 Rue Roger Verlomme

אתר המסעדה

כמה מילים על צבי חזנוב

צבי חזנוב, יליד 1977, הוא המייסד של האתר “פרנקופילים אנונימיים”. תוכלו לקרוא עליו עוד בקישור הזה.

מה המקום האהוב עליכם בפריז?

מקווה שהכתבה הזאת סיפקה לכם השראה לטיול הבא שלכם (או לכל הפחות מעט אסקפיזם). אם החלטתם לטוס בקרוב לפריז אני ממליץ לכם בחום לא לפספס את מדריך פריז שיצרתי במיוחד בשבילכם. תמצאו בו את כל המידע הדרוש לתכנון טיול החל מהמלצות על מסעדות ובתי מלון, מסלולי טיול, מידע על מונומנטים ומוזיאונים ועוד ועוד ועוד.

אך לפני שאשאיר אותכם לחפור בתוך המדריך הזה, אשמח לשמוע מכם: מה הוא המקום האהוב ביותר עליכם בפריז? המקום הראשון שתחזרו אליו, מיד בטיול הבא.

מוזמנים לכתוב לי בתגובות כאן או להמליץ לשאר הפרנקופילים בקבוצה פריז ואיל דה פראנס – טיפים למטיילים.


איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 5 / 5. דירוג הכתבה: 7

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

הכתבות שהפרנקופילים הכי אהבו

ניווט מהיר
דילוג לתוכן