סן סולפיס - המאהבת של שר החוץ, הצייר הזונות והפילוסופים
זמן קריאה משוער: 11 דקות

כנסיית סן סולפיס (Saint Sulpice) היא אחת הכנסיות המוכרות ביותר בגדה השמאלית (שנייה רק לסן ז’רמן דה פרה) ובצדק רב. יופיה החיצוני והפנימי, לצד יצירות האומנות החשובות הנמצאות בה וכמובן מיקומה המרכזי (בין גני לוקסמבורג לבולבאר סן ז’רמן), הופכים אותה לפופולרית במיוחד בקרב התיירים. ועוד לא דיברנו על יחסי הציבור שעשה לכנסייה הסרט “צופן דה וינצ’י”…

למרות כל זאת, לא מעט אנשים לא ממש אהבו את סן סולפיס ואת מגדליה המזדקרים אל על. כך לדוגמא הסופר הנרי מילר (Henry Miller 1899-1980), מחבר הספר “חוג הסרטן”, אמר שמגדלי הכנסייה מזכירים לו שני צ’יפסים שמנים (Two fat fries). אם זה לא הספיק לכם, אתם מוזמנים לקרוא את השיר הקצר של ראול פונשון (Raoul Ponchon 1848-1937), חברו של המשורר ארתור רמבו, שכתב:

אני שונא את המגדלים של סן סולפיס

כשבמקרה אני נתקל בהם

אני משתין

עליהם

Je hais les tours de Saint-Sulpice

Quand par hasard je les rencontre

Je pisse

Contre

אולם בין אם אתם אוהבים את סן סולפיס או שונאים אותה, דבר אחד לא ניתן לקחת ממנה: את ההיסטוריה המרתקת שלה. היא כוללת לא רק אומנות מרתקת אלא גם פרח כמורה שבורח מהסמינר לכמרים אל המאהבת, זונות ואפילו שני פילוסופים חשובים שנפגשו לא רחוק משם בפעם האחרונה. בקיצור, מדובר במעין תמצית של כל מה שיפה ומרתק בהיסטוריה של פריז ולכן כל כך נהנתי לכתוב על הכנסייה הזאת.

היום נצא למסע היסטורי בתוך סן סולפיס וסביבה ונגלה את כל הסודות שהיא מחביאה . כמובן לא נשכח לעסוק בסוגיות הרות גורל כגון שעות הפתיחה של הכנסייה, האם כדאי להתגורר בסביבה, היכן כדאי לאכול ובכלל, מה עוד אפשר לעשות אחרי שמבקרים שם.

סיפורה של כנסיית סן סולפיס

כמו לא מעט כנסיות בפריז, דוגמת המדלן, הכנסייה אותה אנו רואים, עומדת על חורבות כנסייה ישנה יותר. כנסייה זו נבנתה בשנת 1211, אולם במהלך המאה ה-17 היא כבר הייתה קטנה מדי על מנת להכיל את קהל המתפללים שהתגורר בשכונה.

כתוצאה מכך החליט האב אולייה (1608-1657 Abbé Olier), שניהל את הכנסייה, להרוס את המבנה הקיים ולהקים מבנה חדש גדול ומפואר. לשם כך הוא הצליח לרתום אפילו את המלכה האם אן מאוסטריה (Anne d’Autriche 1601-1666) שהניחה את אבן הפינה של הכנסייה החדשה בשנת 1646. ההתחלה הייתה מאוד אופטימית, אולם הצרות החלו לצוץ תוך מספר שנים.

כנסיית סן סולפיס הישנה. ציור מהמאה ה-17.
כנסיית סן סולפיס הישנה. ציור מהמאה ה-17.

תשע שנים לאחר תחילת עבודות הבנייה, התברר שהתכנון לוקה בחסר ושהכנסייה החדשה לא תהיה מסוגלת להכיל את קהל המאמינים, שרק הלך וגדל. כתוצאה מכך, נקרא אל הדגל האדריכל המפורסם לואי לה וו (Louis Le Vau 1612-1670) והתבקש לבנות כנסייה גדולה בהרבה מזו של התכנון המקורי. אולם מותו בשנת 1670 והיעדר התקציב גרמו לכך שהבנייה הלכה והתאחרה.

כל זה גרם לכך שרק לאחר יותר מ-100 שנים מאז הנחת אבן הפינה, ולאחר שלא פחות משישה אדריכלים לקחו חלק בפרוייקט הבלתי נגמר הזה, הסתיימה בנייתה של סן סולפיס בשנת 1780. מי שזכה “לגזור את הסרט” היה האדריכל ז’אן שאלגרן (Jean Chalgrin 1739-1811), המוכר לנו בזכות שער הניצחון בכיכר האטואל, אותו הוא תכנן. אולם, למרות זאת, את הקרדיט לעיצוב המבנה הנוכחי צריך לתת דווקא לאדריכל האיטלקי ג’ובאני ניקולו סרבנדוני (Giovanni Niccolò Servandoni 1695-1766).

סרבנדוני, שעל שמו נקרא אחד הרחובות המקסימים הסמוכים לכנסייה, התגורר תקופה ארוכה בלונדון והתמחה דווקא בעיצוב תיאטראות והצגות תיאטרון. יתכן, שהניסיון הזה הוא שנתן לו השראה לבניית החזית המערבית של סן סולפיס שמזכירה את כנסיית סן פול שבלונדון. כך, גבירותי ורבותי, קיבלתם עוד דוגמא כיצד עיר, שאני כל כך מתעב, מצליחה להוות השראה לכמה משכיות החמדה האהובות עלי (דוגמאות נוספת הם השדרות הרחבות, הביוב התת קרקעי וכמובן הפארקים המקסימים של פריז) .

בכל מקרה, כפי שראיתם בפתיח של הכתבה, לא כולם אהבו את התוצר הסופי. אישית אני מאוד את החזית הבארוקית, המעט לא קונבציונלית, בעלת שתי שורות העמודים. מצד שני, אלו מאיתנו שסובלים מ OCD בוודאי לא יאהבו את העובדה ששני מגדלי הפעמונים אינם שווים בגודלם ושבעצם מגדל הפעמונים הדרומי מעולם לא הושלם. מצד שלישי, אלו שטוענים שהגודל כן קובע ישמחו לדעת שמגדל הפעמונים הצפוני, ששיפוצו הסתיים בשנת 2011, הוא מגדל הפעמונים הגבוה בפריז, גבוה בארבעה מטרים מזה של כנסיית הנוטרדאם.

בקיצור, על טעם וריח אין להתווכח ואשמח מאוד לשמוע את דעתכם על הכנסייה בתגובות.

המזרקה של סן סולפיס

לפני שניכנס לבקר בתוך הכנסייה עצמה, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על המזרקה המפוארת שנמצאת בחזיתה.

המזרקה של סן סולפיס. צילם: צבי חזנוב
המזרקה של סן סולפיס. צילם: צבי חזנוב

המזרקה הזאת הוזמנה על ידי הפרקפט של פריז (באותו זמן לפריז לא היה ראש עיר נבחר) הרוזן רמבוטו (Claude-Philibert Barthelot, Comte de Rambuteau 1781-1869), שעל שמו ישנו רחוב חשוב החוצה את הרבעים 1-4 של הבירה. מדוע הוקמה המזרקה הזאת? מסיבה די פרוזאית: הצורך לספק מי שתייה נקיים לתושבי העיר.

על תכנון המזרקה הופקד האדריכל המפורסם לואי ויסקונטי (Louis Visconti 1791-1853), המוכר לנו בזכות קברו של נפוליאון ה-1 בארמון האינווליד והבנייה החלה בשנת 1843. העבודות הסתיימו חמש שנים אחר כך ולמרות יופיה, המזרקה נתקלה בלא מעט תגובות שליליות.

חלק מהמבקרים יצאו כנגד מיקומה של המזרקה בקידמת חזית הכנסייה, מה שגרם להסתרתה החלקית של הכנסייה מהרחוב. האחרים לא אהבו את הכדים מהם יוצאים המים (היו שראו בהם מעין סירי בישול) ואילו האחרים לא אהבו את הבעת הפנים של האריות (יש שטענו שפני האריות מביעים כעס מכיוון שהמים נשפכים על ישבנם).

אולם, למרות כל הפגמים הללו, מדובר במזרקה מרשימה שמהווה גן עדן לצלמים. מי שכמובן תופסים את מלוא תשומת הלב הם פסלי ארבעת הבישופים שנמצאים בכל צד של המזרקה. במידה וההיסטוריה של הכנסיה הצרפתית מעניינת אותכם, הנה שמותיהם של כל אחד מהבישופים, שמופיעים על המזרקה:

  • ז’אק בוסואה (Jacques-Bénigne Bossuet 1627-1704) – נמצא בחלק הצפוני של המזרקה. ידוע בתור אחד מהנואמים הגדולים של ההיסטוריה הצרפתית בזכות נאומי ההשכבה שלו לזכרם של אנרייטה אן (אשתו הראשונה של הדוכס מאורליאן) והנסיך דה קונדה.
  • פרנסואה פנלון (François Fénelon 1651-1715) – נמצא בחלק המזרחי של המזרקה. זהו איש כנסייה ליברלי יחסית שהפך למורה הראשי של לואי דוכס בורגון (1682-1712), יורש העצר, נכדו של לואי ה-14 ואביו של לואי -15, שמת לפני סבו ולכן מעולם לא מלך.
  • אספרי פלשייה (1632-1710 Esprit Fléchier) – נמצא בחלקה המערבי של המזרקה. כמו בוסואה גם הוא ידוע בהספדים שלו וכמו פנלון גם הוא היה מורהו של יורש העצר (הפעם מדובר בדופין לואי, בנו של לואי ה-14, שגם הוא מת לפני אביו).
  • ז’אן בטיסט מאסיון (Jean Baptiste Massillon 1663-1742) – נמצא בחלקה הדרומי של המזרקה. כמו שלושת אנשי הדת האחרים המופיעים במזרקה זאת, גם הוא נודע בזכות הנאומים וההספדים שלו ואף זכה להיות הכומר הראשי בארמון ורסאי.
מזרקת סן סולפיס מזווית אחרת. צילם: יואל תמנליס
מזרקת סן סולפיס מזווית אחרת. צילם: יואל תמנליס

למזרקה הזאת ישנם שני שמות, האחד הוא פשוט “מזרקת סן סולפיס” ואילו השני הוא La Fontaine des quatre points cardinaux, וכאן מסתתר משחק מילים קטן.

ניתן לפרש את השם בתור “מזרקת ארבע רוחות השמים”, מכיוון שכל פסל פונה לכיוון אחר. מצד שני המילה point יכולה להתפרש גם כ”אף פעם” ואילו Cardinaux הוא גם קרדינל (חשמן) ברבים. וכך ניתן לפרש את שם המזרקה בתור “המזרקה של אלו שאף פעם לא הפכו לקרדינלים”, מכיוון שכל אחד מאנשי הדת, שפסליהם מקשטים את המזרקה, הגיע לדרגת בישוף אך מעולם לא הצליח להשיג את כובע הקרדינל.

בין דלקרואה לצופן דה וינצ’י

אחרי שסיימנו להתפעל מהחזית והמזרקה, או לשנוא אותן, תלוי באיזה מחנה אתם, הגיע הזמן להיכנס לכנסייה עצמה. כמות יצירות האומנות כאן היא רבה מאוד ולא אתעכב על כולן. אולם פטור בלא כלום לא ניתן ולכן הרשו לי להמליץ לכם על כמה יצירות שרצוי לא להחמיץ.

לאחר שתכנסו לכנסייה לכו לקאפלה הראשונה מצד ימין. שם תמצאו שני ציורים של הצייר הדגול אז’ן דלקרואה (Eugène Delacroix 1798-1863).

הליאודורוס מסולק מבית המקדש מאת אז'ן דלקרואה.
הליאודורוס מסולק מבית המקדש מאת אז’ן דלקרואה

הציור הראשון “סילוקו של הליאודורוס מבית המקדש” הוא גרסתו של דלקרואה לפרסקו המפורסם של רפאל על אותו נושא.

הציור מבוסס על סיפור מספר “מכבים” בו אנטיוכוס שלח את שר הצבא שלו הליאודורוס, על מנת לבזוז את בית המקדש, ואילו אלוהים שלח מולו פרש ושני מלאכים שסילקו את שר הצבא והצילו את אוצרות בית המקדש.

הציור השני, והמפורסם יותר, הוא “יעקב נאבק במלאך”. ציור זה מבוסס על הסיפור המפורסם מספר בראשית, במהלכו נתקל יעקב במלאך, בזמן מסעו חזרה לארץ כנען, ומכיוון שהמלאך לא הסכים לתת לו לעבור, הוא נאבק איתו כל הלילה.

בסוף המאבק מכריז המלאך שמעתה שמו של יעקב יקרא “ישראל” ואילו יעקב הכריז על המקום בו נאבק במלאך בתור פנואל (פני האל).

יעקוב נאבק במלאך מאת אז'ן דלקרואה
יעקוב נאבק במלאך מאת אז’ן דלקרואה

שני הציורים הללו הם מיצירותיו האחרונות של הצייר הגאוני, המוכר לרובנו בזכות ציורו “החירות מובילה את העם” ועל מנת לעבוד על הציורים הללו, עבר דלקרואה מהרובע התשיעי אל סטודיו גדול בכיכר פירסטנברג, שנמצאת במרחק של כחמש דקות הליכה מכנסיית סן סולפיס.

אחרי שסיימתם להסתכל על שני הציורים ועל ציור התקרה “סן מישל מנצח את הדרקון” (גם הוא מעשה ידי דלקרואה), אתם מוזמנים לצאת מהקאפלה להתרחק מעט קדימה ואז להסתובב ולהסתכל אחורה.

העוגב של כנסיית סן סולפיס. צילם: יואל תמנליס
העוגב של כנסיית סן סולפיס. צילם: יואל תמנליס

העוגב שתראו עוצב במקור על ידי שלגראן ושופץ בשנת 1862 על ידי בונה העוגבים המפורסם אריסטיד קאבייה-קול (Aristide Cavaillé-Coll 1811-1899). יש לו כ-6,500 צינורות מתכת והוא נחשב לעוגב הגדול ביותר באירופה. הוא מאוד מרשים ויזואלית ואם יהיה לכם מזל ותבקרו בכנסיה בזמן שנגן העוגב מתאמן, תזכו לחוויה מוזיקאלית.

ככה זה נשמע:

לאחר שנהנתם מיופיו של העוגב, אתם מוזמנים להמשיך להסתובב בכנסיה ולהציץ בפסלים ובציורים הרבים, אותם ניתן למצוא שם. אחרי שעשיתם זאת הרשו לי להציע לכם להסתכל גם על הרצפה.

תמצאו שם פס מתכת שמטרתו לזהות את נקודת השיוויון של האביב על מנת לדעת מתי לחגוג את חג הפסחא. לצורך זה נקדח חור בחלון הדרומי של הכנסייה וקרן האור, בצהרי היום המיועד, עוברת דרך פס המתכת ומגיעה בסופו של דבר אל אובליסק, שנמצא בחלקה הצפוני של הכנסייה.

כל אוהבי “צופן דה וינצ’י”, ודאי זוכרים שיוצר הספר דן בראון הזכיר את ההמצאה הזאת בספרו והוסיף לה עוד כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו (לדוגמא: מקדש פגאני, שלכאורה היה קיים באותו מקום לפני הכנסייה, פירוש האותיות P ו S על הויטראז’ים הוא Priory of Sion וכו’). בקיצור, הבלים, אבל מסופרים בצורה כל כך טובה ומשכנעת עד שלא תוכלו להניח את הספר מידכם.

המזבח בכנסיית סן סולפיס. צילם יואל תמנליס
המזבח בכנסיית סן סולפיס. צילם יואל תמנליס

לפני שנמשיך בסיפורנו, כדאי להתעכב מעט ולספר לכם שבמהלך השנים הוטבלו, התחתנו ונקברו בכנסיית סן סולפיס מליוני בני אדם, ביניהם כמה אנשים מפורסמים מאוד. הנה רשימה חלקית:

אנשי הכנסייה אינם תמימים כמו שחשבתם

איש נוסף שקשור לכנסייה הוא שארל מוריס דה טליראן פריגור (Charles Maurice de Talleyrand-Périgord 1754-1838), שר החוץ המיתולוגי של צרפת שהצליח לשמור על ראשו תחת שישה משטרים שונים (!).

טליראן נולד למשפחת אצולה חשובה מאוד והוטבל בכנסיית סן סולפיס. מכיוון שסבל מנכות הוחלט שהוא לא יהפוך לראש המשפחה (למרות שהיה הבן הבכור) ובמקום זאת הוא נשלח לסמינר לכמרים ששכן בצמוד לכנסייה.

טלייראן בן ה-16 לא אהב במיוחד את הלימודים שם, ובמקום לקרוא בספרי הקודש נהג, פרח הכמורה הצעיר, לטפס על גדר הסמינר ולהגיע לרחוב Férou מספר 6, שם פגש את מדמואזל לוזי (Mademoiselle Luzy), שחקנית בת 25, שהפכה למאהבת הראשונה שלו.

שארל מוריס דה טליראן פריגור. פורטרט מאת פייר-פול פרודון
שארל מוריס דה טליראן פריגור. פורטרט מאת פייר-פול פרודון

דרך אגב, באותו בית בדיוק התגורר מאוחר יותר הסופר המפורסם ארנסט אמינגווי יחד עם אשתו השנייה פולין פייפר (Pauline Pfeiffer 1895-1951).

ערב אחד חזר הסופר, שיכור לחלוטין, אל ביתו ומכיוון שהרגיש צורך לרוקן את השלפוחית, הלך לשירותים. כאשר סיים להשתין הוא משך בחוזקה בידית המחוברת לשרשרת, אך מכיוון שהיה בגילופין הוא משך בטעות בידית של חלון גג הזכוכית והפיל אותו עליו. מיותר לציין שהמינגווי נפצע מהזכוכיות, אך למחרת הוא כבר הסתובב בגאווה ברחוב והציג, לפני כל מי שהיה מעוניין לראות, את הצלקת החדשה שלו.

הבית בו התגוררו מדמואזל לוזי וארנסט המינגווי. צילם: צבי חזנוב
הבית בו התגוררו מדמואזל לוזי וארנסט המינגווי. צילם: צבי חזנוב

ברשותכם, בואו נחזור לסמינר הכמרים שליד כנסיית סן סולפיס. אם חשבתם שטלייראן היה פרח הכמורה השובב היחידי שם, הרי שטעיתם ובגדול. העובדה שגם לפרחי כמורה (ולמורים שלהם) ישנם צרכים אנושיים לא נעלמה מעינה של מדאם בטי, והיא החליטה, במהלך המאה ה-19, לפתוח ברחוב Saint Sulpice מספר 36 בית בושת שקהל לקוחותיו הגיע באופן אקסקלוסיבי מהסמינר.

הבניין היום נראה תמים למדי, ומי שיעבור ברחוב לא יחשוד לרגע, שעד שנת 1946 שכן כאן בית בושת שהתמחה בסאדו מאזו. הכמרים שהגיעו לשם זכו למגוון של עינויים ארוטיים, החל ממלקות ועד צליבה, ואילו מדאם בטי הפכה לאדם מאוד אמיד.

דרך אגב, לא היה זה בית הבושת היחידי בסביבה. לא הרחק ממנו במספר 15 באותו רחוב היה בית בושת נוסף שכמובן משמש היום בתור בניין מגורים רגיל. אם תצליחו להיכנס אליו צפויה לכם הפתעה: שמה של המדאם אליס (Alys) חקוק על הרצפה בכניסה באמצעות מוזאייקה! לצערי הרצפה הייתה בשיפוצים פעם אחרונה שהייתי בסביבה ולא הספקתי לצלם לכם אותה. והנה כך נוספה לה עוד סיבה לחזור לפריז…

הכניסה לבית הבושת של מדאם בטי. שימו לב למספר הרחוב הבולט שמציין שכאן עמד בית בושת
הכניסה לבית הבושת של מדאם בטי. שימו לב למספר הרחוב הבולט שמציין שכאן עמד בית בושת

סן סולפיס – מידע למטייל

כולי תקווה שהכתבה הזאת גרמה לכם לרצות לבקר בכנסייה ובסביבותיה. לכן במידה ואתם מתכננים ברגעים אלו ממש את הטיול שלכם לפריז, הרשו לי לספק לכם מעט מידע שימושי שיעזור לכם בתכנון.

דרכי הגעה

כנסיית סן סולפיס נמצאת בכתובת 2 Rue Palatine. הדרך הקלה ביותר להגיע אליה היא באמצעות המטרו. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לקחת את קו 4 ולרדת בתחנת Saint Sulpice ומשם ללכת כמה צעדים ברגל עד שתגיעו לכנסייה. תחנות קרובות נוספות הן Mabillon (קו 10) ו Saint Germain des Prés (קו 4).

אם החלטתם לבגיע לשם באוטובוס, אזי אתם מוזמנים לקחת את הקווים 63, 68, 70, 84, 86, 95, 96 ולרדת בתחנה שנמצאת ממש בקרבת הכנסייה.

שעות פתיחה

הכנסייה פתוחה כל יום בין השעות 08:00 ל 19:30 והכניסה כמובן בחינם.

קונצרטים של מוזיקה קלאסית בכנסיית סן סולפיס

העוגב הנהדר של כנסיית סן סולפיס והאקוסטיקה הנהדרת, הופכים את הכנסייה הזאת למקום מושלם לקונצרטים של מוזיקה דתית וגם “סתם” מוזיקה קלאסית. תוכלו למצוא מידע על הקונצרטים המתקיימים בכנסייה הזאת ולקנות כרטיסים בכתבה מוזיקה קלאסית בפריז.

היכן עוד אפשר לטייל?

סיימתם את ביקורכם בכנסיה ואתם מחפשים עוד מקומות מעניינים? הנה כמה מקומות שנמצאים ממש לא רחוק מהכנסייה:

אם כל זה לא הספיק לכם אתם מוזמנים להיכנס לכתבה אטרקציות ברובע השישי ולגלות שם עוד אטרקציות, מסלולי טיול ועוד.

מה קורה אם תפס אותכם הרעב אחרי (או לפני) הביקור בכנסייה?

אל דאגה, לא תרעבו למוות מכיוון שישנן כמה אופציות לא רעות ממש לא רחוק.

Café de la Mairie

בית הקפה ההיסטורי הזה, הצופה אל מזרקת סן סולפיס, נקרא על שם בניין עיריית הרובע השישי הנמצא בסמוך אליו. המקום הפך לפופולארי בשנות ה-20 של המאה ה-20, בעיקר בקרב סופרים אמריקאיים כגון ארנסט המינגווי, וויליאם פוקנר (“ענבי זעם”), סקוט פ. פי’צג’רלד (“גטסבי הגדול”) והמחזאי סמואל בקט (“הקרנפים” ו”מחכים לגודו”).

מאוחר יותר התחבב המקום גם בקרב סופרים ופילוסופים צרפתים, ביניהם ז’אן פול סארטר ואלבר קאמי, שנפגשו במקום הזה בפעם האחרונה בחייהם בשנת 1951, רגע לפני שהפסיקו לדבר זה עם זה.

חשוב לציין, לא מדובר במסעדת גורמה והתפריט הוא צרפתי קלאסי (יש שיאמרו בנאלי) ומכיל את כל הקלישאות הקולינאריו, אותם תוכלו לדמיין (מרק בצל וכו’). אולם אם אתם מחפשים נוף יפה ואווירה היסטורית זו בהחלט בחירה טובה.

כתובת: 8, Place Saint-Sulpice

אתר בית הקפה

Pierre Hermé

ממש לא רחוק מהכנסייה ברחוב Bonaparte נמצא הסניף המיתולוגי של פייר הרמה, מלך המקרונים וממציא קרואסון ההיספאן.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Saint Germain des Pres (@saintgermaindespres_org)

במידה ואתם לא רעבים יותר מידי ורק מחפשים משהו מתוק זוהי אופציה מצויינת (אם כי לא הכי זולה).

כתובת: 72 Rue Bonaparte, Paris

האתר של פייר הרמה

Chez Georges

במידה ואתם לא כל כך רעבים, אלא מחפשים דווקא כוס יין טובה באווירה מיוחדת, הרשו להמליץ לכם על מרתף היין Chez Georges שנמצא ב Rue des Canettes 11. זהו אחד המקומות הכי שמחים שאני מכיר ואם תרצו לקרוא עליו עוד אתם מוזמנים להיכנס לכתבה הזאת.

עדיין רעבים?

אין שום בעיה, כל מה שעליכם לעשות זה להיכנס לכתבה מסעדות מומלצות ברובע ה-6 של פריז (סן ז’רמן), שם תמצאו מסעדות מצויינות במגוון מחירים.

לינה באזור סן סולפיס

המיקום של סן סולפיס הוא פשוט נהדר: קרוב מאוד לגני לוקסמבורג ולבולבאר סן ז’רמן התוסס. תוכלו להגיע מכאן ברגל לחלק גדול מאוד מהאטרקציות של פריז ולהנות מסביבה יפה, נעימה ובטוחה. הנה כמה מלונות מומלצים בסביבה הקרובה (מסודרים לפי מחיר כאשר המלונות הזולים יותר נמצאים בראש):

במידה וכל המלונות הללו תפוסים, אני ממליץ לכם להציץ בכתבה מלונות מומלצים ברובע השישי. במידה ואתם מחפשים דווקא דירת נופש, הרשו לי להמליץ על הכתבה דירות נופש מומלצות ברובע השישי.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!