יאיר גרבוז , בספרו האלמותי “פריז תל אביב – תל אביב פריז“, עוסק בשאלה מה הוא הדבר הראשון שצריך להראות לאדם שמעולם לא ביקר בפריז (או כפי שהוא קרא לסוגיה: “זכות המבט הראשון”).
התשובה שלו לשאלה החשובה הזאת היא לקחת את אותם “בתולי פריז” אל פון דז אר (Pont des Arts) ושם להסיר להם את כיסוי העיניים, על מנת שהנוף שיתגלה יהיה המראה הראשון אותו הם יראו. אני מסכים לחלוטין עם אדון גרבוז אך הייתי מוסיף לו עוד עצה קטנה. את טקס ה”מבט” הראשון מומלץ לעשות אחרי רדת החשכה מכיוון ש”אפקט הוואו” אז יהיה מושלם.
הסתכלו מערבה והנה מגדל אייפל מנצנץ לו באור יקרות. הציצו מזרחה ותראו את הפון נף בשיא תפארתו. הפנו את מבטכם צפונה ולפניכם יעמוד מוזיאון הלובר, כולו אומר הוד והדר. ולבסוף הציצו דרומה, שם שמור לכם המראה המרשים מכולם, לפחות לטעמי: בניין מכון צרפת (Institut de France), בו שוכנת היום האקדמיה הצרפתית.
היום אני רוצה לספר לכם את סיפורם של מכון צרפת (יחד עם מגדל נל שקדם לו) והפון דז אר, אשר מהווים חלק אינטגרלי מאותו מבט פנורמי על פריז שכה מומלץ הן למי שמבקר בפריז בפעם הראשונה והן לפרנקופילים מתקדמים. במהלך המסע, שיתחיל בימי הביניים, נגלה איך המקום נראה בעבר, מה היא אותה אקדמיה, אשר זכתה למשכן כה מפואר ומה כל כך מיוחד בגשר העץ עליו אנחנו עומדים, על מנת להנות מ”זכות המבט הראשון” על פריז.
ההיסטוריה של מכון צרפת והפון דז אר
מגדל נל
הנקודה בה הציע לנו יאיר גרבוז לעמוד לצפות על גדות הסיין נחשבת היום כמקום מאוד רומנטי, אולם בימי הביניים מלכי צרפת ראו בה בעיקר מקום בעל חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה.
הסיין חוצה את פריז והיווה בעבר נתיב מסחר ותחבורה חשוב. אולם במקביל שימש אותו נהר עצמו גם כנתיב פלישה. הראשונים, אשר עשו בו שימוש היו הוויקינגים, שהטילו מצור על פריז במהלך המאה ה-9, ולולא גבורתו של אודו (Eudes 860-898) רוזן פריז, היו גם כובשים אותה.
במהלך ימי שלטונו של המלך פיליפ -2, המכונה אוגוסט (1180-1223), הוויקינגים כבר הפכו להיסטוריה רחוקה בעוד שהסכנה לפריז נשקפה הפעם מצד האנגלים.
על מנת לבצר את הסיין ולהגן על פריז מפני האנגלים, הוחלט להקים שני מגדלי שמירה אימתניים. בגדה הימנית הוקם הלובר ואילו בגדה השמאלית הוקם מגדל נל (Tour de Nesle).
אך האנגלים בוששו להגיע כתוצאה מנצחונו של פיליפ ה-2 בקרב בובאן (Bouvins) בשנת 1214, בו איבדו את מירב אדמותיהם בצרפת. כתוצאה מכך, עם השנים איבד המגדל את הפונקציה ההגנתית שלו והפך לבית מגורים. בשנת 1308 קנה המלך פיליפ ה-4 (שלט בין השנים 1285-1314) את המגדל מבעליו אמורי דה נל (Amaury de Nesle) ונתן אותו לבניו ונשותיהם. טעות גדולה!
הנשים השתמשו במגדל הזה על מנת להיפגש עם המאהבים שלהן והרומן הזה הוא שהביא, בסופו של דבר, לנפילת שושלת הקפטינגים ולפרוץ מלחמת 100 השנים. זהו סיפור ארוך ומרתק שתוכלו לקרוא עליו לעומק בכתבתה המרתקת של ד”ר אורנה ליברמן, פרשת מגדל נל: מעשי ניאוף בחצר המלכות.
המלכה שזרקה את מאהביה מראש המגדל
אחת האגדות שסבבו סביב המגדל במהלך מאות השנים הבאות, כפי שניתן לקרוא בכתביהם של ברנטום (Pierre de Bourdeille, seigneur de Brantôme 1540-1614) ושל המשורר המפורסם פרנסואה ויון (François Villon 1431-1463), היא על המלכה אשר פיתתה אנשים שעברו ברחוב לעלות אליה למגדל נל ואחרי ליל אהבים ציוותה לשים אותם בשק ולזרוק לנהר הסיין.
אותה מלכה, לפי האגדה, היא ז’אן דה בורגון (1292-1330 Jeanne de Bourgogne), אשתו של המלך פיליפ ה-5 (שלט בין השנים 1316-1322), אשר היה בנו השני של המלך פיליפ ה-4. ז’אן הואשמה בכך שהייתה מעורבת יחד עם נשותיהם של מי שיהיו לעתיד המלכים לואי ה-10 (שלט בין השנים 1314-1316) ושארל ה-4 (שלט בין השנים 1322-1328), במעשי הניאוף במגדל נל, אולם כאשר פיליפ ה-5 עלה לשלטון הוא סלח לה ולאחר מותו היא קיבלה בירושה את המגדל.
פרנסואה ויון מזכיר לנו את המלכה ז’אן בשירו המפורסם Ballade des dames du temps jadis (בתרגום חופשי: בלדה לנשים של פעם). שם מסופר על בחור בשם בורידאן (Buridan), אותו הצליחה המלכה לפתות לעלות אליה למגדל. כאשר נזרק אל הנהר נפל, למזלו, על סירה, שעברה שם בדיוק באותו רגע, וכך ניצלו חייו. אותו בורידאן לא נעלם כך סתם אל בין דפי ההיסטוריה אלא הלך ללמוד וסופו שהפך לרקטור של האוניברסיטה של פריז.
הוא לא למד את הלקח והמשיך לרדוף אחרי נשים גם אחר כך ובעקבות זאת הסתבך בדו קרב עם מי שעתיד להפוך ללא פחות ולא יותר מאשר האפיפיור קלמנט ה-6 (שלט בין השנים 1342-1352)…
הדוכס דה ברי הופך את מגדל נל לארמון מפואר
בשנת 1380 הפכו מגדל נל והאחוזה הצמודה אליו למקום משכנו של הדוכס דה ברי (Jean duc de Berry 1340-1416), אחיו הצעיר של המלך שארל ה-5 (שלט בין השנים 1364-1380) ודודו של המלך שארל ה-6 (שלט בין השנים 1380-1422).
הדוכס נרשם בדפי ההיסטוריה משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה הייתה אהבת השלום שלו ונסיונותיו למנוע את מלחמת האזרחים בין תומכי בין בורגון לתומכי בית אורליאן (ניסיונות שכשלו, כפי שניתן לקרוא בכתבה הרצח ברחוב ברבט).
הסיבה השנייה לכך ששמו של הדוכס הפך למפורסם הוא אהבת התרבות והאומנות שלו.
אותו דוכס השאיר לנו את “ספר השעות” שהוא מעין ספר תפילות לכל שעה משעות היממה המעוטר בציורים יפהפיים וצבעוניים המהווים את אחת הפסגות של האומנות הגותית.
בספר הזה תוכלו לראות את ארמון נל המפואר, אשר הקים הדוכס ליד המגדל. הארמון הכיל 4 צריחים, 5 קשתות וגשר שחצה את הסיין וחיבר אותו אל המקום בו ניתן למצוא היום את גן אונורה שמפיון (Square Honoré-Champion).
אם כך, אין זה מפתיע שכאשר הדוכס של בדפורד (John of Lancaster, 1st Duke of Bedford 1389-1435) כבש את פריז, החליט להחרים את הארמון ולשכן בו את אורחיו הנכבדים ביותר.
ארמון המכון הצרפתי (Institut de France)
המורשת של קרדינל מזרן
תור הזהב של הארמון והמגדל הסתיים עם מלחמת מאה השנים ושניהם הוזנחו במשך הזמן. למרות זאת, הם שרדו עד המאה ה-17 עת החליט הקרדינל ז’ול מזרן (Jules Mazarin) להקים במקום את “מכללת ארבע הארצות” (Collège des Quatre-Nations) שמטרתה הייתה לספק חינוך מעולה לאצילים צעירים מארבע ארצות, אשר סופחו זמן קצר לפני כן לצרפת (פלנדריה, אלזס, רוסיון ומדינת האפיפיור הקטנה שבחבל פרובאנס).
על המלאכה הופקד האדריכל המפורסם לואי לה וו (Louis Le Vau 1612-1670) שבאותה עת עבד על חלקה הדרומי של החצר המרובעת של הלובר. על פי הצעתו מוקם הקולז’ בגדה השמאלית, בדיוק ממול לאגף החדש בו אמור היה המלך להתגורר. המטרה הייתה כמובן לאפשר למלך לצפות על המבנה המפואר מחלונו אך זה מעולם לא יצא לפועל מכיוון שהמלך עבר עוד קודם לכן לארמון ורסאי.
בניית הקולז’ החלה בשנת 1662 והסתיימה בשנת 1688, כשש עשרה שנה לאחר מותו של האדריכל הדגול. עוד לפני תחילת העבודות החליט הקרדינל להפוך את הבניין המפואר אותו בנה לה וו למעין מצבת זיכרון בשבילו. זאת הסיבה שהוא הוריש לבניין את הספרייה העצומה שלו ואף ציווה לפתוח אותה לציבור הרחב פעמיים בשבוע.
לאחר מותו הוקמה במקום מצבה מפוארת של הפסל אנטואן קויסבו (Antoine Coysevox 1640-1720) והיא הוצבה בקאפלה היפהפייה של המכללה, מתחת לכיפה. במהלך המהפכה הצרפתית הוצאה המצבה של מזרן מהקאפלה אך לשמחתנו היא ניצלה מהרס ולאחר שהות ארוכה בלובר חזרה למקומה הטבעי בקאפלה של מכון צרפת.
הקולז’ שבנה מזרן הפך להצלחה גדולה מאוד ובמהלך המאות ה-17 וה-18 למדו בו כמה מאנשי המדע המפורסמים ביותר של התקופה, דוגמת הכימאי אנטואן לבואזייה (Antoine-Laurent Lavoisier 1743-1794) והמתמטיקאי לז’נדר (Adrien-Marie Legendre 1752-1833).
במהלך המהפכה בוטלה מכללת ארבע הארצות יחד עם עוד שורה ארוכה של מוסדות לימוד. בתחילה שימש הבניין שלו בתור בית כלא בו נכלאו כ-650 איש ובהם ד”ר גיוטן (Joseph-Ignace Guillotin 1738-1814), ממציא הגיליוטינה והצייר ז’אק לואי דוד. בקאפלה המפוארת של המקום ישב “הועד להצלת הכלל”, שהיה אחראי על ניהול המלחמה כנגד כל מי שלא מצא חן בעיני השלטון (אצילים, חברי סיעות יריבות וכו’), ולא מעט דם נשפך בגלל ההחלטות שהתקבלו שם…
לאחר תום המהפכה שימש המקום באופן זמני, עד הקמת בית הספר לאומנויות של פריז, כמקום משכנם של אומנים רבים ובהם אותו ז’אק לואי דוד שחזר למקום בתור בן חורין והקים בו סטודיו.
בשנת 1806, לאחר סיום בניית בית הספר לאומנות של פריז (École des Beaux-Arts), עברו הציירים ללמד ולעבוד שם ואילו לחדרים הריקים נכנסה האקדמיה הצרפתית, שם היא שוכנת עד ימינו. מכיוון שהאקדמיה היא אחד המוסדות החשובים ביותר, בכל הקשור לתרבות הצרפתית, הרשו לי לעצור לרגע את הסיפור, ולכתוב כמה מילים עליה.
האקדמיה – שומרת הראש של השפה הצרפתית
בשנת 1539 החליט המלך פרנסואה ה-1 (שלט בין השנים 1515-1547) שהשפה הצרפתית תחליף את הלטינית בתור השפה הרשמית של צרפת. החלטה זו שניתנה בעיירה ווילר-קוטרה (Villers-Cotterêts) הייתה כמובן חשובה מאוד אך היא לא פתרה את הסוגיה: מה היא השפה הצרפתית?
יש לזכור שממלכת צרפת המוכרת לנו החלה להתפתח לאיטה החל מהמאה ה-10 ובתחילה היא הכילה לא יותר מאשר את איזור איל דה פראנס וחלקים מעמק הלואר. עם השנים נוספו לממלכה מחוזות שונים כגון ברטאן או פרובאנס וכתוצאה מכך נתיני מלך צרפת דיברו בליל של שפות ודיאלקטים. מעבר לזה גם לשפה בה דיברו בחצר המלוכה לא היה תקן אחיד ולכן את אותן מילים ניתן היה לכתוב בהרבה מאוד צורות, מה שיצר לא מעט בלבול.
את הבעיה הזאת החליט לפתור הקרדינל רישלייה (Armand Jean du Plessis 1585-1642), ראש ממשלתה הכל יכול של צרפת. בשנת 1635 הוא הקים את האקדמיה הצרפתית המורכבת מ-40 “בני אלמוות”, אשר נבחרים לתפקיד לכל חייהם ותפקידם ליצור תקן אחיד לשפה הצרפתית. האקדמיה הזאת היוותה השראה בין השאר גם לאקדמיה ללשון העברית, אשר הוקמה לאחר קום המדינה.
מדובר במוסד שמרני מאוד, אשר נלחם בכל הניסיונות לפשט את השפה הצרפתית ולהפכה למעט קלה יותר ללימוד (המלחמה הגדולה האחרונה שהם ניהלו הייתה כנגד ניסונו של שר החינוך ז’אק לאנג בשנת 1991 להפוך את הדקדוק הצרפתי לקצת יותר אנושי וקל ללימוד). השמרנות מתבטאת בראש ובראשונה בזהותם של אנשי האקדמיה, כאשר באופן מסורתי נבחרו אנשים שלא זזו מהתלם ואילו אנשי רוח פורצי דרך כמו אמיל זולא לא הצליחו להתקבל למוסד היוקרתי הזה.
מעבר לזה האקדמיה הדירה במשך שנים רבות את המין הנשי משורותיה אך הדבר השתנה בשנת 1981 עת הצליחה הסופרת מרגריט יורסנאר (Marguerite Yourcenar 1903-1987) לעשות את הבלתי אפשרי ולהתקבל לאקדמיה בשנת 1987.
אולם בואו נחזור לרגע שוב למאה ה-17 מכיוון שבעקבות האקדמיה הצרפתית הוקמו עוד 4 אקדמיות נוספות:
- האקדמיה לאומנות (Académie royale de peinture et de sculpture) – הוקמה בשנת 1648 ועוסקת בציור, פיסול ושאר האומנויות.
- האקדמיה לספרות (Académie des Inscriptions et Belles-Lettres) – הוקמה בשנת 1663 ועוסקת בחקר מדעי הרוח (היסטוריה, ספרות וכו’).<