אוטל דה סוביז – כאשר מאהבים החלו לעוף

רחוב Francs-Bourgeois הוא ללא ספק אחד הרחובות המקסימים בפריז, בזכות אוסף הארמונות הפרוס לאורכו והעובדה שהבוטיקים שבו מתעלמים לרוב מהנוהג של סגירת החנויות ביום ראשון, מה שהופך את הרחוב לתוסס גם בסופי שבוע. אם תטיילו ברחוב זה ותגיעו לפינת רחוב des Archives תגלו ארמון מקסים מראשית המאה ה – 18 ולצידו מגדל קטן וימי ביניימי. לארמון הזה יש סיפור הכולל את כל המרכיבים של סרט טוב, דהיינו אלימות, סקס אלימות ועוד סקס, והיום נספר את סיפורו.

אוטל דה קליסון

הארמון נבנה בשנת 1375 עבור איש הצבא אוליבייה דה קליסון (de Clisson) ונקרא בתחילה על שמו. אותו קליסון התפרסם בהיסטוריה הצרפתית בתור חבר קרוב של המלכים שארל ה-5 ושארל ה-6 ובתור מפקד הצבא הצרפתי. בהיותו אדם חשוב צבר דה קליסון לא מעט אוייבים ובשנת 1392 ניסה פייר דה קראון (Pierre de Craon), משרתו של דוכס בריטאני, להתנקש בחייו בסמטה אפילה בפריז. דה קליסון ניצל בעור שיניו מההתנקשות ויצא יחד עם המלך שארל ה-6 למצוד אחר הרוצח.

במהלך המצוד נכנסו דה קליסון והמלך ליער ונתקלו באביון מוכה צרעת, אשר צעק לעבר המלך “אל תכנס ליער, יבגדו בך”. החבורה התעלמה מהאביון והמשיכה הלאה, אולם עצביו של המלך התרופפו לאחר הפגישה הזאת. מספר שעות לאחר מכן, בעודם הולכים ביער, הפיל אחד המשרתים בטעות את הכידון שלו והמלך, כתוצאה מהבהלה שאחזה בו איבד את שפיותו ותקף את חבריו.

מאותו רגע שפיותו המלך לא חזרה אליו עוד והוא הפך מ”שארל האהוב” ל”שארל המטורף”. אנשי החצר האשימו את אוליבייה דה קליסון באסון והוא נאלץ לעזוב את ארמונו בפריז ולברוח לבריטאני, שם התפייס עם הדוכס וסיים את חייו בתור אדם עשיר מאוד בשנת 1407.

במהלך השנים עבר הארמון מספר ידיים עד אשר בשנת 1533 נקנה על ידי הדוכסים מלוריין ומאוחר יותר עבר לידי הענף הצעיר של המשפחה, הדוכסים מגיז. הדייר המפורסם ביותר בארמון היה אנרי ה-1 (1550-1588), אשר כינויו היה “פני צלקת” בזכות הצלקת הענקית, אשר עטרה את פניו לאחר שנפצע בקרב בשנת 1575.אנרי היה מנהיג הליגה הקתולית ואחד מהטוענים לכתר צרפת. מכיוון שהיה פוליטיקאי מחונן הוא זכה במהירות באהדת הפריזאים, לאחר שעשה לעצמו מנהג לברך בשלום ולדבר גם עם האדם הפשוט ברחוב.

מכיוון ששנות ה-70 וה-80 של המאה ה-16 היו אחת מהתקופות הסוערות ביותר בתולדות פריז, השאיר הדוכס את המגדל הגותי הפונה לרחוב Des Archives, מטעמים צבאיים ואנו זוכים להנות מיופי. למגדל אחר באותו ארמון, אשר עמד בפינת רחוב Des Archives ו Quatre Fils ואשר איננו איתנו היום, היה תפקיד היסטורי אחר.

בשנת 1578 תפס אנרי ה-1 את אשתו קאתרין דה קלב (Catherine de Cleves) עם המאהב שלה האדון דה סן מגרן (Saint Megrin) ומבלי לחשוב פעמיים הוא זרק את המאהב מראש המגדל לרחוב. המאהב, לצערו הרב, לא ידע לעוף וחייליו של הדוכס סיימו את המלאכה ברחוב באמצעות מספר מכות חרב. כמו המאהב גם אנרי-1 לא סיים את חייו באופן טבעי ובשנת 1588 נרצח בפקודת מלך צרפת אנרי ה-3 בטירת בלואה.

הארמון הופך לארכיב הלאומי של צרפת

במהלך המאה ה-17 המשיכה משפחת גיז להיות אחת מהמשפחות העשירות ביותר בצרפת ובניה היו לפטרוני האומנות החשובים בפריז. אחד מהמלחינים החשובים ביותר, אשר זכה להנות מכספם של משפחת גיז היה מארק אנטואן שארפנטייה (1643-1704), אשר התגורר בארמון עד שנת 1688 ושם החל לכתוב את ה – Te Deum המפורסם שלו, אותו אתם שומעים בתחילת כל תחרות האירוויזיון.

אולם בשנת 1696 מת אחרון בני גיז וחלוקת אוצרותיהם סימנה לא רק את קץ המשפחה אלא את תחילת תהליך השקיעה של רובע המארה. גם הארמון החל להתדרדר ולאחר שנמכר לשגרירות הפורטוגלית הפך על ידם למאורת הימורים… ולמרות זאת הארמון עוד לא אמר את המילה האחרונה ובתוך מספר שנים עתיד היה להפוך לאחד הארמונות המרשימים במארה וכל זאת בזכות מאהבת מלכותית.

אן דה רוהאן שאבו (Anne de Rohan Chabot), אשר נישאה לקרוב משפחתה הנסיך מסוביז (Soubise) הייתה אחת מן הנשים היפות ביותר בחצר המלך לואי ה-14. באופן טבעי המלך לא יכל היה להתעלם מיופיה והחל לחזר אחריה נמרצות. וכך כאשר חיפשו הנסיך דה סוביז ורעייתו מקום לגור בפריז הציע המלך לקנות בשבילם את הארמון המתפורר של משפחת גיז ולבנות, על חשבונו, ארמון מפואר בשבילם.

להבדיל מהדוכס דה גיז שגר במקום לפניו, לדוכס דה סוביז לא הפריעו הרפתקאות האוהבים של אשתו, כולל העובדה שבנו הצעיר נראה כמו העתק של לואי ה-14,והוא החליט להתעלם מהרומאן המלכותי. כך בשנת 1700 נבנה על חורבות ארמון גיז הארמון החדש והמפואר, אשר נקרא היום אוטל דה סוביז. “נשמות טובות” אמרו על כך שבעוד שהמלך תרם את העצים (משחק מילים על ה”קרניים” שעשה המלך לדוכס) הרי שחבריו של הדוכס סיפקו את האבנים (דהיינו, צחקו עליו).

במהלך המאה ה-18 התגורר בארמון שארל דה סוביז, חברו הטוב של לואי ה-15, אשר התפרסם לא רק בתור אחד הגנרלים הכושלים ביותר של צרפת (וכידוע הייתה לו תחרות רבה) אל גם בזכות רוטב הבצל המפורסם, אשר נושא את שמו עד היום. במהלך המהפכה הצרפתית הארמון נבזז על ידי המהפכנים ושימש כמחסן לאבק שריפה בעוד שבגניו הקימו דוכני ממכר לכרטיסי לוטו. הארמון ניצל בזכות נפוליאון, אשר החליט לשכן בו את הארכיב של צרפת.

במהלך השנים שופץ הארמון והיום ניתן למצוא בו מוזיאון המציג מסמכים היסטוריים כגון היומן של לואי ה-16 והמכתב האחרון של מארי אנטואנט. כמו כן ניתן למצוא כאן שחזור של חדרי הדוכס והדוכסית מסוביז וציורי קיר של בושה (Boucher) וואן לו (Van Loo) ואומנים מפורסמים אחרים מהמאה ה-18. אולם, יופיו האמיתי של הארמון נמצא לא רק בחדריו אלא בחצר המפוארת ובשורה של גנים קטנים, אשר נמצאים בשטחו ונפתחו ממש לאחרונה לציבור הרחב. וכך בטיול הבא שלכם ברובע המארה אל תחמיצו את הארמון המקסים וגניו. רק זכרו, כשאתם מטיילים שם תסתכלו למעלה מידי פעם, שלא יפול עליכם איזשהוא מאהב…