רחוב Francs-Bourgeois הוא ללא ספק אחד הרחובות המקסימים בפריז, בזכות אוסף הארמונות הפרוס לאורכו והעובדה שהבוטיקים שבו מתעלמים לרוב מהנוהג של סגירת החנויות ביום ראשון, מה שהופך את הרחוב לתוסס גם בסופי שבוע. אם תטיילו ברחוב זה ותגיעו לפינת רחוב des Archives תגלו ארמון מקסים מראשית המאה ה-18 ולצידו מגדל קטן וימי ביניימי. לארמון הזה יש סיפור הכולל את כל המרכיבים של סרט טוב, דהיינו אלימות, סקס, אלימות ועוד סקס, והיום נספר את סיפורו המרתק.
אוטל דה קליסון: ימי הביניים המדממים
הארמון נבנה במקור בשנת 1371 עבור איש הצבא אוליבייה דה קליסון (Olivier de Clisson, 1336-1407) ונקרא בתחילה על שמו. אותו קליסון התפרסם בהיסטוריה הצרפתית בתור חבר קרוב של המלכים שארל החמישי (Charles V, 1338-1380) ושארל השישי (Charles VI, 1368-1422) ובתור מפקד הצבא הצרפתי (ובהמשך גם כקונטאבל של צרפת).
הארמון שהקים היה למעשה בית מבוצר ששולב בתוך תוואי חומת שארל החמישי. השריד היחיד שנותר כיום מן המבנה המקורי של המאה ה-14 הוא השער המבוצר הפונה לרחוב des Archives, אשר מאופיין בשני מגדלים צריחיים בולטים ומרשימים.
בהיותו אדם חשוב, צבר דה קליסון לא מעט אויבים ובשנת 1392 ניסה פייר דה קראון (Pierre de Craon, 1345-1409), משרתו של דוכס בריטאני, להתנקש בחייו בסמטה אפלה בפריז. דה קליסון ניצל בעור שיניו מההתנקשות ויצא יחד עם המלך שארל השישי למצוד אחר הרוצח.
במהלך המצוד נכנסו דה קליסון והמלך ליער ונתקלו באביון מוכה צרעת, אשר צעק לעבר המלך “אל תכנס ליער, יבגדו בך”. החבורה התעלמה מהאביון והמשיכה הלאה, אולם עצביו של המלך התרופפו לאחר הפגישה הזאת. מספר שעות לאחר מכן, בעודם הולכים ביער, הפיל אחד המשרתים בטעות את הכידון שלו והמלך, כתוצאה מהבהלה שאחזה בו איבד את שפיותו ותקף את חבריו.
מאותו רגע שפיותו של המלך לא חזרה אליו עוד והוא הפך מ”שארל האהוב” ל”שארל המטורף”. אנשי החצר האשימו את אוליבייה דה קליסון באסון והוא נאלץ לעזוב את ארמונו בפריז ולברוח לבריטאני, שם התפייס עם הדוכס וסיים את חייו בתור אדם עשיר מאוד בשנת 1407.
דרך אגב, מהארמון של קליסון שרדו עד היום השער ושני הצריחים ב-58 rue des Archives, והם אחת התחנות במסלול הטיול שלי ברובע ה-3.
אוטל דה גיז: הרנסאנס, מלחמות הדת ומאהבים מעופפים
במהלך השנים עבר הארמון מספר ידיים עד אשר בשנת 1553 נרכש הנכס על ידי פרנסואה דה לורן (François de Lorraine, 1519-1563), הדוכס מגיז, ורעייתו אנרייט ד’אסטה (Anne d’Este, 1531-1607). משפחת גיז החזקה והעשירה הרחיבה ושינתה את פני המבנה באופן דרמטי בסגנון הרנסאנס, והארמון, שנודע בתקופה זו כ”אוטל דה גיז”, הפך לאפיסנטר של הליגה הקתולית הקיצונית במהלך מלחמות הדת בצרפת. על פי התיעוד ההיסטורי, בין כותלי המבנה נרקמה המזימה שהובילה לטבח ליל סנט ברתולומיאו האכזרי בשנת 1572.
הדייר המפורסם ביותר בארמון באותה תקופה היה אנרי הראשון (Henri Ier de Guise, 1550-1588), אשר כינויו היה “פני צלקת” (Balafré) בזכות הצלקת הענקית אשר עטרה את פניו לאחר שנפצע בקרב בשנת 1575. אנרי היה מנהיג הליגה הקתולית ואחד מהטוענים לכתר צרפת. מכיוון שהיה פוליטיקאי מחונן הוא זכה במהירות באהדת הפריזאים, לאחר שעשה לעצמו מנהג לברך בשלום ולדבר גם עם האדם הפשוט ברחוב.
מכיוון ששנות ה-70 וה-80 של המאה ה-16 היו אחת מהתקופות הסוערות ביותר בתולדות פריז, השאיר הדוכס את המגדל הגותי הפונה לרחוב Des Archives מטעמים צבאיים (ואנחנו זוכים ליהנות מהיופי הזה היום). למגדל אחר באותו ארמון, אשר עמד בפינת רחוב Des Archives ו Quatre Fils ואשר איננו איתנו היום, היה תפקיד היסטורי קצת פחות שגרתי.
בשנת 1578 תפס אנרי הראשון את אשתו קאתרין דה קלב (Catherine de Clèves, 1548-1633) עם המאהב שלה, האדון דה סן מגרן (Saint-Mégrin, 1554-1578), ומבלי לחשוב פעמיים הוא זרק את המאהב מראש המגדל לרחוב. המאהב, לצערו הרב, לא ידע לעוף וחייליו של הדוכס סיימו את המלאכה ברחוב באמצעות מספר מכות חרב. כמו המאהב גם אנרי הראשון לא סיים את חייו באופן טבעי, ובשנת 1588 נרצח בפקודת מלך צרפת אנרי השלישי (Henri III, 1551-1589) בטירת בלואה.
במהלך המאה ה-17 המשיכה משפחת גיז להיות אחת מהמשפחות העשירות ביותר בצרפת ובניה היו לפטרוני האמנות החשובים בפריז. לצד ההיסטוריה הפוליטית הסוערת, שימש הארמון כחצר תרבותית מזהירה שבה פעלו יוצרים דוגמת המחזאי פייר קורניי (Pierre Corneille, 1606-1684). אחד מהמלחינים החשובים ביותר אשר זכה ליהנות מכספם של משפחת גיז היה מארק אנטואן שרפנטייה (Marc-Antoine Charpentier, 1643-1704), אשר התגורר בארמון עד שנת 1688 ושם החל לכתוב את ה-Te Deum המפורסם שלו, אותו אתם שומעים בתחילת כל תחרות האירוויזיון.