“מתאבדים מלידה” – על אלבר קאמי ומצוקה רוחנית מאת אור גת

כמעט כל אדם חייב לעבור את השלב בו הוא מפקפק בחיים, בו הוא לא יודע מי הוא, מה הוא, להיכן הוא הולך ובטח שלא מהיכן כל זה בא. כל אדם באשר הוא, רוחני או מטריאליסטי, יהרהר במוות יותר מפעם או פעמיים בחייו. כמעט כל אדם מנסה להעלות בדעתו לפחות פעם בחיים איך זה להיות מת, לאן אנחנו מגיעים אחרי המוות ואם בכלל. אלבר קאמי מגדיר “אדם אבסורדי” בספרו “המיתוס של סיזיפוס” את האדם אשר הבין, קלט ועיכל שבסוף מחכה לו המוות ושהחיים הם חסרי משמעות. קאמי טוען שמאותו הרגע בו האדם קולט זאת אזי המעשים, הדיבורים וכל דרך חייו משתנים בלי שיבחין בזאת.

בספרו, “המיתוס של סיזיפוס”, אלבר קאמי מודיע מראש שלא ייתן שום תשובה לשאלת משמעות החיים אלא רק ידבר בעד העובדות הידועות לו כפילוסוף החוקר את עניין זה וכמו-כן הצהיר כי אינו נוקט בשום עמדה של אמונה כזו או אחרת. הספר נפתח במשפט קיצוני להחריד ובו שואל קאמי האם כדאי להתאבד או לא. הוא מהרהר במשמעות החיים אך לא עונה עליה. הוא קורא לעניין זה “מצוקה רוחנית”.

סיזיפוס, דמות מן המיתולוגיה היוונית, היה אדם שפשע ברציחות. זאוס, אל השמיים בכבודו ובעצמו הטיל על סיזיפוס עונש – לגלגל אבן ענקית במעלה הר וכך לבלות את כל ימי חייו. מכיוון שבכל פעם שהאבן הגיעה למעלה ההר היא התגלגלה שוב במורד, עבודתו של סיזיפוס היתה מחזורית, חסרת טעם ומייאשת. מכאן נלקח המושג “עבודה סיזיפית”.

וורקוהוליקים, דרמות יומיומיות, ריצות, ויכוחים, ריבים, מלחמות, שחיתויות ועוד ועוד. הבריחה מהמוות היא אדירה. יהיה אפשר להגיד שכמעט כולם עסוקים בבריחה בלי שידעו זאת. באותה נשימה עסוקים בהתאבדות איטית פחות או יותר.

למה רובינו מתאבדים מלידה?

כל מי שאינו עסוק בלחיות, עסוק בלמות. בצורה אירונית למדיי, רק מהרגע שנתעסק במוות נתחיל לחיות. בריצה הלוך ושוב מדרמות שקרו בעבודה, בלימודים או בבית, לא נשיג הבנה לגבי משמעות החיים. חייבת להיות עצירה מפתיעה מאוד. כשהכל נעצר לרגע, רק אז נוכל לנסות ולפענח את משמעות החיים. לאלו מכם שלא מבלים את רוב זמנם במדיטציות או בהתבוננות מעמיקה על החיים, אלו מכם שאכן וורקוהולוקים, חובבי ויכוחים ודרמות קטנות מדיי יום, תסתכלו במראה ותנסו להבין עד כמה הבריחה הזאת גובלת בהתאבדות, אתם לרגע עלולים להבין שאתם הם האנשים האבסורדים עליהם מדבר קאמי.

קאמי: “בעיה פילוסופית רצינית יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה”

מהרגע שמבינים שקיימת אמונה בשאלה הזו מבינים שיש כח חזק מאיתנו, חזק בנו, אנחנו הכח אשר מסוגל לשאול את השאלה הזו ולכן התשובה לרוב נראית ברורה – בחירתנו היא לחיות. לולא קאמי עצמו לא היה שואף ונושף מאותו הכח שאנחנו שואפים ונושפים ברגע בזה, ספר זה כנראה לא היה יוצא לאור מכיוון שהוא היה שם קץ לחייו הרבה לפני-כן. כל אחד ואחת צריכים לשאול את השאלה הזאת לפחות פעם בחיים – אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי – וזו תעזור לחלקינו להפסיק לברוח מהדבר הטהור הזה שנקרא החיים. עדיף להקדיש מספר שעות, ימים, חודשים או שנים לשאלה זו בכדי למצוא לה תשובה מוחלטת, פנימית וטהורה. רק לאחר מכן נוכל לקרוא ספר כבד כמו “המיתוס של סיזיפוס” בחיוך מסופק.

קאמי היה סופר ופילוסוף ללא חסד. אם היו לו מעט יותר שנים לחיות הוא כנראה היה הופך למאמין רוחני. עם כל ניסיונותיו להכשיל את האמונה, בסוף, מסקנתו על סיזיפוס היתה:

“אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר-ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף-הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר”.