פריז הלא נודעת

למה פריז? קודם כל כי נולדתי שם. גדלתי שם. בצעירותי, למדתי שם ואף נשארתי לעבוד כמה שנים. צרפת בכלל, פריז בפרט, היא בית שני (ואולי ראשון ?). כבר הפסקתי לספור כמה ביקורים ערכתי בעיר זו, אך בשנים האחרונות, סיירתי יותר בצרפת עצמה – רכב שכור בשדה התעופה והישר לכבישי ה- “N” האדומים וה- “D” הצהובים – ומזה זמן רב שכף רגלי לא דרכה על אבני הריצוף של רחובות “עיר האורות”.

החלטתי שהגיע הזמן להשלים פערים ולהתחיל למחוק שורות מרשימת אתרי הביקור המתארכת. כצופה ותיק ועקבי של תכניות תרבות ותיירות בטלויזיה הצרפתית, אני אוסף לי רשימת אתרים מיוחדים, פינות ומקומות שאיש אינו מגיע אליהם, שהתיירים לא שמעו עליהם ולעתים, אפילו פאריסאים ותיקים אינם מכירים.

קצת הסטוריה אורבנית Le Paris Haussmannien (פריז של האוסמן)

לואי נפוליאון בונפרטה, בתוארו נפוליאון ה-3 (Louis-Napoleon Bonaparte, 1808-1873), בן אחיו הצעיר של Napoleon Bonaparte (הידוע….) נבחר כשליטה החדש של צרפת בבחירות דמוקרטיות שנערכו בה בדצמבר 1848, לאחר “אביב העמים” ששטף את אירופה. באחד ממהלכיו הראשונים, שיותיר אותותיו לעתיד, נתן יד חפשית למושל מחוז פאריס, הברון האוסמן (Georges-Eugène Haussmann, 1809-1891) לחדש ולבנות רבעים שלמים בעיר הבירה.

העבודות הנרחבות של הברון שינו לעד את פני העיר והעניקו לה את דמותה המוכרת לכולנו כיום. כדי לשמור על מראה אחיד של העיר המתחדשת, קבע הברון Haussmann כיצד ייראו בתי העיר – כמה קומות, רוחב החזית, חלונות והמרחק ביניהם ועוד. הוא השאיר יד חפשית לאדריכלים בכל עיטורי הבנין, מעקות, דלתות, חלונות ושאר פריטים קישוטיים. זה מה שעושה את רחובות ובנייני פריז למה שהם, כפי שאנו רואים אותם.

במשך עשרות שנים לא העזו הצרפתים (הידועים כשמרנים למדי), לשנות משהו מהותי ב-“עיר האורות”. הסנונית הראשונה שהעזה לפרוץ קווי מתאר שנקבעו כבר במאה ה- 19, היתה הנשיא ג’ורג’ פומפידו (Georges Pompidou, 1911-1974), על שמו מרכז התרבות שיזם – “Centre Georges Pompidou”, מיזם חדשני ומהפכני שהקמתו רצופה מאבקים צבוריים ארוכים ונוקבים. לאחריו, מי שהמשיך במפעלי בניה גדולים ומרשימים בעיר הבירה היה הנשיא פרנסואה מיטראן (François Mitterrand, 1916-1996) שלזכותו יירשמו מפעלי תרבות מרשימים כמו האופרה החדשה (Opera Bastille) ו-“הספריה הלאומית” (“Bibliotheque Nationale” ). איכשהו, נפרץ הסכר במפעלי בניה אלו ומסוף המאה ה- 20 לא מפסיקה פריז להתחדש ולהשתנות.

בביקורי זה, הכי קרוב שהגעתי ל- Champs Elysees או ל- שער הנצחון היה במטרו, מתחת לאדמה…. התעלמתי לחלוטין מכל האתרים המופיעים בספרי התיירות – מגדל Eiffel , בנין ה- אופרה (Garnier), מוזיאון ה- Louvre ועוד רבים אחרים. הקדשתי 10 ימים לסיורים וביקורים ברחובות, אתרים ומקומות שאפילו הפאריסאים ממעטים להגיע אליהם, אם בכלל. Rue Sainte-Marthe ? Cité Leroy ? Mouzaia ? – מי שמע עליהם ועל עוד כמה, דומים להם. הביקור הנוכחי הוקדש כולו לרחובות ולסמטאות, לצבעים ולשווקים, לבתים ולפסג’ים שחלקם הקטן (מאד) מוכרים, אך רובם המכריע – אינו ידוע. בודאי יש עוד מקומות ואתרים. איני מתיימר לדעת, ולבקר, בכולם.

אלוהים

מועצת החשמנים של צרפת מנתה 42,258 כנסיות קתוליות, בדירוגים שונים (קתדרלה, קפלה, כנסיה וכדומה) בכל צרפת, נכון לספירה שנסתיימה ב- 12 ספטמבר 2016. יש חילוקי דעות – בגין הסיווג לסוגים השונים – על מספרן בתוככי העיר פאריס (דהיינו, “בתוך” שדרות ה- Peripherique , המוגדרות כגבול העירוני מוניציפלי של העיר, 20 הרובעים). יש אומרים 130 כנסיות בתוככי פאריס, ואחרים מונים 229. כך או כך, רובן המכריע של הכנסיות השונות קים ועומד מימי הביניים – קצת לפני או קצת אחרי. מספר קטן למדי של כנסיות נבנה במאות ה- 18 או ה- 19. חלק קטן מהן נבנה במאה ה- 20, כשיקום ושחזור של כאלו שנהרסו במלחמות העולם ה- I וה- II.

מספר זעום של כנסיות נבנה ככנסיה חדשה לחלוטין, בעשרות השנים האחרונות. באופן טבעי (לטעמי בטעות), הללו אינן נחשבות לאתרי תיירות בשל גילן הצעיר. מסורתית, אנו מבקרים כנסיה רק אם היא כבר בת כמה מאות שנים, יש לה “רקורד” ארוך והיא צברה אי אלו גיבורים וקדושים, או אולי גם חפצי קדושה (“Relique”, או “Relic” באנגלית) בני אי אלו שנים. בודדות – נספרות על אצבעות יד אחת הן הכנסיות החדשות שהוקמו ממש בשנים האחרונות. לרוב, אלו הן כנסיות שכונתיות, אלמוניות, שאינן זוכות לפרסום, לכתבה בעיתון, לא כל שכן למבקרים ותיירים זרים.

אני מודה, הגעתי לאחת שכזו בדרך מקרה. טיילתי ברחוב ארוך בפאריס (Rue de la Roquette) ובדרך “נתקלתי” בכנסיה שאיני מכיר. הרובע הוא אזור מגורים לפועלים פשוטים, עניי העם, והכומר השכונתי הצליח לשכנע מוסדות הכנסיה לבנות למענם כנסיה ב- 1930. במגבלות תקציב, נבנתה ברחוב כנסיה קטנה, בבניה פשוטה ומחומרים בסיסיים ביותר. במשך השנים, הבטון התפורר, שלד הברזל החליד ובשנות ה- 70 של המאה ה- 20 נעשה המבנה מסוכן למאמינים המצטופפים בו. הכנסיה הישנה פורקה ומבנה חדש, מודרני, נחנך באותו מקום ב- 1997 .

הכנסיה, בעיצוב מודרני ונקי ללא הצטעצעות, ללא חלונות צבעוניים וללא תמונות קדושים. המבנה מתאים הרבה יותר לעקרונות המודרניים של תקופתנו ומשקף נאמנה (להערכתי, אני לא “מבין” גדול בעניני דת) דת חפשית של אמונה בין אדם לאלוהיו, ללא סממני הדת של ימי הביניים או גם של המאות המאוחרות יותר. במהלך ביקורי במקום – בבוקר יום חול, הייתי לבד במתחם – יצא מאחורי הקלעים כומר צעיר, שחור עור. לשאלתו אם הוא יכול לעזור לי עניתי שאני רק מבקר. אפשר לתרגם תשובתו באופן חפשי לגמרי: “בכיף. להנאתך” (“Au plaisir. Amusez vous bien”).

Notre-Dame l’Esperance (“גבירתנו של התקוה”)

הדת הקתולית, על ענפיה ונגזרותיה, אינה תומכת במיוחד במנוי קדושים להגנה על מקום מסוים (אולי מתוך אמונה שהאלוהים נמצא בכל מקום), אלא יותר בימי חג ומועד המוקדשים לכל קדוש וקדושה. ובכל זאת, כמעט לכל מדינה בעולם הנוצרי יש הקדוש “שלה” השומר על המדינה, כישות שלמה. יש מעט אתרים וערים בעולם הנוצרי להם יש קדוש המגן ושומר עליהם, ללא קשר להגנה הקדושה על כל המדינה. כזה הוא Saint Isidore (סנט איזידור), הקדוש של Madrid , ספרד. גם Saint Sebastian (סנט סבסטיאן) שומר ומגן על העיר בשם זה בדרום צרפת, ועוד. גם לפאריס יש קדושה השומרת עליה, הלא היא Sainte Genevieve (סנט ז’נבייב).

במהלך השטפונות העזים של 1910 שגרמו לנזקים כבדים בפאריס, נהרס Pont de la Tournelle , גשר העץ שבמזרח העיר ובתכנון הגשר החדש הוזמן פסל הקדושה, מגינת העיר, מאת Paul Landowski , פַּסָל לא ידוע יחסית. בעקבות פסל זה, הוזמן ממנו פסל אחר שהביא לו פרסום עולמי – פסל ישו הפורש ידיו מעל Rio de Janeiro (“Cristo Redentor”). פסל Saint Genevieve ניצב מעל לגשר, על גדת הנהר, מביט אל מבוא הנהר, ומברך כל הנכנסים לעיר. כמה אנשים בדיוק נכנסים לפאריס בדרך הנהר ?! אבל לסמליות אין גבולות. כמה פאריסאים ותיירים יודעים על הפסל, במיקומו זה ? כמה מהם נעצרים במסלולם היומי כדי להביט בו ? אין לי תשובות, אך נהניתי להביט בפסל הלבן, תמיר, גבוה, מרשים.

קישוט באבן

כפי שציינתי בפתח הכתבה (הסטוריה אורבנית), קבע הברון Haussmann תקנות, חוקים ומידות רבים – אך השאיר להם, לאדריכלים, חופש לקשט יצירותיהם. והם אכן קישטו…. מן הידועות הוא כי בפאריס יש להרים ראש ולהסתכל בקירות הבתים, במיוחד ברחובות ה-“ותיקים”, אלו שנבנו ועוצבו במאה ה- 19. ולמרות שהבתים דומים זה לזה, אין הם דומים זה לזה. בבנינים רבים ניתן לראות פריטי ארכיטקטורה עיצוביים – “קישוטיים”, אם תרצו – שעין לא תשזוף בבנינים בני ימינו. ראשי מסיכות בצורות שונות, וילונות “נשפכים” סביב החלונות והמרפסות, חמוקים מעודנים כאברי אשה, עמודי תמיכה ייחודיים, פסלים גדולים וקטנים המשתלבים בקירות הבנין – הכל כיד הדמיון הטובה על סתתי האבן (“Tailleur de Pierre”) והאדריכלים.

אך פריז היא לא רק Haussman , לא רק המאה ה- 19 וכפי שאמרו כבר, העולם אינו נעצר (“On n’arrete pas le progres”) ובפריז בונים גם בנינים חדשים. ובמנעד שבין הבניה התעשייתית בבטון חשוף (Le Corbusier) של אמצע המאה ה- 20 ועד למגדלי הפלדה והזכוכית של “La Defense” , יש גם כאלה (אנא, שמישהו יבדוק אם הברון Haussman מתהפך בקברו….).

ועוד סיפור קטן על בנינים בפריז

רחוב Volta הוא רחוב צר ברובע ה- 3 של פאריס, לא רחוק מכיכר ה- Republique , על שם פיסיקאי איטלקי, Alessandro Volta (1745 -1827) , ממציא הסוללה החשמלית. בית מספר 3 ברחוב בנוי כפי שבנו פעם – תערובת מלט, גבס, קש וחצץ (“Torchis”