המקומות הסודיים של דרום רובע סן ז’רמן: מסלול טיול למתקדמים

0
(0)
תאריך עדכון אחרון: 14/11/24
זמן קריאה משוער: 12 דקות
המקומות הסודיים של דרום רובע סן ז'רמן - מסלול טיול למתקדמים. צילום: צבי חזנוב

לא מזמן פירסמתי מסלול טיול ברובע סן ז’רמן, שמסתיים לא רחוק מכנסיית סן סולפיס. אולם, למען האמת, המסלול הזה היה רק חלק ממסלול ארוך יותר שעשיתי יחד עם ידידי שוקי ספקטור וחברתו הצרפתייה, וכעת הגיע הזמן לספק לכם את החלק השני של המסלול, שיתמקד בחלק הדרומי והמערבי של רובע סן ז’רמן.

זהו בעיני “מסלול לפרנקופילים מתקדמים” כי אין בו מונומנטים גדולים, כמו במסלול הקודם, אך מצד שני יש בו לא מעט היסטוריה מרתקת והוא מסתיים בכנסייה יפהפייה ולא מוכרת, שתגרום לכם לחשוב שלרגע אחד נסעתם לדרום איטליה.

מפת מסלול הטיול

מסלול הטיול בדרום מערב רובע סן ז’רמן

נסיכת פלטין (לא מי שחשבתם)

אם אתם עושים את המסלול הזה מיד אחרי שסיימתם את המסלול הקודם אותו הזכרתי, כל מה שעליכם לעשות הוא לחזור על עקבותיהם אל כנסיית סן סולפיס, וכשתגיעו אל מדרגות הכנסייה פנו ימינה ומיד שמאלה ב-Rue Palatine.

לעומת זאת, אם החלטתם לא לעשות את המסלול הקודם, אלא להתחיל מהמסלול הזה, אני ממליץ לכם לקחת קו אוטובוס 84 שיוריד אותכם ממש ממול לכנסיית סן סולפיס ומשם תגיעו ל-Rue Palatine.

אופציה אחרונה היא להגיע לתחנת המטרו Saint Sulpice (קו 4), שנמצאת ב-Rue de Rennes וללכת משם דרך רחוב Vieux Colombier מזרחה עד שתגיעו לכנסיית סן סולפיס, ומשם המשיכו ל-Rue Palatine.

כך או כך, הסיור מתחיל ברחוב על שם נסיכת פלטין, ונשאלת השאלה – מי הייתה הגברת?

רבים חושבים שהרחוב הזה נקרא על שם אישתו השנייה של אחיו של פיליפ מאורליאן, הלא היא אליזבת שרלוט נסיכת פלטין, המוכרת לרבים מאיתנו בזכות אישיותה הססגונית (מוזמנים לקרוא את הכתבה עליה כדי להבין על מנה אני מדבר).

אן אנריאט מבוואריה, נסיכת פלטין. ציור מאת פייר גובר (Pierre Gobert). מקור תמונה: ויקיפדיה
אן אנריאט מבוואריה, נסיכת פלטין. ציור מאת פייר גובר (Pierre Gobert). מקור תמונה: ויקיפדיה

אולם הרשו לי לאכזב אתכם, הרחוב נקרא על שם נסיכה אלמונית בהרבה, ושמה הוא אן אנרייט מבאווריה (Anne Henriette 1648-1723), שהייתה נשואה לנסיך דה קונדה (Henri Jules, Prince of Condé 1643-1709).

נסיכה אומללה זו נאלצה לחיות עם בעל משוגע שחשב שהוא איש זאב, ואחרי שהוא מת היא עברה להתגורר לא רחוק מכאן בארמון Le Petit Luxembourg (היכן שמתגורר היום נשיא הסנאט).

Rue Garancière

המשיכו ברחוב Palatine, עד שתגיעו לרחוב Rue Garancière, רחוב עתיק שנוצר במהלך המאה ה-16 ויש בו מספר בניינים היסטוריים.

רחוב Garancière. צילום: צבי חזנוב
רחוב Garancière. צילום: צבי חזנוב

בבניין מספר 4 נולד טלייראן ב-2 בפברואר 1754. במספר 9 תראו את החלק האחורי של אוטל קונצ’יני (Hôtel Concini), שהיה שייך לקונצ’ינו קונצ’יני (Concino Concini 1569-1617), חביבה של מלכת צרפת מארי דה מדיצ’י, שהשתן עלה לו לראש וגרם לו להשניא את עצמו על רוב האצולה.

לואי ה-13, שגם הוא לא ממש חיבב את קונצ’ינו קונצ’יני, ניצל את חוסר הפופולריות שלו ופקד לרצוח אותו בחצר הלובר בשנת 1617. זמן קצר אחר כך נעצרה אישתו של קונצ’ינו קונ’ציני, אלאונורה גליגאי (Leonora Dori Galigaï 1568-1617), והועלתה על המוקד בתור מכשפה. כך החל לואי ה-13 לשלוט בפועל בצרפת (הוא עשה את כל זה כשהיה בן 15).

אולם הבניין המעניין באמת ברחוב הזה נמצא במספר 8. האחוזה הזאת נבנתה בשנת 1640 על חורבותיו של Hôtel Garancière, שהעניק לרחוב את שמו.

Rue Garancière מספר 8. צילום: צבי חזנוב
Rue Garancière מספר 8. צילום: צבי חזנוב

את האחוזה הזאת בנה רנה דה ריו (René de Rieux 1588-1651), הבישוף של העיר לאון (Léon), שבחבל ברטאן. הוא לא זכה ליהנות זמן רב מהאחוזה הזאת, ולאחר שמת ירש אותה אחיינו המרקיז דה סוורדאק (Sourdéac), שהעניק לאחוזה את שמו ומאז היא נקראת Hôtel de Sourdéac.

בשלהי המאה ה-17 והמאה ה-18 פעל במקום תיאטרון חשוב מאוד בו עשתה את הופעת הבכורה שלה אדריאן לה קובר (Adrienne Lecouvreur 1692-1730), אחת מהשחקניות הגדולות של תקופתה וידידה טובה של וולטר, שנלחם בכנסיה על מנת שיאפשרו לה להיקבר קבורה נוצרית (אבל זה כבר סיפור אחר).

מאוחר יותר, בשנים 1819-1849, שימשה האחוזה בתור העירייה של הרובע ה-11 (לפני 1860 הרובע הזה נקרא הרובע ה-11 ורק לאחר שפריז התרחבה החוצה הפך רובע סן ז’רמן לרובע השישי) ומאז 1852 המקום משמש בתור משרדים של הוצאה לאור.

לאחר שסיימתם ליהנות מהחזית המרשימה (שימו לב ללבנים האדומות אותן ניתן למצוא גם בכיכר ווז’), המשיכו דרומה לעבר רחוב Vaugirard ופנו מזרחה.

שם, במספר 36 תמצאו את המטר אתלון (mètre étalon), עליו מבוססת מידת המטר שאנחנו מכירים.

המטר אתלון שברחוב Vaugirard. צילום: צבי חזנוב
המטר אתלון שברחוב Vaugirard. צילום: צבי חזנוב

המטר הזה נוצר בשנת 1795, כאשר הוחלט ליצור מידה אחידה במדינה שעד כה הכילה מידות רבות מאוד, מה שגרם ללא מעט בלבול. אם תרצו לקרוא את הסיפור המרתק של המטר וכיצד הוא נוצר, אתם מוזמנים להיכנס לכתבתו של עמירם צברי ה”מטרה אטאלון” האחרון בפריז.

רחוב הקברנים

פנו ימינה לרחוב Servandoni, שנקרא על שם האדריכל הפלורנטיני (Giovanni Niccolò Servandoni 1695-1766) שתכנן את החזית של כנסיית סן סולפיס. האדריכל התגורר במספר 14 ברחוב ושווה להציץ בדלתות העץ המגולפות של הבניין שמכילות 2 מדליונים.

שער הכניסה של בית מספר 14 ברחוב Servandoni. צילום: צבי חזנוב
שער הכניסה של בית מספר 14 ברחוב Servandoni. צילום: צבי חזנוב

כפי שאתם רואים, על דלתות העץ בכניסה ניתן למצוא שני מדליונים. המדליון הראשון מתאר את אנה הקדושה (St. Anne) מלמדת את תלמידה לקרוא, ואילו המדליון השני מציג לנו את סרבנדוני עצמו עם התוכניות של סן סולפיס.

המדליונים על הדלת ברחוב Servandoni 14. צילום: רותי שמעוני
המדליונים על הדלת ברחוב Servandoni 14. צילום: רותי שמעוני

דרך אגב, אם מדברים על סרבנדוני, לא תמיד הרחוב הזה היה נקרא על שמו. עד שנת 1806 שם הרחוב היה Rue des Fosseyeurs או בעברית “רחוב הקברנים”, מכיוון שבמספר 1 התגוררו הקברנים, שעבדו בבית הקברות הקטן של כנסיית סן סולפיס. בית קברות זה כבר מזמן איננו קיים, אך אם תרצו לפגוש את אלו שנקברו בו תצטרכו לבקר בקטקומבות של פריז.

אך לא רק קברנים בדימוס תמצאו כאן, אלא גם את הבית הראשון של ד’ארטניין, גיבור הספר שלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא (הסופר מיקם אותו במספר 12).

המרקיז דה קונדורסה. מקור תמונה: ויקיפדיה.
המרקיז דה קונדורסה. מקור תמונה: ויקיפדיה.

במספר 15 גיליתי שלט, שסיפר על כך שכאן התחבא המרקיז דה קונדורסה (Marie Jean Antoine Nicolas de Caritat, Marquis of Condorcet 1743-1794), אחד מגדולי הפילוסופים של המאה ה-18.

איש המדע הדגול נאלץ לברוח על נפשו בתחילת תקופת הטרור, מכיוון שלא הסכים להצביע בעד הוצאתו להורג של לואי ה-16. ברחוב הזה הוא מצא מקלט אצל אלמנת חברו הצייר קלוד ז’וזף ורנה (Claude Joseph Vernet 1714-1789) וכאן התגורר כשמונה חודשים, בהם כתב את “מתווה ההתקדמות של הרוח האנושית” (l’equisse de Progress de l’esprit humain) .

בסופו של דבר, קונדורסה החליט לעזוב את הדירה הזאת מכיוון שפחד להפליל את מי שנתנה לו מחסה. הוא ברח לדירת מסתור אחרת, נתפס והתאבד בתאו, בטרם פגש את הגיליוטינה.

האם אלו כל האנשים המפורסמים שהתגוררו ברחוב Servandoni? כמעט, מכיוון שכאן התגוררה לא אחרת מאשר ז’ולייט גרקו, שהתגוררה בפנסיון קטן בשנת 1945. שם היא הכירה את חברתה אן מארי קזאליס (Anne-Marie Cazalis 1920-1988) ושתיהן הפכו לחלק מחיי הלילה המיתולוגיים בסן ז’רמן דה פרה של שלהי שנות ה-40 ושנות ה-50.

המאהבת של טלראן והבית של המינגווי

המשיכו אל Rue de Canivet, שם במספר שלוש התגוררה משפחת האצולה de Breteuil, אחת ממשפחות האצולה החשובות ביותר במהלך המאות ה-18 וה-19, שסיפקו לצרפת לא מעט שגרירים, שרי קבינט ואפילו ראש ממשלה.

הבית של משפחת ברטיי. צילום: צבי חזנוב
הבית של משפחת ברטיי. צילום: צבי חזנוב

המשיכו אל Rue Férou ותראו ממולכם את שירו המפורסם ביותר של ארתור רמבו (Arthur Rimbaud 1854-1891) “הספינה השיכורה” (Le Bateau ivre). במהלך חייו הקצרים והסוערים הספיק רמבו לצאת למסע הרפתקאות עם ידידו המשורר הבוהמיין פול ורלן, לכתוב כמה שירה, דוגמת השיר שהבאתי כאן, שהפכו לקלאסיקה, להפוך לסוחר עבדים ולמות מסרטן העצמות בגיל 37.

הספינה השיכורה כתוב על הקיר ברחוב FÉROU.
הספינה השיכורה כתוב על הקיר ברחוב FÉROU.

אם תרצו לדעת עוד על ארתור רמבו, אני ממליץ לכם לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן על שירו הישן בגיא.

המשיכו מכאן אל מספר 6, בעיניי הבניין היפה ביותר ברחוב הזה. כאן התגוררה דורותה דורנביל (Dorothée Dorinville 1747-1830), שהייתה בשם ידועה בתור מדמואזל לוזי (Mademoiselle Luzy). דורותה הייתה שחקנית בקומדי פרנסאז, שהתמחתה במשחק קומי, אולם היא מוכרת לכולנו בתור המאהבת הראשונה של טלראן, שניהל איתה רומן בזמן שלמד בסמינר הכמרים לא רחוק משם.

הבית ב Rue Férou 6. צילום: צבי חזנוב
הבית ב Rue Férou 6. צילום: צבי חזנוב

בשנת 1926 עבר לכאן הסופר האמריקאי המפורסם ארנסט המינגוויי (Ernst Hemingway 1899-1961) יחד עם אשתו השנייה פולין פפייפר (Pauline Pfeiffer 1895-1951), ושם הוא כתב את “הקץ לנשק”.

אחד הסיפורים הידועים על המינגוויי מהתקופה הזאת, הוא על כך שלילה אחד הוא חזר שיכור לביתו, הלך לשירותים להשתין ובמקום למשוך בשרשרת של הניאגרה הוא משך בחוזקה בשרשרת של החלון, שנמצא בגג החדר, וכתוצאה מכך החלון התרסק עליו. המינגוויי נפצע ודאג לפרסם שמועה שהפציעה לא נבעה מחלון שהתרסק עליו, אלא מקרב אגרוף בו היה מעורב.

חובבי שלושת המוסקטרים ישמחו לדעת, שלא רחוק משם התגורר אתוס (Athos) וכאן באזור התרחש הדו קרב הראשון בין המוסקטרים לבין שומרי ראשו של הקרדינל רישלייה. אני כמובן לא יכול לתת לכם מיקום מדויק, הן מכיוון שמדובר בספרות בדיונית והן מכיוון שהשכונה הזאת עברה שינויים מאה המאה ה-17.

אתוס, אחד מגיבורי הספר שלושת המוסקטרים מאת אלכסנדר דיומא. התמונה נוצרה באמצעות Midjourney  על ידי צבי חזנוב
אתוס, אחד מגיבורי הספר שלושת המוסקטרים מאת אלכסנדר דיומא. התמונה נוצרה באמצעות Midjourney על ידי צבי חזנוב

סמינר לכמרים ולשכה של הבונים החופשיים

המשיכו אל רחוב Vaugirard ותגלו ממולכם את מוזיאון לוקסמבורג (Musée du Luxembourg). המוזיאון הזה נפתח בשנת 1750 בתור מוזיאון לאומנות מודרנית (כן, פעם וואטו או פרגונר נחשבו לאומנות מודרנית) והוא נחשב למוזיאון הראשון בעולם (עד אז רק בני אצולה או סוחרים עשירים יכלו ליהנות מיצירות אומנות, אותם הם אספו).

מוזיאון לוקסמבורג. צילום: רותי שמעוני
מוזיאון לוקסמבורג. צילום: רותי שמעוני

כדי לקנות כרטיס לאחת מהתערוכות הזמניות המוצגות שם, היכנסו לקישור הזה. אם תרצו לעצור לרגע את הטיול ולבקר בגן (תמיד רעיון טוב), אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה של יואל תמנליס ושלי גני לוקסמבורג – מסלול טיול בגן האהוב ביותר של פריז.

לאחר שסיימתם לבקר במוזיאון או בגן, פנו מערבה וברחוב Bonaparte פנו ימינה. תמצאו כאן גן קטן שנקרא Allée du Séminaire Jean Jacques Olier. גן קטן זה נקרא על שם איש הכנסייה ז’אן ז’אק אוליה (1608-1657), שהקים כאן את סמינר הכמרים המפורסם על חורבות ארמון של המלכה מארגו.

הסמינר, בו למדו טלראן ולא מעט אנשי כמורה בכירים אחרים, נהרס במהלך המהפכה הצרפתית והיום בגן תוכלו למצוא את מזרקת השלום (Fontaine de la Paix), שנבנתה על פי מצוותו של נפוליאון, על מנת לציין את שלום אמיין (Amien) והוצבה בתחילה בכיכר השאטלה (Place du Châtelet).

מזרקת השלום. צילום: צבי חזנוב
מזרקת השלום. צילום: צבי חזנוב

המשיכו אל מספר 80. שם עמד בזמנו מתחם גדול מאוד של הישועים, אך הוא נהרס בשנת 1763. במקומו הוקמה כאן לשכה של הבונים החופשיים, שהפכה לאחת הלשכות הגדולות ביותר בעיר פריז.

רחוב בונפארט מספר 80. צילום: צבי חזנוב
רחוב בונפארט מספר 80. צילום: צבי חזנוב

בלשכה הזאת יש אולם גדול, וב-7 באפריל 1778 נערך בו טקס הקבלה של הפילוסוף הדגול וולטר, בו השתתפו מאות אנשים משנה וסלתה של פריז.

המשיכו למספר 78. בעבר היה כאן מנזר, אולם מאז שנת 1860 זוהי העירייה של הרובע השישי (כפי שאתם זוכרים, העירייה שכנה בעבר ברחוב Garancière ואז היא עוד הייתה העירייה של הרובע ה-11).

המלכה הריחנית של צרפת והדוכס שנקרע לגזרים

המשיכו ברחוב בונאפרט ופנו שמאלה אל רחוב Vieux Colombier. זהו אחד הרחובות העתיקים בפריז שקיבל את שמו במאה ה-13 ונקרא על שם שובך היונים של מנזר סן ז’רמן.

מארי ז'וזפין מסאבוי. מקור תמונה: ויקיפדיה
מארי ז’וזפין מסאבוי. מקור תמונה: ויקיפדיה

המשיכו ברחוב ופנו שמאלה אל Rue Madame. הרחוב לא נקרא על שם איזו מדאם מבתי הזונות ברחוב סן סולפיס (עליהם ניתן לקרוא במסלול הטיול בין סן ז’רמן לסן סולפיס) אלא על שם מארי ז’וזפין מסאבוי (Marie-Joséphine de Savoie 1753-1810), אישתו של רוזן פרובאנס, אחיו הצעיר של לואי ה-16, שלעתיד יהפוך למלך לואי ה-18 (שלט בין השנים 1814-1824).

מדוע אותה מארי ז’וזפין נקראה מדאם? מכיוון שהיה זה נהוג לקרוא לאחיו הצעיר של המלך מיסייה (Monsieur). ה”מיסייה” המפורסם ביותר בתולדות צרפת היה פיליפ מאורליאן, אחיו של המלך לואי ה-14 ואתם מוזמנים לקרוא עליו בכתבתו של רונן סאס מיסייה: חייו המרתקים של פיליפ ה-1 דוכס אורליאן.

ואפרופו מארי ז’וזפין מסאבוי, אם תרצו לקרוא מעט עליה ועל הרגלי ההיגיינה הלא מוצלחים שלה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה המלכה הריחנית ביותר בתולדות צרפת.

אחרי שקראנו סיפורים פיקנטיים על האצולה הצרפתית, הגיע הזמן לחזור לרחוב Madame. טיילתי ברחוב ורוב הביניינים שם יפים (כמו כל בניין ישן בפריז), אך לא משהו מיוחד לספר לחבר’ה.

הבניין ב Rue Madame 16. צילום: צבי חזנוב
הבניין ב Rue Madame 16. צילום: צבי חזנוב

הבניין היחיד שם שעשה עלי רושם נמצא במספר 16 ונראה שהוא נבנה במאה ה-17 או ה-18. אולם לצערי אינני יודע עליו דבר וגם לא הצלחתי למצוא בספרי ההיסטוריה שום דבר מעניין שהתרחש שם.

כל עוד זה המצב, אקרא לו “הבניין האנונימי של רחוב Madame” (אם מישהו מכיר את סיפורו, אני יותר מאשמח אם תגיבו לכתבה או תפנו אלי).

המשיכו ברחוב Madame ופנו ימינה אל רחוב Marie Pape Carpantier ובסופו פנו שמאלה אל רחוב Cassette. זהו רחוב ישן יחסית עם לא מעט בתים מהמאה ה-18 וה-19. מוזמנים לטייל לאורך הרחוב ולהנות מהבניינים היפים שלו. אני אישית מאוד אהבתי את הבניין במספר 24.

הבנין ברחוב Cassette 24. צילום צבי חזנוב
הבנין ברחוב Cassette 24. צילום צבי חזנוב

אם חסרה לכם מעט היסטוריה, אל דאגה, גם את זה תמצאו כאן במספר 25. הבניין הזה היה שייך ללואי ארקול טימולאון דה קוסה-בריסאק, דוכס בריסאק (Louis Hercule Timoléon de Cossé-Brissac 1734-1792).

לואי ארקול טימולאון דה קוסה בריסאק. מקור תמונה: ויקיפדיה
לואי ארקול טימולאון דה קוסה בריסאק. מקור תמונה: ויקיפדיה

אותו לואי ארקול התפרסם לא רק בגלל השפם שגידל (דבר לא פופולרי במיוחד במאה ה-18) אלא בכך שהפך למאהב האחרון של מאדאם דו בארי (המאהבת של המלך לואי ה-15).

סופו של הדוכס היה רע ומר. בתור מפקד המשמר המלכותי הוא נעצר ונכלא בורסאי. ב-9 בספטמבר 1792 העבירו אותו ועוד מספר אסירים אל בית המשפט, כאשר אספסוף רצחני התנפל על הכרכרה בה הוא הובל וקרע אותו ואת שאר האסירים לגזרים. את הראש שלו דאגו להביא למאדאם דו בארי ולזרוק אותו דרך החלון של טירת לוסיין (Louveciennes), בה היא התגוררה. אותם מאדאם דו בארי תיפול גם היא קורבן לטרור כשנה לאחר מכן, וראשה יותז בגיליוטינה בכיכר קונקורד.

הירצחו של הדוכס מבריסאק היה חלק מטבח ספטמבר 1792, שעליו נדבר עוד מעט, כשנבקר בתחנה האחרונה בטיול זה. אולם לפני זה, הרשו לי להציע לכם לעשות הפסקה עם סיפורי הזוועה ולקרוא את הכתבה על שאטו דה בריסאק, שם תלמדו על המשפחה ממנה הגיע הדוכס ועל הארמון היפהפה שלהם שאסור לכם להחמיץ בביקור הבא שלכם בעמק הלואר.

הכנסייה בה התרחש הטבח הנורא ביותר של המהפכה הצרפתית

המשיכו ברחוב Cassette אל רחוב Vaugirard ופנו ימינה. מיד תראו את שער הכניסה למנזר הכרמליטי, שנבנה בעשורים הראשונים של המאה ה-17, כאשר את אבן הפינה הניחה המלכה מאריה דה מדיצ’י (1573-1642) בכבודה ובעצמה.

חצר המנזר עם הגב לכנסייה. צילום: צבי חזנוב
חצר המנזר עם הגב לכנסייה. צילום: צבי חזנוב

כנסו אל הכנסיה Saint Joseph Des Carmes שנמצאת בחצר ותרגישו פתאום כאילו אינכם בצרפת יותר אלא באיטליה! כל דבר בכנסייה הזאת הזכיר לי את הביקור בנאפולי לפני מספר שנים, בין אם זו הכיפה ובין אם אלו הפסלים והתחושה שלא נשאר סנטימטר שלא ציירו עליו.

והאמת, זה לא מפתיע כלל כשוחשבים על זה, מכיוון שמקורו של המסדר הכרמלתי (שלוקח את שמו מהר הכרמל) הגיע מחצי האי האיטלקי (ולכן זכה לפטרונות של מארי דה מדיצ’י, שהגיעה לצרפת מפירנצה). אין ספק שזוהי אחת מהכנסיות היפות והמיוחדות בפריז ואני מאמין שגם אתם תצאו המומים מכל היופי הזה, בדיוק כמוני.

אליהו עולה השמיימה. ציור קיר על התקרה של כנסיית Saint Joseph de Carmes בפריז. צילום: צבי חזנוב
אליהו עולה השמיימה. ציור קיר על התקרה של כנסיית Saint Joseph de Carmes בפריז. צילום: צבי חזנוב

אולם דווקא כאן, בכנסייה היפהפייה הזאת ובמנזר שלידה, התרחש הטבח הנוראי ביותר של המהפכה הצרפתית. הכל החל ב-11 באוגוסט 1792 (יום לאחר ביטול המלוכה), כאשר המהפכנים החלו לעצור כמרים ברחבי הרובע השישי ולכלוא אותם במנזר, שהפך לבית כלא גדול.

ב-2 בספטמבר פרצו לכאן חבורת חיילים של המשמר הרפובליקני תוך צעקות “תחי הרפובליקה” ו”מוות ללא מאמינים”, והחלו לעשות משפטי ראווה לכמרים שהיו כלואים שם. בסופו של כל משפט כזה, היה הכומר נגרר אל חצר המנזר ונשחט שם.

תוך זמן קצר הפך המקום לאורגיה של הרג, כאשר הכמרים נלקחו אחד אחד ובקבוצות ונשחטו (לעיתים המפקד שלהם נאלץ לצעוק להם שיעצרו כי הוא לא הספיק עדיין “לשפוט” את אותם כמרים, כי הרי גם בטבח המוני סדר צריך להיות…).

מסע הרצח לא נשאר בגבולות המנזר, אלא פשט בכל פריז, ולא מעט אסירים פוליטיים שהיו כלואים בקונסיירז’רי, סן ז’רמן דה פרה ובתי כלא אחרים, נשחטו באופן ברוטאלי (אחד מהם, כאמור, היה הדוכס דה בריסאק עליו כתבתי קודם).

אחת הקורבנות המפורסמות ביותר של אותו טבח נוראי הייתה הנסיכה דה למבל (Marie Thérèse Louise of Savoy, Princesse de Lamballe 1749-1792), חברתה הטובה של מארי אנטואנט, שנכלאה בבית כלא לה-פורס (La Force), שברובע מארה ונרצחה באכזריות על ידי האספסוף המהפכני ב-3 בספטמבר 1792.

רציחתה של הנסיכה דה למבל. ציור מאת לאון מקסים פבר (Leon Maxime Faivre) משנת 1908. מקור ציור: ויקיפדיה
רציחתה של הנסיכה דה למבל. ציור מאת לאון מקסים פבר (Leon Maxime Faivre) משנת 1908. מקור ציור: ויקיפדיה

גם לאחר טבח ספטמבר המשיך המנזר לשמש בתור בית כלא, ואחת האסירות המפורסמות שלו הייתה לא אחרת מאשר ז’וזפין דה בוארנה, שנכלאה שם עם בעלה אלכסנדר דה בוארנה (Alexandre François Marie, vicomte de Beauharnais 1760-1794).

אלכסנדר הוצא להורג, אולם ז’וזפין הצליחה לשרוד בכלא עד סוף תקופת הטרור ולהשתחרר זמן קצר לאחר נפילתו של רובספייר. לאחר שיצאה מהכלא, הפכה ז’וזפין לאשת חברה ומאהבת מפורסמת בתקופת הדירקטואר, עד אשר פגשה את נפולאון בונפרטה, שיהפוך אותה ב 1804 לקיסרית צרפת.

אם תרצו לקרוא עוד על סיפור אהבתם, שידע לא מעט עליות ומורדות, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ז’וזפין דה בוארנה ונפוליאון: סיפור אהבה של אש וגופרית.

אישה יושבת על הטרסה של בית קפה בסן ז'רמן. צילום: צבי חזנוב
אישה יושבת על הטרסה של בית קפה בסן ז’רמן. צילום: צבי חזנוב

ועם סיפור האהבה הזה אנחנו מסיימים את הסיור שלנו. לכו לכם אל גני לוקסמבורג, שנמצאים כחמש דקות הליכה ברגל או לכו לאחד מבתי הקפה של סן ז’רמן (כפי שאני עשיתי). אין ספק שהרווחתם את ספל הקפה או השוקולד ואת המנוחה.

מחפשים מידע נוסף על רובע סן ז’רמן?

אהבתם את מסלול הטיול הזה ואתם רוצים לטייל בחלקים נוספים של רובע סן ז’רמן? ואולי אתם רוצים להתגורר ברובע או לקבל המלצות על מסעדות טובות בסביבה?

את כל המידע הזה ועוד הרבה יותר תוכלו למצוא בדף סן ז’רמן דה פרה.

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 0 / 5. דירוג הכתבה: 0

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

הכתבות שהפרנקופילים הכי אהבו

ניווט מהיר