מהנהר ועד המנזר – מסלול טיול בחלק הצפוני של סן ז’רמן

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

מהנהר ועד המנזר - מסלול טיול בחלק הצפוני של סן ז'רמן. התמונה נוצרה באמצעות Midjourney על ידי צבי חזנוב
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 15 דקות

גבולו הצפוני של רובע סן ז’רמן הוא נהר הסיין, ובינו לבין בולבר סן ז’רמן המפורסם תמצאו שורה של רחובות ציוריים וגלריות אומנות חשובות. זהו החלק הבוהמי יותר של סן ז’רמן (בעוד שהחלק הדרומי שלו נחשב לחלק דתי יותר בגלל מה שהיה פעם מנזר סן ז’רמן וסמינר הכמרים של סן סולפיס) ובעיני גם החלק הכי כיפי של הרובע.

לכן, הרשו לי להזמין אתכם לסייר באותם מקומות, שהופכים את סן ז’רמן לכל כך מיתולוגי. במהלך הסיור שלנו “נאמר שלום” לאוסקר וויילד, ז’ורז’ סאנד, בלזאק וולטר ואפילו פיקאסו. במקביל נגלה גם כמה מבנים יפהפיים החל מבניין האקדמיה, בית הספר לאומנות והארמון של אב המנזר שלזמן קצר אף הפך למלך צרפת.

בקיצור, תמצאו כאן הכל מהכל, ומכיוון שהזמן קצר ויש לנו לא מעט צעדים ללכת וסיפורים לספר, הבה נצא מיד לדרך.

מסלול הטיול בחלקו הצפוני של סן ז’רמן

האמת היא שמכיוון שאין תחנת מטרו ממש בתחילת המסלול, נתחיל אותו דווקא ברובע ה-1 של פריז מחוץ לתחנה Louvre-Rivoli (קו 1). לאחר שיצאתם מהמטרו יש לכם שתי אופציות – ושתיהן מצוינות.

האחת היא ללכת צפונה לאורך הסיין עד גשר האומנויות, שם יתחיל הטיול שלנו. אופציה נוספת היא להיכנס ללובר דרך הכניסה המזרחית שלו בחצר המרובעת (Cour carrée) ומשם לפנות דרומה, לצאת מהלובר, לחצות את הכביש ולהגיע אל גשר האומנויות.

הגעתם? בואו נתחיל את הטיול שלנו!

מפת מסלול הטיול

גשר האומנויות ובניין האקדמיה

גשר האומנויות. צילם: יואל תמנליס
גשר האומנויות. צילם: יואל תמנליס

יאיר גרבוז בספרו “פריז תל אביב – תל אביב פריז” ממליץ לקחת את “בתולי פריז”, היישר מהמטוס, אל גשר האומנויות (Pont des Arts), כאשר עיניהם מכוסות ושם, בעודם עומדים על הגשר, להסיר את הכיסוי. זוהי “זכות המבט הראשון” של גרבוז – ואיזה מבט זה!

מצפון תוכלו לראות את הלובר, ממזרח את הפון נף, מדרום את בניין הקולז’ דה פראנס (College de France) עומד במלוא הדרו מדרום ואילו ממערב תראו את מגדל אייפל (ואם תעמדו שם, לאחר שהשמש שקעה ותראו אותו מואר ומנצנץ, מובטח לכם מראה רומנטי מאין כמותו).

כעת יש לכם שתי אופציות. הראשונה היא להמשיך הלאה במסלול (אחרי שנתתם לכם מספיק זמן להביט בכל היופי הזה). אופציה שנייה, לפרנקופילים שאוהבים להתעמק, היא לקרוא מספר כתבות, שעוסקות במה שראו עיניכם:

הגן הקסום מאחורי בניין האקדמיה

המשיכו דרום אל עבר בניין הקולז’ דה פראנס ומצד ימין תראו מעין מעבר שיוביל אותכם לעבר כיכרונת קטנה על שם אונורה שמפיון (Honoré Champion 1846-1913) מוציא לאור, שפרסם ספרים בתחום האומנויות והמדעים והתגורר ברובע סן ז’רמן.

פסלו של וולטר בכיכר על שם אונורה שמפיון. צילום: יואל תמנליס
פסלו של וולטר בכיכר על שם אונורה שמפיון. צילום: יואל תמנליס

במרכז הכיכר עומד פסלו של הפילוסוף המפורסם פרנוסאה מארי ארואה, המוכר לנו בתור וולטר (François-Marie Arouet 1694-1778), מעשה ידיו של הפסל ליאון ארנסט דריבייה (Léon-Ernest Drivier 1878-1951). האם הפסל של וולטר נמצא דווקא כאן מכיוון שבשנת 1746 הוא נבחר לאקדמיה, שנמצא, כאמור ממש ממול? יתכן. אולם, שתגלו בהמשך, יש בסן ז’רמן עוד קשר לוולטר.

בינתיים הרשו לי להזמין אותכם להיכנס לגן קטן וקסום שנמצא ממש ממול. שמו הוא כיכר גבריאל פיארנה (Square Gabriel Pierné), הקרויה על שם מלחין ונגן עוגב שזכה גם הוא, כמו וולטר, במושב באקדמיה. למי שמעוניין להקשיב מעט למוזיקה שלו, הנה פרק הפתיחה לקונצ’רטו לפסנתר שלו אופוס 12, שאני מאוד אוהב.

בעודכם מקשיבים למוזיקה שלו באוזניות, היכנסו אל הגן הקסום הזה, שבו חובה לבקר הן בסתיו, כדי ליהנות מהשלכת והתאורה המיוחדת, והן באביב, כדי לחזות בפריחה המקסימה.

המזרקה של גן גבריאל פיארנה. צילום: צבי חזנוב
המזרקה של גן גבריאל פיארנה. צילום: צבי חזנוב

פלא שרותי שמעוני קבעה, לפני כמה שנים שזה המקום הראשון אליו תרצה לחזור לאחר הקורונה? אם תרצו להבין בדיוק מדוע’ אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתבה על הגינה הזאת בכתבה המקומות האהובים בפריז.

רחוב הגלריות והמשוררים

המשיכו דרומה ב-Rue de Seine, שיהפוך, כפי שתראו, לציר המרכזי של המסלול הזה ופנו ימינה אל rue des Beaux-Arts. הרחוב הזה נוצר במהלך המאה ה-19, על מנת לחבר בין Rue de Seine לבין בית הספר לאומנויות, עליו נדבר מאוחר יותר ולכן אין זה מפתיע שתוכלו למצוא כאן גלריות אומנות מיתולוגיות (חלקן נסגרו):

  • פטריס טריגאנו (Galerie Patrice Trigano) – גלריה מפורסמת מאוד שנמצאת במספר 4, במקום בו התגורר הפסל פרדייה (James Pradier 1790-1852), שעיצב, בין השאר, את האיזור מסביב לקבר של נפוליאון בארמון האיונווליד. כאן תמצאו בעיקר אומנות משנות ה-50 של המאה ה-20 וצפונה.
  • קלוד ברנאר (Galerie Claude Bernard) – גלריה ותיקה מאוד שנמצאת במספר 7-9, בה נמכרו יצירותיהם של ג’יאקומטי (Alberto Giacometti 1901-1966), פרנסיס בייקון (Francis Bacon 1909-1992) ודיוויד הוקני (David Hockney). הגלריה קיימת גם בימינו ותוכלו לראות מה מוצג ברגעים אלה, על ידי ביקור בה או כניסה לאתר הזה.
  • אלבר לוב (Galerie Albert Loeb) – נפתחה בשנת 1966 במספר 12 על ידי אלבר לוב, בנו של פייר לוב (Pierre Loeb 1897-1964). פייר היה אחד מסוחרי האומנות החשובים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20 וחבר של פאבלו פיקאסו, שאת יצירותיו הציג בגלריה שלו ברחוב Bonaparte, לא הרחק משם. לאחר המלחמה הוא המשיך למכור אומנות מודרנית ומופשטת של אומנים דוגמת קבוצת CoBrA. בנו אלבר המשיך את דרכו ופתח ב 1966 את הגלריה שלו, שם המשיך למכור אומנות מודרנית, עד שהחליט לסגור את החנות בשנת 2015.

אולם לא רק גלריות אומנות פלסטית תמצאו כאן, אלא גם כמה מאמני המילה הכתובה, שהתגוררו ברחוב. הראשון הוא המשורר ז’ראר דה נרוול (Gérard de Nerval 1808-1855), שהתגורר במספר 5. מדובר באחד מהמשוררים הרומנטיים החשובים ביותר של צרפת, שהיה ידוע באישיותו האקסצנטרית. כמה אקסצנטרית אתם שואלים? הוא נהג לטייל ברחובות פריז עם לובסטר קשור ברצועה, כמו כלב…

ז'ראר דה נרוול מטייל ברחוב עם לובסטר. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney.
ז’ראר דה נרוול מטייל ברחוב עם לובסטר. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney.

איש ספרות חשוב נוסף, שבילה כאן את חודשי חייו האחרונים, הוא לא אחר מאשר הסופר והמשורר המפורסם אוסקר וויילד (Oscar Wilde 1854-1900). הוא גלה לפריז לאחר שישב שנתיים בכלא הבריטי על הומוסקסואליות, במהלכן איבד את בריאותו (כחלק מעבודת הפרך, אותה ביצעו אסירים כמוהו, נאלץ ויילד ללכת שעות על הליכון, שהפעיל מכונה. היום אנשים משלמים על כך כסף בחדר כושר).

מכיוון שאוסקר איבד את רוב כספו וחיפש מלון זול, הוא החליט להשתכן ב”מלון אלזס” (Hôtel d’Alsace), שנחשב לזול ומלוכלך מאוד, גם בסטנדרטים של רובע סן ז’רמן של ראשית המאה ה-20 (שהיו נמוכים מאוד גם כך מכיוון שבאותה תקופה נחשב הרובע למאוד בוהמי וזול למחיה).

אוסקר ויילד מת במלון אלזס. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney.
אוסקר ויילד מת במלון אלזס. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney.

חוש ההומור של אוסקר ויילד לא עזב אותו עד מותו ב-30 בנובמבר 1900 וכבר בעודו שוכב במיטתו ומסתכל על הטפטים הצהובים והזולים שעל הקירות הוא אמר:

הטפט ואני נלחמים דו קרב עד המוות. מישהו מאיתנו יצטרך ללכת.

כפי שראיתם, אוסקר ויילד הפסיד את הקרב כנגד הטפט והוא קבור היום בבית הקברות פר לשז. מלון אלזס החליף בעלים, שופץ ואף מצא לו שם חדש L’HÔTEL (או בעברית “המלון”, שם יומרני במקצת). כיום זהו אחד המלונות המפנקים והיקרים בפריז, וסרטון הזה יראה לכם בדיוק מה תקבלו שם.

אז אם הפרוטה מצויה בכסכם, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה ולהזמין לעצמכם חדר. כל השאר מוזמנים להיאנח ולהמשיך בטיול…

בית הספר לאומנויות

אם יש משהו שהיה עלי אולי לציין בתחילת המסלול זה, הוא שכל המקומות בהם ביקרתם עד כה (החל משתי הגינות בהן ביקרנו ורחוב Beaux Arts) היו פעם חלק ממתחם ארמונה של מרגריט דה ולואה (Marguerite de Valois 1553-1615), אישתו של המלך אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610).

הארמון הזה נבנה באמצעות הכספים שקיבלה מבעלה על שתסכים להתגרש ממנו ותאפשר לו להתחתן עם מישהי צעירה יותר, שתוכל להביא לו ילדים. אולם בניית הארמון ואורך החיים הבזבזני שלה, גרמו לכך שלאחר מותה היא הותירה ליורש שלה לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610-1643) רק חובות. כתוצאה מכך, נאלץ המלך למכור את שטח הארמון שהפך עם השנים לרחובות בהם אנו מטיילים כעת.

אם תרצו לראות מבנה קטן, שנשאר מהקומפלקס המלכותי של המלכה מרגו, כל מה שעליכם לעשות זה ללכת קדימה ב-Rue de Seine, עד שתגיעו ל-Rue Bonaparte מספר 14 ותגלו מולכם את בית הספר לאומנויות של פריז.

בית הספר לאומנויות של פריז (מבט מבחוץ). צילום: צבי חזנוב
בית הספר לאומנויות של פריז (מבט מבחוץ). צילום: צבי חזנוב

לרוב, כשאין לימודים, או בזמן ימי המורשת, השומר בכניסה יאפשר לכם להיכנס פנימה. אם זה יקרה, הביטו ימינה אחרי שתיכנסו ותגלו קאפלה ששמה הוא: La chapelle des Louanges.

העתק של פסל הפרש של ורוקיו מוצג בתוך הקאפלה של המלכה מארגו. צילום: צבי חזנוב
העתק של פסל הפרש של ורוקיו מוצג בתוך הקאפלה של המלכה מארגו. צילום: צבי חזנוב

הקאפלה הזאת, נוצרה על מנת שנזירים ישירו תפילות לכבודה של המלכה והיא שרדה עד היום (גם אחרי שהיא התגרשה, היא שמרה על התואר וכך במשך קרוב ל-15 שנה היו לצרפת 2 מלכות). כיום, כיאה לבית ספר לאמנות, ניתן למצוא בה העתקים של יצירות אמנות מפורסמות, במיוחד מתקופת הרנסאנס, (כולל הפרסקו מהקפלה הסיסטינית) וכך תוכלו ליהנות מהן מבלי לטוס לאיטליה.

ההמלצה שלי היא לא להסתפק בקאפלה עצמה, אלא להיכנס גם לבניין האקדמיה עצמה, שגם בו תמצאו לא מעט יצירות אמנות, וכמובן, לא לפספס את הקלויסטר, שנמצא לא רחוק מהבניין וגם בו ניתן למצוא לא מעט פסלים.

בניין האקדמיה, מבט מבפנים. צילום: צבי חזנוב
בניין האקדמיה, מבט מבפנים. צילום: צבי חזנוב

כמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא רק חלק קטן מהסיפור של האקדמיה ולכן, אם אתם מעוניינים לקרוא את סיפורה המלא, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה בית הספר לאומנויות של פריז ולידתה של הבוהמה.

האדריכל של הלובר והמאהבת של המארשל דה סאקס באותו רחוב

לאחר שסיימתם לבקר בבית הספר לאומנות של פריז, המשיכו דרומה ברחוב Bonaparte ופנו שמאלה אל רחוב Visconti. הרחוב הזה קיים עוד מהמאה ה-16 והבתים מספר 5,7,9 שרדו מאותה תקופה. מכיוון שבאותם ימים הרחוב הזה, שגם היום לא סובל מעודף תנועה, נחשב לשקט ומרוחק במיוחד, הוא היה אהוב על ההוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים), שנרדפו על ידי השלטונות בצרפת של המאה ה-16 וחיפשו להם מקום נסתר.

אחד מאותם הוגנוטים היה לא אחר מאשר האדריכל המפורסם ז’אק אנדרואה דו סרסו (Jacques Androuet du Cerceau 1550-1614), שהיה האדריכל המועדף על המלך אנרי ה-4 ואחראי על בניית חלקים מהאגף הדרומי של הלובר ופלאס דה ווז’.

פלאס דה ווז'. אחת האטרקציות החשובות ברובע המארה. צילום: צבי חזנוב
פלאס דה ווז’, שתוכננה (ככל הנראה) על ידי ז’אק אנדרואה דה סרסו. צילום: צבי חזנוב

בשלהי המאה ה-17 התגורר כאן, במספר 24, המחזאי המפורסם ז’אן ראסין (Jean Racine 1636-1699), שכתב כמה מהמחזות החשובים ביותר ברפרטואר המחזות הדרמטיים של צרפת (עטליה, פדרה ועוד). ראסין שהיה אחד המחזאים האהובים על המלך, איבד את החסות המלכותית בגלל היותו ינסניסט (זרם של הכנסיה הקתולית לו התנגד המלך).

למזלו הטוב, היה לו מספיק כסף כדי לפרוש ולהחזיק לעצמו בית עם 14 משרתים, מה שאפשר לו חיי נוחות. מספרים שהוא כמעט ולא יצא מהבית הזה עד שמת ב-1699 מסרטן הכבד.

ז'אן רסין, לקראת סוף חייו, יושב בביתו שברחוב ויסקונטי ונזכר בימיו הטובים בחצר המלך. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney
ז’אן רסין, לקראת סוף חייו, יושב בביתו שברחוב ויסקונטי ונזכר בימיו הטובים בחצר המלך. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney

במאה ה-18 התגוררה במספר 16 אושיית תיאטרון נוספת, הלא היא השחקנית המפורסמת אדריאן לקוברר (Adrienne Lecouvreur 1692-1730). שחקנית זו זכתה לפרסום רב לא רק בזכות כשרון המשחק שלה והופעותיה בקומדי פרנסז, אלא גם בזכות היותה המאהבת של המארשל מוריס דה סאקס (1696-1750 Maurice de Saxe), ללא ספק הקצין המוכשר ביותר בשירותה של צרפת במהלך המאה ה-18 (עד בוא נפוליאון בונפרטה, כמובן).

אדריאן לקוברר, דיוקן מאת שארל אנטואן קויפל (Charles Antoine Coypel). מקור תמונה: ויקיפדיה
אדריאן לקוברר, דיוקן מאת שארל אנטואן קויפל (Charles Antoine Coypel). מקור תמונה: ויקיפדיה

בבית הזה מתה השחקנית בשנת 1730, יש שאומרים שמלב שבור על כך שהמארשל דה סאקס עזב אותה ויש שאומרים שהיא הורעלה.

כך או כך, בדיוק כמו במקרה של מולייר, גם כאן אנשי הכנסיה לא הסכימה לקבור אותה בבית הקברות של סן סולפיס וידידה הטוב וולטר נאלץ לנהל מאבק עיקש כנגד הממסד הדתי, שלא נכנע ולא איפשר לה להיקבר בטקס נוצרי. בסופו של דבר נאלצו וולטר וחבריו לקבור אותה ב-Champs de Mars לא הרחק מהיכן שבעתיד ייבנה מגדל אייפל. וולטר, זועם על חוסר הרגישות של הכנסיה כתב בעקבות זאת את אחד משיריו המפורסמים La Mort de Mlle Lecouvreur, שם כתב:

Dieux ! Pourquoi mon pays n’est-il plus la patrie Et de la gloire et des talents!

או בתרגום חופשי: אלוהים! מדוע המדינה שלי היא כבר לא המולדת של התפארת והכישרונות!

קרוב למאה שנה לאחר מותה של אדריאן לקוברר, התגורר ברחוב הזה (במספר 17-19) הסופר הצרפתי המפורסם אונורה דה בלזאק. באותה תקופה בלזאק ניסה את כוחו בעסקים ולצערו הרב נכשל בכל מה שהוא נגע בו. אחד מאותם עסקים שהוא ניסה להקים היה בית דפוס, שלא הצליח להתרומם מבחינה כלכלית.

בסופו של דבר החליט בלזאק לתת את בית הדפוס לבנה מדאם דה ברני (Laure de Berny 1777-1836), שהייתה הרבה יותר מרק המאהבת שלו כפי שניתן להבין מההספד שלו לאחר מותה:

היא תמכה בי במילותיה, במעשיה, במסירותה במהלך הסערות הגדולות. אם אני חי, זה דרכה. היא הייתה הכל בשבילי

ואז, כבמטה קסם, פתאום החל בית הדפוס, שנמצא, כאמור ברחוב הזה, לזכות בהצלחה ולא מעט יצירות חשובות, בהן “האדום והשחור” של סטנדאל, הודפסו כאן. מאוחר יותר, המקום הפך לסטודיו של הצייר המפורסם אז’ן דלקרואה (Eugène Delacroix 1798-1863), עליו עוד נדבר מאוחר יותר, ושם הוא צייר כמה מהציורים המפורסמים ביותר שלו ובהם “המלט” ו”חתונה יהודית במרוקו”.

החתול של רחוב ויסונטי. צילום: צבי חזנוב
החתול של רחוב ויסונטי. צילום: צבי חזנוב

בזמן שאני טיילתי ברחוב הזה לא מצאתי סטודיו של צייר או בית דפוס, אבל חתול חמוד הציץ עלי מהחלון, וגם זה משהו, לא?

לה רושפוקו, ז’ורז’ סאנד ובניין האופרה הראשון של פריז

לאחר שסיימתם לטייל ברחוב Visconti המשיכו לעבר rue de Seine, אחד הרחובות החשובים ביותר ברובע סן ז’רמן. במספר 14 עמדה בעבר האחוזה של פרנסואה ה-6 דה לה רושפוקו (François de La Rochefoucauld 1613-1680), שהתפרסם בזכות ספרו Les Maxims (או בעברית: אמרות), שעוסק בטבע האדם באמצעות שורה של אמרות קצרות.

כאן באחוזה הזאת התכנסו כמה מהשמות הגדולים ביותר של הספרות של המאה ה-17 ובהם מדאם דה סבינייה, ממשיל המשלים לה פונטיין, מולייר ורבים אחרים.

לה רושפוקו קורא מספרו Les Maxims למדאם דה לה פייט ומדאם דה סבינייה באחוזתו ב Rue de Seine. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney
לה רושפוקו קורא מספרו Les Maxims למדאם דה לה פייט ומדאם דה סבינייה באחוזתו ב Rue de Seine. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney

בבניין האלגנטי במספר 31, תמצאו שלט שיספר לכם שבמאה ה-19 הגיעה לכאן הסופרת המפורסמת ז’ורז’ סאנד (George Sand 1804-1876), לאחר שהתגרשה מבעלה הברון דודבאן (François-Casimir Dudevant 1795-1871) וכאן היא התגוררה במשך מספר שנים.

ז'ורז' סאנד מטיילת ברחובות פריז בלבוש גבר. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney.
ז’ורז’ סאנד מטיילת ברחובות פריז בלבוש גבר. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות Midjourney.

דרך אגב, זוכרים את המרשאל דה סאקס, עליו סיפרתי בקצרה כשטיילנו ברחוב Visconti? ז’ורז’ סאנד הייתה צאצאית לא חוקית שלו, מכיוון שהסבתא רבא שלה הייתה השחקנית מארי ז’נבייב רינטו ( Marie-Geneviève Rinteau 1730-1775), ובתם המשותפת הייתה הסבתא של ז’ורז’ סאנד. אם תרצו לקרוא עוד ז’ורז’ סאנד, אני ממליץ לכם להיכנס לכתבה על מוזיאון החיים הרומנטיים, שעוסקת בבית שבו היא התגוררה ברובע ה-9 של פריז.

השלט ב Rue de Seine 31. צילום: צבי חזנוב
השלט ב Rue de Seine 31. צילום: צבי חזנוב

אם תמשיכו לקרוא את השלט, תגלו שכמאה שנה לאחר שהתגוררה כאן ז’ורז’ סאנד התגורר כאן רמון דאנקן (Raymond Duncan 1874-1966). הוא מוכר לרובנו בתור אחיה של הרקדנית המפורסמת איזדורה דאנקן (Isadora Duncan 1877-1929), אולם, כפי שהשלט מעיד, רמון ראוי להיזכר בזכות עצמו.

הסיבה לכך היא שרמון, שהיה חובב נלהב של יוון העתיקה, הקים כאן את האקדמיה שעסקה בתרבותה של יוון (החל מפילוסופיה ועד אומנות קליעת הסנדלים). רמון כל כך אהב את יוון העתיקה שהוא נהג להסתובב באקדמיה לבוש בטוגה ועם זר עלי דפנה על ראשו. האקדמיה הזאת לא החזיקה מעמד לאחר מותו ונסגרה.

המשיכו הלאה ב-Rue de Seine עד שתגיעו להצטלבות עם רחוב Jacques Callot. שם תמצאו את אחד מבתי הקפה המיתולוגיים של סן ז’רמן, הלא הוא קפה La Palette, שנקרא על שם פלטת הצבעים של הצייר. באופן לא מפתיע היה בית הקפה הזה, שנמצא לא רחוק מבית הספר לאמנויות, למקום מפגש מועדף על לא מעט אמנים ובהם סזאן, פיקאסו וז’ורז’ בראק (Georges Braque 1882-1963).

קפה La Palette. צילום: רותי שמעוני
קפה La Palette. צילום: רותי שמעוני

עם השנים, הפך בית הקפה למקום מפגש לא רק של ציירים אלא גם של סופרים כמו ארנסט המינגווי, שחקנים כמו ג’וליה רוברטס ואף פוליטיקאים דוגמת ז’אק שיראק. אני מודה ומתוודה שמעולם לא ישבתי כאן ואני סקרן מאוד האם בית הקפה הזה הפך לעוד מקום שחי על השם שלו, או שמא הוא מצליח לשמור על רמה?

ואם כבר אתם עומדים ליד קפה לה פאלט, המשיכו מעט ברחוב Jacques Callot ותגיעו אל ביסטרו מזארין (Bistrot Mazarine). גם שם לא אכלתי, אולם שמתי לב לשלט קטן שמספר לנו שכאן, במקום הזה הקים המוזיקאי האיטלקי/צרפתי ז’אן באטיסט לולי (Jean Baptiste Lully 1632-1687) את האופרה הראשונה של פריז בשנת 1671.

השלט שמציין שכאן היה בניין האופרה הראשון של פריז. צילום: צבי חזנוב
השלט שמציין שכאן היה בניין האופרה הראשון של פריז. צילום: צבי חזנוב

אם תרצו לקרוא עוד על ההיסטוריה של האופרה של פריז (וליהנות גם ממוזיקה לא רעה בכלל), הרשו לי להמליץ לכם על הכתבה על בניין האופרה של פריז.

הכיכר הרומנטית ביותר של פריז (לפחות לטעמי)

חזרו אל Rue de Seine והמשיכו דרומה, עד שתגיעו אל Rue Jacob, שבעבר תיפקד בתור החפיר של מנזר סן ז’רמן דה פרה, ונקרא על שם יעקוב אבינו. פנו ימינה אל Rue Jacob ואחר כך שמאלה אל Rue Fürstenberg.

כיכר פירסנטברג. צילום: צבי חזנוב
כיכר פירסנטברג. צילום: צבי חזנוב

ברוכים הבאים הגעתם אל הכיכר הרומנטית ביותר בפריז, לפחות לטעמי. הכיכר נקראת על שם וילהלם אגון פון פירסטנברג (Wilhelm Egon von Fürstenberg 1629-1704), אב המנזר של סן ז’רמן דה פרה, שבשנת 1691 שיפץ את הארמון הרנסאנסי שלו. בעבר עמדו כאן האורוות של ראש המנזר, אך כעת תמצאו כאן כיכר עם פנס תאורה בודד, ומספר עצים. מסביב תמצאו בוטיקים שיקיים ובפעם האחרונה שביקרתי שם המצלמה שלי אף תפסה צייר שמצייר את הכיכר.

צייר מצייר את כיכר פירסנטברג. צילום: צבי חזנוב
צייר מצייר את כיכר פירסנטברג. צילום: צבי חזנוב

אם תרצו להכיר מעט טוב יותר את סיפורה של כיכר פירסטנברג, אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה כיכר פירסטנברג, הכיכר הרומנטית בעיר האורות, אולם לפני שנמשיך הלאה, חייבים לומר כמה מילים על מוזיאון דלקרואה, שהכניסה אליו נמצאת בתוך הכיכר.

אז’ן דלקרואה התגורר במשך שנים ברובע -9 של פריז, אולם כאשר התבקש לציירים שני ציורים בכנסיית סן סולפיס, החליט לעבור לבית מספר 6-8 בכיכר פירסטנברג, על מנת לחסוך לעצמו את הנסיעה הארוכה אל הכנסייה וממנה.

הגן של מוזיאון דלקרואה. צילום: צבי חזנוב
הגן של מוזיאון דלקרואה. צילום: צבי חזנוב

המעבר לא היה פשוט כלל וכלל מכיוון שנדרשו שיפוצים גדולים בבניין, על מנת להתאימו לדרישותיו של דלקרואה, והפועלים היו, לדעת הצייר, עצלים, ו…שטניים. אולם בסופו של דבר השיפוץ הסתיים ודלקרואה עבר לשם יחד עם מנהלת משק הבית שלו ושם הוא התגורר עד יום מותו.

ביקרתי במקום מספר פעמים ואני ממליץ בחום גם לכם לעשות זאת. זהו “מוזיאון ביס”, דהיינו מוזיאון קטן, מקסים ואינטימי, שדורש לא יותר משעה אחת של ביקור. תמצאו כאן סקיצות של האמן המפורסם, פסל ראש שלו וכמובן את הגינה והסטודיו בו הוא עבד על יצירותיו האחרונות. לצד כל אלו שתמצאו שם תערוכות מתחלפות שונות. למידע נוסף היכנסו לקישור הזה.

הדוד של אנרי ה-4, שכמעט והפך למלך צרפת

לאחר שביקרתם במוזיאון דלקרואה אתם מוזמנים להמשיך דרומה אל עבר הארמון שתראו ממולכם.

ארמון אב המנזר של סן ז'רמן דה פרה. צילום: צבי חזנוב
ארמון אב המנזר של סן ז’רמן דה פרה. צילום: צבי חזנוב

את הארמון הזה בנה הקרדינל שארל דה בורבון (Charles de Bourbon 1523-1590), דודו של אנרי מלך נאוורה (לעתיד המלך אנרי ה-4). כפי שתראו הסגנון של הארמון הזה, המתאפיין בלבנים אדומות לבנות, דומה מאוד לסגנון הבנייה שהיה שכיח מאוד בשלהי המאה ה-16 וראשית המאה ה-17 וניתן למצוא אותו גם בפלאס דופן ופלאס דה ווז’.

דרך אגב, בארמון השתמשו בלבנים אמיתיות, ואילו בבניין בו נמצא היום מוזיאון דלקרואה ציירו את הלבנים הללו, מכיוון, שכאמור, המבנה שימש בעבר כאורווה והיה חבל לבזבז עליו כסף.

אולם הבא נחזור לשארל דה בורבון, למרות שהיה שייך למשפחת בורבון, הוא דגל בדת הקתולית ואף עשה מזה קריירה לא רעה. בשנת 1589, עם הירצחו של המלך אנרי ה-3 (שלט בין השנים 1574-1589), הפך אנרי מנאוורה הפרוטסטנטי למלך צרפת, כתוצאה מחוקי הירושה הצרפתים.

אולם מנהיגי הליגה הקתולית של צרפת לא הסכימו בשום פנים ואופן שישלוט עליהם מלך פרוטסטנטי, ולכן הם החליטו להמליך את שארל דה בורבון והפכו אותו למלך שארל ה-10. שארל הספיק לשלוט במשך כחודשיים, עד אשר נפל בשבי בקרב פונטנואה (Fontenoy). מכיוון שהפרלמנט ביטל את מלוכתו, הרי ששארל דה בורבון, שמת מספר חודשים אחר כך בשבי, לא נחשב כמי שמלך באמת והמלך שארל ה-10, האמיתי, עלה לשלטון רק בשנת 1824.

כאמור, הארמון עבר שיפוץ מסיבי על ידי אגון פון פירסטנברג בשנת 1691 וכיום שוכנת בו המכללה הקתולית של פריז ולכן לא פשוט להיכנס לשם.

הגן של ארמון אבות המנזר של סן ז'רמן דה פרה. צילום: צבי חזנוב
הגן של ארמון אבות המנזר של סן ז’רמן דה פרה. צילום: צבי חזנוב

אולם הרשו לי לספר לכם סוד קטן. ממש ליד הכניסה לארמון ישנו שער נוסף שמוביל אל הגן. השער אומנם נעול (אל הגן ניתן להיכנס דרך בולבאר סן ז’רמן), אולם חובבי הצילום מביניכם יכולים להכניס את המצלמה, או הטלפון הנייד, בין סורגי השער ולצלם. מבטיח לכם, שזאת תהיה אחת התמונות הכי יפות שתצלמו (התמונה שהבאתי כאן היא הוכחה לא רעה, הלא כן? :).

כשפיקאסו מתעצל לפסל את אפולינר

לאחר שסיימתם להתרשם מארמון אב המנזר של סן ז’רמן דה פרה, אתם מוזמנים להמשיך ללכת מזרחה (או ימינה אם אתם עומדים מול הארמון). לכו עד שתראו משמאלכם גינה קטנה הנקראת על שם פוליטיקאי נשכח בשם לורן (1856-1919 Laurent-Prache).

הפסל של גיום אפולינר מאת פיקאסו. צילום: צבי חזנוב
הפסל של גיום אפולינר מאת פיקאסו. צילום: צבי חזנוב

בגינה תראו פסל ומתחתיו כתובית “גיום אפולינר”, אולם האם הפסל הזה לא נראה לכם מעט נשי? אם אתם מסכימים עם הקביעה הזאת, סימן שאתם צודקים, זוהי באמת אישה, ולא סתם אישה אלה בת זוגו של פיקאסו דורה מאר (Dora Maar 1907-1997).

דורה מאר, הייתה לא רק בת זוגו של צייר מפורסם אלא גם צלמת מחוננת, ציירת ומשוררת והיא בהחלט ראויה לפסל, אז מדוע כתוב שם שמו של אחד מגדולי המשוררים של צרפת בראשית המאה ה-20?

הסיפור מתחיל עם מותו של גיום אפולינר משפעת ספרדית בשנת 1918. חבריו ומוקירי זכרו רצו להקים פסל לכבודו ופנו לפאבלו פיקאסו, שבעבר היה חבר טוב שלו. פיקאסו הסכים לפסל פרוטומה (פסל ראש) של חברו, אולם אז ביקשה הוועדה לשימור זכרו של אפולינר, שפיקאסו יראה להם סקיצות, והאמן נעלב והחליט לוותר.

כ-40 שנה אחר כך פנו שוב אל פיקאסו, שכבר הפך מאז לאומן מבוקש ומפורסם, וביקשו ממנו פסל ראש לכבוד אפולינר. לפיקאסו היו דברים חשובים יותר לעשות והוא לא הסכים לפסל במיוחד לכבוד המאורע, אלא לתת להם פסל שהוא כבר יצר. כשהסירו את הלוט מעל הפסל, בשנת 1959, התברר שזהו, כאמור, פסלה של דורה מאר ומאז דורות של תיירים חושבים שגיום אפולינר היה אדם נשי עם תסרוקת מוזרה.

מנזר סן ז’רמן דה פרה

את הטיול שלנו אנו מסיימים במקום שנתן לכל הרובע את שמו, כנסיית סן ז’רמן דה פרה, אחד השרידים היחידים של מנזר, ששלט על כל הרובע עד המהפכה הצרפתית.

התקרה של כנסיית סן ז'רמן דה פרה. צילום: צבי חזנוב
התקרה של כנסיית סן ז’רמן דה פרה. צילום: צבי חזנוב

מדובר באחת הכנסיות העתיקות ביותר של פריז ויש לה היסטוריה ארוכה ומרתקת. מכיוון שהכתבה הזאת גם היא לא קצרה במיוחד, לא אפרט על ההיסטוריה של המקום, אולם אם תרצו להתעמק אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ההיסטוריה של סן ז’רמן דה פרה – ממנזר עתיק לכנסיית השכל.

בכל מקרה, בעיניי זהו אתר חובה, במיוחד לאחר השיפוץ המקיף שהוא עבר, כך שגם אם ביקרתם שם לפני מספר שנים, כדאי לכם לחזור, ההתפעלות מובטחת.

לאחר שתסיימו לבקר בכנסייה יש לכם שתי אופציות. האופציה הראשונה היא ללכת לשתות קפה ב-Deux Magots או Café de Flore, כמו אחרוני התיירים. אופציה נוספת, אם עוד נותר לכם כוח ברגליים, היא להתחיל לטייל במסלול טיול נוסף שנקרא בין סן ז’רמן לסן סולפיס, שיקח אותכם לגלות בתי בושת עתיקים, מוס שוקולד נהדר, בר יין פרו ישראלי ואפילו את הבית של קתרין דנב.

מחפשים מידע נוסף על רובע סן ז’רמן?

אם הטיול הזה גרם לכם לרצות להכיר עוד את הרובע הקסום הזה, אני ממליץ לכם בחום להיכנס לעמוד סן ז’רמן דה פרה. תמצאו שם עוד מסלולי טיול וגם המלצות למסעדות טובות ולא תיירותיות, מלונות ששווה להתגורר בהם ועוד.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן