בית הספר לאומנויות של פריז או לידתה של הבוהמה
זמן קריאה משוער: 11 דקות

בית הספר לאומנויות של פריז שוכן ברובע ה-6 בין רחוב Bonaparte ל Quai Malaquais ולמרות חשיבותו ההיסטורית הוא איננו נחשב לאטרקציה תיירותית מרכזית.

יתכן שהסיבה לכך היא העובדה שמדובר בבית ספר פעיל ולכן תיירים רבים חושבים, ודי בצדק, שהכניסה לשם מותרת רק לסטודנטים לאומנות או מרצים. אולם זוהי טעות מכיוון שבהחלט ניתן לבקר במקום למרות ,שכפי שתראו בהמשך הכתבה, זה לא תמיד קל. אולם מי שיצליח לעשות זאת יהנה ממתחם יפהפה המכיל בתוכו קאפלה עתיקה, מספר מבנים מרהיבים ולא מעט יצירות אומנות.

לפני מספר שנים הצלחתי, בזכות תערוכה זמנית שהתקיימה בבניין הראשי של בית הספר לאומנויות, להיכנס פנימה. נדהמתי מהעושר האומנותי והארכיטקטוני של המקום והתאהבתי בו באופן מיידי. הלכתי כמהופנט בין הפסלים ויצירות האומנות, נכנסתי לכמה מהחדרים והחצרות וממש לא רציתי לעזוב. מאז הפך המקום לאחד האהובים עלי בפריז וכולי תקווה שעד סוף הכתבה גם אתם תתאהבו בו.

על מנת לשכנע אתכם להכניס את בית הספר לאומנויות לתוכנית הטיול הבא שלכם לפריז, הרשו לי להזמינכם למסע קצר בהיסטוריה המרתקת שלו. במהלך המסע הזה נגלה ארמון יפה ולא מוכר שעמד שם בעבר, את סיפורם של האומנים החשובים ביותר שפעלו במקום וכמובן שלא נשכח לדבר מעט על חיי הבוהמה שנולדה ברחובות הסמוכים.

חיבשו את הברט, זה הזמן, הוציאו את המכחול ופלטת הצבעים מהארון ובואו נצא לדרך!

ההיסטוריה של בית הספר לאומנויות של פריז

ארמונה של המלכה מארגו

מרגריט דה ולואה (Marguerite de Valois 1553-1615), המוכרת לנו יותר בתור “המלכה מארגו”, נאלצה להתחתן עם אנרי מנאוורה (לעתיד מלך צרפת אנרי ה-4), על מנת לנסות ולהשכין שלום בין הקתולים לפרוטסטנטים בצרפת (התוכנית לא כל כך הצליחה, כפי שניתן ללמוד מטבח ברתולומאו הקדוש שהתרחש זמן קצר לאחר חתונתם).

אם אינכם מכירים את סיפור חייה המרתק של מרגריט דה ולואה, אני ממליץ בחום לצפות בסרט “המלכה מארגו” בכיכובה של איזבל אדז’ני. הנה סרטון ה”בקרוב” של הסרט היפהפה הזה שבשנת 2014 יצא מחדש במהדורה מיוחדת באיכות 4K.

במהלך השנים הבאות חיו אנרי ומרגריט בנפרד כאשר כל אחד ניהל רומנים רבים עם מאהבים ומאהבות שונים. אולם בשנת 1589 המצב השתנה. אנרי מנאוורה הפך למלך אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610) ובתור מלך היה עליו להביא יורש, על מנת למנוע ואקום פוליטי לאחר מותו. מכיוון שאשתו החוקית לא יכלה להביא ילדים לעולם, לא הייתה למלך הטרי ברירה אלא להתגרש ממנה.

המלכה מרגו יחד עם בעלה אנרי מנאוורה. ציור משנת 1572
המלכה מארגו יחד עם בעלה אנרי מנאוורה. ציור משנת 1572

המלכה מארגו ניצלה את העובדה שהדת הקתולית, אותה המלך נאלץ לקבל על עצמו (“פריז שווה מיסה”), לא מאפשרת להתגרש בקלות ולכן ניהלה עם המלך מו”מ קשוח. לאחר דיונים שנמשכו זמן רב, הסכימה מארגו להתגרש מאנרי ה-4 ובתמורה קיבלה סכום כסף גדול מאוד ואת הזכות לשאת בתואר מלכה, גם לאחר שהמלך יתחתן בשנית. כך נוצר מצב חד פעמי בהיסטוריה הצרפתית בו בין השנים 1600-1615 היו לצרפת שתי מלכות.

עם סכום כסף גדול ביד ותואר של מלכה החליטה מארגו לבנות ארמון שיהיה ראוי למעמדה ויאפשר לה להעביר את שארית חייה בנעימים. לצורך זה בחרה בשטח אדמה גדול בגדה השמאלית, שהיה שייך לאוניברסיטה של פריז ונמצא מול ארמון הלובר.

אם נרצה למפות את שטח הארמון, שעתיד היה לקום, הרי שגבולו הצפוני היה נהר הסיין, בגבולו המזרחי נמצא מגדל נל (שם נמצאים בניין המכון הצרפתי והפון דז אר בימינו), גבולו המערבי היה רחוב Saints-Pères ואילו גבולו הדרומי היה, פחות או יותר, מנזר סן ז’רמן דה פרה.

בזמן בניית הארמון עברה המלכה בין מספר מקומות מגורים כאשר המקום המפורסם ביותר בו התגוררה היה אוטל דה סנס (Hôtel de Sens). במהלך שהותה שם קרתה למלכה צרה צרורה, עת אחד ממאהביה הקודמים רצח את מאהבה הנוכחי. אם תרצו לקרוא עוד על הסיפור הטראגי הזה, אני ממליץ בחום על הכתבה המלכה מארגו ומאהביה חסרי המזל.

אולם בסופו של דבר הסתיימו עבודות הבנייה והמלכה יכלה לעבור לביתה הקבוע. ואיזה בית זה היה!

ארמונה של המלכה מארגו כפי שמופיע על המפה של מריאן (Merian) משנת 1615
ארמונה של המלכה מארגו כפי שמופיע על המפה של מריאן (Merian) משנת 1615

לצערי הרב לא נשארו עדויות מצוירות מהארמון הזה, זולת המפה אותה אתם רואים למעלה. אולם מפי עדויות של אלו שחיו במאה ה-17, מדובר היה באחד הארמונות היפים ביותר של פריז. לשמחתנו מהארמון הזה נשארה קאפלה מרשימה (בה ניתן לבקר, כפי שנראה מאוחר יותר) והיא היוותה חלק ממנזר שהקימה המלכה על שטח הארמון שלה.

המנזר נמסר למסדר “האגוסטינים היחפים” (Augustins Déchaussés) שהתבקשו לשיר יום יום מזמורים לכבוד יעקב אבינו, אותם הלחינה המלכה בכבודה ובעצמה. אולם כישרון מוזיקאלי כנראה לא היה חלק מהתכונות הנדרשות על מנת להתקבל למסדר הזה, ולאחר חמש שנים של זיופים בלתי פוסקים סולקו האגוסטינים היחפים והוחלפו על ידי “האגוסטינים הקטנים” (Les petites Augustins). הללו הצליחו לשיר את מזמורי המלכה מבלי לזייף וזכו להישאר במקום עד המהפכה הצרפתית. זאת הסיבה מדוע אחד הרחובות בסביבה נקרא על שמם.

חלק מהמנזר ששרד עד ימינו. צילמה: רותי שמעוני
חלק מהמנזר ששרד עד ימינו. צילמה: רותי שמעוני

אולם אין ספק שגולת הכותרת של המתחם המלכותי היו הגנים המפוארים שנפתחו לציבור הרחב, מה שגרם למלכה מארגו להפוך למאוד פופולארית. הפופולאריות שלה הייתה לצנינים בעיני מארי דה מדיצ’י, אשתו החדשה של המלך אנרי ה-4 והיא בתגובה הקימה את ה Cour de la Reine בגדה הימנית ממול (תוכלו לקרוא על הגן הזה בכתבה על גני הטווילרי).

דרך אגב, מארי דה מדיצ’י לא הסתפקה ביצירת גנים מלכותיים הפתוחים לקהל הרחב, אלא חשקה גם בארמון חדש ומפואר עוד יותר מזה של המלכה מארגו. התוצאה היא כמובן ארמון לוקסמבורג וגניו היפהפיים, עליהם תוכלו לקרוא בכתבה גני לוקסמבורג – מסלול טיול בגן האהוב ביותר של פריז.

האקדמיה לאומנות מחפש לעצמה בית

לאחר מותה של המלכה מארגו עבר ארמונה לידי המלך לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610-1643). אולם יחד עם הארמון ירש המלך את חובותיה העצומים ונאלץ למכור את המתחם המלכותי, על מנת לכסות אותם. כתוצאה מכך נהרס הארמון ובמקומו נבנה rue de Seine ואילו במקום הגנים נבנו בתים ורחובות נוספים. אולם לשמחתנו לא הכל נהרס וחלק מהמתחם נשאר כמו שהוא עד המאה ה-19, עת הפך לביתה של האקדמיה לאומנות.

לפני שנמשיך הלאה בסיפורנו, הרשו לי לומר כמה מילים על אותה אקדמיה ולספר לכם כיצד היא נוצרה.

האקדמיה לציור ולפיסול, קודמתה של האקדמיה לאומנות הנוכחית, נוצרה בשנת 1648 על ידי הצייר שארל לה ברון (Charles Le Brun 1619-1680), שכונה על ידי לואי ה-14 “הצייר הגדול ביותר של כל הזמנים. מטרתה הייתה לעסוק הן בתיאוריה והן בפרקטיקה של אומנויות אלו ולהכשיר דור חדש של אומנים מוכשרים.

מפגש של חברי האקדמיה לציור ופיסול בראשית המאה ה-18. ציור של ז'אן בטיסט מרטן (Jean Baptiste Martin)
מפגש של חברי האקדמיה לציור ופיסול בראשית המאה ה-18. ציור של ז’אן בטיסט מרטן (Jean Baptiste Martin)

אחת הדרכים לעשות זאת הייתה באמצעות הענקת פרסים לתלמידים מוכשרים במיוחד, כאשר החשוב שבהם היה פרס רומא (Prix du Rome). פרס זה אפשר לתלמידים ללמוד כשנה ברומא, על מנת להיחשף לגדולי האומנים של הרנסאנס והבארוק, ובמהלך ההיסטוריה זכו בו לא מעט ציירים וארכיטקטים מפורסמים כגון, צייר הרוקוקו הידוע פרנסואה בושה (François Boucher 1703-1770), תלמידו ז’אק לואי דוד, הארכיטקט שארל גרנייה (Charles Garnier 1825-1898), המוכר לנו בזכות בניין האופרה של פריז ורבים אחרים.

בסופו של דבר הוחלט לאחד את האקדמיות לפיסול, ציור וארכיטקטורה לאקדמיה אחת וכך נוצרה “האקדמיה לאומנויות היפות” (Académie des Beaux-Arts), שם לימדו את כל המקצועות הנ”ל. בית ספר כה מכובד היה זקוק למשכן מכובד לא פחות ולכן, לאחר שהות של כמה שנים בבניין הקולז’ דה פראנס, הוחלט לקחת את המנזר שהקימה המלכה מארגו ולהפכו לביה”ס לאומנויות.

בית ספר זה עבר למשכנו החדש בשנת 1816 ובין השנים 1819-1829 נבנה המבנה המרכזי שלו בסגנון ניאו רנסאנסי. בשנת 1883 התרחב בית הספר לאומנויות וסיפח לעצמו מספר אחוזות שכנות, כאשר המפורסמת שהם היא אוטל דה שימה (Hôtel de Chimay). כך בשלהי המאה ה-19 קיבל ביה”ס לאומנות את המראה הסופי שלו.

הבניין הראשי של בית הספר לאמנויות של פריז. צילמה: רותי שמעוני
הבניין הראשי של בית הספר לאמנויות של פריז. צילמה: רותי שמעוני

התוצאה היא מבנה רנסאנסי מרהיב שלצידו ניתן למצוא גם מספר חלקי ארמונות ופסלים, אותם הצליחו להציל מארמונות שנהרסו מזמן. אנחנו נדבר על כך יותר לעומק, בפרק העוסק בביקור במקום, אולם לפני זה הרשו לי לספר לכם מעט על האומנים שלמדו ולימדו שם, חלקם הפכו לכמה מגדולי האומנים של צרפת.

דוגמאות אומנים, אשר למדו במוסד המכובד הזה הם הציירים אנטואן ואטו (1684-1721), אז’ן דלקרואה (1803-1869) אדגר דגה (Edgar Degas 1834-1917) ועוד רבים אחרים. אולם אומנים גדולים לא רק למדו באקדמיה אלא גם לימדו בה ואחד המפורסמים שבהם היה אנרי מאטיס שדרש מתלמידיו לפרוץ את גבולות האומנות ולבטא את האמת הפנימית שלהם.

באופן מעט מפתיע ולהבדיל מהאקדמיה ללשון הצרפתית, האקדמיה לאומנות קיבלה לשורותיה נשים עוד מהמאה ה-17. הציירת המפורסמת ביותר שהקבלה לשורותיה הייתה אליזבת וויז’ה לברן ( Élisabeth Vigée Le Brun 1755-1842) שעל חייה המרתקים ניתן לקרוא בכתבה אליזבת ויז’ה לה ברן הציירת שנילחמה על תדמיתה של מארי אנטואנט.

גם במהלך המאה העשרים, מקום באקדמיה המשיך להיות משאת נפשם של רבים, ונבחרו לשם גם כמה אומנים לא צרפתים. המפורסמים שבהם היו הבמאי והשחקן המפורסם אורסון וולס (1915-1985) והשחקן פטר יוסטינוב (1921-2004) שקיבל את מקומו אחרי מותו של הנ”ל (בעיניי יוסטינוב הוא השחקן שגילם את הרקול פוארו טוב יותר מכולם, אך זה בהחלט נתון לויכוח ולא קשור לכתבה הזאת).

לה בוהם

בעוד שחברי האקדמיה לאומנות, חיו חיים נוחים, הרי שגורלם של הסטודנטים היה שונה לחלוטין. אלו נאלצו להתגורר במלונות זולים ברובע ה-6 ולסבול לעיתים חרפת רעב.

מי שהיטב לתאר את חייהם של אותם סטודנטים בספרו “סצנות מהחיים הבוהמיים” (Scènes de la vie de bohème) היה המשורר והסופר אנרי מורז’ה (Henri Murger 1822-1861). ספר זה מכיל אוסף של סיפורים על חיי הסטודנטים בפריז של המחצית הראשונה של המאה ה-19 ומהם ניתן ללמוד עד כמה עניים הם היו.

אנרי מורז'ה. צילום משנת 1857 מאת נדאר
אנרי מורז’ה. צילום משנת 1857 מאת נדאר

דוגמא לכך ניתן למצוא בסיפור על ערב חג המולד אותו חוגגים רודולף ומרסל במלון עלוב ובו הם מגלים שהעץ הזול שהצליחו לקנות בפרוטות האחרונות שלהם לא מצליח לבעור ולחמם אותם.

סיפור מפורסם נוסף על חייהם של אותם סטודנטים עוסק בביקור שלהם במסעדה הזולה ברחוב du Four (לא הרחק מכנסיית סן ז’רמן דה פרה). כפי שמתברר במהלך הקריאה, מהארוחה במסעדה הזו, שעלתה 3 סנטימים, יצאו הסטודנטים יותר רעבים מאשר שנכנסו…

ספרו של מורז’ה לא זכה להצלחה רבה בהתחלה, אולם מרגע שסיפוריו עובדו למחזה הם הפכו למאוד פופולאריים. לשיא הפופולאריות שלה הגיע יצירתו של מורז’ה לאחר שפוצ’יני השתמש בה כבסיס לאופרה “לה בוהם” וכך הפכה המילה “בוהמי” לשם נרדף לאומן צעיר מוכשר אך עני. מורז’ה עצמו סיכם היטב את חיי הבוהמה באמצעות המשפט האלמותי:

החיים הבוהמיים הם שלב ההתלמדות של האומן. הם ההקדמה לאקדמיה, לאוטל דיה (בית החולים בו היו מאושפזים עניי פריז) או לבית הקברות.

רובע סן ז’רמן הופך לרובע הגלריות

מיקומו של בית הספר לאומנויות של פריז ברובע סן ז’רמן הביא לכך שברחובות שלידו ובמיוחד ב Rue de Seine וב Rue des Beaux Arts קמו עם השנים עשרות רבות של גלריות לאומנות.

אחת הגלריות המפורסמות ביותר היא של אלבר לוב (Albert Loeb) שנמצאת עד היום בקרבת בית הספר לאומנויות ב 12 rue des Beaux-Arts. אביו של מיסד הגלריה היה אחד מסוחרי האומנות המפורסמים ביותר בפריז ערב מלחמת העולם הראשונה ומכר את עבודותיהם של כמה מהציירים המודרניים המפורסמים ביותר ובהם אנדרה דראן (André Derain 1880-1951). זאת הסיבה שגם היום ניתן למצוא שם יצירות דומות במחירים שידרשו מכם למכור את החולצה שעל גופכם (לא מומלץ כי עלול להיות די קר בפריז).

דוגמאות נוספות לגלריות חשובות ששרדו עד ימינו הן אלו הגלריה של קלוד ברנר (Claude Bernard) במספר 9 של אותו רחוב בדיוק, שם נמכרו יצירות של ג’יאקומטי (1901-1966 Alberto Giacometti) ושל דיוויד הוקני (David Hockney). לחלופין במספר 4 בגלריה של פטריס טריגאנו (Patrice Trigano) נמכרות עד היום לא מעט יצירות אומנות שנוצרו בשנות ה-50 (האם באמת ניתן לקרוא למה שנוצר בשנות החמישים של המאה ה-20 אומנות? לא אכנס לדיון הזה, למרות שממש מתחשק לי).

כמובן שבמידה ואומנות מודרנית איננה כוס התה שלכם, הרי שגלריות אלו יעניינו אותכם פחות. אולם אני ממליץ בחום רב לטייל בכל זאת ברחובות שמסביב לבית הספר לאומנויות של פריז, מכיון שתמצאו שם לא רק גלריות מודרניות אלא גם לא מעט חנויות לממכר ריהוט עתיק וספרים ישנים. גם שם המחירים הם לרוב אסטרונומיים, אך להציץ לא עולה כסף, נכון?

בית הספר לאומנויות של פריז – מידע למטייל

לאחר שלמדנו מעט על ההיסטוריה של בית הספר לאומנויות, הגיע הזמן ללכת ולבקר במקום. בחלק הזה של הכתבה תמצאו את כל המידע הדרוש לצורך הביקור במתחם וגם מספר ההמלצות שלי לגבי לינה בסביבה.

היכן נמצא בית הספר לאומנויות בפריז וכיצד מגיעים לשם?

מיקומו של בית הספר לאומנויות של פריז על המפה.
מיקומו של בית הספר לאומנויות של פריז על המפה.

הכניסה לבית הספר לאומנויות של פריז היא מהכתובת 14 Rue Bonaparte. בעיני הדרך הכי מהירה להגיע לשם היא באמצעות המטרו שתחנותיו נמצאות במרחק הליכה קצרה ברגל. הנה שתי האופציות הטובות ביותר:

  • לקחת את קו 4, לרדת בתחנת Saint-Germain-des-Prés וללכת צפונה ב Rue Bonaparte.
  • לקחת את קו 1, לרדת ב Louvre-Rivoli, לחצות את הפון דז אר וללכת מערבה עד שמגיעים להצטלבות עם Rue Bonaparte.

אם תרצו להגיע למקום באמצעות אוטובוס, אתם מוזמנים לקחת את הקווים 27, 87 N12 או N13 ולרדת ליד הפון דז אר ומשם להמשיך ברגל מספר צעדים.

כמה עולה כניסה לבית הספר לאומנויות ומתי ניתן לבקר שם?

נתחיל בבשורה הטובה, הכניסה לבית הספר לאומנויות היא בחינם. הבשורה הפחות טובה היא שהדרך היחידה לבקר שם, אלא אם יש במקרה באותו זמן תערוכה הפתוחה לקהל הרחב, היא באמצעות סיור מודרך בצרפתית. על מנת לבדוק מתי סיור כזה מתקיים, עליכם להתקשר למספר הטלפון 01.47.03.50.63.

נכון, להיכנס לבית הספר לאומנויות דורש הכנה מוקדמת ומעט מזל, אך כפי שתראו, הדבר בהחלט שווה את המאמץ.

מה מומלץ לראות?

הקאפלה של המלכה מארגו

כאשר תעברו את עמדת השומר, הסתכלו ימינה, תראו חזית יפהפייה של כנסייה מהמאה ה-16. העיפו בה מבט ותראו את האותיות H ו DD. אלו הם הסמלים של מלך צרפת אנרי ה-2 (שלט בין השנים 1547-1559) ושל אהובתו המיתולוגית דיאנה דה פואטייה (Diane de Poitiers). מה הם עושים פה? בוודאי תשאלו.

הכנסיה שנמצאת ליד הכניסה לבית הספר לאומנויות. צילמה: רותי שמעוני
הכנסיה שנמצאת ליד הכניסה לבית הספר לאומנויות. צילמה: רותי שמעוני

חזית הכנסייה הועברה לכאן מארמון אנה (Chateau d’Anet), ביתה של דיאנה דה פואטייה והיא הייתה שייכת לכנסייה ישנה, אשר עמדה שם. היכנסו פנימה ותגלו שהמקום כבר מזמן לא מתפקד ככנסייה, אלא כמוזיאון בו ניתן למצוא העתקים של כמה מהיצירות הגדולות ביותר בדברי ימי האומנות, ובהן הפרסקו המפורסם של מיכאלנג’לו “יום הדין”.

הכנסיה של המלכה מארגו - מבט מבפנים. צילמה: רותי שמעוני.
הכנסיה של המלכה מארגו – מבט מבפנים. צילמה: רותי שמעוני

אחרי שתסיימו לצפות בתמונות ובפסלים השונים, אתם מוזמנים להיכנס לקאפלה הקטנה ששרדה מימיה של המלכה מארגו. שמה של הקפאלה הוא La Chapelle des Louanges ז והיא הקאפלה הראשונה בפריז המעוטרת בכיפה ומכאן חשיבותה לתולדות האדריכלות של עיר האורות (דרך אגב, הכנסייה הראשונה בפריז בה נבנתה כיפה היא Notre Dame des Anges וניתן לקרוא עליה במסלול הטיול בעקבות מדאם דה סבינייה).

הכנסייה של המלכה מארגו, מבט מבחוץ. צילמה: רותי שמעוני
הכנסייה של המלכה מארגו, מבט מבחוץ. צילמה: רותי שמעוני

הבניין הראשי

לאחר שסיימתם לבקר בקאפלה, אתם מוזמנים לצאת אל החצר ולהיכנס לבניין הניאו רנסאנסי שעומד בצידה המערבי. בבניין הזה תוכלו למצוא את משרדי בית הספר, אשר חלקם הגדול סגור לקהל. אולם האטרקציה העיקרית של המבנה הוא האולם המפואר שמשמש לרוב לתערוכות מתחלפות.

האולם הראשי של בית הספר לאומנויות. צילם: צבי חזנוב
האולם הראשי של בית הספר לאומנויות. צילם: צבי חזנוב

מדובר באולם מרהיב שמשלב סגנון מעט מודרני של כיפת זכוכית ומתכת עם ציורים של דמויות היסטוריות מתקופת הרנסאנס, דוגמת המלך פרנסואה הראשון (שלט בין השנים 1515-1547), ולצידם העתקים של יצירותיהם של אומני רנסאנס חשובים, דוגמת רפאל (Raffaello Sanzio da Urbino 1483-1520).

במידה ויאפשרו לכם להמשיך הלאה, תוכלו גם להיכנס לאמפיתיאטרון המפואר הצמוד לאולם הזה. במקום נערכות ישיבות הוועד המנהל של המוסד וכאן מעניקים את “פרס רומא”, עליו כתבתי קודם. שימו לב לפרסקו המרהיב על הקיר בו ניתן למצוא את כל האומנים הגדולים הגדולים מימי יוון העתיקה ועד המאה ה-19.

חצר התות (Cour du Mûrier)

החצר הזאת נקראת על שם עץ התות שנשתל כאן על ידי אלכסנדר לנואר (Alexandre Lenoir 1761-1839), מנהל מוזיאון המונומנטים הצרפתיים שהיה כאן לפני שהמקום הוסב להיות בית ספר לאומנויות.

כאן היה הקלויסטר (החצר המקורה) של המנזר שבנתה המלכה מארגו ואילו כיום ניתן למצוא כאן באר ושורה של פסלים עתיקים. לפני מספר שנים המקום עבר שיפוץ יסודי והתוצאה, כפי שתראו בסרטון למעלה ובתמונה למטה, פשוט מרהיבה.

אחד הפסלים העתיקים בחצר התות. צילמה: רותי שמעוני
אחד הפסלים העתיקים בחצר התות. צילמה: רותי שמעוני

אוטל דה שימה (Hôtel de Chimay)

הארמון המפואר הזה נבנה במהלך המאה ה-17, בין השאר על ידי האדריכל המפורסם פרנסואה מנסאר (François Mansart 1598-1666), דודו של אדריכל מפורסם עוד יותר הלא הוא ז’יל ארדואן מנסאר (Jules Hardouin-Mansart 1646-1708), אשר אחראי בין השאר לארמון האינווליד. הארמון מכיל עד היום כמה ציורים של הצייר שארל לה ברון והוא עבר כמה וכמה ידיים, עד אשר נקנה בשנת 1883 על ידי הנהלת בית הספר לאומנויות של פריז.

החצר של אוטל דה שימה. צילמה: רותי שמעוני
החצר של אוטל דה שימה. צילמה: רותי שמעוני

בחצר הארמון תוכלו למצוא מספר פסלים, אך בעיני המוצגים המעניינים ביותר הם שרידיו של ארמון הטווילרי וביניהם העמוד היפהפה הזה, אותו ניתן לראות בתמונה למטה.

סיימתם לבקר באקול דה בוז אר?

מקווה שנהניתם מהטיול בבית הספר לאומנויות. במידה ואתם מחפשים מה עוד לעשות בסביבה הקרובה, הרי שיש לכם שתי אופציות לא רעות.

  • האופציה הראשונה היא להמשיך ולטייל ברובע ה-6 ולגלות את סודיותיו. במיוחד לצורך זה יצרתי את הכתבה אטרקציות ברובע ה-6 בה תמצאו לא רק מקומות מעניינים אלא גם קישורים למסלולי טיול ומידע תיירותי חשוב נוסף.
  • אופציה נוספת היא לעבור לגדה הימנית של הסיין ולטייל ברובע הראשון. לשם כך אתם מוזמנים להיכנס לכתבה אטרקציות ברובע ה-1.

מקומות לינה מומלצים באיזור בית הספר לאומנויות של פריז

מיקומו של בית הספר לאומנויות של פריז הוא פשוט נפלא. הרחובות הציוריים, הגלריות והיופי הנשקף מכל סמטה ויחד עם זה מיקום מרכזי שמאפשר לכם לדלג בקלות בין הגדה השמאלית לגדה הימנית. לכן, אם תרצו להתגורר בסביבה הקרובה הרי לכן כמה מלונות מומלצים (אך לא זולים):

כמה צעדים רחוק יותר תוכלו למצוא את Hotel d’Angleterre בעל השלושה כוכבים והמחירים השפויים (יחסית למיקום). במידה וכל המלונות הללו תפוסים או יקרים מידי אני מזמין אותכם לבדוק את הכתבה מלונות מומלצים ברובע השישי .

אם אתם מחפשים לשכור דווקא דירת נופש בסביבה ולא מלון, תוכלו לעשות זאת באמצעות הכתבה על דירות הנופש המומלצות ברובע הזה.

הביקור באקול דה בוז אר גרם לכם להיות רעבים?

אל דאגה! להבדיל מהסטודנטים המסכנים שלמדו כאן במאה ה-19, לא תמותו מרעב מכיוון שדרומית מבית הספר לאומנויות בואכה סן ז’רמן דה פרה, יש לא מעט מסעדות מצויינות. תוכלו למצוא עליהן מידע בכתבה מסעדות מומלצות ברובע השישי.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!