בשנת 2016 ימלאו 20 שנה ליום שבו קניתי את הספר “פריז תל אביב” של יאיר גרבוז. בדיוק התחלתי את שירותי הצבאי והספר הזה הפך לשילוב של ספר תנ”ך ופסיכולוג. מעין מקלט מהטמטום המערכתי אליו נחשף כמעט כל מי שמשרת בצבא. קראתי אותו במשרד, קראתי אותו בשמירות (עכשיו כבר מותר לגלות :)), קראתי אותו בנסיעות וקראתי אותו בזמן שהסמח”ט אמר ש”ישראל אחרי רצח רבין היא כמו בתולה שאנסו אותה ואפילו לא נהנתה” (סיפור אמיתי).
בקיצור קראתי וחזרתי ואז קראתי שוב. שותה בצמא כל מילה, גופי היה בין צריפוני המחנה, אולם רוחי כבר שוטטה לה בגני הטווילרי. לא הייתי פרנקופיל לפני כן (את הטיול של לפני הגיוס עשיתי, שומו שמיים, דווקא באנגליה) ולמען האמת לא הכרתי אפילו את המילה הזאת. מי שגילה לי אותה היה יאיר גרבוז בזכות אחד הפרקים בספרו בשם “מצעד הפרנקופילים”. וכך, מבלי שידעתי אז, נוצר חצי מהשם של האתר שלי.
פריז תל אביב – סוד ההצלחה
אז מה יש בספר הזה שהופך אותו לכל כך מוצלח? נתחיל אולי דווקא במה שהוא לא. הספר הזה אומנם מציג את עצמו בתור מדריך טיולים, אולם ככזה הוא דווקא נכשל. הוא לא מסודר בשום סדר הגיוני ומספק מעט מידי רקע היסטורי על המקומות בהם תטיילו.
תוסיפו לכך שרוב ההמלצות כבר אינן רלוונטיות (בכל זאת חלפו 20 שנה) ותבינו שאם אתם מחפשים מדריך טוב לפריז אתם מוזמנים לחטט באתר שלי. סוד הצלחתו של “פריז תל אביב” נובע מאישיותו האוהבת של גרבוז ומחוש ההומור המקסים שלו.
כותרת המשנה של הספר היא “מדריך חסר למיטיבי אהוב” והאהבה נשפכת שם מכל דף ודף. קודם כל מדובר באהבה לפריז, רחובותיה, בתי הקפה שלה ובעצם כל דבר שמתרחש שם. זוהי פרנקופיליה מזוקקת שנשפכת מכל פרק ופרק של הספר. וכשהפרנקופיליה מתחברת להומור שלו אתם לא מפסיקים לחייך ופתאום, כפי ששרה אידית פיאף, החיים שלכם באמת יצבעו בוורוד.
גרבוז של שנת 1996 הוא, לא האיש של נאום הקמעות, הוא עדיין אדם שמח ואוהב אדם באשר הוא אדם (ופרנקופיל כמובן). וכך ניתן למצוא בין דפי ספרו לצד ישראל גוריון, שכותב על טיוליו בפריז עם בני אמדורסקי, גם אנשי ימין כגון נעמי שמר ודודו אלהרר, אשר מספרים על חוויותיהם מעיר האורות במסגרת “מצעד הפרנקופילים”. והשילוב הזה בין כשרון הכתיבה של יאיר גרבוז לבין האהבה שלו הוא שהופך את הספר הזה לאלמותי ורלוונטי גם 20 שנה אחרי הוצאתו.
אני פשוט אוהב את יאיר גרבוז
אז אם דיברתי קודם על אהבה הרשו לי לומר כמה מילים על שנאה . כל מי שמכיר אותי יודע שדעותיי הפוליטיות הן קוטביות לחלוטין לדעותיו של יאיר גרבוז. אולם דווקא בתקופה הזאת בה מצולמת אישה עם שלט “שמאלני גבר זה שמאלני בקבר” וכשכתב וואלה מציע למחבלים לבצע פיגוע בהפגנה למען החייל היורה מחברון, חשוב לי לומר שאני אוהב אהבת נפש את יאיר גרבוז.
כן, למרות שכמעט כל אמירה פוליטית שלו מרתיחה את דמי ולמרות שאם היה מכיר אותי היה בוודאי בז לדעותיי הפוליטיות, למרות כל זאת, אינני שונא אותו ואם היה מודיע לי שהוא נמצא עכשיו בפריז הייתי עוזב הכל ומצטרף אליו.
אידיאלית למשפחה קטנה. תמורה מעולה למחיר, באותו בניין היסטורי מבוקש.
פינוק אמיתי: שני חדרי רחצה מלאים (מצרך נדיר בעיר). קומה 2 עם מעלית.
שקט מופתי עם חלונות הפונים לחצר פנימית. מיקום חלומי ליד Eataly והוטל דה ויל.
סיננו ובחרנו בקפידה עשרות דירות מומלצות נוספות בכל הרובעים השווים של פריז.
אספנו עבורכם את בתי המלון המומלצים ביותר בפריז – מבוטיק אינטימי ועד יוקרה מוחלטת.
תוספת משנת 2026
מאז שנכתבה הכתבה הזאת עברו הרבה מיים בסיין והיום ה 29 באפריל 2026 נודע לי שיאיר גרבוז נפטר. מה שאינכם יודעים זה שכמה שנים אחרי שכתבתי את הכתבה המקורית יצא לנו להיפגש אצלו בבית.
גיליתי אדם מקסים, חם, משעשע והעיקר פרנקופיל ענק. השעות חלפו כמו דקות וזה לא מפתיע כלל כשמדברים על פריז, מוזיקה, אומנות ואפילו קצת פוליטיקה…
כשהייתי בפעם האחרונה בפריז פגשתי חבר משותף שלנו שסיפר לי שהוא עוקב אחרי האתר שלי ואף משתמש מידי פעם בהמלצות שלי. רציתי להיפגש איתו שוב אבל שורה של נסיבות אישיות אצלי פלוס מלחמה עם איראן גרמו לי לדחות בכל פעם את הניסיון להתקשר ולקבוע עוד פגישה. כעת זה כבר מאוחר מידי…
נוח בשלום פרנקופיל יקר, מקווה שאתה כבר יושב שם למעלה ליד שולחן בית קפה פריזאי בגן עדן ושומע שאנסונים יחד עם יוסי בנאי, לאה ניקל, בני אמדורסקי, נעמי שמר וכל שאר אנשי “מצעד הפרנקופילים” שכבר הגיעו ל”פריז של מעלה”. פריז תהיה יפה פחות ללא הידיעה שאולי ברגע זה אתה עוד מטייל בה.
גם אני היגעתי לפריז לראשונה עם בן זוגי לפני יותר מעשרים שנה. ואז הסתובבנו כשספרו של גרבוז בידי. ולמרות החוסר שבו, לפעם ראשונה הוא הינחה אותנו מצויין. ובאחת מתחנות המטרו (כנראה במונטמרטר), אנחנו עלינו במדרגות וגרבוז להפתעתנו ירד מולנו. חלפנו על פניו, ובן זוגי הסתובב וקורא לעברו: ”אנחנו מסתובבים בעיר עם הספר שלך בידנו”. הוא חייך לעברנו ואמר ”תודה”. זה באמת היה קטע הזוי.