ז’אק לואי דויד – הצייר של המהפכה הצרפתית

ז'אק לואי דויד - הצייר של המהפכה הצרפתית מאת יגאל ליברנט
זמן קריאה משוער: 10 דקות

ז’אק לואי דויד (Jacques-Louis David 1748-1825), כמו כמעט כל דבר במהפכה הצרפתית, לאב-טיפוס של האמן המהפכני – הרדיקל הצעיר והנלהב שהולך ומתפכח ככל שחלומות הנעורים שלו מתגשמים ומאכזבים אותו. אולם בהיותו צייר (אחד הסוגים המרשימים ביותר של האמנים, אבל, לכל הפחות בהתאמה סטטיסטית – התמים ומטופש ביותר מכולם) הוא לעולם לא מצליח להבין עד הסוף מדוע זה כך, ההתפכחות ההדרגתית שלו אינה מלווה בהתפקחות.

כיאה, אנסה לתאר את חייו מבעד ליצירותיו המכוננות.

סיפור חייו של ז’אק לואי דויד

מות סוקרטס

נתחיל ב”מות סוקרטס” (1787) – דויד בן 39, בשיא כוחו. נהנה מהכרה, יוקרה וקנאה בקרב העמיתים, חבר באקדמיה המלכותית, נשוי באושר לשרלוט, בתו הצעירה (הבדל של 17 שנים כמעט ביניהם) והמקסימה של המפקח הראשי על הבניינים המלכותיים (על כל הנדוניה שנישואין כאלה מביאים), שארל-פייר פקול. לזוג הנוצץ שני בנים ושתי בנות תאומות.

ז'אק לואי דוד. דיוקן עצמי משנת 1794
ז’אק לואי דוד. דיוקן עצמי משנת 1794

חרף הקשיים המשפחתיים שפקדו את ילדותו (אביו ככל הנראה נהרג בדו-קרב כשהילד היה בן תשע בלבד, ואימו נטשה אותו אחרי שהפקידה את חינוכו בידי שני אחיה, אדריכלים מצליחים ועתירי קשרים), הוא זכה בהשכלה אמנותית מהממת, אצל אבי האסכולה הניאו-קלאסית הצרפתית, ז’וזף-מארי וייאן.

אמנם במהלך הלימודים הוא חטף פצע חמור בפניו – בגלל תאונת סיף מול נער אחר בכיתה (הפצע יתפתח לציסטה וימרר את חייו, חזותו ובעיקר את דיבורו בעתיד) כל היתר שם היה די תותים.

לימודיו כללו אפילו טיול בן ארבע שנים, ממומן לגמרי, להשתלמות בסניף המפואר של האקדמיה המלכותית הצרפתית ברומא. הטיול היה הפרס בתחרות השנתית של האקדמיה המלכותית לאמנויות; דויד הפסיד במשך שלוש שנים ברציפות וזכה רק בניסיון הרביעי, מה שתרם לא-מעט לזעם של הצייר הצעיר כלפי הזקנים הצבועים וחסרי הטעם שניהלו את המוסד.

באיטליה, הוא ספג הן ההשפעה של טובי האמנים שלה לצד העשרה תיאורטית מאת ההיסטוריונים המובילים של האמנות. חיקויי קאראווג’ו (כמו “פטרוקלוס” הזה מ-1780) יחלפו עם הזמן, אבל הרשמים מרומא, פומפיי וחיבוריו של וינקלמן – ילוו את דויד במשך שארית חייו.

פטרוקולוס מאת ז'אק לואי דויד (1780).
פטרוקולוס מאת ז’אק לואי דויד (1780).

בשובו מאיטליה, הוא מיד מקבל סדנה ומגורים בלובר, פותח סדנה פרטית ואופנתית, ההזמנות זורמות, התלמידים – רבים מכדי לקבל את כולם. הזקנים מן האקדמיה, חרף סלידתם מן הצעיר המבריק, המרדן והבלתי-נסבל, פשוט לא יכולים שלא לקבלו לשורותיהם. אבל הוא בהחלט לא סובל אותם והם עונים לו באותו המטבע – ראש האקדמיה והצייר המלכותי ז’אן-בטיסט-מארי פייר (Jean-Baptiste Marie Pierre 1714-1789)  מסדר מיקומים לא-מחמיאים לציוריו בתצוגה השנתית של האקדמיה; שנה אחת מבטלים לגמרי את “פרס רומא” בגלל שכל המתמודדים הם תלמידיו; הוא עצמו לא מקבל את משרת ראש הסניף הרומאי של האקדמיה – משרה שבה החזיק קודם-לכן המנטור שלו, וייאן, ושאותה ראה דויד כירושה ראויה לעצמו.

אבל מעבר לצרות המקצועיות המתבקשות לאדם שניחן באופי סוער כשלו ושנסק כל-כך גבוה בתוך זמן כה קצר – הכול דבש. ההזמנות לא מפסיקות להגיע, הוא חבר בחברה הפריזאית הגבוהה והאופנתית ביותר – ידידם הקרוב של הליברלים האציליים והנאורים, ו”מות סוקרטס” הוא הזמנה מאריסטוקרט ליברלי כזה בדיוק, שארל-מישל טריודן דה סאבלייר, יועץ בפרלמנט הפריזאי.

שבועת ההורטיים מאת ז'אק לואי דויד (1787)
שבועת ההורטיים מאת ז’אק לואי דויד (1787)

דויד, ששמו כבר יצא לרחוק הודות למוטיבים הרומיים-קלאסיים שלו (המפורסם ביותר שלו, עד עכשיו, הוא “שבועת האחים ההוראטיים, מלפני שנתיים: מפגן מדהים של מאצ’ואיזם רפובליקני שרירי, שנקודת המגוז המהפכנית שלו ממש דוקרת את עיני הצופה) ניגש כעת למה שתיאר אפלטון ב”פיידון”, ועושה זאת בברק, בוטות ותחכום אופייניים:

אמנם אפלטון-הנער היה חולה ונעדר מתאו של מורו, דויד ממקם את אפלטון הזקן למרגלות ערש הדווי הסוקרטי – עם רמיזה יותר מעבה שאת סוקרטס אנחנו מכירים כמעט אך ורק מסיפוריו. דמותו של סוקרטס עצמו, חרף נטיותיו האליטיסטיות של הפילוסוף האתונאי, מגשימה את העקרונות הרפובליקניים הרומאיים דווקא – הוא נאה (בניגוד למסופר עליו), שרירי להפליא, וסטואי להפליא מול המוות שהוא עומד לקבל עבור הדבקות בעקרונותיו. הגבר-גבר הזה מונגד לכל הבכיינים והלא-בכיינים שסביבו, ואין לידו מקום לרכרוכיות הנשית הכנועה – קסנטיפה רעייתו מודרת אל המדרגות המובילות החוצה מן התא.

מות סוקרטס מאת ז'אק לואי דוד (1787)
מות סוקרטס מאת ז’אק לואי דוד (1787)

רצה הגורל, ובאותה התערוכה הוצגה תמונה באותו הנושא בדיוק, שהוזמנה בידי המלך, וצוירה בידי המתחרה הישיר של דויד, ז’אן-פרנסואה פייר פיירון (Jean-François Pierre Peyron 1744-1814), שזכה בפרס רומא לפניו ולמד שם לצדו. דויד עצמו תמיד כיבד את פיירון, אבל אין ספק שחש לא-מעט סיפוק כאשר תמונתו דורגה במקום הראשון בתצוגה, וזכתה בשבחים מאת אושיות התרבות הגדולות של פריז והעולם, לרבות דני דידרו, תומאס ג’פרסון וג’ושוע ריינולדס.

מות סוקרטס מאת ז'אן-פרנסואה פייר פיירון (1787)
מות סוקרטס מאת ז’אן-פרנסואה פייר פיירון (1787)

כישרונו העצום של דויד תמיד סייע לו לענות על הדרישות האמנותיות והפוליטיות של התקופה, ובעשור שקדם לה לא היה מי שביטא את הרפובליקניות המהודרת והמיתית טוב יותר – יצירותיו פשוט נוטפות גבריות, פטריוטיות, אחווה והקרבה גאה.

השלב הפוליטי בחייו של דויד

אבל הנה, מגיעה המהפכה, וז’אק-לואי דויד מתחיל להשיל את עורו הליברלי. בהתחלה, מדובר בחיכוכים עם הצנזורה המלכותית – מנסים למנוע ממנו להציג ציורים על נושאים שסדר היום הציבורי מעניק להם נופך “בעייתי”:

הדיוקן של בני הזוג לבואזייה נגנז בשל המהומה שפרצה בארסנל של פריז בקיץ 1789 (לבואזייה פיקד על המקום).

פורטרט של לבואזייה ואשתו מאת ז'אק לואי דויד (1789).
פורטרט של לבואזייה ואשתו מאת ז’אק לואי דויד (1789).

לעומתה התמונה “הליקטורים מביאים את גופות הבנים של ברוטוס” נחשדה בלגלוג לתגובתו הרפה של המלך בכל הנוגע להתנהלות הכוחנית של אחיו הצעיר, הרוזן מארטואה, כלפי צירי המעמד השלישי (הרי הברוטוס הראשון, הרפובליקני הגאה, פקד להרוג את בניו שעה שחשד בנטיותיהם המלוכניות).

הליקטורים מביאים את גופות הבנים של ברוטוס מאת ז'אק לואי דוד (1789)
הליקטורים מביאים את גופות הבנים של ברוטוס מאת ז’אק לואי דוד (1789)

אם כי, במחצית השנייה של 1789, הצנזורה המלכותית כבר לא יכלה לאסור כלום כמעט, והניסיונות הללו רק הקימו שערורייה בעיתונים החדשים והחתרניים, והפכו את דויד ואת יצירותיו, בייחוד את “ברוטוס”, לצו האופנה המחייב של התקופה: הגברים הסתפרו כמו ברוטוס, הנשים השליכו מעליהן את הפאות המפודרות ואימצו בחדווה תסרוקות “רומאיות-קלאסיות”, החייטים פנו להתקין מלבושים “רפובליקאיים” והנגרים – לבנות רהיטים “רומיים”.

דויד עצמו, בתקופה הזאת, נעמד בראש הרפורמיסטים האמנותיים, הנלחמים מול המונופול והפריבילגיות של האקדמיה המלכותית. הוא מצטרף ל”מועדון היעקוביני” ומקבל משם את ההזמנה לפרויקט האמנותי השאפתני ביותר שלו: “השבועה באולם משחקי הכדור”, אותו האירוע שבו צירי המעמד השלישי מצאו עצמם נעולים מחוץ לאולם ישיבות הרגיל שלהם ביום גשום, פרצו לאולם ספורט סמוך, ושם נשבעו שלא להתפזר תחת שום תנאי, עד שיחוקקו את חוקת צרפת החדשה.

התמונה אמורה הייתה להיות ענקית, 6*4 מטרים, עם 630 צירים, כמעט בגודל טבעי וניתנים בקלות לזיהוי. החיזיון הרומנטי של דויד, – עם רוח השינוי המנשבת בחלונות והברק המהפכני שפוגע בגג סמוך, – הפך לסמל של המהפכה ההיא: מה שהתחיל בהתלהבות עצומה, מהר מאוד קמל – המימון לא הספיק, האומן הפך למעורב פחות ופחות באומנות ויותר ויותר בפוליטיקה ובטבח האויבים הפוליטיים, גיבורי המעמד החגיגי ההוא הפכו בזה אחר זה לאוייבי האומה: מיראבו, באיי, ראבו-סן-אטיין, ברנאב, רובספייר עצמו… דויד משך את ידו בהדרגה מן היצירה וב-1804 נטש אותה כליל.

הסקיצה לציור "השבועה באולם משחקי הכדור" שמעולם לא הושלם מאת ז'אק לואי דוויד.
הסקיצה לציור “השבועה באולם משחקי הכדור” שמעולם לא הושלם מאת ז’אק לואי דויד.

לקראת סתיו 1790, שבירת המונופול של האקדמיה כבר לא הספיקה לו – הוא דורש מן האספה המכוננת לפרקה לגמרי. באוגוסט 1793, כאשר כבר ישחק תפקידי מפתח בפוליטיקה המהפכנית, הוא ישיג את שלו. בינתיים, הוא פעיל ברשויות העירוניות החדשות של פריז המהפכנית, מה שמגדיש את הסאה מבחינת רעייתו המלוכנית, שנפרדת ממנו ומסתגרת במנזר.

זה לא תורם כלל להרגעתו – ביולי 1791, דויד כבר עם הקורדליירים הקיצוניים – חותם על עצומה להדיח את המלך. הוא עדיין לא מצליח להיבחר לאספה המחוקקת (היורשת של האספה המכוננת), אבל לוקח חלק פעיל בארגון של טקסים מהפכניים, ומשתף פעולה עם האגפים הקיצוניים של השמאל, מה שמסייע לבחירתו אל הוועידה הלאומית (היורשת של האספה המחוקקת) בסתיו 1792.

הוא כבר מזמן חברם הקרוב של מארה ורובספייר וככזה – מתמנה לתפקידי מפתח בשלוש ועדות מפתח: הוועד לחינוך הציבורי, האחראי על התעמולה; הוועד לביטחון הכללי (לא לבלבל עם הוועד לשלום הציבור – שהוא פחות או יותר הממשל בעת הזאת), האחראי ישירות לטרור הממלכתי; וועד החקירות – שכשמו כן הוא.

האמן הרומנטי שלנו לא רק אחראי על הפרופוגנדה היעקובינית (הוא הופך לנשיא המועדון בשנה הבאה) – טקסים (המאסטרפיס שלו הוא חגיגות “הישות העליונה” – אליל דאיסטי-מהפכני, שרובספייר שיחק את הכוהן העליון שלו ביוני 1794), חגיגות, תלבושות, תפאורות, קריקטורות על אויבי המהפכה, כינון של פולחן המרטירים המהפכניים (שני הז’וזפים, – הילדים השהידים, – בארה וויאלה, לפלטייה שנרצח עבור הצבעתו על מות המלך, ויצירת המופת המפורסמת ביותר שלו – “מות מארה“), אלא גם לוקח חלק פעיל בחקירות (למשל זו של הדופאן העצור, שבה הכריחו את הילד בן השבע “להודות” בגילוי-עריות עם אימו, מארי-אנטואנט).

מות מארה מאת ז'אק לואי דויד (1793)
מות מארה מאת ז’אק לואי דויד (1793)

דויד חותם בסיטונאות על גזרי-דין מוות – גם לחבריו המתונים יותר מן הימים עברו, וגם לכל מי שסתם לא שפר עליו מזלו, כמו למשל הגנרל אלכסנדר דה בוארנה, שמשאיר אחריו אלמנה מפורסמת ומבוקשת בשם “ז’וזפין”.

מטבע הדברים, הוא מצביע יחד עם חבריו בעד הוצאתם להורג של המלך והמלכה. רעייתו הפרודה והמזועזעת – מתגרשת ממנו סופית. אבל לכל דבר טוב יש סוף, וכך, בנפול רובספייר בתשיעי בתרמידור, חרף ההבטחה הנרגשת של ז’אק למקסימיליאן, – רק ערב לפני זה, – “לשתות את כוס התרעלה יחד איתו”, דויד לא מגיע לישיבה הגורלית בוועידה הלאומית כי בדיוק כואבת לו הבטן באותו היום, ובמקום התרעלה הוא שותה משלשלים (לכאורה, כי עדויות אוהדות פחות טוענות שהוא הוזהר מראש לא להגיע והמחלה לא הייתה ולא נבראה).

בגלל היעדרותו, הוא חומק מגל המעצרים הראשון, אך כעבור כמה ימים הוא מוזמן לחקירה – הניסיונות שלו להצטדק ולערער על קרבתו לראשי הטרור לא מתקבלים והוא מודח מתפקידיו ומושלך לכלא.

פורטרט של מקסימיליאן רובספייר מאת צייר אנונימי.
פורטרט של מקסימיליאן רובספייר מאת צייר אנונימי.

יש להודות, ששוביו רחומים יותר ממנו – התנאים לא נוראיים, מניחים לו אפילו לקחת איתו ציוד ציור ולצייר שם. אלא שעם כל הדם על הידיים שלו, דויד הוא דמות מפורסמת מספיק כדי שיימצאו לו סנגורים יעילים, החל בתלמידיו, בחבריו ובלקוחות חשובים וכלה בגרושתו. כשנודע לה על גורלו של בעלה לשעבר, האישה האמיצה שבה לפריז ומתחילה בקמפיין לשחרורו.

בתוך הכלא, כשהוא חושש, בצדק רב, לחייו, ומבין שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה, דויד עושה הערכה מחודשת של השקפותיו. מכתביו משקפים זאת – הוא מבין שהיה עליו לדבק באמנות; הוא מבין שהפוליטיקה היא לגמרי מחוץ לתחום בשבילו. אישית, אני מתקשה להחליט, כמה מזה זה הניסיונות להציל את עורו וכמה – חרטה אמיתית, אבל כך או אחרת, חבריו ורעייתו לשעבר מצליחים להביא לשחרורו בדצמבר 1794. אמנם בסוף מאי 1795 הוא ייעצר שוב, אבל הפעם לתקופת מאסר קצרה וישתחרר בחנינה הכללית באוקטובר.

מה שאין לי ספק לגביו הוא שמאמציה של גרושתו מרשימים אותו עמוקות – הם נישאים מחדש בנובמבר 1796. תמונתו הגדולה בתקופה הזאת היא “הנשים הסיביניות”, אותה צייר במשך שלוש שנים תמימות, מתחילת 1796 ועד סוף 1798, והיא מסמלת שלב חדש ביצירתו, “יווני טהור”, כפי שהוא עצמו קרא לזה: הרבה יותר ערום, הרבה יותר אווריריות ועדינות, הרבה יותר הערכה למאמצי הנשים לשים סוף לאלימות הגברית. הגיבורה האמיתית בתמונה היא הרסיליה, הנעמדת והמפרידה בין רומולוס בעלה לבין הוסטיליוס אביה.

הנשים הסביניות מאת ז'אק לואי דויד (1799)
הנשים הסביניות מאת ז’אק לואי דויד (1799)

התמורה הזאת, שגם היא הופכת לאופנה הכללית, גורמת למרד קטן בקרב תלמידיו הקנאים, אבל הוא מצליח לדכא אותו בהצלחה וזורק את המורדים לרחוב. הוא מתמתן, ומאמן מגויס ומגייס, הופך חזרה לליברל שמוקיר את החיים הפרטיים. אמנם הוא מסכים להצטרף ל”מכון” – יורשה של האקדמיה, אבל השלב הפוליטי של חייו נגמר. אפילו את ה”סביניות” הוא מציג כבר באופן פרטי (ורווחי בהרבה, אגב).

ז’אק לואי דויד ונפוליון

מה שכן, התמונה הזאת מושכת את תשומת לבו של המצביא הפופולרי ביותר של התקופה, גנרל צעיר ומבריק ממוצא קורסיקאי, שבמרס 1796 נישא לאלמנתו של מי שדויד חתם את גורלו שנתיים קודם-לכן. עכשיו, אמנם באוגוסט 1796, דויד צירף את חתימתו לעצומה שיוצאת נגד הגנרל הזה ודורשת שלא לבזוז את אוצרותיה האמנותיים של איטליה, אבל כעת, אחרי ניצחונותיו המהדהדים, הצייר המפורסם ביותר של זמנו מתחיל לבחון מחדש את החייל המפורסם ביותר של זמנו.

ב-1797, נפוליאון מדגמן לו בפעם הראשונה והאחרונה – מעתה, דויד יצטרך לסמוך על זיכרונו כשהוא מצייר את בונפרטה, אבל הוא הולך לעשות ה-מ-ו-ן שימוש בזיכרון הזה, כי השניים יהפכו לבלתי-נפרדים.

נפוליאון חוצה את האלפים מאת ז'אק לואי דויד
נפוליאון חוצה את האלפים מאת ז’אק לואי דויד

בהתחלה – הכול היה נהדר: שניהם, הצייר והמצביא, הכירו בגדולה ההדדית, אבל אז התחילו גם האכזבות ההדדיות. דויד מתחיל את הדיוקן של נפוליאון, אך לעולם לא יסיים אותו. הוא גם לא בדיוק נלהב מהפיכת ברימר: “תמיד ידעתי שאין לנו מספיק מידות טובות כדי להיות רפובליקאים.”

הוא בהחלט מרוויח מעלייתו של נפוליאון – ארבע תמונות מפורסמות ומכניסות למדי, – “חציית מעבר סן-ברנר”, “ההכתרה”, “חלוקת הנשרים” ו”נפוליאון בחדר העבודה שלו”; פרוייקטים עיצוביים כאלה ואחרים מן הממשל; אות לגיון הכבוד ולבסוף אף המינוי לתפקיד “הצייר הראשי של הקיסר”… אבל הוא לא מרוויח ממנו את מה שציפה – נפוליאון מקפיד לשמור ממנו מרחק, לא ממנה אותו לתפקידים ביצועיים רמים, מתחשבן איתו על עלויות הציורים הגבוהות וכד’…

הכתרתו של נפוליאון מאת ז'אק לואי דויד (1807)
הכתרתו של נפוליאון מאת ז’אק לואי דויד (1807)

גם נפוליאון, מצדו, נראה מאוכזב טיפה מן הגאון – כל הציורים מעולים, בייחוד “סן-ברנאר” (המדומיין להפליא, יחסית לעובדה שבונפרטה חצה את האלפים על-גבי פרד), אבל חסר איזה “ניצוץ אלוהי”. גם העובדה שכמה מתלמידיו של דויד היו מעורבים ב”קנוניית הפגיונות/האופרה” הכושלת ב-1800 (סביר להניח שהיה זה מבצע עוקץ של פושה, שהחדיר “שמפניה” משלו לתוך חבורת צעירים נלהבים מדי, אשר הביא להוצאתם להורג) – גם היא לא הוסיפה בריאות והערכה הדדית לשניהם.

נפוליאון בחדר העבודה שלו (1812). פורטרט מאת ז'אק לואי דוד.
נפוליאון בחדר העבודה שלו (1812). פורטרט מאת ז’אק לואי דוד.

השנים האחרונות

מן הסתם, אדם נלהב כמו דויד צפה בפליאה בכיבושה של אירופה והתייסר כאשר האימפריה הצרפתית קרסה כמו בית קלפים רעוע ומדמם.
ההתחממות הפתאומית בינו לבין נפוליאון חלה רק ב”100 הימים”, כאשר דויד קיבל את הקיסר החוזר בהתלהבות רבה והלה ענה לו במינוי למפקד לגיון הכבוד. מרוב ההתלהבות, אחרי נפילתו החוזרת של נפוליאון, הוא בחר שלא להתפייס עם הבורבונים (שדווקא עשו קולות כאלה והציעו מחוות גדולות) וגלה מרצון לבריסל, שם התגוררו לצדו עוד כמה מחותמי גזר-דין מוות ללואי ה-16.

הסתיו המאוחר של חייו – העשור האחרון שלו בבריסל היה שקט, פורה למדי ויש להניח – נעים. הוא נהנה ממלוא היוקרה שלו, לימד (לרבות את שרלוט, בתו של ז’וזף בונפרטה), צייר, הציג בהצלחה וברווח גדול. אפשר לקוות שרעייתו האמיצה, שרלוט, ידעה קצת נחת בשנים הללו.

יצירתו הגדולה האחרונה הייתה “מארס, המובס בידי ונוס ושלושת הגרציות” סמלית מאוד מן הבחינה הזאת – הוא כבש את כל מה שהיה חשוב לו באמת בחיים האלה והגיעה העת לנוח על זרי הדפנה, גם אם בנכר.

מארס, המובס בידי ונוס ושלושת הגרציות (1824) מאת ז'אק לואי דויד
מארס, המובס בידי ונוס ושלושת הגרציות (1824) מאת ז’אק לואי דויד

לבסוף, ערב אחד בדצמבר 1825, הוא יצא מתיאטרון ונפגע מכרכרה חולפת. הפגיעה מן התאונה חשפה אותו להצטננות קטלנית והוא מסיים את חייו במיטה, בגיל 77. גופו נקבר בבריסל.

שרלוט שבה לפריז וניסתה לקבל אישור להביאו לקבורה שם, אבל נתקלה בסירוב עיקש מצד הבורבונים הנעלבים. היא מתה חצי-שנה אחריו ונקברה בפר-לאשז, עם ליבו של בעלה לצדה.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!