רובע סן ז’רמן (Saint Germain) נחשב לאחד מהרובעים הפופולריים ביותר בקרב המטיילים הישראלים ולכן לא מעטים מכם בוודאי טיילו בו במהלך החופשה שלכם בפריז. ולמרות שסן ז’רמן כבר הפך לקלישאה תיירותית, הרשו לי לספק לכם מסלול טיול, שגם אם אתם פרנקופילים מתקדמים, אני מבטיח לכם שתמצאו בו לא מעט מקומות שאינכם מכירים (או סיפורים לא מוכרים על מקומות מוכרים).
כאשר תסתכלו על המפה תגלו שמדובר במסלול קצר יחסית, כך שהוא מתאים לא רק למיטיבי לכת, והוא מהווה את חלקו הראשון של מסלול טיול ארוך יותר במה שאני קורא “סן ז’רמן הדרומי”, מכיוון שמבחינתי הרובע ה-6 מחולק על ידי בולבאר סן ז’רמן לשני חלקים.
החלק הראשון הוא החלק שנמצא מצפון לבולבאר סן ז’רמן ומסתיים בסיין. חלק זה מכיל לא מעט מקומות מפורסמים כגון בית הספר לאומנויות של פריז או גשר האומנויות ואני מבטיח לכם שביום מן הימים אספק לכם מסלול טיול שם.
החלק השני של רובע סן ז’רמן נמצא דרומית לבולבאר ומסתיים, פחות או יותר, ברובע מונפרנאס, שגובל ברובע ה-6 מדרום. במסלול הזה אנחנו נתמקד – רק בחלק שבין כנסיית סן ז’רמן לכנסיית סן סולפיס – ונגלה כנסיות מקסימות, בתי זונות, רחובות ציוריים ועוד. בואו נצא לדרך.
מפת מסלול הטיול
נתחיל את הטיול שלנו מחוץ לתחנת המטרו סן ז’רמן דה פרה (Saint Germain des Prés), אליה ניתן להגיע באמצעות קו 4. אם אתם מתגוררים ברובעים ה-6, 7, 5 ,1, רוב הסיכויים שתוכלו להגיע לשם גם ברגל.
מסלול הטיול ברובע סן ז’רמן
כנסיית סן ז’רמן דה פרה
אמנם אנחנו הולכים לטייל בחלקו הצפוני של רובע סן ז’רמן, אולם להתחיל בטיול כל כך קרוב לכנסיית סן ז’רמן דה פרה, המהווה שריד למנזר חשוב שהיה שם (Abbaye de Saint Germain des Prés), בלי לבקר בה, יהיה פשע כנגד הפרנקופילים.

נכון, מדובר באחת הכנסיות המפורסמות ביותר בפריז (שנייה אולי רק לנוטרה דאם) ובטח הייתם שם בעבר, ולמרות זאת אתם פשוט חייבים להיכנס לשם.
הסיבה לכך היא השיפוץ הנרחב שעברה הכנסייה בשנים האחרונות וכתוצאה ממנו הפכה מכנסייה אפלה עם קירות שהזמן הפך אותם לכמעט שחורים, לכנסייה מוארת עם תקרה כחולה יפהפייה.
מכיוון שהזמן קצר והטיול שלנו עוד לא באמת התחיל, אני לא ארחיב כאן על הכנסיה הזאת, אולם מי מכם שמעוניינים להכיר טוב יותר את ההיסטוריה שלה ושל הרובע, מוזמנים להיכנס לכתבה סן ז’רמן דה פרה – ממנזר עתיק לכנסיית השכל.
הפסל של דידרו ורחוב תנור האפייה
אחרי שסיימתם לבקר בכנסיה (ואולי לשתות קפה ב-Deux Magots כמו אחרוני התיירים) אתם מוזמנים לחצות את בולבאר סן ז’רמן לכיוון דרום וללכת מזרחה, עד שתגיעו לכיכר על שם ז’אק קופו (Jacques Copeau 1879-1949), שהיה מבקר ובמאי תיאטרון, הדמות החשובה ביותר בתחום זה במאה העשרים וגם אחד ממייסדי המגזין הספרותי החשוב La Nouvelle Revue française.

כאן תמצאו את פסלו של דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), אחד מגדולי הפילוסופים של צרפת במאה ה-18 ומייסד האנציקלופדיה.
את הפסל הזה יצר ז’אן גוטרן (Jean Gautherin 1840-1890) והוא מהווה הוכחה לכשרון העצום שלו. דני דידרו נראה כאן ממש חי ועוד רגע נדמה שהוא יקום מהכסא או יסנן בין שפתיו איזו אמירה שנונה. כל כך חבל שז’אן גוטרן לא זכה ליצור עוד הרבה פסלים כאלה מכיוון שהוא מת, לאחר מחלה פתאומית, בגיל 49 ונקבר בבית הקברות של מונפרנאס.
מפסלו מכיכר ז’אק קופו המשיכו דרך Rue des Ciseaux אל Rue du Four. זהו אחד הרחובות הישנים ביותר של פריז (הוא נוצר במאה ה-13) ונקרא על שם התנור של מנזר סן ז’רמן, בו נהגו תושבי השכונה לאפות את הלחם שלהם או לחמם את תבשיליהם, תמורת סכום כסף שנאלצו לתת לנזירים.
הרחוב שינה את פניו במהלך המאות ה-19 וה-20 עם בניית בולבאר סן ז’רמן ו-Rue de Rennes ואיבד את הרוב המוחלט של בתיו הישנים. אולם בזכות, Il n’y a plus d’après, שירו המפורסם של הזמר היהודי גי ביאר (Guy Béart 1930-2015) ובביצוע המופלא של ז’ולייט גרקו, הוא יישאר כנראה מפורסם עד סוף הימים (בתחילת השיר הגיבור/ה וחברתו אומרים בונז’ור בפינת Rue du Four).

רחוב הברווזונים והיין
המשיכו אל Rue des Canettes אותו ניתן לתרגם ל”רחוב הברווזונים”. כאן במספר בבניין מספר 5 התקיים “מועדון שותי המים” (Cénacles de Buveurs d’eau), בראשותו של אנרי מורז’ה (Henri Murger 1822-1861), שעל ספרו “סצנות מחיי הבוהמה”, התבססה האופרה “לה בוהם” של פוצ’יני. מדובר היה במקום מפגש חשוב, שם נפגשו בשנת 1840 לא מעט מאנשי הבוהמה הפריזאית ולמרות השם, אני מבטיח לכם שהם לא ממש שתו שם מים…
ואפרופו “שותי מים”, במספר 11 תמצאו את בר היין Chez Georges, שקיים כאן מאז 1952(!). ביקרתי בו מספר פעמים בעבר הרחוק ומאוד נהניתי מהאווירה. בזמנו, היה ניתן למצוא במרתף את ז’ף, בחור צרפתי אוהב ישראל, שברגע שהיה שומע שיש לו לקוחות ישראלים הוא היה מיד שם מוזיקה ישראלית, מה שיכל היה להביא לסיטואציות מעט ביזאריות (ניסיתם פעם לשתות יין מ-Vouvray, כאשר בתוך המרתף העתיק מושמעים שירים של אייל גולן?).

המון יין זרם מאז, ומזמן לא יצא לי לבקר שם, כך שאין לי מושג אם ז’ף היקר עדיין נמצא במקום, אולם אם מישהו מכם יבוא לשם בערב, אני ממש אשמח אם יבדוק לגבי ז’ף ויספר לי אודותיו (או שאגיע לשם בעצמי בביקור הבא שלי בפריז, מה שיבוא קודם).
עוד בניין בעל חשיבות היסטורית הוא מספר 17, שם התגורר החל מ-1820 ועד מותו הרוזן דה לה מוט (Nicolas de La Motte 1755-1831). השם הזה אולי לא אומר לכם הרבה, אולם הוא היה אחראי, יחד עם אשתו המפורסמת יותר, ז’אן דה ולואה דה סן רמי (Jeanne de Valois Saint-Rémy 1756-1791), לשערוריה שמוטטה סופית את שמה של משפחת המלוכה הצרפתית.

אני מתכוון כמובן ל”פרשיית המחרוזת” (L’affaire du collier), במהלכה הצליחה הרוזנת לשכנע את הקרדינן דה רואן (Louis-René de Rohan 1734-1803), שהמלכה מארי אנטואנט מעוניינת שהוא יקנה בשמה מחרוזת יקרה. מדובר בפרשייה סבוכה ומעט מסובכת, אך השורה התחתונה היא שתדמיתה של מארי אנטואנט נהרסה לחלוטין בעקבותיה, מכיוון שהיא הוצגה בתור מישהי שקונה לעצמה מחרוזת יהלום יקרה להחריד, בזמן שהעם רעב ללחם.
מי שמעוניין להכיר מעט טוב יותר את הפרשה הזאת, מוזמן להיכנס לכתבה שלי על ארסן לופן, שעוסקת בפירוט יחסי בפרשת המחרוזת והשלכותיה על המלוכה בצרפת.

ולבסוף, לכו אל מספר 18 והציצו על התבליט המקסים על הקיר. זהו תבליט שהוא, למעשה, שלט קדום של מלון המראה ברווזונים שוחים באגם. השלט נשמר עד היום ונתן את שמו, ב-1636, לרחוב כולו. חזית הבניין היא, לעומת זאת, מתחילת המאה ה-18.
מקום אחרון שראוי לציון הוא קרפרי מצוינת (המלצה של גוני בורשטיין שלמדה ב”Cordon Bleu” בפריז), בשם La Crepe rit du Clown, שנמצאת במספר 6. שם המקום, שתרגומו הוא “הקרפ צוחקת על הליצן”, מתייחס לתפריט שבו מנות רבות מרמזות לעולם הקרקס. מקום שבהחלט יכול להתאים לארוחת ערב קלה, לפני שהולכים לבר היין Chez Georges.
שני רחובות הקשורים למשפחת גיז
לאחר שסיימתם לטייל ב-rue des Canettes, פנו לרחוב Guisarde, שנפתח בשנת 1620. הרחוב הזה נקרא על שם משפחת גיז (Guise), משפחת אצולה מחבל לוריין, שבמהלך המאה ה-16 עלתה לגדולה ובשלב מסויים אחד מבניה (אנרי “המצולק”) הפך לשליט הבלתי מעורער של פריז וכפסע היה בינו לבין כתר צרפת.

הסיבה שהרחוב נקרא על שם משפחת גיז, היא שכאן בסביבה הזאת היו למשפחה לא מעט תומכים (משפחת גיז עצמה התגוררה באוטל דה סוביז שבמארה). גם הרחוב הסמוך, Rue Princesse, קשור למשפחת גיז מכיוון שהוא נקרא על שם הנסיכה קתרין דה לוריין (Catherine de Lorraine 1552-1596), שהייתה אחותו של אנרי “המצולק”.

כמו ב-Rue des Canettes גם ברחובות הללו תמצאו לא מעט מסעדות וברי יין (תופעה שהחלה בזמן המהפכה הצרפתית). כמובן שלא יכולתי לאכול בכולם אולם אני בהחלט יכול להמליץ לכם על מסעדת Le Palanquin שנמצאת ב-12 Rue Princesse. זוהי מסעדה וייטנאמית מצוינת ואותנטית בה אכלתי בנובמבר 2023 עם שוקי ספקטור וחברתו הצרפתייה ומאוד נהנתי.
מעבר לכל נושא האוכל והשתייה, חובבי האמנות מבינכם בוודאי ישמחו לדעת שברחוב Princesse מספר 13 התגורר ז’אן סימאון שרדן (Jean Siméon Chardin 1699-1799), אחד מגדולי ציירי הרוקוקו, יחד עם אשתו השנייה.

ודבר אחרון, כל חובבי חיי הלילה ביניכם ישמחו לדעת שבמספר 15 תמצאו את מועדון Chez Castel, שהיה אחד ממועדוני הג’אז החשובים של פריז במהלך שנות ה-50. היום זהו מועדון לילה נחשב אליו מגיעים כל המי ומי של צרפת, ומדי פעם המקום מושכר לטובת כל מיני אירועים פרטיים. הנה סרטון של אירוע כזה, כדי שתוכלו לראות מה מתרחש בפנים.

פעם היה פה יריד
המשיכו ב-Rue Guisarde לעבר רחוב Mabillon. ממש ממול תראו מבנה מרובע מהמאה ה-19, ששמו הוא “שוק סן ז’רמן” (Marché Saint Germain). זהו מבנה מהמאה ה-19, שמכיל היום מספר בוטיקים, חנויות אוכל ומסעדות קטנות והוא מהווה צל חיוור של היריד שהתקיים בסביבה בעבר.
היריד הזה נוצר במאה ה-12 והתפרס על חלק ניכר מהאזור מצפון למנזר סן ז’רמן. זמן קצר לאחר שהיריד הזה נוצר הוא הפך להצלחה כלכלית מסחררת, בין השאר בזכות מגוון הדוכנים והחנויות בסביבה ואמצעי הבידור שהיו שם (אקרובטים, שחקנים וכו’). אין פלא שאפילו מלכי צרפת, דוגמת אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610) אהבו לבקר שם ו”להתערבב” עם ה”עמך”.
כאן, במהלך המאה ה-17, הגיע לפריז בפעם הראשונה אותו משקה שחור וריחני המוכר לנו בתור קפה. את המשקה הזה הביא בחור ארמני בשם פסקל והוא היה מוזג אותו לבאי היריד. אולם המשקה לא תפס כל כך בהתחלה, לאו דווקא בגלל טעמו, אלא בגלל הסביבה הרועשת והלא נעימה בה הוא נצרך.

את זה הבין בחור סיציליאני בשם פרנצ’סקו פרוקופיו די קולטלי (1651-1727 Francesco Procopio dei Coltelli), שהקים לא רחוק משם את בית הקפה הראשון בפריז בשנת 1682. המטרה של בית הקפה, שנקרא על שמו (קפה לה פרוקופ) היא לאפשר לאורחים לשתות קפה באווירה נינוחה ולשוחח זה עם זה. המקום הצליח מאוד והביא לפריחה של בתי קפה נוספים, וכל השאר היסטוריה.
בשנת 1762 נשרף היריד, ולמרות שנבנה מחדש מספר שנים אחר כך, זה כבר לא היה אותו דבר. נדמה כי הנשמה של היריד נעלמה בלהבות ולא חזרה. עם השנים הלך שטח היריד, שבשיאו הגיע עד רחוב Tournon, והצטמצם, עד אשר כל מה שנשאר ממנו זה המבנה שאנו רואים, שנבנה בשנות ה-70 של המאה ה-20.

המשיכו ברחוב Lobineau עד שתגיעו להצטלבות עם Rue de Seine. שם משמאלכם תמצאו את הבולנז’רי-פטיסרי המפורסמת של ז’ראר מולו (Gerard Mulot), שקיימת באותו מקום מאז 1975 (שנתיים לפני שאני נולדתי). זוהי אחת מחנויות הפטיסרי המפורסמות ביותר בפריז בזכות המאפים (נסו את טארט הפירות שלהם) ובזכות זה שיש כאן לא רק מתוקים, אלא גם מבחר סלטים.

לאחר שסיימתם לבקר בחנותו של מולו, המשיכו דרומה ב-Rue de Seine לכיוון Rue Saint Sulpice. שם במספר 78 תמצאו את חנות הנרות של טרודון (Trudon).

הכל החל בשנת 1643, כאשר קלוד טרודון (Claude Troudon) פותח בוטיק למכירת תבלינים ובנרות ברחוב סנט אונורה בפריז (Saint-Honoré). העסק המשפחתי מתחיל לצמוח, ובראשית המאה ה-18 הם מקימים מפעל דרומית לפריז, בו הם מצליחים לייצר נרות לבנים לגמרי. הנרות הללו הופכים להצלחה גדולה וב-1719 הופך העסק של משפחת טרודון לספק הנרות הרשמי של משפחת המלוכה הצרפתית (מאוחר יותר יהפוך גם לספק הנרות הרשמי של נפוליאון ה-3).
כיום כבר לא משתמשים בנרות כאמצעי תאורה (אלא אם כן בא לכם לארגן לעצמכם ערב רומנטי), אך רשת החנויות של טרודון חיה וקיימת בזכות הנרות המבושמים שלהם, שנחשבים לטובים ביותר בצרפת (וכנראה בעולם).

אם אתם לא ממש זקוקים לנרות, בוודאי תשמחו לדעת שהם גם מייצרים כאן פסלונים של מלכי צרפת ודמויות היסטוריות חשובות אחרות.

סמינר כמורה, 2 בתי זונות ומוס שוקולד שאסור לפספס
אחרי שסיימתם לבקר בחנותו של טרודון, אתם מוזמנים להמשיך אל רחוב Saint Sulpice, שנקרא על שם הכנסייה, אליה נגיע מאוחר יותר.
בשכונה הזאת עמד, החל מהמאה ה-17, סמינר פרחי כמורה, מהחשובים ביותר בפריז. בין תלמידיו של המוסד ניתן למצוא, לא פחות ולא יותר את טליראן (Charles Maurice de Talleyrand-Périgord 1754-1838), מי שיהפוך לשר החוץ הציני והמפורסם של צרפת וישרוד שורה ארוכה של משטרים.
באופן מפתיע, או שלא, הלימודים במוסד לא הפחיתו בכהוא זה את תאוות הבשרים הן של המורים והן של התלמידים ובעוד שטליראן מצא לעצמו מאהבת, אחרים נזקקו לשירותי מין “מקצועיים יותר”. זאת הסיבה שברחוב הזה התקיימו מספר בתי זונות ורק אנשים עם עין חדה יוכלו להבחין בהם.
את בית הבושת הראשון תפגשו ב Rue Saint Sulpice 15. לכאורה אין שום דבר בבניין הדירות האפור הזה שמרמז לגבי מה התרחש בו במהלך המאה ה-19. על מנת לגלות את סודו עליכם להמתין בסבלנות עד שמישהו ייצא או ייכנס לחדר המדרגות ואתם תוכלו להיכנס מיד אחריו. הציצו למטה ותגלו את השם Alys כתוב במוזאיקה על הרצפה. זהו השם של המדאם שניהלה את המקום.

המשיכו מערבה לעבר מספר 36. שם אולי אין מוזאיקה אולם אתם תשימו בוודאי לב שהמספר כאן נראה אחרת ממספרי הרחוב האחרים (הוא בולט הרבה יותר).

המספר הבולט מסמן לנו שכאן היה בית הבושת של מדאם בטי, שהתמחה בעיקר בסאדו מאזו, שהיה מאוד פופולארי בקרב המורים בסמינר הכמרים. היום זהו בניין משרדים משמים אך בעבר הייתם יכולים למצוא בחדרים כלובים, שוטים ואפילו צלב גדול אליו היה ניתן לקשור את הכמרים הסוררים.
וכעת לאחר שסיימנו לעסוק בתאוות בשרים, בואו נעסוק בתאוות מתוקים (כאילו הביקור אצל ז’ראר מולו לא הספיק לנו עד כה). מבחינתי אין שום קינוח שיכול להשתוות למוס שוקולד אוורירי (רצוי עם קצפת) ואת זה בדיוק תמצאו ב Chapon, שנמצא במספר 34.

כאן תמצאו 5 סוגים של מוס שוקולד בעלי טעמים שונים ורמת מרירות משתנה. את מוס השוקולד שתבחרו יגישו לכם בגביע עשוי נייר, שמזכיר גביע גלידה ולכם לא נותר אלא להתענג על טעמו.
שימו לב: המקום נסגר בזמן ארוחת הצהריים, ועל פי המוכרת המוס נגמר בסביבות שעה 16:00, מה שיוצר בעיה לוגיסטית לא פשוטה (הרי לא תלכו לאכול מוס לפני ארוחת צהריים? ואולי בעצם כן….). אני פתרתי את הבעיה באמצעות זה שאכלתי צהריים לא הרחק משם והתייצבתי שם בסביבות 15:30 ואכן, חלק מהסירים של המוס עמדו להתרוקן, אך אני הספקתי בכל זאת לטעום מהמתוק המתוק הזה.
אם פיספסתם את המוס ואתם רוצים “פרס ניחומים”, אתם מוזמנים להמשיך מערבה לעבר מספר 2, שם נמצא סניף של Patrick Roger, אחד השוקולטיירים הטובים והיקרים של פריז. אם תטפסו לקומה השנייה תמצאו שם פסלים שלו.

סן סולפיס ופפראצי של קתרין דנב
הגענו כעת אל כנסיית סן סולפיס, אחת הכנסיות המפורסמות ביותר בפריז (במיוחד לאחר צאת הספר צופן דה וינצ’י). הכנסייה הנוכחית החלה להיבנות במהמלך המאה ה-17 ובנייתה לא הסתיימה לעולם (שימו לב לאחד המגדלים שלה שלא הושלם).

לכנסייה הזאת ישנה היסטוריה ארוכה ומפאת קוצר היריעה לא אכתוב אותה כאן, אולם אם תרצו להעמיק מעט, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה שלי על כנסיית סן סולפיס.
לאחר שסיימתם לבקר בכנסייה עצמה (ואם יהיה לכם מזל אולי יצא לכם גם להקשיב לקונצרט שם), אתם מוזמנים ללכת לשתות קפה ב-Café de la Mairie שנמצא ב-8 Place Saint Sulpice. המקום אולי לא ידוע בזכות קפה משובח או אוכל טוב, אך מאז הקמתו הוא הפך למקום מפגש חשוב של האליטה הספרותית של פריז.
אחד מאותם סופרים מפורסמים שנהגו לשבת ולכתוב על המקום היה ז’ורז’ פרק (Georges Perec 1936-1982), סופר שאהב לשחק עם המילה הכתובה ולעשות בה ניסויים. כך לדוגמא הוא כתב ספר שלם ללא שימוש באות E. כמחווה לאותו סופר תוכלו למצוא את שלט הרחוב הבא שגם בו חסרה אותה אות.

כעת לכו ל-Rue Bonaparte, שנמצא ממול לכיכר הכנסייה של סן סולפיס. במספר 78 תמצאו את עיריית הרובע ה-6 של פריז, אולם במספר 76 תמצאו משהו מעניין הרבה יותר.
בעודכם עומדים מול מספר 76 הסתכלו ימינה ותראו ציור קיר בכיכובה של לא אחרת מאשר השחקנית המפורסמת קתרין דנב (Catherine Deneuve).

מי רוצה להיות פרנקופיל?
תאריך: 03.03.2025
שעות: 20:00-21:30
כתובת: מלון לינק, שאול המלך 39, תל אביב
הסיבה שציור הקיר נמצא דווקא כאן היא שהשחקנית המפורסמת מתגוררת באחת הדירות בבניין הזה.

כיצד אני יודע זאת? מכיוון שבזמן שאני, שוקי ספקטור וידידה שלו התרשמנו מציור הקיר, נעצרה לא רחוק מאיתנו מונית וקתרין דנב הגיחה מתוכה(!). וכך בזמן שהיא חיכתה שנהג המונית יביא לה את שאר מזוודותיה, הצלחתי לצלם אותה במהירות באמצעות הטלפון הנייד שלי וכך זכיתי גם לקריירה של צלם פפראצי :).
וכאן, עם קתרין דנב, אנחנו נסיים את הטיול שלנו. אם עוד נותר לכם כח לטייל, אני מזמין אותכם להתחיל מסלול טיול נוסף בשם המקומות הסודיים של דרום רובע סן ז’רמן, שמתחיל בדיוק מהנקודה בה מסתיים הטיול הזה.
מחפשים מידע נוסף על רובע סן ז’רמן?
אהבתם את מסלול הטיול הזה ואתם רוצים לטייל בחלקים נוספים של רובע סן ז’רמן? ואולי אתם רוצים להתגורר ברובע או לקבל המלצות על מסעדות טובות בסביבה?
את כל המידע הזה ועוד הרבה יותר תוכלו למצוא בדף סן ז’רמן דה פרה.