כנסיית סנט אוסטאש בפריז: מדריך לביקור, היסטוריה ומלונות

כנסיית סנט אוסטאש (Église Saint-Eustache) היא הכנסייה האהובה עלי בפריז, ובכל פעם שטיילתי בעיר עם פרנקופילים הופתעתי מחדש לגלות כמה מהם לא הכירו אותה. היא עומדת בלב אזור לה האל, בדיוק במקום שבו מתחיל rue Montorgueil, ולא מעט מטיילים חולפים על פניה בדרכם לאכול בלי להיכנס פנימה.

מבחוץ זו כנסייה גותית במימדים שמזכירים את נוטרדאם, מבפנים היא לבושה בעיטורי רנסאנס, ומעל הכניסה שלה תלוי אחד העוגבים החשובים בצרפת, שאותו אפשר לשמוע בכל יום ראשון בלי לשלם על כרטיס. מעבר לזה, זו כנסייה שההיסטוריה של פריז עברה דרכה: הוטבלו בה הקרדינל רישלייה (Armand Jean du Plessis de Richelieu, 1585–1642) ומולייר (Molière, 1622–1673), ולואי ה-14 ערך בה את טקס הקומוניון הראשון שלו. אולם כפי שתראו, הקשר בין מולייר לסנט אוסטאש לא הסתיים בטקס הטבילה.

המיקום של הכנסייה הוא גם הסיבה שאני ממליץ על האזור כבסיס לטיול בפריז: המארה, הלובר ו-rue Montorgueil נמצאים במרחק הליכה, ומתחנת Châtelet-Les Halles יוצאת רכבת RER B ישירה לנמל התעופה שארל דה גול.

אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר בסנט אוסטאש, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני פותח במידע המעשי (שעות, הגעה ומתי כדאי לבוא), ממשיך למה שאסור לפספס בתוך הכנסייה, ומשם לסיפור של 800 השנים שלה, כולל הלילה שבו נקבר מולייר בלי טקס. אחרי ההיסטוריה תמצאו אטרקציות שנמצאות במרחק הליכה, המלצות לינה באזור ותשובות לשאלות שאני מקבל על הכנסייה.

מידע פרקטי לביקור בכנסיית סנט אוסטאש

ימים ושעות פתיחה בסנט אוסטאש

הכנסייה פתוחה בכל ימות השבוע. בימים שני עד שישי היא פתוחה בין 08:30 ל-18:30, ובשבת ובראשון בין 10:00 ל-19:45. בחופשות בתי הספר בצרפת, וגם בחגים אזרחיים כמו 1 במאי או 11 בנובמבר, הדלתות נפתחות רק ב-10:00.

זכרו שזו כנסייה פעילה ולא מוזיאון, ובזמן המיסה לא מסתובבים בין הקפלות. המיסות בימי חול נערכות ב-08:00 וב-18:30, בשבת ב-18:30, וביום ראשון ב-11:00 וב-18:30, כשלפני המיסה האחרונה נערכת תפילת ערבית חגיגית ב-18:00.

איך מגיעים לכנסיית סנט אוסטאש

הכתובת של הכנסייה היא 146 rue Rambuteau ברובע ה-1. תחנת המטרו הקרובה היא Les Halles של קו 4, ותחנת ה-RER הקרובה היא Châtelet-Les Halles, שבה עוצרים הקווים A, B ו-D (על הקווים ועל הכרטיסים תוכלו לקרוא בכתבה על המטרו של פריז).

אם אתם נוחתים בנמל התעופה שארל דה גול, רכבת ה-RER B מביאה אתכם ישירות לתחנת Châtelet-Les Halles, בנסיעה של בין 35 ל-50 דקות ובלי להחליף רכבות. כרטיס נסיעה בין פריז לנמלי התעופה עולה 14 אירו.

כרטיסים וכניסה לכנסיית סנט אוסטאש

הכניסה לכנסייה חינם. בכל יום ראשון ב-17:00 מתקיימת בה האזנה לעוגב (audition d’orgue), שבה מנגנים העוגבנים הקבועים של הכנסייה או אורחים, וגם לה לא צריך כרטיס: התרומה היא לפי רצונכם. שימו לב שבמהלך 2027 אמורות להתחיל עבודות שיקום בעוגב הגדול, ולכן כדאי לבדוק באתר הכנסייה שההאזנה מתקיימת בתאריך שלכם.

לסיור עצמי אפשר להיעזר באפליקציה Les pierres parlent: סורקים את קוד ה-QR שבתוך הכנסייה, והיא מובילה אתכם בין הקפלות עם הטלפון. בדלפק הקבלה אפשר לבקש גם את החוברת Parcours historique de Saint-Eustache. בכנסייה מתקיימים לאורך השנה גם קונצרטים, ואת המועדים תמצאו בדף מוזיקה קלאסית בפריז.

כמה זמן, ומתי לבוא לסנט אוסטאש

את הביקור שווה לתזמן ליום ראשון אחר הצהריים: להגיע קצת לפני 17:00, לסייר בין הקפלות, לשבת להאזנה לעוגב ולצאת משם לארוחת ערב ב-rue Montorgueil. מי שמגיע באותו יום בבוקר ימצא ב-rue Montmartre, ליד הכנסייה, את שוק האוכל של לה האל, שפועל בימי ראשון בין 07:00 ל-14:30 ובימי חמישי בין 10:00 ל-20:00 (שאר השווקים מחכים לכם בדף שווקים בפריז).

בימי חול שימו לב שהמיסה של 18:30 סוגרת את שעות הביקור, ולכן עדיף להגיע בבוקר או בצהריים, ולשלב את הביקור עם אחת האטרקציות שתמצאו בהמשך הכתבה.

מה לא לפספס בכנסיית סנט אוסטאש

האולם: הבת של נוטרדאם

אולם השלד הגותי הזה לבוש בעיטורי רנסאנס, ולא כולם אהבו את השילוב. האדריכל אוזן ויולה לה דוק (Eugène Viollet-le-Duc, 1814–1879) כתב שסנט אוסטאש היא ערימה מבולבלת של שברים שנאספו מכל כיוון, “מעין שלד גותי שלבש סמרטוטים רומיים שנתפרו יחד כמו טלאים של בגד ארלקין”.

באמצע האולם עומד ספסל עץ שיועד לחברי ועד הכנסייה (banc d’œuvre), שנבנה בסביבות 1720, עם פסל של אנייס הקדושה ושלושה מלאכים, זכר לקפלה הראשונה שעמדה כאן. מולו עומד דוכן הדרשות שעיצב ויקטור באלטאר (Victor Baltard, 1805–1874), האדריכל שבנה גם את ביתני השוק של לה האל, ובמקהלה תמצאו את המזבח הראשי שעיצב ואת חלונות הוויטראז’ הגדולים של אנטואן סוליניאק (Antoine Soulignac).

בזרוע הצפונית של הטרנספט עומד אגן מי קודש (bénitier) מונומנטלי מגבס, שגובהו יותר משני מטרים. את הפסל שמעליו יצר לואי-אז’ן ביון (Louis-Eugène Bion, 1807–1860), והוא מתאר את האפיפיור אלכסנדר השני (שלט בין השנים 1061–1073) יושב בין שני מלאכים ומנהיג את השימוש במי קודש. ביון הציג אותו בסלון של 1834, והמבקרים לא התלהבו. ככל הנראה הפסל נועד במקור לנוטרדאם, אבל המדינה העבירה אותו לסנט אוסטאש, וזה העותק היחיד שלו שידוע עד היום (לפעמים ביקורת קטלנית היא הדרך הבטוחה להפוך ליצירה יחידה במינה).

העוגב הגדול של סנט אוסטאש

מעל הכניסה המערבית תלוי העוגב הגדול, והוא הסיבה שבגללה אני חוזר לכאן שוב ושוב. יש בו 101 רגיסטרים ו-8,000 צינורות, והוא נחשב לאחד העוגבים החשובים בצרפת. את המעטפת המגולפת שלו עיצב באלטאר ב-1854, ואת חלק הנגינה עצמו בנתה מחדש ב-1989 סדנת העוגבים ההולנדית ון דן הויבל (Van den Heuvel). לעוגב יש שתי קונסולות נגינה, מה שנדיר למדי: אחת ביציע, והשנייה ניידת, כך שהעוגבר יכול לשבת בתוך האולם, קרוב לקהל.

בסרטון הבא תוכלו לשמוע את העוגב של סנט אוסטאש, ולהבין למה כדאי לתכנן את הביקור סביב ההאזנה של יום ראשון.

העוגב הוא לא רק כלי נגינה לתפילות. בסנט אוסטאש נשמעו לאורך השנים לא מעט יצירות עכשוויות לעוגב בפעם הראשונה, והכנסייה עבדה בשיתוף עם מכון המחקר למוזיקה של פריז (IRCAM) בניסיונות של שימוש חדש בעוגב.

קברו של קולבר

משמאל לקפלת הבתולה, מאחורי המקהלה, נמצאת מצבת הקבר של ז’אן-בטיסט קולבר (Jean-Baptiste Colbert, 1619–1683), המפקח הכללי על הכספים של לואי ה-14 וראש ועד הכנסייה של סנט אוסטאש. את המצבה תכנן הצייר שארל לה ברן (Charles Le Brun, 1619–1690), ואת הפסלים יצרו אנטואן קויסבו (Antoine Coysevox, 1640–1720) וז’אן-בטיסט טובי (Jean-Baptiste Tuby, 1635–1700). קולבר מתואר כורע בתפילה, כפות ידיו צמודות, לבוש בגלימת מסדר רוח הקודש (Ordre du Saint-Esprit) וחרב לצידו.

משני צדי המצבה יושבות שתי דמויות נשיות. משמאל הנאמנות, שמזהים אותה לפי הכלב, המפתח והחותם, ומימין יראת השמיים, עם להבה על ראשה, יד על הלב וקרן שפע.

רובנס, וואה והבתולה של פיגאל

בקפלה הסמוכה לקבר של קולבר תלוי אחד הציורים המרשימים בכנסייה, “הצליינים באמאוס” (Les Pèlerins d’Emmaüs), המיוחס לסדנה של פטר פאול רובנס (Peter Paul Rubens, 1577–1640). שימו לב להבעת התדהמה על פני התלמידים, לראש של המשרתת הזקנה מימין ולטבע הדומם שעל השולחן. בקפלת הטבילה תלוי עוד ציור שקשור לרובנס, העתק של “הערצת המאגים” (L’Adoration des Mages) שלו.

משני צדי המקהלה תלויים מאז 2022 שני ציורים גדולים, כמו שנהגו לפני המהפכה. מימין תלוי “מות הקדושים של אוסטאש הקדוש” (Le Martyre de saint Eustache) של סימון וואה (Simon Vouet, 1590–1649), שהזמין הקרדינל רישלייה עבור המזבח הראשי. במקור היה לציור חלק עליון, “העלאתו השמימה של הקדוש”, אולם אחרי שהוצא מהכנסייה הופרדו שני החלקים. החלק העליון נמצא עד היום במוזיאון בנאנט (Nantes), והחלק התחתון עבר בין אספנים עד שב-1855 נמכר לעיריית פריז, שהחזירה אותו לכנסייה.

בקפלת הבתולה, שבולטת מאחורי המקהלה, עומד פסל שיש של הבתולה והילד שפיסל ז’אן-בטיסט פיגאל (Jean-Baptiste Pigalle, 1714–1785) עבור הקפלה של האנבליד. את הקפלה חנך ב-28 בדצמבר 1804 האפיפיוס פיוס ה-7 (שלט בין השנים 1800–1823), שהגיע לפריז לטקס ההכתרה של נפוליאון. הציורים על קירותיה הם של תומא קוטור (Thomas Couture, 1815–1879), מי שהיה המורה של אדואר מאנה (Édouard Manet, 1832–1883).

האמנות העכשווית של סנט אוסטאש

בקפלה שנקראת על שם ונסן דה פול הקדוש מוצג טריפטיכון מברונזה בציפוי זהב לבן, “חיי ישו” (The Life of Christ), של האמן האמריקאי קית’ הרינג (Keith Haring, 1958–1990). זו הייתה העבודה האחרונה שלו לפני שמת מאיידס, והיא מזכירה את השנים שבהן הייתה סנט אוסטאש המקום המרכזי בבישופות פריז שקיבל את חולי האיידס וערך להם הלוויות.

מול קפלת יוסף הקדוש מוצגת עבודה צבעונית של הפסל הבריטי ריימונד מייסון (Raymond Mason, 1922–2010), ששמה מסביר בדיוק מה היא מתארת: “עזיבת הפירות והירקות את לב פריז, 28 בפברואר 1969” (Le départ des fruits et légumes du cœur de Paris, le 28 février 1969). מייסון הציב בה תהלוכה של אנשי השוק שנפרדים מלה האל, וברקע נראית סנט אוסטאש עצמה.

ליד הכניסה שבפינת rue Rambuteau ו-rue Montmartre נמצאת קפלת השרקוטיירים (chapelle des Charcutiers), זכר לימים שבהם לכמה מהאיגודים המקצועיים של לה האל היה מרכז דתי משלהם בכנסייה. אגודה של יצרני נקניקים ומעדנים אימצה את הקפלה, הוסיפה לה וויטראז’ ועבודה עכשווית של האמן ג’ון ארמלדר (John Armleder, נולד 1948), ובכל שנה נערכת בה מיסה חגיגית בשם הקונפדרציה הלאומית של השרקוטיירים בצרפת.

כשתצאו מהכנסייה לכיוון הגן של לה האל, חפשו בכיכר רנה קסן (place René-Cassin) את “הקשבה” (L’Écoute), הפסל של אנרי דה מילר (Henri de Miller, 1953–1999) שמקשיב לרעשים של פריז. זה אחד הפסלים האהובים עלי בעיר, ותוכלו לקרוא עליו בכתבה 10 פסלים בפריז שחובה לראות.

ההיסטוריה של כנסיית סנט אוסטאש

המאות ה-13 עד ה-17: מקפלה של סוחר דגים ועד כנסיית קהילה מלכותית

בתחילת המאה ה-13, על הדרך שהובילה מאיל דה לה סיטה (Île de la Cité) לגבעת מונמארטר (Montmartre) וליד חומת העיר של פיליפ אוגוסט (שלט בין השנים 1180–1223), נבנתה כאן קפלה צנועה שהוקדשה לאנייס הקדושה. לפי המסורת מימן אותה סוחר פריזאי בשם ז’אן אלה (Jean Alais), שהלווה למלך סכום גדול וקיבל בתמורה את הזכות לגבות דינר אחד על כל סל דגים שנמכר בשוק לה האל. המסורת מוסיפה שכאשר המס עבר לידיו של חוכר אחר, מת אלה מצער, וביקש להיקבר ליד הקפלה שבנה, במקום שבו זרמו הפלגים של השוק.

ב-1213 כבר מוזכרת הקפלה כבניין חדש בפסק בוררות שניתן בסכסוך בין הכומר שלה לבין כנסיית סן ז’רמן לוקסרואה (Saint-Germain-l’Auxerrois), שהקפלה הייתה קשורה אליה. ב-1223 קיבלה הקפלה מעמד של כנסייה, וב-1303 הפכה לכנסיית קהילה וקיבלה את שמו של אוסטאש הקדוש, קדוש רומי שמת מות קדושים, כשמנזר סן דני (Saint-Denis) העניק לה שרידים שלו.

הקהילה גדלה יחד עם השוק, והכנסייה הישנה כבר לא הספיקה. ב-19 באוגוסט 1532, בימי פרנסואה ה-1 (שלט בין השנים 1515–1547), הונחה אבן הפינה לכנסייה הנוכחית. שמו של האדריכל הראשון לא ידוע, והבנייה נמשכה יותר ממאה שנה, עד שב-26 באפריל 1637 קידש את הכנסייה ז’אן-פרנסואה דה גונדי (Jean-François de Gondi, 1584–1654), הארכיבישוף הראשון של פריז. אולם החזית המערבית, זו שאמורה הייתה לסגור את המבנה, נשארה בלי שהושלמה.

בשבת, 15 בינואר 1622, הוטבל בסנט אוסטאש תינוק בשם ז’אן פוקלן (Jean Poquelin), בנו של רפד שגר ב-rue Saint-Honoré. כעבור שנים הוסיף לשמו את “בטיסט” כדי להבדיל את עצמו מאחיו ומאביו, והעולם מכיר אותו כמולייר (את המסלול בעקבותיו תמצאו בכתבה מסלול טיול ברובע ה-1 בעקבות מולייר). ב-1649, בימי הפרונד, ערך לואי ה-14 הצעיר את טקס הקומוניון הראשון שלו בסנט אוסטאש, וב-1666 נשא כאן הכומר ז’אן-פרנסואה סנו (Jean-François Senault, 1599–1672) את ההספד לאן מאוסטריה (Anne d’Autriche, 1601–1666), אמו של המלך.

17 בפברואר 1673: הכומר של סנט אוסטאש סירב לקבור את מולייר

כדי להבין מה קרה למולייר צריך להכיר את חוקי הכנסייה של אותה תקופה. ספר הטקסים של בישופות פריז אסר לתת את לחם הקודש ל“בלתי ראויים”, ובהם מלווים בריבית, חיים בחטא, פושעים ידועים ושחקנים. שחקן יכול היה לקבל את הסקרמנטים האחרונים ולהיקבר בקבר נוצרי רק אם ויתר בכתב על מקצועו, או הצהיר על כך על ערש דווי מול כומר. מולייר, שגר אז ב-rue de Richelieu, השתייך לקהילת סנט אוסטאש.

השמועה שמולייר מת על הבמה, באמצע הסצנה שבה החולה המדומה מעמיד פנים מת, התפשטה מהר מאוד (היא פשוט הייתה טובה מדי כדי לוותר עליה). אולם כל העדויות מאותן שנים מסכימות שהוא מת בביתו, ובגלל שמת בלי וידוי וזמן קצר אחרי שהציג קומדיה, סירב הכומר של סנט אוסטאש לקבור אותו.

אלמנתו, השחקנית ארמנד בז’אר (Armande Béjart, 1642–1700), פנתה לארכיבישוף פריז, פרנסואה דה הרליי דה שאנוולון (François de Harlay de Champvallon, 1625–1695), בעתירה שפירטה את שעות הלילה ההוא, את שמות הכמרים שסירבו לבוא ואת העדים שראו אותו מת “בתחושה של נוצרי טוב”, ובהם שתי נזירות שהתארחו בבית. לפי סיפור מאוחר יותר, היא נסעה גם לורסאי והשתטחה לרגלי לואי ה-14, אבל עשתה טעות גדולה כשאמרה למלך שאם בעלה פושע, הרי שהפשעים שלו אושרו בידי הוד מלכותו עצמו. המלך שלח אותה בחזרה לארכיבישוף.

הארכיבישוף הורה לחקור את העובדות, ואחרי החקירה התיר לכומר של סנט אוסטאש לקבור את מולייר בקבורה כנסייתית, בתנאים ברורים: בלי טקס מפואר ובלי מיסת אשכבה, עם שני כמרים בלבד, ומחוץ לשעות היום. את רישום הקבורה מספרי הקהילה העתיקו במאה ה-19, לפני שארכיוני המרשם של פריז עלו באש יחד עם בניין העירייה ב-24 במאי 1871, וכך שרד הנוסח שלו.

ביום שלישי, 21 בפברואר 1673, בסביבות תשע בערב, יצא הארון מ-rue de Richelieu לבית הקברות של קפלת יוסף הקדוש (chapelle Saint-Joseph) ב-rue Montmartre, שהשתייך לקהילת סנט אוסטאש. למרות ההוראות התאסף ברחוב קהל גדול: לפי תיאור של אחד הנוכחים, ארבעה כמרים נשאו את הארון, שישה ילדים החזיקו נרות בפמוטות כסף, ולעניים שעמדו שם חולקו בין 1,000 ל-1,200 לירות (livres). לפי הסיפור שהתגלגל אחר כך, כשעבר הארון ב-rue Montmartre שאלו אישה את מי קוברים. “אה, זה המולייר הזה”, ענתה. אישה אחרת צעקה עליה מהחלון: “מה, אומללה? אדון מולייר בשבילך!”.

מה שקרה אחר כך לגופה של מולייר רחוק מלהיות ברור. יש גרסה שלפיה הוצאה הגופה מהקבר והושלכה לקבר האחים של התינוקות שלא הוטבלו, אולם אין לה שום עדות מאותה תקופה. בימי המהפכה הוצאו מבית הקברות מה שנחשב לשרידיו, והם עברו ממקום למקום עד שהגיעו לבית הקברות פר לשז. שם, בקבר שנושא את שמו, הם נחים עד היום. אולי.

המאות ה-18 עד ה-21: החזית שלא נגמרה, המהפכה והשוק שעזב

הסיפור של החזית מתחיל במאה ה-17, כשקולבר, אז ראש ועד הכנסייה, הורה לבנות שתי קפלות מתחת למגדלי החזית. העבודות פגעו ביציבות שלה עד כדי כך שנאלצו להרוס את החזית ואת החלק הראשון של האולם. ב-22 במאי 1754 הניח הדוכס משארטר (Chartres), לואי-פיליפ ד’ורליאן (Louis-Philippe d’Orléans, 1747–1793), שיתפרסם מאוחר יותר בשם פיליפ השוויון (Philippe Égalité), את אבן הפינה לחזית החדשה. העבודות נתקלו בקשיים טכניים ובמחסור בכסף, וכשנעצרו ב-1788 נשאר המגדל הדרומי לא גמור, כמו שתראו אותו היום.

בשנים שאחרי פרוץ המהפכה הונחה בסנט אוסטאש, בטקס רב רושם, גופתו של המהפכן מירבו (Honoré-Gabriel Riqueti de Mirabeau, 1749–1791). ב-1793 נסגרה הכנסייה לפולחן הקתולי והפכה ל“מקדש החקלאות” (temple de l’Agriculture). היא נפתחה מחדש ב-1795, אבל חלק ממנה נמסר לתאופילנתרופים (théophilanthropes), תנועה דתית שקמה בימי המהפכה, ובתקופה הזאת נגרם נזק כבד לכנסייה ולריהוט שלה.

המאה ה-19 הייתה תקופה של תיקונים. בין 1846 ל-1854 ניהל באלטאר שיקום מקיף של הכנסייה, עיצב את מעטפת העוגב, את דוכן הדרשות ואת המזבח הראשי, ופיקח על חידוש כל ציורי הקיר. ב-30 באפריל 1855 ניצח כאן הקטור ברליוז (Hector Berlioz, 1803–1869) על ביצוע ה“טה דאום” (Te Deum) שלו, ב-1862 הוכרזה סנט אוסטאש כאתר מורשת מוגן (monument historique), וב-15 במרץ 1866 שמע כאן פרנץ ליסט (Franz Liszt, 1811–1886) את הביצוע הראשון של המיסת גרנר ( Garner Mass).

אחרי מלחמת צרפת-פרוסיה והקומונה של פריז (1870–1871) תוקנו הגגות, התמוכות והחזית הדרומית של הכנסייה. מסביב לה המשיך השוק לפעום בתוך ביתני הברזל והזכוכית שבנה באלטאר, ואמיל זולא (Émile Zola, 1840–1902) כתב עליו את הרומן “בטן פריז” (Le Ventre de Paris) ב-1873 (את המסלול בעקבותיו תמצאו בכתבה טיול בפריז בעקבות אמיל זולא). ב-1922 נמסרה הכנסייה למסדר האורטוריון (Oratoire de France).

ב-1969 עזב שוק הפירות והירקות את לה האל לרנז’יס (Rungis) שבדרום פריז, וב-1971 נהרסו ביתני באלטאר. רק מאז אפשר לראות את החזית הדרומית של סנט אוסטאש במלוא גובהה, ובמקום השוק קמו תחנת תחבורה אזורית, מרכז קניות גדול ומוסדות תרבות. ב-1989 נבנה מחדש העוגב הגדול, ובשנים שאחרי כן הייתה הכנסייה המקום המרכזי בבישופות שקיבל את חולי האיידס.

אחרי השריפה בנוטרדאם ב-15 באפריל 2019 עברו לסנט אוסטאש מיסות חג הפסחא וחג המולד של אותה שנה. ב-2024 חגגה הקהילה 800 שנה לייסודה, ובמיסה שנערכה ב-4 בפברואר 2024 הוקדשה מחדש החזית המערבית, אחרי שנתיים של שיקום, וחזרה לשמש ככניסה הראשית.

אטרקציות במרחק הליכה מכנסיית סנט אוסטאש

סנט אוסטאש יושבת בלב אזור שבו כמעט כל פינה שווה עצירה. מצפון לכנסייה מתחיל rue Montorgueil, שבו פועלת הפטיסרי שטורר, ומזרחה ללה האל מתחיל המסלול במארה המערבי. הקרובה מכולן היא בורסת המסחר, שעומדת בקצה המערבי של הגן של לה האל, כמה דקות הליכה מהכנסייה (והרבה פחות מהדרך ללובר). אלה האטרקציות שאני ממליץ לשלב עם הביקור בכנסייה:

עוד מוזיאונים, מסעדות ומסלולי טיול בסביבה תמצאו בדף הרובע ה-1 בפריז.

מלונות ליד כנסיית סנט אוסטאש

האזור של סנט אוסטאש הוא אחד האזורים שאני ממליץ עליהם למי שמגיע לפריז בפעם הראשונה: המארה, הלובר ו-rue Montorgueil נמצאים במרחק הליכה, ורכבת ה-RER B מביאה אתכם מתחנת Châtelet-Les Halles ישירות לשארל דה גול, בלי להחליף רכבות עם מזוודות. אלה המלונות שאני ממליץ עליהם בסביבה, והראשון שבהם הוא מלון שהתגוררתי בו בעצמי:

עוד המלצות תמצאו בדפים מלונות ברובע ה-1 בפריז ומלונות ברובע ה-2 בפריז, ואם אתם עדיין מתלבטים באיזה אזור לישון, קראו את הכתבה איפה כדאי לישון בפריז.

שאלות ותשובות על כנסיית סנט אוסטאש

תשובות לשאלות שאני מקבל על כנסיית סנט אוסטאש:

עוד בנושא

• הרובע ה-9 בפריז: האופרה, הפסאז’ים ו Nouvelle Athènes
• גני לוקסמבורג – מסלול טיול בגן האהוב ביותר של פריז מאת יואל תמנליס וצבי חזנוב
• קתדרלת נוטרדאם של פריז: האם היא באמת מבנה מימי הביניים?