מרסיי: מדריך תיירותי מלא לעיר הנמל של הפרובנס

לְמרסיי יצא שם של עיר שצריך לדלג עליה. עיר נמל, אומרים, מלוכלכת, רועשת, מסוכנת אחרי החשכה, עיר שאין בה את הרוך של אקס אן פרובנס ואת האור של הריביירה. מי שאומר את הדברים האלה, סביר להניח שלא היה בה. או שהיה בה שעה וחצי בין רכבת לרכבת, מדד את הרחוב שמול תחנת סן שארל, והחליט שהוא יודע.

מרסיי היא העיר העתיקה בצרפת. בשנת 600 לפני הספירה, כשפריז הייתה ביצה שבטית ללא שם, הגיעו לכאן יורדי ים יוונים מפוקאיה שבאסיה הקטנה, ראו מפרץ מוגן בין גבעות אבן לבנה, וייסדו כאן את מסליה (Massalia). מהשם ההוא, דרך מסיליה הרומית ומרסיליה של ימי הביניים, נגזר השם שאתם מבטאים היום. עיר בת 2,600 שנה, וכל שכבה בה עוד נראית: המבצר של פרנסואה הראשון, בזיליקה מהמאה ה-19 שנבנתה על מגדל תצפית של צלבנים, ובניין בטון של לה קורבוזיה שהמארסייאים כינו “בית המשוגע”.

מה שהופך אותה לחוויה שונה מכל עיר צרפתית אחרת אינו רק העתיקוּת. מארסיי היא העיר הפחות פריזאית בצרפת, והיא גאה בכך. פה מדברים בקול רם, פה נשמעות ערבית, קומורית, איטלקית וארמנית באותה תחנת אוטובוס, פה הדגים עדיין מתפרפרים על הקרח בשמונה בבוקר בקֶה דֶה בֶּלז’, “רציף הבלגים”, Quai des Belges, ששמו היום קה דה לה פרטרניטה, “רציף האחווה”, Quai de la Fraternité. יש בעיר הזאת חספוס שמרתיע חלק מהמבקרים, ויש בה חיוניות שאין דומה לה בין ניס לברצלונה. תוסיפו לזה שהמים הצלולים ביותר בחוף הים התיכון הצרפתי נמצאים בתחומה המוניציפלי, בפארק לאומי, במרחק אוטובוס אחד מהמרכז, וקיבלתם יעד שראוי לשלושה ימים ולא לשעה וחצי.

אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר במרסיי, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני פותח במידע המעשי, כיצד מגיעים לעיר בטיסה, ברכבת וברכב, וכיצד עוברים משדה התעופה למרכז. משם אני עובר לשאלה איפה כדאי להתגורר, ואיזה רובע מתאים לאיזה סוג מבקר. אחר כך התחבורה הציבורית, שהיא נושא שכדאי להבין לפני שמגיעים ולא אחרי. את עיקר הכתבה הקדשתי למה שחייבים לראות, מחולק לפי מה שנכנס ליומיים ולמה שדורש יותר. בסוף שאלות ותשובות למי שכבר קבע תאריכים.

כיצד מגיעים למרסיי

טיסות לשדה התעופה מרסיי פרובנס

שדה התעופה מרסיי פרובנס (Aéroport Marseille Provence), בקוד MRS, שוכן במריניאן (Marignane), כ-27 קילומטרים מצפון-מערב למרכז העיר. יש בו שני טרמינלים: טרמינל 1 המשופץ, וטרמינל MP2 שמשרת את חברות הלואו-קוסט. השדה נמצא בעבודות תשתית מתמשכות, ולכן כדאי להוסיף מרווח זמן לצ’ק-אין.

מישראל אין כרגע קו ישיר קבוע, והדרך המקובלת היא טיסת המשך דרך צומת אירופאי או טיסה לניס ומשם רכבת. שווה לבדוק את שתי האפשרויות במקביל, כי לעיתים הקומבינציה של ניס ורכבת מהירה יוצאת זולה ונוחה יותר. לפרטים על הטרמינלים, החניה ואפשרויות הטיסה, כתבתי מדריך מלא לשדה התעופה של מארסיי.

משדה התעופה למרכז מרסיי

הדרך הפשוטה והזולה היא השאטל הישיר לתחנת הרכבת המרכזית. הקו נקרא היום A1 (עד אוגוסט 2025 הוא היה מסומן 91), הוא מופעל בידי La Métropole Mobilité, ותחנתו בשדה נמצאת בין טרמינל 1 לטרמינל 2. הנסיעה אורכה 25 דקות בתנועה סבירה ועד 50 דקות בשעות העומס. השאטל פועל כל יום בשנה, כולל שבתות וחגים: יציאה ראשונה מהעיר ב-3:30 לפנות בוקר, כל עשר דקות בין 7:00 ל-20:00, ואחר כך כל עשרים דקות עד אחרי חצות. מהשדה, היציאה הראשונה ב-4:05 והאחרונה בסביבות 1:40 בלילה.

כרטיסים נמכרים באפליקציה של La Métropole Mobilité, במכונות האוטומטיות, בדוכנים בשדה ובמרכז ההסעות של סן שארל, או בעלייה לאוטובוס בתשלום ללא מגע. פרט קטן שחשוב בשעות הקטנות: בין אחת בלילה לארבע וחצי בבוקר, הכניסה לתחנת האוטובוסים במארסיי היא דרך המדרגות בכיכר ויקטור הוגו, בצד האוניברסיטה.

קיימת גם אפשרות משולבת: שאטל של חמש דקות מהשדה לתחנת ויטרול-אירופור (Vitrolles Aéroport) ומשם רכבת אזורית לסן שארל. מוניות ממתינות מול טרמינל 1 מסביב לשעון, ולפי משרד התיירות של מרסיי מחיר הנסיעה למרכז נע סביב 70 עד 80 יורו ביום ו-90 עד 100 יורו בלילה עם מזוודות, ובימי ראשון וחגים התעריף גבוה יותר.

ברכבת למרסיי

זו בעיני הדרך הטובה ביותר להגיע לעיר. הקו המהיר מפריז מפעיל עד 24 רכבות ישירות ביום, מגאר דה ליון אל מרסיי סן שארל, והנסיעה המהירה ביותר אורכת שלוש שעות וארבע דקות. אתם עולים בלב פריז ויורדים בלב מארסיי, בלי שדות תעופה ובלי הסעות. את הקו מפעילות TGV INOUI וגם OUIGO הזולה יותר, ולכן טווח המחירים רחב מאוד ותלוי כמעט לחלוטין בכמה מוקדם הזמנתם.

מהריביירה הנסיעה קצרה בהרבה: כשעתיים וחצי מניס וכשעה מטולון. גם לאקס אן פרובאנס, לאביניון, לארל ולניים יש חיבורי רכבת נוחים, כך שמרסיי מתאימה מאוד לתפקיד של בסיס לטיולי יום בפרובנס. להשוואת מחירים ולהזמנת כרטיסי רכבת בצרפת אני ממליץ על מנוע ההזמנות של Omio, שמציג את קווי SNCF לצד חברות אחרות באותו מסך ומאפשר לזהות במהירות איזו שעה יוצאת זולה.

תחנת סן שארל עצמה שווה חמש דקות של תשומת לב לפני שאתם מזמינים מונית. הבניין נחנך ב-1896 בתכנונו של האדריכל ז’וזף-אנטואן בובאר (Joseph-Antoine Bouvard, 1840–1920), עם מבנה פלדה שיצא ממשרדו של גוסטב אייפל (Gustave Eiffel, 1832–1923). התחנה יושבת על רמת סן שארל וצופה על העיר מלמעלה, ומהרחבה שלפניה יורדות מדרגות מונומנטליות עם פסלים אלגוריים של הקולוניות באפריקה ובאסיה, נושא קישוטי שחוזר בעיר הזאת במאה ה-19 שוב ושוב. במדרגות האלה תגיעו אל הנמל העתיק בכ-20 דקות.

ברכב למארסיי

שני כבישים מהירים מובילים אל העיר: A7 מצפון, שמסתיים ליד תחנת סן שארל, ו-A55 מהמערב לאורך החוף. אני אומר את זה בלי היסוס: אין סיבה טובה להחזיק רכב במרסיי עצמה. הרחובות במרכז צרים ותלולים, החניה מסובכת ויקרה, ובעיר יש אזור פליטות מופחתות (ZFE) עם הגבלות על רכבים מזהמים.

מתי כן שווה רכב? כשמרסיי היא בסיס לפרובנס, ואתם מתכננים לצאת ללובֶּרוֹן, לאלפיי, לקאסי או לכרמי בנדול. במקרה כזה אספו את הרכב ביום היציאה מהעיר ולא ביום ההגעה. להזמנת רכב בצרפת אני ממליצה לעבוד דרך אוטו שי, שמרכזת את חברות ההשכרה מול לקוחות ישראלים וחוסכת את תרגילי הביטוחים בדלפק. כתבתי על כך מדריך להשכרת רכב במארסיי.

היכן להתגורר במרסיי

מארסיי מחולקת ל-16 רובעים, והפער ביניהם גדול. הבחירה הזאת משפיעה על החופשה שלכם יותר מכל החלטה אחרת שתקבלו, ולכן שווה להשקיע בה עשר דקות של חשיבה.

הרובעים שכדאי להכיר לפני שמזמינים

הנמל העתיק והרובע הראשון הם הבחירה המובנת מאליה לביקור ראשון. אתם במרכז המוחלט, ומרבית הכתובות בכתבה הזאת נמצאות ברדיוס של רבע שעה הליכה. המחירים גבוהים יותר והרעש בסופי שבוע אמיתי, אבל החיסכון בזמן עצום.

לה פאניה והרובע השני מתאימים למי שרוצה לישון בתוך האטמוספירה עצמה, בדירה בבניין מהמאה ה-18 עם כבישה תלויה בחלון השכן. יופי של חוויה, בתנאי שהרגליים שלכם בסדר: זה רובע של מדרגות, ומזוודה על גלגלים היא כאן אויב.

הרובע השישי, סביב פרפקטיר וקסטלאן, הוא הפשרה שאני מציע לרוב המשפחות. רובע בורגני שקט מהמאה ה-19, שדרות רחבות, סופרמרקטים אמיתיים, מחירים הגיוניים ותחנות מטרו על שני הקווים. עשר דקות מהנמל, בלי הרעש של הנמל.

הרובע השביעי והשמיני, לאורך הקורניש ופרדו, מיועדים למי שבא בשביל הים: החופים, הטיילת שמעל הסלעים, פארק בורלי ונקודות המוצא אל הקלנקים. פחות נוח למוזיאונים, מושלם ליולי ולאוגוסט.

המדריך המלא למלונות במרסיי

במלונות מומלצים ודירות נופש במארסיי תמצאו את ההמלצות שלי לפי תקציב: מלונות מפנקים בסגנון ים תיכוני, מלונות שלושה כוכבים ששווים יותר ממה שהדירוג מבטיח, דירות נופש, ושני מלונות ליד שדה התעופה למי שנוחת בשעה בלתי אפשרית.

אוסיף רק הערה היסטורית. המלון היקר בעיר, אינטרקונטיננטל מארסיי, יושב בבניין שהיה עד 2006 בית החולים העירוני “לוֹטֶל דְיֶה” (l’Hôtel-Dieu), מילולית “משכן אלוהים”, הכינוי הצרפתי ההיסטורי לבתי חולים שנוהלו בראשיתם בידי הכנסייה הקתולית. הוא הוקם ב-1593, הורחב במשך יותר ממאה שנה, וב-1866 חנך אותו נפוליאון השלישי במתכונתו המוגמרת. גם מי שאינו מתכנן לישון שם מוזמן לעלות אל הטרסה: הנוף על הנמל משם הוא מהיפים בעיר, וכוס קפה עולה פחות מכרטיס למוזיאון.

תחבורה ציבורית במרסיי

מטרו, טראם ואוטובוס ברשת RTM

הרשת העירונית נקראת RTM. המטרו מונה שני קווים בלבד, קו 1 וקו 2, שנחתכים בסן שארל ובקסטלאן, וזה מספיק להפליא: כמעט כל מה שתרצו לראות יושב על אחד מהם או במרחק הליכה קצר ממנו. הטראם מפעיל שלושה קווים בציר שבין המרכז לרובעים המזרחיים, ורשת האוטובוסים, כ-80 קווים, משלימה את העליות אל הבזיליקה ואת הדרך אל הקלנקים.

שימו לב לשעות הפעילות, כי הן מפתיעות תיירים. המטרו נפתח ב-5:30 בבוקר, אך בימים שני עד חמישי הוא נסגר ב-21:30 בשל פרויקט חידוש הרכבות. בימי שישי, שבת וראשון, בחגים ובערבי חגים, ובערבים של משחקים ואירועים מיוחדים, הוא פועל עד 00:30. האוטובוסים פועלים בין 5:30 ל-20:45, ואחריהם קווי הלילה (Noctambus) עד 00:30. הטראם מתחיל ב-5:15 ונסגר ב-00:30.

כרטיסים ומחירים ברשת של מרסיי

הכרטיס בעיר הוא כרטיס חכם ללא מגע בגודל כרטיס אשראי, ואת התוכן טוענים עליו במכונות שבתחנות המטרו והטראם או אצל כ-150 מפיצים מוסמכים. אחרי ההקשה הראשונה אתם נוסעים חופשי ברשת כולה במשך 60 דקות, ובכל החלפה יש להקיש שוב: הקורא יציג “יתרה ללא שינוי” ותשלמו רק פעם אחת.

התעריפים המרכזיים: כרטיס בודד (Solo) עולה 1.70 יורו, ומהנהג באוטובוס 2 יורו. כרטיסייה לעשר נסיעות עולה 15 יורו ומשמשת כמה נוסעים במקביל. כרטיס קבוצה לארבעה נוסעים יחד עולה 4.90 יורו לשעה. הפאס ל-24 שעות עולה 5.20 יורו וזה ל-72 שעות 10.80 יורו, שניהם ללא הגבלת נסיעות, כולל קו הפרי בוט. למי שנשאר שבוע יש מציאה אמיתית: פאס שבועי ב-15.50 יורו, הכולל גם את השאטלים הימיים העונתיים ורכבות אזוריות בתחומי העיר.

שני פרטים שכדאי לזכור. הראשון: הכרטיס הבודד מתיר כניסה אחת בלבד למטרו, אפשר להחליף קווים בתוך התחנה, אבל אם יצאתם ממנה תזדקקו לכרטיס חדש. השני: מאז ספטמבר 2025 הנסיעה חינם בכל הרשת המטרופולינית, כולל השאטל לשדה התעופה, לילדים עד גיל 11 ולמי שגילם 65 ומעלה. הישג מרשים שלא כל תושבי העיר מודעים לו, ובוודאי לא התיירים.

השאטלים הימיים ופרי בוט מרסיי

אל תפספסו את הפרי בוט. זו סירה קטנה ומגוחכת להפליא שחוצה את הנמל העתיק לרוחבו, מבית העירייה אל קֶה דֶה רִיב נֶב, נסיעה של פחות משלוש דקות שקיימת מ-1880 והיא חלק בלתי נפרד מזהות העיר. היא כלולה בכרטיס RTM רגיל.

בעונה פועלים גם שאטלים ימיים אמיתיים, סירות אוטובוס שמחברות את הנמל העתיק עם לֶסטַאק בצפון ועם פוּאַנט רוּז’ בדרום, ומשם ממשיכות אל לֶה גוּד. נסיעה בכיוון אחד עולה 5 יורו, והמסלול מהנמל העתיק אל לה גוד, בהחלפה בפואנט רוז’, עולה 8 יורו. התשלום במזומן בלבד בעלייה לסירה, ומחזיקי פאס שבועי, חודשי או שנתי נוסעים בהם חופשי בכפוף למקומות פנויים. זו לדעתי הדרך היפה ביותר לראות את קו החוף במחיר של כרטיס אוטובוס.

האם כדאי CityPass מרסיי

משרד התיירות מוכר כרטיס משולב בשם CityPass, בשלוש גרסאות: 36 יורו ל-24 שעות, 47 יורו ל-48 שעות ו-55 יורו ל-72 שעות. הוא כולל תחבורה ציבורית בלתי מוגבלת, כניסה למוזיאונים העירוניים, את הרכבת הקטנה ואת ההפלגה אל טירת איף. החשבון פשוט: מי שמתכנן שני מוזיאונים ביום ושימוש כבד בתחבורה, ירוויח. מי שבא בשביל הקלנקים והשווקים, יקנה פאס תחבורה ל-72 שעות וישלם כניסות בנפרד.

מה חייבים לראות במרסיי ביומיים

הנמל העתיק, לב מארסיי

הנמל העתיק (Le Vieux-Port) אינו אתר שמבקרים בו, אלא המקום שממנו הכול מתחיל. זהו אותו מפרץ שהיוונים בחרו לפני 2,600 שנה, הלַקִידוֹן, ועד היום הוא לב העיר. בבוקר, בקֶה דֶה בֶּלז’, מתקיים שוק הדגים הקטן שבו הדייגים מוכרים את שלל הלילה ישר מהארגזים, על שולחנות מתקפלים, בצעקות שאין בהן שום עיבוד לתיירים. שווה להגיע לשם לפני תשע.

מעל השוק מתוחה מצלת המראות של נורמן פוסטר, לוח פלדה מלוטש על עמודים דקים שמחזיר לרצפה את בבואות העוברים ושבים. חלק מהמארסייאים שנאו אותה כשהוקמה, וכיום היא הצילום הנפוץ בעיר. משם אני מציעה לפנות מזרחה אל לה קנביאר (La Canebière), השדרה הראשית שהייתה במאה ה-19 סמל היוקרה של העיר ושמה נגזר מהקנבוס שממנו יצרו כאן חבלים לספינות, ומשם אל השווקים של נואַי, שבהם מארסיי נשמעת פחות צרפתית ויותר ים תיכונית.

בזיליקת נוטרדאם דה לה גארד

“לה בון מֶר”, האם הטובה, היא הסמל של העיר. הבזיליקה יושבת על הגבעה הגבוהה במארסיי, בגובה 149 מטרים, במקום שבו עמד מגדל תצפית עוד מהמאה ה-13. את הבניין הנוכחי תכנן האדריכל אנרי-ז’אק אספרנדיה (Henri-Jacques Espérandieu, 1829–1874), בסגנון נאו-ביזנטי עם פסי אבן לבנה וירוקה, ועל הפעמון שלה, בגובה 41 מטרים, ניצבת בתולה מוזהבת שנראית מכל מקום בעיר.

הכניסה חינם, והמקום פתוח כל יום מ-7:00 בבוקר, בעונה הנמוכה עד 18:15 ובעונה הגבוהה עד 19:15 בקירוב. מוזיאון קטן בקומת הקרקע פתוח בכל יום פרט לשני, בשעות 10:00 עד 12:00 ו-14:00 עד 17:00, בכ-2 יורו. הדרך הנוחה היא אוטובוס 60 מהנמל העתיק, מבית העירייה ומ-MuCEM, בתדירות של כ-20 דקות עד החניון שלמטה. ההליכה מהנמל אורכת 30 עד 40 דקות והיא תלולה. לבשו בגדים צנועים, זה מקום פולחן, וקחו בחשבון שאסורה הכנסת חיות מחמד. למי שרוצה הסבר במקום, אני ממליצה על סיורי רגל שכוללים את הבזיליקה.

לה פאניה, הרובע העתיק במארסיי

הדרך הטובה ביותר ליהנות מלה פאניה (Le Panier) היא ללכת בו לאיבוד. סמטאות צרות, מדרגות, טרסות של בתי קפה, חזיתות מצוירות באמנות רחוב, חנויות של סבון מארסיי, בוטיקים של מעצבים וסדנאות אמנים. הרובע יושב על שלוש גבעות מעל הגדה הצפונית של הנמל, ובמאות ה-19 וה-20 הוא היה מעוז של עוני, פשע וזנות. חלקו נהרס בידי הכובש הגרמני ב-1943, ובעשורים האחרונים הוא עבר שדרוג יסודי בלי לאבד את אופיו הכפרי.

מה לא לפספס בתוכו: כיכר דה לאנש (Place de Lenche), הכיכר העתיקה בעיר, שבמקומה שכנה האגורה היוונית שממנה צפו האזרחים אל הנמל. כיכר דה מוּלֶן (Place des Moulins) השקטה, שעל הגבעה שלה עמדו טחנות הרוח של העיר. כנסיית דז’אקוּל וכנסיית דה קארם. ובלב הרובע, המבנה המקושת של לה ויי שריטה, שלו הקדשתי סעיף נפרד.

MuCEM ומצודת סן ז’אן

MuCEM, מוזיאון הציוויליזציות של אירופה והים התיכון, נחנך ב-2013 כשמארסיי הייתה עיר התרבות של אירופה, והוא שינה את פני העיר. הבניין, פרי תכנונו של האדריכל רודי ריצ’וטי (Rudy Ricciotti, נולד 1952), הוא קובייה שחורה עטופה תחרת בטון מחוררת שמסננת את אור הים התיכון, והוא יושב על רציף J4 בפתח הנמל. גשר עילי דק מחבר אותו אל מצודת סן ז’אן מהמאה ה-17, וגשר שני מוביל משם אל שכונת לה פאניה.

המוזיאון עוסק באנתרופולוגיה של עמי הים התיכון: אוכל, דת, חקלאות, מסחר, מגדר, הגירה. חשוב לדעת שהגנים והטרסות של מצודת סן ז’אן פתוחים חינם, גם למי שאינו קונה כרטיס, והנוף משם על מבואת הנמל שווה את הביקור בזכות עצמו.

המוזיאון פתוח כל יום פרט לשלישי, בדרך כלל מ-10:00 עד 18:00, עם הארכה עד 19:00 או 20:00 בקיץ, וסגור ב-1 במאי וב-25 בדצמבר. כרטיס אחד פותח את כל התערוכות: 11 יורו למבוגר, 7.50 יורו בהנחה ו-18 יורו לכרטיס משפחתי של שני מבוגרים ועד חמישה ילדים. הכניסה חינם לבני פחות מ-18 ובכל ראשון ראשון של החודש. אפשר להזמין כרטיס מראש ל-MuCEM ולחסוך את הקופה.

קוסקר מדיטראנה, המערה שמתחת לים

זו בעיני האטרקציה המפתיעה ביותר במארסיי. ב-1985 גילה צולל מקאסי בשם אנרי קוסקר (Henri Cosquer) פתח מערה בעומק 37 מטרים מתחת לפני הים, במורד מסדרון תת-מימי באורך 175 מטרים. בקצה חיכתה לו מערה יבשה שקירותיה מכוסים בכ-480 ציורים וחריטות שנעשו בין 33,000 ל-19,000 שנה לפני זמננו, כשמפלס הים היה נמוך בעשרות מטרים והמערה נפתחה אל אדמה יבשה. פינגווינים, ביזונים, סוסים קטנים, חתולי טרף, כפות ידיים אדומות ושחורות.

המערה המקורית אינה נגישה ולעולם לא תהיה, והיא בסכנה קיומית מהתחממות ומעליית פני הים. לכן נבנה שחזור מדויק שלה, שנפתח ב-2022 בתוך “וילה מדיטראנה” שעל רציף J4, דקות ספורות מ-MuCEM. הביקור נעשה על גבי קרונות קטנים שקרויים “מודולי חקר”, עם אודיו-גייד בשש שפות, ואחריו סרט קצר על הגילוי וגלריה שבה שוחזרו 11 מיני חיות בגודל אמיתי.

המקום פתוח כל יום: בימי חול, מחוץ לחופשות הלימודים, מ-9:30 עד 18:00, בסופי שבוע, בחגים ובחופשות עד 19:30, וביולי ובאוגוסט מ-9:00 עד 20:30. הכרטיס למבוגר עולה כ-18 עד 19 יורו, 11 יורו לגילי 10 עד 17 ו-6 יורו לגילי 6 עד 9, וחינם מתחת לגיל 6. הכניסה למערה אינה מותרת מתחת לגיל 3, והזמנת מקום מראש היא חובה מעשית בעונה. אפשר להזמין כרטיסים לקוסקר מדיטראנה ולקבוע שעת כניסה. מידע מלא בכתבה על מערת קוסקר המשוחזרת.

טירת איף והאיים של מארסיי

אי סלע חשוף מול הנמל, ועליו מבצר מרובע בן 28 מטרים לצלע עם שלושה מגדלים. פרנסואה הראשון (מלך 1515–1547) הורה על בנייתו לאחר שצבאות קרל החמישי צרו על מארסיי ב-1524, והעבודות בוצעו בין 1527 ל-1531. מ-1580 שימש המבצר כבית סוהר מדיני, בעיקר לפרוטסטנטים ולרפובליקנים, וכך במשך כמעט 400 שנה. האסירים האחרונים שוחררו ב-1914.

את התהילה העולמית קיבל האי מאסיר שלא היה קיים. אלכסנדר דומא (Alexandre Dumas, 1802–1870) כלא בו את אדמון דנטס ואת האב פאריה ב”הרוזן ממונטה כריסטו” שראה אור ב-1846, והמבקרים עד היום מציצים אל התא ואל החור שדרכו הוא נמלט. שם התערוכה הקבועה מוקדש לדומא ולרומן, ותערוכה שנייה מוקדשת לגרפיטי שהותירו האסירים האמיתיים על האבן.

ההפלגה נמשכת כ-20 דקות ויוצאת מהגָר מָריטים בקֶה דֶה לָה פרָטֶרניטֶה. דמי הכניסה לאתר, שאינם כוללים את ההפלגה, עומדים סביב 7 יורו, והכניסה חינם לבני פחות מ-26 שהם אזרחי האיחוד האירופי או תושבי קבע בו. האתר סגור בימי שני בעונה הנמוכה, וב-1 בינואר וב-25 בדצמבר. אזהרה שחשוב להפנים: כשהמיסטרל נושב חזק הסירות אינן עוגנות ליד סלע איף, גם אם הן ממשיכות לאיי פריוּל. בדקו את הרוח לפני שאתם קונים כרטיס, ואם יש לכם בוקר אחד פנוי בלבד, קחו את ההפלגה הראשונה. כרטיסים לטירת איף נמכרים גם מראש באינטרנט.

אותן סירות ממשיכות אל איי פריול, שני איים חשופים מחוברים בסוללה, חלק מהפארק הלאומי של הקלנקים: מפרצים קטנים, שבילי סלע, מבצר נטוש ופנורמה על העיר כולה. מי שרוצה לשחות ולא לטייל בין תאי כלא, יבחר בפריול ולא באיף.

מה לראות במרסיי אם יש לכם יותר מיומיים

הקלנקים, הפארק הלאומי שבתוך העיר

מרסיי היא העיר הגדולה היחידה באירופה שבתוך גבולותיה המוניציפליים יש פארק לאומי. הקלנקים הם מפרצונים צרים ועמוקים שנחתכו בגיר הלבן, עם מים בצבע שקשה להאמין שהוא אמיתי. סוגיטון, מורג’יוּ, סורמיוּ, אָן-וו, וּ-מוֹרג’יוּ, וכל אחד מהם מחייב הליכה.

הכי נגיש הוא סוגיטון: אוטובוס B1 או 21 מקסטלאן או מכיכר פרדו עד התחנה “Luminy PN des Calanques”, ומשם כ-45 דקות הליכה. אל סורמיו ואל מורג’יו מגיעים באוטובוס 22 עד “Les Baumettes” והמשך ברגל. שימו לב לשלוש מגבלות שמשתנות מעונה לעונה ושחשוב לבדוק לפני היציאה. ראשית, הכניסה לקלנק סוגיטון ולפְייֶר טוֹמבֶּה מחייבת הזמנת מקום מראש, חינם ובאינטרנט, בשיא העונה בקירוב מסוף יוני עד סוף אוגוסט, במסגרת מכסה יומית שנקבעה כדי לעצור את שחיקת הקרקע. שנית, בכל יום בין 1 ביוני ל-30 בספטמבר נקבעת דרגת סיכון אש שיכולה לסגור את המסיב לחלוטין, כולל להולכי רגל. שלישית, כבישי הגישה לסורמיו, למורג’יו ולקָלֶלוֹנג נסגרים לרכב בשעות 7:00 עד 19:00 בסופי שבוע ובקיץ. את כל שלושת הנתונים בודקים באתר הפארק הלאומי בבוקר היציאה, לא לפני שבוע.

מי שאינו רוצה ללכת שעה בשמש יבחר בים. חברות מורשות של הפארק הלאומי מפעילות הפלגות אל הקלנקים מהנמל העתיק ומפואנט רוז’, מהפלגה של שעתיים ועד יום שלם בקטמרן עם עגינה ושחייה.

לה ויי שריטה ומוזיאוני לה פאניה

בלב לה פאניה עומד המבנה המקושת המרשים ביותר בעיר, ובעיני גם היפה בה: לה ויי שריטה (La Vieille Charité), מילולית “בית הצדקה העתיק”. הוא נבנה במאה ה-17 לפי תכנונו של פייר פוז’ה (Pierre Puget, 1620–1694), הפסל והאדריכל הגדול של מארסיי, ובמרכזו קפלה אליפטית עם כיפה. המבנה הושלם ב-1745, ותפקידו היה לרכז את העניים, הקבצנים והחולים שנדדו בעיר ולתת להם מחסה.

אחרי שנות הזנחה ארוכות פתחה עיריית מרסיי ב-1961 בשיפוץ שנמשך עשרים וחמש שנה, וב-1986 נחנך המבנה כמרכז תרבות. היום שוכנים בו מוזיאון הארכיאולוגיה הים תיכונית, עם אוסף מצרי שהוא השני בגודלו בצרפת אחרי הלובר, ומוזיאון האמנויות של אפריקה, אוקיאניה ואמריקה. גם מי שלא נכנס לאולמות מוזמן לשבת בחצר המקושתת: זה אחד המקומות השקטים בעיר.

ארמון לונשאן ומוזיאון האמנויות היפות

ארמון לונשאן (Le Palais Longchamp) הוא מזרקה מונומנטלית שמתחפשת לארמון, ואחד המבנים המוזרים והמרהיבים בצרפת של המאה ה-19. את התכנון עשה שוב אספרנדיה, והמבנה הוקם כדי לחגוג את סיום התעלה שהביאה למרסיי מים מנהר הדוּראנס אחרי מגפת הכולרה של 1834: קולונדות מתעגלות, מפלי מים, פסלי שוורים ואריות, וגן ציבורי מאחור.

בשני האגפים שוכנים שני מוזיאונים: מוזיאון האמנויות היפות (Musée des Beaux-Arts), עם אוספי ציור צרפתי ואיטלקי ועם חדר המוקדש לפייר פוז’ה ולדוֹמייֶה, ומוזיאון הטבע. תחנת המטרו Cinq Avenues Longchamp על קו 1 עוצרת בדיוק שם. אני ממליצה להגיע לפנות ערב, כשהאור מצהיב את האבן והמזרקה מוארת.

הסיטה רדיאז של לה קורבוזיה

בשדרת מישלה שברובע השמיני עומד בניין בטון באורך 165 מטרים, ברוחב 24 וברום 56, מונח על עמודי בטון עבים כמו אונייה שעגנה בפארק. זו יחידת המגורים הראשונה שבנה שארל-אדואר ז’אנרה, הידוע בשמו לה קורבוזיה (Le Corbusier, 1887–1965), בין 1947 ל-1952, הראשונה מתוך חמש שתכנן: 337 דירות, ובתוך הבניין רחוב מסחרי בקומה האמצעית, בית ספר, גן ילדים, מלון, מסעדה, בריכה על הגג וחלל תצפית. המארסייאים של אותם ימים חשבו שזו שערורייה וכינו אותו “לה מֶזוֹן דוּ פָאדָה” (la Maison du Fada), בית המשוגע בפרובנסלית. ביולי 2016 הוא נרשם ברשימת המורשת העולמית של אונסק”ו, והוא היחיד במרסיי שזכה למעמד הזה.

שימו לב לפרט חשוב: זה בניין מגורים מאוכלס, ולא מוזיאון. מבקר עצמאי מורשה להיכנס רק לחלקים מסוימים, בהם החצרות הפנימיות והחלק הפתוח של גג הטרסה, והכניסה לחללים המשותפים אסורה מתוך כיבוד השכנים. את הסיור המלא, כולל דירה מקורית ששומרה כאתר היסטורי, מוביל מדריך מטעם משרד התיירות של מרסיי, בהזמנה מראש בלבד. אוטובוס 21 מקסטלאן עוצר בתחנה “Le Corbusier”.

פארק וטירת בורלי

הפארק המטופח ביותר במרסיי, 17 הקטארים של בריכות, פסלים וגנים בסגנונות שונים, שבמרכזם טירה מהמאה ה-18 שבנתה משפחת סוחרים אפתנית. הטירה משמשת היום כמוזיאון לאומנויות הקישוט, כלי החרס והאופנה, והפארק עצמו הוא המקום שאליו יוצאים תושבי העיר בשבת אחר הצהריים. הוא צמוד לחוף הים ולמסלול הקורניש, כך שהוא משתלב מצוין ביום שמוקדש לדרום העיר. את ההיסטוריה המלאה של המשפחה ושל הבניין תמצאו בכתבה על טירת בורלי.

מנזר סן ויקטור ובית אמפרר

מנזר סן ויקטור (l’Abbaye Saint-Victor) יושב על הגדה הדרומית של הנמל, והוא המבנה הדתי העתיק בעיר. הוא נוסד במאה ה-5 ליד קברי קדושים ומעונים, והקריפטה שלו, החלק המעניין באמת, מכילה סרקופגים נוצריים קדומים וקפלות חצובות באבן. ב-2 בפברואר, יום החג של המנזר, נאפים במקום עוגיות בצורת סירה בשם “נָבֶט” (navettes), מסורת מקומית מובהקת. בסמוך לנמל פועלת גם החנות העתיקה בצרפת, בית אמפרר, חנות כלי בית שנפתחה ב-1827 ועדיין בבעלות אותה משפחה, וסיפורה נמצא בכתבה על בית אמפרר.

למי שמקדיש למרסיי שלושה ימים ומעלה אני מציע להשלים את התמונה בשני דברים שאינם אתרים: ארוחת בּוּיאבֶּס אמיתית במסעדה שמכריזה על אמנת הבויאבס, לא בטרסה תיירותית בנמל, וטיול רגל בלֶה גוּד או בוָאלוֹן דֶז אוֹף, כפרי הדייגים שנשארו בתוך העיר.

סיורים והפלגות במרסיי

ריכזתי כאן את הסיורים המודרכים, ההפלגות אל הקלנקים ואל האיים, סיורי הקולינריה וכרטיסי הכניסה הפופולריים בעיר, כדי שתוכלו להשוות מחירים ושעות במקום אחד:

שאלות ותשובות על ביקור במרסיי

כמה ימים כדאי להקדיש למרסיי?

יומיים מספיקים לנמל העתיק, לבזיליקה, ללה פאניה, ל-MuCEM ולקוסקר. שלושה ימים מאפשרים להוסיף את הקלנקים או את איי פריול וטירת איף. ארבעה ימים הופכים את מארסיי לבסיס לטיולי יום בפרובנס, לאקס אן פרובנס, לקאסי או לארל, כולם בהישג רכבת.

מתי העונה הטובה לבקר במארסיי?

אפריל עד יוני ואמצע ספטמבר עד אוקטובר, בלי היסוס: אור מלא, טמפרטורות נעימות להליכה, והקלנקים פתוחים בלי מגבלות אש ובלי מכסות הזמנה. יולי ואוגוסט חמים ועמוסים, והחלק הקשה הוא לא החום אלא התורים והסגירות. החורף מתון ונעים, אך המיסטרל יכול לבטל הפלגות ליום שלם.

האם מרסיי בטוחה לתיירים?

הרובעים התיירותיים שבהם תבלו את זמנכם בטוחים ביום ובערב, כמו בכל עיר נמל גדולה. הכלל הוא כלל של מטרופולין ולא של מארסיי דווקא: תיק סגור, טלפון לא מונח על שולחן בטרסה, תשומת לב בהמון בסן שארל ובנואַי, וזהירות בשעות הקטנות באזורים שאינכם מכירים. הרובעים הצפוניים אינם יעד תיירותי ואין לכם סיבה להסתובב בהם.

האם צריך לרכוש כרטיסים למרסיי מראש?

לקוסקר מדיטראנה, כן, ובעונה זו כמעט חובה, כי הכניסה מחולקת לשעות. ל-MuCEM זה חוסך תור בכניסה. לטירת איף אני ממליץ על ההיפך: קנו את כרטיס ההפלגה במקום, כי אם המיסטרל נושב הסירה לא עוגנת באי. הכניסה לבזיליקה חינם ואינה דורשת הזמנה. לסיור בסיטה רדיאז ההזמנה מראש היא חובה גמורה.

האם אפשר להסתדר במרסיי בלי רכב?

בהחלט, ואף מומלץ. שני קווי מטרו, שלושה קווי טראם, כ-80 קווי אוטובוס ושאטלים ימיים מכסים את כל מה שתרצו, ופאס ל-72 שעות ב-10.80 יורו פותר את השאלה. רכב הופך שימושי רק ביום שבו יוצאים מהעיר אל שאר הפרובנס.

מה אוכלים במארסיי?

בּוּיאבֶּס הוא המנה המזוהה עם העיר. מרק דגים אמיתי מוגש בשני שלבים, המרק והדגים בנפרד, ומחירו אינו זול, ולכן חפשו מסעדה שחתומה על אמנת הבויאבס. לצדו יש פָּניס, לביבות קמח חומוס, פִּיסָלָדייֶר בהשפעה איטלקית, נָבֶט של סן ויקטור, וכמובן פסטיס עם קרח בשעה שש בערב, שהוא פחות שתייה ויותר טקס.

הערה

מוזמנים לעיין בקבוצת פרובנס והריביירה הצרפתית טיפים של פרנקופילים שבה פוסטים רבים על מרסיי, אתריה ומסעדותיה.

המון תודה לד”ר אורנה ליברמן על העזרה שסיפקה בעת כתיבת הכתבה הזאת.

עוד בנושא

• השכרת רכב במרסיי (מעודכן לשנת 2025)
• אנרי מאטיס, אומן חופשי בתנועה מתמדת, חלק ב’: אלג’יריה, ספרד, מרוקו, ניס
• אולימפיק מרסיי: על כדורגל ומעמדות חברתיים