מסלול טיול בבולבארים הגדולים בפריז: מהמדלן עד הפסאז’ים

כנסיית המדלן עומדת בקצה המערבי של הבולבארים הגדולים, ומשם מתחיל קו אחד כמעט ישר שעובר דרך כל מה שפריז של המאה ה-19 ידעה לעשות הכי טוב: תיאטראות, בתי קפה בהם ישבו כל המי ומי, אולם מכירות פומביות, ומרתף אחד שבו הוקרן לראשונה סרט בתשלום. בקיצור, אם אתם רוצים להכיר את פריז הנוצצת והשמחה של המאה ה-19, זהו המסלול בשבילכם.

המסלול מונה 13 תחנות ואורכו כשלושה קילומטרים, והוא עובר באולם המיוזיק הוותיק בפריז שעדיין פועל, בכיכר קטנה שקרויה על שם מלך אנגלי, בבניין האופרה של שארל גרנייה, בבית המכירות הפומביות הוותיק בעולם, ומסתיים בשני פסאז’ים מקורים שנפתחו בשנות ה-40 של המאה ה-19 ולא השתנו הרבה מאז.

אז רגע לפני שנצא לדרך, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני פותח במידע הפרקטי: איך מגיעים לנקודת ההתחלה, באילו ימים כדאי ללכת וכמה זמן להקצות. אחריו מפת המסלול, ואז 13 התחנות לפי הסדר שבו פוגשים אותן ברגל, כל אחת עם הסיפור שלה. בסוף יש פרק לינה עם מלונות שנמצאים על הציר, ותשובות לשאלות שאני מקבל על האזור.

מידע פרקטי למסלול בבולבארים הגדולים

איך מגיעים לנקודת ההתחלה

עשיתי את הטיול הזה באחד מביקורי האחרונים בפריז כאשר התגוררתי בדירה של אודי ב-Rue Royale, שנמצאת כמה דקות הליכה מנקודת ההתחלה של המסלול הזה. אולם אם לא יצא לכם להתגורר שםתשמחו לדעת שתחנת המטרו Madeleine נמצאת מתחת לכיכר, שם יתחיל הטיול ועוברים בה שלוש קווים: 8, 12 ו-14. היציאה מובילה ישירות למדרגות הכנסייה, ומשם המסלול מתחיל.

מי שמעדיף לנסוע מעל הקרקע ימצא בתחנה Madeleine גם את קווי האוטובוס 42, 45, 52, 84 ו-94. קו 84 מגיע מכיוון גני לוקסמבורג וקו 94 מכיוון מונפרנאס, ושניהם נוסעים בקטע יפה של העיר.

באילו ימים כדאי ללכת

יום ראשון הוא היום הבעייתי במסלול הזה. שני הפסאז’ים שבסוף הדרך פתוחים למעבר, אולם רוב החנויות בתוכם סגורות, והעירייה שב-rue Drouot סגורה בסופי שבוע. לעומת זאת, ביום ראשון הבולבארים עצמם ריקים יותר וקל לראות את החזיתות.

אם המטרה היא לראות את האזור בפעולה, לכו באמצע השבוע. בימים אלה מתקיימות המכירות הפומביות ב-Drouot והכניסה אליהן חופשית, החנויות בפסאז’ים פתוחות, וגם בבניין העירייה אפשר להיכנס ולהציץ פנימה.

כמה זמן, ומתי לבוא

ההליכה עצמה, בלי כניסות לאתרים, לוקחת כשעתיים וחצי בקצב נינוח. אם תוסיפו ביקור באופרה גרנייה הוסיפו שעה וחצי, ואם תיכנסו גם למוזיאון השעווה שבסוף המסלול מדובר כבר ביום שלם.

השעה הטובה ביותר לצאת היא סביב עשר בבוקר. האור נופל אז ישר על החזיתות הדרומיות של הבולבארים, הפסאז’ים נפתחים, ואם תסיימו את המסלול בצהריים תמצאו את עצמכם בדיוק באזור שבו כדאי לאכול. העונות הנוחות הן אביב וסתיו, ובחורף יש יתרון מפתיע: הפסאז’ים נבנו מלכתחילה כדי להגן על הקונים מהגשם.

מפת המסלול בבולבארים הגדולים

כל 13 התחנות מסומנות במפה לפי סדר ההליכה. מי שמטייל עם הטלפון מוזמן לפתוח אותה ישירות באפליקציית גוגל מפות, כך הניווט בין התחנות עובד גם כשהרחוב נראה מבלבל.

מסלול הטיול בין המדלן לבולבאר מונמארטר

ההליכה כולה היא ממערב למזרח, וזה לא מקרי. הבולבארים נסללו על קו חומות העיר הישנות של שארל ה-5 (שלט בין השנים 1364-1380), והם ממשיכים להתנהג כמו קו אחד: כל עוד אתם עליו, אי אפשר ללכת לאיבוד. שתי סטיות קטנות בלבד יוצאות ממנו, שתיהן צפונה, ואני מסמן אותן במקום.

Place de la Madeleine

אבן הפינה של הבניין שאתם רואים הונחה ב-1763, והוא נחנך רק ב-1842. שמונים ותשע שנים של הפסקות, החלפות שלטון והחלפות יעוד: בשלב מסוים הוצע להפוך את השלד לבורסה, ובשלב אחר לתחנת הרכבת הראשונה של פריז.

בדצמבר 1806 החליט נפוליאון ה-1 שכאן יעמוד מקדש לתהילת הגראנד ארמה. בתחרות שהעמיד השתתפו שמונים אדריכלים, והקיסר בחר בעצמו בפייר אלכסנדר ויניון (Pierre-Alexandre Vignon, 1763–1828), נגד דעתה של האקדמיה. הנימוק שלו לפסילת ההצעה המתחרה נשמר ומסביר הכל: הוא רצה מקדש, לא כנסייה.

אחרי מסע רוסיה של 1812 זנח נפוליאון ה-1 את רעיון מקדש התהילה, והרסטורציה החזירה את המבנה לייעודו הדתי. ויניון מת ב-1828 ואת העבודה השלים ז’אן ז’אק מארי איווה (Jean-Jacques-Marie Huvé, 1783–1852). התוצאה היא הבניין היחיד בפריז שנראה כמו מקדש רומי: 52 עמודים קורינתיים, 108 מטר אורך, בלי מגדל פעמונים ובלי צלב שנראה מהכיכר.

ב-1849 נערכו כאן הלוויתו של פרדריק שופן (Frédéric Chopin, 1810–1849), ובמהלכן נוגן מצעד האבל שלו עצמו. מאז הפכה הכנסייה לכתובת של הלוויות המפורסמות של פריז, מקמיי סהן סאנס (Camille Saint-Saëns, 1835–1921), שגם ניגן בעוגב שלה, ועד אדית פיאף, ז’וזפין בייקר ודלידה. אחריו ניגן שם גם גבריאל פורה (Gabriel Fauré, 1845–1924).

אם תרצו לקרוא עוד על הכנסיה הזאת אתם מוזמנים להיכנס לכתבה על כנסיית המדלן.

אולם ההופעות המיתולוגי של פריז

עוברים את הכיכר מזרחה ונכנסים ל-boulevard des Capucines. במספר 28 עומד האולימפיה, אולם המיוזיק הוותיק בפריז שעדיין פועל. הסיפור שלו מתחיל דווקא ברכבת הרים.

המשטרה פסלה את רכבת העץ מחשש שריפה ודרשה לפרק אותה. אולר לא נבהל, הביא את האדריכל לאון קארל (Léon Carle, 1843–1899) ובנה במקום אולם הופעות שנפתח ב-12 באפריל 1893. הוא קרא לו אולימפיה, ובהתאם לאנגלומניה ששלטה בפריז אז הגדיר אותו כמוזיק הול ולא כקפה קונצרט, מונח שהיה מקובל עד אז. הכוכבות של הערב הראשון היו לה גולי (La Goulue), רקדנית הקאן קאן מהמולן רוז’, והאמן האיטלקי פרגולי (Leopoldo Fregoli, 1867–1936).

האולימפיה לא שרד את התחרות הקולנוע והפך ב-1929 לבית קולנוע. התחייה הגיעה ב-1954, כשהאימפרסריו ברונו קוקטריקס (Bruno Coquatrix, 1910–1979) החזיר למקום את יעודו המקורי והפך אותו לבמה החשובה בצרפת. אדית פיאף שרה כאן את ההופעות האחרונות שלה, ובינואר 1964 ניגנו כאן הביטלס סדרת הופעות שעשתה את פריז. הבניין שאתם רואים היום אינו המקורי: ב-1997 נהרס האולם ונבנה מחדש בשימור החזית והאולם האדום המפורסם.

המרתף שבו נולד הקולנוע

עוד כמאה מטר מזרחה, בפינה של rue Scribe, עומד היום מלון Scribe. במקום עמד בסוף המאה ה-19 בית הקפה Grand Café, ולו היה מרתף ששימש קודם לכן כאולם ביליארד ונקרא Salon indien.

ב-28 בדצמבר 1895 השכירו שם האחים לואי לומייר (Louis Lumière, 1864–1948) ואוגוסט לומייר (Auguste Lumière, 1862–1954) את החדר הקטן והקרינו את ההקרנה הציבורית הראשונה בתשלום בהיסטוריה. אביהם, אנטואן לומייר (Antoine Lumière, 1840–1911), הוא שהנחה את הערב. עשרה סרטים קצרים הוקרנו, מחיר הכרטיס היה פרנק אחד, ובאולם ישבו 33 צופים.

העיתונאים לא טרחו להגיע, והאירוע כמעט לא הוזכר בעיתונות למחרת. כמה שבועות אחר כך הגיעו למרתף אלפי צופים ביום, והתור השתרע על המדרכה. היום אין שם מה לראות מלבד לוחית זיכרון על הקיר, ובכל זאת אני עוצר כאן בכל פעם. כל תעשיית הקולנוע העולמית יצאה מחדר ביליארד אחד מתחת למדרכה הזאת.

Place Edouard VII

מהבולבאר נכנסים צפונה ל-rue Edouard VII, רחוב קטן ומרוצף שנפתח ב-1911 על מקום האורוות והמוסך של חברת הכרכרות העירונית. במקום עמדו קודם לכן 500 סוסים ו-200 כרכרות, והיום זה אחד המתחמים השקטים באזור.

הרחוב והכיכר נקראים על שם אדוארד ה-7 מלך אנגליה (מלך בין השנים 1901–1910), שבפריז כינו אותו מלך אנגליה הכי פריזאי, ושהיה מהאדריכלים של האנטנט קורדיאל, ההסכם שקירב בין צרפת לבריטניה. הבתים סביב תוכננו על ידי אנרי פול ננו (Henri-Paul Nénot, 1853–1934), האדריכל שבנה גם את הסורבון החדשה.

במרכז הכיכר עומד פסל פרשים של המלך, מעשה ידיו של פול לנדובסקי (Paul Landowski, 1875–1961), הפסל שיצר גם את פסל הישו הגואל שמעל ריו דה ז’נרו ופסל סנט ז’נבייב על גשר לה טורנל. מולו עומד התיאטרון שנשא את שם המלך, שתכנן האדריכל האנגלי וויליאם ספרג (William Sprague, 1863–1933) ונפתח ב-1913 דווקא כבית קולנוע.

האולם הפך לתיאטרון ב-1916, ובאוקטובר 1920 העלה בו סאשה גיטרי (Sacha Guitry, 1885–1957) את המחזה שלו “אני אוהב אותך” (Je t’aime), עם אשתו איבון פרנטאן (Yvonne Printemps, 1894–1977) בתפקיד הראשי. עשר עונות של גיטרי קבעו את אופי המקום, ועד היום שמו של התיאטרון נושא גם את שלו.

אופרה גרנייה

הסיפור של אופרה גרנייה מתחיל בניסיון התנקשות. ב-1858 הושלכו פצצות על כרכרת נפוליאון ה-3 בכניסה לבניין האופרה הישן ב-rue Le Peletier, והקיסר החליט שהוא רוצה בניין חדש, עם כניסה מוגנת משלו. התחרות התכנון נפתחה, ובה זכה אדריכל בן 35 שאיש לא הכיר: שארל גרנייה.

החנוכה נערכה ב-5 בינואר 1875, והיא היתה אירונית למדי: הבניין האימפריאלי ביותר של פריז נפתח בטקס של הרפובליקה השלישית, בנוכחות הנשיא פאטריס דה מק מאהון (Patrice de Mac-Mahon, 1808–1893). נפוליאון ה-3 כבר מת בגלות שנתיים קודם לכן ומעולם לא ראה את הבניין הגמור. גרנייה עצמו לא הוזמן רשמית, ונאלץ לשלם על המושב שלו בטקס הפתיחה של הבניין שלו.

ב-20 במאי 1896, במהלך הצגה של “פאוסט”, התנתק משקולת נגד של נברשת האולם ונפל על הקהל. אישה אחת נהרגה ואחרים נפצעו, והסיפור נכנס כעבור שנים אחדות לספר “פנטום האופרה” של גסטון לרו (Gaston Leroux, 1868–1927). לרו לא המציא גם את האגם שמתחת לבניין: במהלך הבנייה נתקלו הפועלים במי תהום, והפתרון היה מאגר ענק שמייצב את היסודות וקיים עד היום.

התקרה שמעל האולם היא של מרק שאגאל (Marc Chagall, 1887–1985), שצייר אותה ב-1964 לבקשת שר התרבות אנדרה מאלרו (André Malraux, 1901–1976). הציור המקורי לא נמחק: היריעה של שאגאל נתלתה מתחתיו.

אפשר להסתפק בחזית, אולם אם אתם נכנסים שימו לב לכמה פרטים. הביקור העצמאי עולה 15 אירו לאזרחי האיחוד האירופי ו-25 אירו למבקרים מחוצה לו, כלומר גם לישראלים. ההזמנה מראש היא חובה ואין מכירת כרטיסים בקופה. הכניסה למבקרים היא בפינת rue Scribe ו-rue Auber, הבניין פתוח בדרך כלל בין 10:00 ל-17:00 והכניסה האחרונה שעה לפני הסגירה. חזרות סוגרות לעיתים את אולם ההופעות, ואין כרטיס שמבטיח כניסה אליו.

Le Grand Hôtel ו-Café de la Paix

בצד המזרחי של הכיכר, מול האופרה, עומד בניין אחד שתופס בלוק שלם. האחים אמיל פרייר (Émile Péreire, 1800–1875) ואיזק פרייר (Isaac Péreire, 1806–1880), בנקאים שמימנו חלק גדול מפריז של האימפריה השנייה, הקימו אותו בין 1861 ל-1862 לקראת התערוכה העולמית שעמדה להיפתח בעיר ב-1867.

האדריכל היה אלפרד ארמאן (Alfred Armand, 1805–1888), והקיסרית אז’ני חנכה את המלון ב-5 במאי 1862. לפי מה שמסופר, אחרי סיבוב בסלונים היא אמרה שזה בדיוק כמו בבית, בקומפיין או בפונטןבלו. המלון נפתח רשמית לקהל ב-30 ביוני 1862 עם 800 חדרים, מספר חסר תקדים בפריז של אז.

בקומת הקרקע, בפינה, נפתח באותה שנה Café de la Paix. לכאן היו מגיעים אחרי ההצגות באופרה, ובין הקבועים היו גי דה מופסאן (Guy de Maupassant, 1850–1893), אוסקר וואילד ומרסל פרוסט (Marcel Proust, 1871–1922). אמיל זולא (Émile Zola, 1840–1902) מיקם את מותה של נאנה, גיבורת הרומן שלו, בחדר בקומה הרביעית של המלון הזה.

המחירים בבית הקפה היום הם מה שאתם מנחשים, והקהל פחות או יותר כולו תיירים. עם זאת, הקישוט המקורי שמור, והאולם עם העיטורים שלו רשום כאתר מורשת מוגן (monument historique) מאז 1975. קפה בעמידה בבאר עולה פחות משבישיבה, וזה הפתרון שלי כשאני רוצה לראות את המקום בלי לממן את הנוף.

הבית של אופנבך

ממשיכים מזרחה, ועוברים את המספרים הקטנים של הבולבאר. במספר 8 התגורר מ-1876 ז’אק אופנבך, ושם גם מת.

ב-18 במאי 1879 הוא אירגן בסלון ביתו השמעה מקוצרת של “סיפורי הופמאן” (Les Contes d’Hoffmann), עם פסנתר במקום תזמורת. בין המוזמנים ישבו מנהל האופרה קומיק ומנהל ה-Ringtheater מווינה, והמטרה היתה ברורה: להשיג הפקה. בליל ה-4 באוקטובר 1880 מת אופנבך בדירה הזאת, ארבעה חודשים לפני הבכורה של היצירה, שנערכה ב-10 בפברואר 1881. את התזמור השלים ארנסט גירו (Ernest Guiraud, 1837–1892).

רוצים להנות מהמוזיקה הנפלאה של אופנבך? הטמעתי כאן את אחד הביצועים הטובים ביותר של “סיפורי הופמן”:

עוד כמה צעדים מזרחה, בפינת rue de la Chaussée-d’Antin, עמד מ-1868 תיאטרון הוודוויל (Théâtre du Vaudeville), שתכנן אוגוסט ז’וזף מאניה (Auguste-Joseph Magne, 1816–1885). חברת פאראמונט קנתה אותו בסוף 1924, התיאטרון נסגר באפריל 1925 ונהרס למרות מחאות, וב-24 בנובמבר 1927 נפתח במקומו בית קולנוע של כ-1,900 מושבים. הוא עדיין שם, רב אולמי ומודרני, והוא הסימן הברור ביותר למה שקרה לבולבארים: מה שהוקרן במרתף של ה-Grand Café בלע לבסוף את התיאטראות שסביב.

הקפה הכי יקר במאה ה-19

אחרי כיכר האופרה משנה הרחוב את שמו והופך ל-boulevard des Italiens, על שם התיאטרון שבו הופיעה הלהקה האיטלקית. בתקופת הרסטורציה נקרא הרחוב boulevard de Gand, על שם העיר הבלגית שאליה גלה לואי ה-18 (מלך בין השנים 1814–1824), והגנדרנים שהתהלכו בו כונו Gandins. במאה ה-19 זה היה הבולבאר החשוב בפריז, וכל מי שרצה להיראות היה חייב להיראות כאן.

במספר 19 תמצאו את Hôtel des Italiens, המוכר בעיקר כמטה ההיסטורי של בנק Crédit Lyonnais. מדובר באחת מיצירות המופת הארכיטקטוניות הבולטות של פריז מהמחצית השנייה של המאה ה-19.

המבנה, שתוכנן על ידי האדריכל וויליאם בואנס (William Bouwens van der Boijen) ונחנך בשנת 1883, הוקם בתקופת השיא של האדריכלות האקלקטית וימי “הבל אפוק”. המבנה החליף קומפלקס של מבנים ישנים, בהם התיאטרון האיטלקי המפורסם שפעל במקום, והפך לסמל של העוצמה הכלכלית והמודרניזציה שעברה צרפת באותם ימים.

האלמנט העיצובי המרשים ביותר בחזית, אותו ניתן לראות בתמונה, הוא ביתן השעון המרכזי. עיצוב זה הושפע באופן ישיר מהארכיטקטורה המלכותית של ארמון הלובר (“Pavillon de l’Horloge”). מעל השעון ניצב גמלון מפואר המעוטר בפסלים אלגוריים המייצגים את ענפי הכלכלה, המסחר והתעשייה. את השעון עצמו מקיפות ארבע קריאטידות מרשימות (פסלי נשים המשמשים כעמודים תומכים) מעשה ידיו של הפסל ז’אן-פול אובה (Jean-Paul Aubé), המייצגות את שעות היממה ומשלימות את המראה הדרמטי של המבנה.

המספרים הזוגיים היו רצף של בתי קפה ומסעדות שהיו מוסד בפני עצמם. במספר 22 עמד Tortoni, שמכר גלידה וסורבה והיה השווה ערך של ברתיון של ימינו. במספר 16 Café Riche, ובמספר 20 עמד Café Hardy שנחשב למקום היקר בעיר. משם המשפט שעיתוני התקופה אהבו לצטט: צריך להיות עשיר מאוד כדי לאכול אצל הרדי, ואמיץ מאוד כדי לאכול אצל ריש.

ב-1839 נהרס Café Hardy, ובמקומו הקים האדריכל ויקטור למר (Victor Lemaire) בניין בסגנון נאו רנסנס שבו נפתחה La Maison Dorée, המסעדה היקרה והמבוקשת בפריז במשך יותר מחצי מאה. היא נחלקה לשניים: אולם שפנה לבולבאר לכל דכפין, וחדרים פרטיים בצד rue Laffitte למי שרצה לסעוד בלי שיראו אותו.

המסעדה נסגרה ב-1902, וב-1974 רכש הבנק BNP את הבניין והתכוון להרוס אותו. שר התרבות מוריס דרואון (Maurice Druon, 1918–2009) עצר את ההריסה ברגע האחרון, והאדריכל פייר דיפו (Pierre Dufau, 1908–1985) בנה בניין משרדים מודרני מאחורי החזית המקורית. עצרו מול מספר 20 והרימו את הראש: האבנים המגולפות, המרפסות והפריז שמקיף את הבניין הם כל מה שנשאר ממנה.

האולם שנשרף פעמיים

סטייה קצרה דרומה מהבולבאר מגיעה ל-place Boieldieu ולאולם האופרה קומיק, הנקרא גם salle Favart על שם המחזאי שארל סימון פאוור (Charles Simon Favart, 1710–1792). האולם שאתם רואים הוא השלישי במקום, וזו לא קוריוזה אלא תוצאה של שתי שריפות.

האולם הראשון נחנך ב-1783 בנוכחות מארי אנטואנט (מלכה בין השנים 1774–1792), ונשרף בליל ה-14 בינואר 1838, אחרי הצגה של “דון ז’ובאני”, בשל תקלה במערכת החימום. האולם השני נפתח ב-1840, ובו עלו לראשונה כמה מהיצירות החשובות ברפרטואר הצרפתי: “קרמן” של ז’ורז’ ביזה (Georges Bizet, 1838–1875) ב-3 במרץ 1875, ואחריה “סיפורי הופמאן”, “לאקמה” ו”מאנון”.

ב-12 במאי 1887 נשאל שר האמנויות באסיפת הנבחרים על הבטיחות בתיאטראות, והשיב שאין תיאטרון שלא נשרף, ולכן סביר להניח שגם האופרה קומיק תישרף. הפרוטוקול מציין צחוק באולם. שלושה עשר ימים אחר כך, ב-25 במאי 1887 בשעה תשע בערב, במערכה הראשונה של “מיניון”, הציתה תאורת הגז שמעל הבמה את התפאורה. 84 בני אדם נהרגו.

מנהל התיאטרון לאון קרבאליו (Léon Carvalho, 1825–1897) הועמד לדין וזוכה בערעור, ובעקבות האסון הונהגו בצרפת תאורה חשמלית ומסך ברזל חובה בכל אולם. האולם השלישי, שתכנן לואי ברנייה (Louis Bernier, 1845–1919), נחנך ב-7 בדצמבר 1898 בנוכחות הנשיא פליקס פור (Félix Faure, 1841–1899), והוא זה שעומד שם עד היום.

בית המכירות הפומביות והעירייה

במספר 9 עומד Hôtel Drouot, בית המכירות הפומביות הוותיק בעולם שעדיין פועל. לשכת השמאים המושבעים של פריז נוסדה ב-1801 ביוזמת נפוליאון ה-1, והיא שרכשה ב-1850 את המגרש הזה ובנתה עליו אולם מכירות מרכזי. הבניין נפתח ב-1 ביוני 1852 עם 14 אולמות, והוא נקרא על שם הרחוב, שנקרא על שם הגנרל אנטואן דרואו (Antoine Drouot, 1774–1847), שלישו של נפוליאון ה-1 שלווה אליו לאלבה.

כל מה שנמכר בצרפת עבר כאן: העיזבון של אנגר ב-1867, של קורבה ב-1881, של מאנה ב-1884, אוסף האחים גונקור ב-1897 והסדנה של דגא ב-1918. בשנות הכיבוש הגרמני נמכר כאן רכוש יהודי שנבז, ומיולי 1941 נאסרה כניסת יהודים לבניין. בשנות ה-20 של המאה ה-21 נכנס הבית למאמץי מחקר מקיפים כדי לשחזר את מקור הפריטים האלה.

הבניין המקורי נהרס ב-1974 והמכירות עברו לחמש שנים לתחנת הרכבת דאורסיי שעמדה ריקה, לפני שהפכה למוזיאון. הבניין הנוכחי, פרי תכנונם של ז’אן ז’אק פרנייה (Jean-Jacques Fernier, 1931–2020) ואנדרה בירו (André Biro, 1926–2017), נחנך ב-13 במאי 1980, והוא תואר על ידי מתכנניו כפרשנות סוריאליסטית של האדריכלות ההאוסמנית. אולי לא תאהבו אותו, אולם הכניסה חופשית ואפשר לשוטט באולמות ולראות מכירה אמיתית מתנהלת, וזו חוויה בפני עצמה.

שלושה בתים מעבר לאותו רחוב, במספר 6, עומד אוטל מהמאה ה-18 שמשמש היום את עיריית הרובע ה-9. הוא נבנה בין 1746 ל-1748 עבור אלכסנדר אסטיין ברון דוניי (Alexandre Estienne, baron d’Augny, מת ב-1798), גובה מסים שהיה אחד מעטי בעלי התפקיד הזה שלא הוצאו להורג במהפכה. הוא פשוט נשאר סגור בבית.

אחרי מותו הפך הבית למועדון הזרים (Cercle des Étrangers), אחד בתי המשחק הידועים באירופה, שבו הגיעו להשתתף במסכות. אנונימיות וקלפים הם שילוב מסוכן: אחת מנשות החצר של ז’וזפין הפסידה שם סכום כה גדול עד שהורחקה מהטוילרי. ב-1829 רכש את הבית הבנקאי אלכסנדר אגואדו (Alexandre Aguado, 1784–1842), בנקאי מלך ספרד והפטרון של רוסיני, והעירייה רכשה אותו ב-1849. בין פקידיה הצעירים היה ב-1864 פקיד בן 20 בשם פול ורלן (Paul Verlaine, 1844–1896).

passage Jouffroy ומוזיאון גרבן

ב-boulevard Montmartre מספר 10 נפתח פסאז’ ז’ופרואה, והוא נבנה בין 1845 ל-1846 ונפתח לקהל ב-17 בפברואר 1847. הוא נחצב בדיוק בגנו של אותו אוטל מ-rue Drouot שראינו לפני רגע, ובאותה תקופה נמכר חלק מהגן לחברה שיזמה אותו.

שתי חדשנות הפכו אותו לסנסציה. הוא הפסאז’ הפריזאי הראשון שנבנה כולו מברזל ומזכוכית, והראשון שחומם דרך הרצפה. האורך הוא 140 מטר והרוחב ארבעה מטר, והמדרגות הקטנות באמצע אינן קאפריזה אלא פתרון להפרשי הגובה בשלושת המגרשים שעליהם נבנה.

במספר 46 שבתוך הפסאז’ פועל Hôtel Chopin, מלון שנפתח יחד עם הפסאז’ ב-1846 ונקרא תחילה Hôtel des Familles. שמו הוחלף לכבוד המלחין, שעבר בפסאז’ בדרך לאולמות התצוגה של פסנתרי פלייל (Pleyel). יש גרסה שלפיה נפגש כאן עם ז’ורז’ סאנד, והיא מעולם לא אומתה.

בתוך הפסאז’ תוכל למצוא את היציאה ממוזיאון השעווה המפורסמם מוזיאון גרוון (הכניסה היא מהרחוב).

הרעיון היה של ארתור מייר (Arthur Meyer, 1844–1924), עורך העיתון Le Gaulois, שרצה שהקוראים שלו יוכלו לראות את פני האנשים שעליהם כתב. צילום בעיתונות עדיין לא היה אפשרי אז, ולכן התשובה היתה שעווה. המוזיאון נפתח ב-5 ביוני 1882 והצלחתו היתה מיידית. האיש שהפך אותו לעסק יציב היה הממן גבריאל תומא (Gabriel Thomas, 1854–1932), אותו איש שעמד גם בראש החברה שהפעילה את מגדל אייפל ובראש התיאטרון של השאנז אליזה.

ואפרופו, הפרט שהכי מפתיע במוזיאון הזה קשור דווקא לתחנה מספר 3 שלנו. מ-1892 ועד 1900 הציג כאן אמיל רינו (Émile Reynaud, 1844–1918) את הפנטומימות המוארות שלו, סרטי אנימציה מצוירים שהוקרנו על מסך בפני קהל משלם. זה היה שלוש שנים לפני ההקרנה של האחים לומייר, כשלושה קילומטרים מערבה מכאן.

המוזיאון פתוח בימים שני עד שישי בין 10:00 ל-18:00, ובסופי שבוע, בחגים ובחופשות בין 9:30 ל-19:00, כשהכניסה האחרונה שעה לפני הסגירה. כרטיס מבוגר עולה כ-26 אירו, וכרטיס לתאריך קבוע שמוזמן מראש באינטרנט זול יותר. הביקור לוקח כשעה וחצי. אפשר להזמין כרטיס גם ב-Tiqets, שמוכר גם כרטיסים משולבים עם אטרקציות אחרות בעיר.

passage Verdeau: השקט שבסוף

בקצה הצפוני של passage Jouffroy חוצים את rue de la Grange-Batelière ונכנסים ל-passage Verdeau, שנבנה באותה תנופה ונקרא על שם אחד השותפים בחברה שיזמה את שניהם. התקרה שלו בנויה כעצם דג, והאור שיורד ממנה הוא הסיבה האמיתית לבוא הנה.

זה הפסאז’ השקט מבין השלושה, והחנויות בו מתאימות לאופי שלו: ספרים משומשים, הדפסים עתיקים, מצלמות ישנות וגלויות דואר. מי שממשיך דרומה וחוצה את הבולבאר מגיע לפסאז’ דה פנורמה, ושלושתם יחד מרכיבים את טיול המקורה הארוך בפריז (אם הפסאז’ים תפסו אתכם, מסלול הפסאז’ים המלא מחכה לכם בכתבה נפרדת).

כאן נגמר המסלול, והנקודה הזאת נוחה במיוחד: מי שרעב ימצא בסביבה את rue du Faubourg Montmartre עם חנות הממתקים הוותיקה א לה מר דה פאמיי (À la Mère de Famille) ואת הקנטינה הענקית Bouillon Chartier, ומי שרק עייף ימצא שתי תחנות מטרו במרחק של דקה. מה אתם אומרים, לעצור כאן או להמשיך צפונה לרגלי המונמארטר?

לינה על ציר הבולבארים הגדולים

היתרון הגדול של לינה באזור הזה הוא התחבורה: שלוש קווי מטרו בתחנה אחת והליכה קצרה לכל מקום במרכז העיר. אלה שלושה מלונות שנמצאים על המסלול עצמו או במרחק דקות ספורות ממנו, ואת הרשימה המלאה תמצאו בכתבה על מלונות ברובע ה-9.

שאלות ותשובות על המסלול בבולבארים הגדולים

עוד בנושא

• נקודות האור שלי בעיר האורות (טיפים של מישהי שלא אהבה את פריז) כתבת אורח מאת ניני אטלס
• פריז בתקופת הבל אפוק (1853-1914)
• המאהב האחרון של מרגריט דיראס