בסוף 1963 מגיע חיים גורי לפאריס לשבועות אחדים, לרגל הופעת התרגום לצרפתית של “מול כלוב הזכוכית”, רשמיו ממשפט אייכמן. בינואר 1964 עורך פאולוס הששי ביקור אפיפיורי הסטורי ראשון בארץ הקודש, שזכה לכסוי תקשורתי נרחב.
באחד מימי פברואר נודע לנו בשגרירות כי הקרדינל הצרפתי טיסראן, זקן מועצת הקרדינלים בותיקן, שנתלווה אליו לביקור, עומד לספר עליו באותו ערב בכנסיית המדלן, המבנה הענק דמוי מקדש יווני בלב פאריס. היה לנו ענין לדעת כיצד יציג הקרדינל את הביקור, והשגריר ולטר איתן הטיל עלי להתקשר אל מזכירות המדלן כדי לברר פרטים ולשאול אם אוכל לנכוח בהרצאה.
שאלתי גרמה כנראה למבוכה רבה אצל אנשי הכנסיה, על שלא חשבו מראש להזמין אותנו רשמית ביוזמתם כנציגי ארץ הקודש, והם יצאו מגדרם כדי לכפר על כך. עוד אני משוחח עמם בטלפון, נכנס חיים גורי לחדרי, ושאלתי אותו מה הוא עושה בערב ואם ירצה לבוא איתי.
הוא רצה, ונדברנו כי אאסוף אותו במכונית הדה-שבו בעלת המספר הדיפלומטי שהיתה לי אז. חשבנו לתומנו כי פשוט נצטרף אל קהל המאזינים שהתאספו בכנסיה, וחיים היה לבוש בהתאם, עם מעיל גשם מרופט כלשהו, דמוי זה של בלש סרטי הטלוויזיה קולוּמבו. יתכן אפילו שפיטר פאלק הוא זה שהעתיק את מעיל הגשם של חיים.
ואז שוב התנצלו אנשי הכנסיה ואמרו כי לא נותרו עבורנו מקומות בשורה הראשונה של מושבי הקהל, ועל כן הציבו עבורנו שתי כורסאות (מפוארות, בסגנון לואי ה-14), לפני מעקה העץ המוזהב החזיתי. שם גם הושיבו אותנו כאשר נכנסנו אל אולם הכנסיה, שהיה מלא מפה לפה – למעלה מאלף מאמינות ומאמינים במיטב מחלצותיהם.
שני כמרים נכנסו אחרינו כשהם נושאים בידיהם את הארכיבישוף של פאריס, הקרדינל פלטן הישיש, הובילו אותו אלינו, והושיטו לנו את ידו ללחיצת שלום.
בתום הסיפור, החל העוגב הגדול של הכנסיה לנגן, והתארגנה תהלוכה טקסית של הקרדינלים והבישופים ליציאה מן האולם הענק דרך השדרה המרכזית, והזמינו אותנו להצטרף אל הפמליה. חלפנו אפוא על פני מאות פנים משתאות, שני אזרחים שאחד מהם לבוש מעיל גשם מסתורי, לקול מנגינת העוגב ועם קבוצת חשמנים ובישופים בגלימותיהם וסמליהם.
סבורני שמי שהיה שם עדין תוהה מי היו שני החייזרים המוזרים שעברו בתווך, ואינו יודע שאלה היו שני יהודים מארץ ישראל, שהכבוד יוצא הדופן ניתן להם כדי לכפר על עוון אי הזמנת נציג השגרירות מראש.
על הקרדינל טיסראן , איש אשכולות מלומד, השולט בשפות המזרח התיכון הקדום, יש לומר שהוא הציל את כבוד הכנסיה הקאתולית בעת ביקור האפיפיור. כזכור, פאולוס סרב להכנס מירדן לישראל דרך שער מנדלבאום וטקס קבלת פניו נערך במגידו.
בהר ציון הוא הלך לכנסית הדורמיציון ולאולם הסעודה האחרונה, וסרב לבקר במרתף השואה שמילא אז תפקיד של יד ושם. טיסראן הלך לשם והדליק נרות זכרון לקרבנות השואה.על הקרדינל טיסראן , איש אשכולות מלומד, השולט בשפות המזרח התיכון הקדום, יש לומר שהוא הציל את כבוד הכנסיה הקאתולית בעת ביקור האפיפיור. כזכור, פאולוס סרב להכנס מירדן לישראל דרך שער מנדלבאום וטקס קבלת פניו נערך במגידו.
אשר לכנסיית המדלן, ראוי לציין את זיקתה ליהדות ולארץ ישראל. היא קרויה על שמה של מרים ממגדל שלחופי הכינרת, ידידתו ותלמידתו של ישו. על-פי “אגדת הזהב” מהמאה העשירית, זו הגיעה לדרום צרפת אחרי הצליבה, והפיצה את הדת החדשה בפרובנס.
את שארית ימיה בלתה כנזירה במערה , שם גם הובאה למנוחות. במקום הוקמה במאות ה- 13-15 בזיליקת מרים מגדלנה הקדושה בסנט-מקסימן-לה-סנט-בום במחוז ואר (basilique Sainte-Marie-Madeleine à Saint-Maximin-la-Sainte-Baume), המבנה הגותי החשוב ביותר בדרום צרפת (Var). המקום כשלעצמו שווה מאד ביקור מיוחד.
מסיפורי יוסף ג’י בפאריס
כמו רוב הכתבים והאמנים הישראליים בפאריס, נהג חיים גורי לשבת ברובע מונפרנס בקפה “סלקט”. שם פגש גם את יוסף ג’י, (יוסף גוטמן בשמו הרשמי) מכר ותיק והזוי עוד מימי מלחמת השחרור. אותו ג’י, שהיה חסר פרוטה, היה לן במכבסה אוטומטית של חבר, שהיתה סגורה בלילות, אך זה לא מנע ממנו להתפאר בקשריו האמיצים בצמרת השלטון והאמנויות.
יום אחד הביעו כתב קול ישראל איז’ו רגר (לימים ראש עירית באר שבע) וכתב ידיעות אחרונות אדווין איתן את הרצון לראיין את הנשיא דה-גול. אין בעיה, אמר יוסף ג’י, אני אסדר לכם ולחיים גורי פגישה בארמון האליזה בימים הקרובים. במשך שבועיים המתינו השלשה בוקר בוקר במתח רב לפגישה המיוחלת. אך ג’י הופיע בכל יום בצהרים עם תרוץ אחר לדחיה.
כדי לפצות אותם, הוא הזמין אותם להופעה של הזמרת ז’ולייט גרקו באולם אולימפיה היוקרתי, מבלי שהוא או הם ירכשו כרטיסים. הוא הצליח להכניס אותם לאולם ולהושיב אותם באחד מתאי המכובדים, עד שבאו הסדרנים וסילקו אותם משם. ג’י הוביל אותם לחדר ההלבשה של גרקו, נכנס וחיבק אותה בלבביות מופגנת, אך כשיצא לרגע שאלה הזמרת את מלויו מי האיש הזה?
ג’י סיפר בהמשך שהוא הוזמן לברה”מ כדי להפיק שם סרט מונומנטלי, ויש לו פגישה עם יועץ התרבות בשגרירות הרוסית, שבשמו הוא נקב, כדי לסכם את פרטי נסיעתו. מלומדי נסיון, חיים, איז’ו ואדווין פקפקו באמינות הסיפור, ובאו אלי לשגרירות כדי לנסות לבחון אותו.
הייתי אז מזכיר ראשון, ממונה על ההסברה בצרפת ובמדינות הדוברות צרפתית ברחבי העולם. אף שאז עוד היו לנו יחסים דיפלומטיים קורקטיים עם ברה”מ, יצאתי אל הביסטרו הסמוך, כדי לא לטלפן מהשגרירות, וחייגתי עם אסימון אל יועץ התרבות הסובייטי.
דא, דא, הוא אכן אמור היה להיות אצלי כעת, השיב היועץ לשאלתי אם אמנם נמצא אצלו מר יוסף גבעון, אבל הוא לא הגיע. למחרת שאלו אותו החברים מדוע לא הלך לפגישה החשובה עם היועץ הרוסי. כן הייתי בשגרירות, השיב, אבל בכניסה פגשתי את השגריר וינוגראדוב ונתתי לו על הראש מדוע חרושצ’וב עשה או אמר כך וכך.
לא ניתן לדעת אם ג’י אכן היה בשגרירות ברה”מ ואם מישהו שם האמין בכחו להפיק סרט. העובדה הברורה היחידה היא שהוא קבע פגישה עם יועץ התרבות בשגרירות. זה היה חלקי הצנוע בפרשיות יוסף ג’י, שחיים גורי הרבה לכתוב עליהן בסדרה בעתון, וגם קיבץ אותן בספר.
כמה מילים על הכותב
יואל שר נולד בפאריס, עלה ארצה עם הוריו באוירון-ים שנחת בכינרת ב-1941, גידל דגים בעמק החולה בטרם נקרא לשרת את המדינה כדיפלומט בשלוש יבשות במשך ארבעה עשורים. מאז פרישתו עוסק במחקר, כתיבת מאמרים, תרגום ומתן הרצאות.
